בס"ד לפרשת פיקודי התשפ"א
בס"ד לפרשת פקודי התשפ"ב
זוהי הפרשה החמישית ברציפות שעוסקת בבניית המשכן, ומשלימה את הנושא. כבר שמה מעיד על ענינה, פקודי המשכן, יש לשורש פקד מובנים רבים בעברית וביניהם: צִוָּה, מָנָה, מִנָּה, זָכַר, בִּקֵּר. נראה שהמכנה המשותף לכולם הוא ארגון סידור והורדת הדברים לביצוע. אכן הפרשה מתארת ומסכמת את מלאכת הביצוע של המשכן, מסכמת את תרומות הזהב הכסף והנחושת, הכנת האדנים מהכסף והנחושת, את הכנת בגדי הכהנים וכלי המשכן, ואחר כך אף את הקמתו באחד בניסן על פי צו השם, ומסתיימת בתיאור כבוד השם ששכן על המשכן, זהו בעצם השיא של כל ספר שמות, ממעמד קבלת התורה בפרשת יתרו, שהיה אירוע חד פעמי בו נערכה החתונה החשובה ביותר בהיסטוריה, עובר לבניית משכן קבע-תחנת החלל הפנוי-שנועדה לאפשר חיבור של קבע בין שמים וארץ. אומר מי השילוח "שנתברר לעיני כל האומות ע"י המשכן שהקב"ה מושל ונמצא גם בעולם השפל הזה."(מי השילוח חלק א פרשת פקודי). פעמים רבות מופיעות לשונות עשיה, נתינה והקמה בפרשה. ודגש שחוזר על עצמו ביחס לאותה עשיה "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ" דהיינו הנקודה כאן היא עשיה שמיישמת את הציווי הא-לוהי. בשפת הקבלה הפרשה עוסקת בספירת המלכות. זו הספירה המקבלת מכל הספירות שמעליה, שאין לה מעצמה כלום, שמיישמת ומורידה לביצוע את האורות שהיא מקבלת מלמעלה. אגב השורש פקד גם משמש בתורה להתקשרות וגאולה, כמו "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם"(שמות ג,יז). בסידורי התפילה על פי הקבלה הביטוי "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא".
סדר פרשות המשכן הינו כך:
פרשת תרומה כנגד ספירת החכמה. בה משה רבנו, נותן התורה, שושבינו של ה', חשף את תכנית המשכן.
פרשת תצוה כנגד ספירת הבינה. בה אהרן הכהן, שושבינה של כנסת ישראל, היה במרכז הפרשה. בה נחשף המשכן לא רק כתחנת קליטה אלא אף כתחנת השידור, המשכן משמש כמקום לעבודת השם, לתפילה, תשובה והתעלות רוחנית.
פרשת כי תשא כנגד ספירת הדעת. עוסקת בהדרכה כיצד נוכל להתחבר אל השם בלי להינזק, וגם חושפת כיצד לא טוב להתחבר-חטא העגל. פרשת ויקהל כנגד זעיר אנפין. אלו המידות הבונות את אופן עשייתו, זו כבר התחלת הביצוע של המשכן .
ופרשת ויקהל כאמור כנגד המלכות. בה מופיע לראשונה המשכן ממש בכלים חומריים.
מעניין בתוך זה שהפרשה מפרטת את השימוש בכסף להכנת האדנים, וכן בנחושת לאדני החצר. אפשר לראות קשר בין האדנים וספירת המלכות, הלא הם המחברים את המבנה לקרקע. ויש כאן אמירה מאוד עוצמתית, הכסף שנתפס כיום אצל רבים כפסגת החלומות, במשכן עיקר שימושו לאדנים, להיות כלי נחות להחזקת המשכן, הכסף הינו רק האמצעי למימוש החלומות, לחיבורם לקרקע. שימוש נוסף בכסף היה לווי העמודים, לרמוז לנו שהכסף אם נשתמש בו נכון יכול לעזור לנו לעשות חיבורים בין אנשים. והנחושת המבטאת את העזות גם צריכה לשמש לאדנים בחצר המשכן. אנו חייבים עזות, זו מידה חשובה, ישראל נקראים בחז"ל "עזים שבאומות", כבסיס זה מצוין, להשתמש בעזות לעבודת השם, עזות דקדושה-זה כלי מצוין לעבודת השם. אבל אם העזות לא נלקחת לאדנים, להתמודדות עם העולם החומרי, היא עלולה להיות בפנים, מצח נחושה ו"עז פנים לגיהנום".
בהמשך, הפרשה עוסקת בהקמת המשכן בראש חודש ניסן כמעט שנה מיציאת מצרים. ככלל חודש ניסן הוא חודש המלכות. א' בניסן ראש השנה למלכים. התקופה הזו נקראת גם "עת צאת המלכים". חז"ל אמרו על הפסוק "נכון כסאך מאז" שמלכות השם בעולם התחילה ביציאת מצרים, ז"א גם במלכות שמים חודש ניסן הוא הזמן המוכשר להופעתה. למדנו שהקמת המשכן שמטרתו לחבר את השכינה כאמור לארץ, לגלות את מלכות השם בעולם, הזמן המוכשר לכך היה ראש חודש ניסן.
אפשר לראות בכל אחד מהחומשים את הגעתו לשיאו בפרשתו האחרונה, כל חומש מסמן לנו יעד לשאוף אליו כפי תכונת כל חומש. לא ארחיב כאן בנוגע לחומשים אחרים, אבל במה שנוגע אלינו, פרשת פקודי מסמנת את היעד- השלמת השראת השכינה הא-לוהית בארץ. בלשון ארמית יחוד קב"ה ושכינתא. בפרשתנו "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְ-הֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן׃"(שמות מ,לד) ובהפטרת השבת בהשלמת בניית מקדש שלמה: "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן־הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת־בֵּית יְ-הֹוָה׃ וְלֹא־יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי־מָלֵא כְבוֹד־יְ-הֹוָה אֶת־בֵּית יְ-הֹוָה׃"(מלכים א,ח,י-יא) שנזכה בע"ה לראות בקרוב בשוב השם לשכון בציון.
שבת שלום בעז מלט
זוהי הפרשה החמישית ברציפות שעוסקת בבניית המשכן, ומשלימה את הנושא. כבר שמה מעיד על ענינה, פקודי המשכן, יש לשורש פקד מובנים רבים בעברית וביניהם: צִוָּה, מָנָה, מִנָּה, זָכַר, בִּקֵּר. נראה שהמכנה המשותף לכולם הוא ארגון סידור והורדת הדברים לביצוע. אכן הפרשה מתארת ומסכמת את מלאכת הביצוע של המשכן, מסכמת את תרומות הזהב הכסף והנחושת, הכנת האדנים מהכסף והנחושת, את הכנת בגדי הכהנים וכלי המשכן, ואחר כך אף את הקמתו באחד בניסן על פי צו השם, ומסתיימת בתיאור כבוד השם ששכן על המשכן, זהו בעצם השיא של כל ספר שמות, ממעמד קבלת התורה בפרשת יתרו, שהיה אירוע חד פעמי בו נערכה החתונה החשובה ביותר בהיסטוריה, עובר לבניית משכן קבע-תחנת החלל הפנוי-שנועדה לאפשר חיבור של קבע בין שמים וארץ. אומר מי השילוח "שנתברר לעיני כל האומות ע"י המשכן שהקב"ה מושל ונמצא גם בעולם השפל הזה."(מי השילוח חלק א פרשת פקודי). פעמים רבות מופיעות לשונות עשיה, נתינה והקמה בפרשה. ודגש שחוזר על עצמו ביחס לאותה עשיה "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ" דהיינו הנקודה כאן היא עשיה שמיישמת את הציווי הא-לוהי. בשפת הקבלה הפרשה עוסקת בספירת המלכות. זו הספירה המקבלת מכל הספירות שמעליה, שאין לה מעצמה כלום, שמיישמת ומורידה לביצוע את האורות שהיא מקבלת מלמעלה. אגב השורש פקד גם משמש בתורה להתקשרות וגאולה, כמו "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם"(שמות ג,יז). בסידורי התפילה על פי הקבלה הביטוי "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא".
סדר פרשות המשכן הינו כך:
פרשת תרומה כנגד ספירת החכמה. בה משה רבנו, נותן התורה, שושבינו של ה', חשף את תכנית המשכן.
פרשת תצוה כנגד ספירת הבינה. בה אהרן הכהן, שושבינה של כנסת ישראל, היה במרכז הפרשה. בה נחשף המשכן לא רק כתחנת קליטה אלא אף כתחנת השידור, המשכן משמש כמקום לעבודת השם, לתפילה, תשובה והתעלות רוחנית.
פרשת כי תשא כנגד ספירת הדעת. עוסקת בהדרכה כיצד נוכל להתחבר אל השם בלי להינזק, וגם חושפת כיצד לא טוב להתחבר-חטא העגל. פרשת ויקהל כנגד זעיר אנפין. אלו המידות הבונות את אופן עשייתו, זו כבר התחלת הביצוע של המשכן .
ופרשת ויקהל כאמור כנגד המלכות. בה מופיע לראשונה המשכן ממש בכלים חומריים.
מעניין בתוך זה שהפרשה מפרטת את השימוש בכסף להכנת האדנים, וכן בנחושת לאדני החצר. אפשר לראות קשר בין האדנים וספירת המלכות, הלא הם המחברים את המבנה לקרקע. ויש כאן אמירה מאוד עוצמתית, הכסף שנתפס כיום אצל רבים כפסגת החלומות, במשכן עיקר שימושו לאדנים, להיות כלי נחות להחזקת המשכן, הכסף הינו רק האמצעי למימוש החלומות, לחיבורם לקרקע. שימוש נוסף בכסף היה לווי העמודים, לרמוז לנו שהכסף אם נשתמש בו נכון יכול לעזור לנו לעשות חיבורים בין אנשים. והנחושת המבטאת את העזות גם צריכה לשמש לאדנים בחצר המשכן. אנו חייבים עזות, זו מידה חשובה, ישראל נקראים בחז"ל "עזים שבאומות", כבסיס זה מצוין, להשתמש בעזות לעבודת השם, עזות דקדושה-זה כלי מצוין לעבודת השם. אבל אם העזות לא נלקחת לאדנים, להתמודדות עם העולם החומרי, היא עלולה להיות בפנים, מצח נחושה ו"עז פנים לגיהנום".
בהמשך, הפרשה עוסקת בהקמת המשכן בראש חודש ניסן כמעט שנה מיציאת מצרים. ככלל חודש ניסן הוא חודש המלכות. א' בניסן ראש השנה למלכים. התקופה הזו נקראת גם "עת צאת המלכים". חז"ל אמרו על הפסוק "נכון כסאך מאז" שמלכות השם בעולם התחילה ביציאת מצרים, ז"א גם במלכות שמים חודש ניסן הוא הזמן המוכשר להופעתה. למדנו שהקמת המשכן שמטרתו לחבר את השכינה כאמור לארץ, לגלות את מלכות השם בעולם, הזמן המוכשר לכך היה ראש חודש ניסן.
אפשר לראות בכל אחד מהחומשים את הגעתו לשיאו בפרשתו האחרונה, כל חומש מסמן לנו יעד לשאוף אליו כפי תכונת כל חומש. לא ארחיב כאן בנוגע לחומשים אחרים, אבל במה שנוגע אלינו, פרשת פקודי מסמנת את היעד- השלמת השראת השכינה הא-לוהית בארץ. בלשון ארמית יחוד קב"ה ושכינתא. בפרשתנו "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְ-הֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן׃"(שמות מ,לד) ובהפטרת השבת בהשלמת בניית מקדש שלמה: "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן־הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת־בֵּית יְ-הֹוָה׃ וְלֹא־יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי־מָלֵא כְבוֹד־יְ-הֹוָה אֶת־בֵּית יְ-הֹוָה׃"(מלכים א,ח,י-יא) שנזכה בע"ה לראות בקרוב בשוב השם לשכון בציון.
שבת שלום בעז מלט
בס"ד לפרשת פיקודי התשפ"ג
בס"ד לפרשת פיקודי התשפ"ד
אין הרבה פרשנים או פירושים בפרשת פקודי וגם לא בויקהל, מדוע נגרעת נחלתן של פרשת חשובות אלו, המספרים באופן מעשי על בניית המשכן? היות והפירושים כבר נאמרו בשלב של הציווי על כלי המשכן, על בגדי הכהנים ועל המשכן עצמו, נקודת העניין בפרשות אלו היא דווקא החדשות, הפערים והחידושים שנחשפים במהלך הביצוע ובאופן שונה מאיך שזה היה נראה בשלב הציווי.
יסוד שכבר הלכתי אתו הוא שפרשת פקודי המספרת על תכלית ותוצאת מערכת הבניין הזו, היא כנגד ספירת המלכות, ולכן זו פרשת שעוסקת בעיקר בסיכומים. סיכומים של התרומות ומה שנעשה בהם, סיכום של המלאכות שנעשו, והסיום מתרכז בהקמת המשכן וירידת השכינה לשכון בו, ומשפט המחץ מבטא את רוח החיים המתחילה לפעום במשכן וכליו.
איך בכלל יכול להיות שינויים וחידושים אשר צצים לפתע במעשה המשכן, כאשר ברור שכל עשייתו נעשתה רק כפי רצון ה'? והיסוד הוא משורשי החיים שלנו בעולם הזה, תמיד כשהתוכניות השמימיות יורדות להתגשם ונפגשות עם הארץ מתגלים רובדים אחרים. לארץ יש גם מה לומר. לפעמים ההתבוננות היא רק בשינוי סדר הדברים, לפעמים השינוי הוא בשמות הדברים, ולפעמים מתגלים אפילו חידושים של ממש.
כבר בפתיחת הפרשה אנו פוגשים שינוי, 'שינוי השם' המשכן מקבל כאן לפתע שם חדש - 'משכן העדות' עד עכשיו היו לנו לוחות העדות וארון העדות, ועכשיו גם כל המבנה המכיל את הארון עם הלוחות ואת שאר הכלים מקבל מעמד ושם חדש. זו דוגמה לשינוי המתבקש כי כל זמן שהמשכן לא נבנה עדין, הוא לא יכול לקבל את שמו - משכן העדות. רק כשהוא כבר עומד על תילו ושכינה שורה בו, הוא ראוי לשם עדות.
בצלאל ואהליאב שניצחו על המלאכה, בפרשות תרומה ותצוה הם נמצאים בסוף הרשימה, רק לאחר שהוגדרה המשימה גם נבחרו המתאימים לעשותה. ואילו כאן בסיכומי הדברים הם עולים לראש הרשימה, כי לא דומה חוגר למפתח, הצלחת בניית המשכן נזקפת בראש ובראשונה למי שניצח עליה. סוף מחשבה במעשה תחילה.
הדו"ח שמסר משה לבני ישראל בפרשה כיצד התחלקו תרומותיהם לכלי המשכן הוא גם חידוש חשוב ללמוד ממנו. כאשר אתה עובד ציבור, גם אם כל פעולותיך הינן לשם שמים עדין אתה צריך למסור לאנשים דין וחשבון מה נעשה עם כספם.
חוטי הזהב- בתוך רשימה תמציתית של המלאכות שנעשו ישנה הרחבה מסוימת בנוגע לחוטי הזהב "וַיְרַקְּעוּ אֶת־פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם…". מסביר הרמב"ן פשר פירוט זה "כי היה תימה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כמו פשתים כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן".
ועכשיו לסיפור הפעמון והרימון- כזכור מהציווי במעילו המפואר של הכהן הגדול יש בתחתיתו קישוט של פעמון ורימון, נושא הפעמונים מהותי למעיל כי תפקידם להשמיע קול בבוא הכהן הגדול אל הקודש וזאת לבל ימות. חז"ל אף מציינים שהמעיל היה כנגד לשון הרע, ויש למעיל תפקיד בנוגע לרעש הפעמונים ולתיקון הדיבור. אלא שכאן בשלב הביצוע מופיע פירוט נוסף שלא שמענו עד כה, כיצד השתלבו ביחד הפעמונים והרימונים. "וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר וַיִּתְּנוּ אֶת־הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים" צריך עיון מה חשוב אם הפעמונים בתוך הרימונים או בצידם, אבל בכל אופן התורה באה כאן ומחדשת שהפעמונים היו בתוך הרימונים (הראשונים חולקים בזה כי מפסוק זה נשמע שהם בתוכם ואילו בפסוק הבא נאמר פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב) נראה לומר כאן חידוש גדול, והוא שבאמת לא היה ציווי ברור אם לשים את הפעמונים בתוך הרימונים או לא. החידוש הוא שה' רצה שהאומנים הם אלו אשר צריכים להחליט מה יותר נכון, מחד הפעמונים עשוים זהב, מה התועלת אם הפעמונים יהיו בתוך הרימונים, הם לא יראו, הקישוט הזה ישאר סמוי לעין. מאידך הרימונים הינם סוג של בגד, צפוי שיכסה משהו ועוד שאם הפעמונים יהיו בתוכם, הרימונים ישמרו על הצורה שלהם, וגם הפעמונים יהיו יותר שמורים לבל יפלו מהמעיל.
ציץ נזר הקודש - בשלב הציווי הוא מופיע לפני הציווי על הכנת הכותנות, ואילו כאן בפרשת פקודי הציץ מובא אחרון. מסביר הנצי"ב משום אחרון אחרון חביב. הציץ היה חביב עליהם יותר מכל שאר הבדים והכלים. הוא היה הדגל-הכתר.
וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ - אומר אור החיים "והגם שלא עשה אלא בצלאל וחכמי לב, שלוחו של אדם כמותו וכאילו כל ישראל עשו. עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה." לימוד גדול לימד אותנו כאן אור החיים הקדוש, הדרך להגיע להשראת השכינה בישראל עוברת במחברת הכללות, ביכולת שלנו לזכות האחד את השני במעשי המצוות שאנו עושים. האתגר שלנו בכל מעשה טוב שאנו עושים לעשותו בשם כל ישראל, לזכות את הכלל. אם כולנו כך נעשה יהיה לנו כאן מכפיל כוח שאין כדוגמתו.
והחידוש הכי חשוב ששייך רק לביצוע ואיננו בתכנון: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן׃" יחוד הקב"ה ושכינתו. חיבור שמים וארץ נעשה מעתה קשר קבוע. בע"ה שנזכה בקרוב לחידוש השראת השכינה בארץ.
אין הרבה פרשנים או פירושים בפרשת פקודי וגם לא בויקהל, מדוע נגרעת נחלתן של פרשת חשובות אלו, המספרים באופן מעשי על בניית המשכן? היות והפירושים כבר נאמרו בשלב של הציווי על כלי המשכן, על בגדי הכהנים ועל המשכן עצמו, נקודת העניין בפרשות אלו היא דווקא החדשות, הפערים והחידושים שנחשפים במהלך הביצוע ובאופן שונה מאיך שזה היה נראה בשלב הציווי.
יסוד שכבר הלכתי אתו הוא שפרשת פקודי המספרת על תכלית ותוצאת מערכת הבניין הזו, היא כנגד ספירת המלכות, ולכן זו פרשת שעוסקת בעיקר בסיכומים. סיכומים של התרומות ומה שנעשה בהם, סיכום של המלאכות שנעשו, והסיום מתרכז בהקמת המשכן וירידת השכינה לשכון בו, ומשפט המחץ מבטא את רוח החיים המתחילה לפעום במשכן וכליו.
איך בכלל יכול להיות שינויים וחידושים אשר צצים לפתע במעשה המשכן, כאשר ברור שכל עשייתו נעשתה רק כפי רצון ה'? והיסוד הוא משורשי החיים שלנו בעולם הזה, תמיד כשהתוכניות השמימיות יורדות להתגשם ונפגשות עם הארץ מתגלים רובדים אחרים. לארץ יש גם מה לומר. לפעמים ההתבוננות היא רק בשינוי סדר הדברים, לפעמים השינוי הוא בשמות הדברים, ולפעמים מתגלים אפילו חידושים של ממש.
כבר בפתיחת הפרשה אנו פוגשים שינוי, 'שינוי השם' המשכן מקבל כאן לפתע שם חדש - 'משכן העדות' עד עכשיו היו לנו לוחות העדות וארון העדות, ועכשיו גם כל המבנה המכיל את הארון עם הלוחות ואת שאר הכלים מקבל מעמד ושם חדש. זו דוגמה לשינוי המתבקש כי כל זמן שהמשכן לא נבנה עדין, הוא לא יכול לקבל את שמו - משכן העדות. רק כשהוא כבר עומד על תילו ושכינה שורה בו, הוא ראוי לשם עדות.
בצלאל ואהליאב שניצחו על המלאכה, בפרשות תרומה ותצוה הם נמצאים בסוף הרשימה, רק לאחר שהוגדרה המשימה גם נבחרו המתאימים לעשותה. ואילו כאן בסיכומי הדברים הם עולים לראש הרשימה, כי לא דומה חוגר למפתח, הצלחת בניית המשכן נזקפת בראש ובראשונה למי שניצח עליה. סוף מחשבה במעשה תחילה.
הדו"ח שמסר משה לבני ישראל בפרשה כיצד התחלקו תרומותיהם לכלי המשכן הוא גם חידוש חשוב ללמוד ממנו. כאשר אתה עובד ציבור, גם אם כל פעולותיך הינן לשם שמים עדין אתה צריך למסור לאנשים דין וחשבון מה נעשה עם כספם.
חוטי הזהב- בתוך רשימה תמציתית של המלאכות שנעשו ישנה הרחבה מסוימת בנוגע לחוטי הזהב "וַיְרַקְּעוּ אֶת־פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם…". מסביר הרמב"ן פשר פירוט זה "כי היה תימה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כמו פשתים כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן".
ועכשיו לסיפור הפעמון והרימון- כזכור מהציווי במעילו המפואר של הכהן הגדול יש בתחתיתו קישוט של פעמון ורימון, נושא הפעמונים מהותי למעיל כי תפקידם להשמיע קול בבוא הכהן הגדול אל הקודש וזאת לבל ימות. חז"ל אף מציינים שהמעיל היה כנגד לשון הרע, ויש למעיל תפקיד בנוגע לרעש הפעמונים ולתיקון הדיבור. אלא שכאן בשלב הביצוע מופיע פירוט נוסף שלא שמענו עד כה, כיצד השתלבו ביחד הפעמונים והרימונים. "וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר וַיִּתְּנוּ אֶת־הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים" צריך עיון מה חשוב אם הפעמונים בתוך הרימונים או בצידם, אבל בכל אופן התורה באה כאן ומחדשת שהפעמונים היו בתוך הרימונים (הראשונים חולקים בזה כי מפסוק זה נשמע שהם בתוכם ואילו בפסוק הבא נאמר פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב) נראה לומר כאן חידוש גדול, והוא שבאמת לא היה ציווי ברור אם לשים את הפעמונים בתוך הרימונים או לא. החידוש הוא שה' רצה שהאומנים הם אלו אשר צריכים להחליט מה יותר נכון, מחד הפעמונים עשוים זהב, מה התועלת אם הפעמונים יהיו בתוך הרימונים, הם לא יראו, הקישוט הזה ישאר סמוי לעין. מאידך הרימונים הינם סוג של בגד, צפוי שיכסה משהו ועוד שאם הפעמונים יהיו בתוכם, הרימונים ישמרו על הצורה שלהם, וגם הפעמונים יהיו יותר שמורים לבל יפלו מהמעיל.
ציץ נזר הקודש - בשלב הציווי הוא מופיע לפני הציווי על הכנת הכותנות, ואילו כאן בפרשת פקודי הציץ מובא אחרון. מסביר הנצי"ב משום אחרון אחרון חביב. הציץ היה חביב עליהם יותר מכל שאר הבדים והכלים. הוא היה הדגל-הכתר.
וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ - אומר אור החיים "והגם שלא עשה אלא בצלאל וחכמי לב, שלוחו של אדם כמותו וכאילו כל ישראל עשו. עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה." לימוד גדול לימד אותנו כאן אור החיים הקדוש, הדרך להגיע להשראת השכינה בישראל עוברת במחברת הכללות, ביכולת שלנו לזכות האחד את השני במעשי המצוות שאנו עושים. האתגר שלנו בכל מעשה טוב שאנו עושים לעשותו בשם כל ישראל, לזכות את הכלל. אם כולנו כך נעשה יהיה לנו כאן מכפיל כוח שאין כדוגמתו.
והחידוש הכי חשוב ששייך רק לביצוע ואיננו בתכנון: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן׃" יחוד הקב"ה ושכינתו. חיבור שמים וארץ נעשה מעתה קשר קבוע. בע"ה שנזכה בקרוב לחידוש השראת השכינה בארץ.
בס"ד לפרשת פיקודי התשפ"ה
לבנות, ואז לגלות שהמבנה יוצא משליטה.
העם ומשה, עובדים בכל הכח על המשימה של בניית המשכן, המשימה מושלמת, חנוכת הבית, ו….
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְ-הֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן"
"וְלֹא־יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד כִּי־שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְ-הֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן׃"
הם מגלים שהם לא יכולים להכנס לבית שבנו במו ידיהם!
יותר מכך, עד שבנינו בית לה' יתברך, בית שבו ה' ישכון ודרכו יקבל את תפילותינו, יוריד לנו שפע ברכה, אור ושלום ודווקא אז הבית המשותף נהיה אזור ממודר בשבילנו?!
טוב, אז קודם כל המגבלה של משה להיכנס למשכן היתה זמנית, הרי בסופו של דבר משה רבנו נכנס למשכן וכן אהרן ובניו הכהנים, אבל מדוע חשוב לתורה להדגיש לנו שבשלב ראשון של השראת השכינה במשכן ישנה סכנה להיכנס. חז"ל אף השוו לזה את ההגבלה שהיתה לישראל במעמד הר סיני ואפילו למשה רבנו.וכך מובא "רַבִּי אֶלְעָזָר רָמֵי, כְּתִיב: ״וְלֹא יָכוֹל מֹשֶׁה לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן״, וּכְתִיב: ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן״! מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וֶהֱבִיאוֹ בֶּעָנָן. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: נֶאֱמַר כָּאן ״בְּתוֹךְ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״בְּתוֹךְ״ — ״וְיָבוֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם״. מָה לְהַלָּן שְׁבִיל, דִּכְתִיב: ״וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה״, אַף כָּאן שְׁבִיל." (יומא ד ע"ב)
חכמינו מנסים להבין כיצד במעמד הר סיני משה רבינו כן נכנס לתוך הענן ואילו במשכן הוא לא יכול היה להכנס, והביאו כאן שתי תשובות: אחת, משה מצד עצמו אכן לא היה יכול להכנס לתוך הענן אבל הקב"ה הכניס אותו פנימה. שתים, במעמד הר סיני היה למשה שביל בתוך הענן ודרכו הוא עבר, מענין מאוד.
הזהר הקדוש עונה תשובה אחרת, יש שני עננים שונים, יש ענן שמשה רבנו מסוגל להכנס אליו ויש כזה שאפילו משה בו מסונן. וכיצד בכל זאת נכנס משה אל המשכן? אומר הזהר שזה ענין פתיחת ספר ויקרא וַיִקְרָא אֶל מֹשֶׁה, אמר הקב"ה אפשר שמשה בנה את המשכן והוא נשאר בחוץ, לכן מיד קרא לו ה' והוא נכנס.
אם אנו מחברים את כל התשובות של חז"ל להדרכת כניסה אל הקודש, אנו למדים שמחד צריך את הקריאה של ה' והעזרה שלו כדי להכנס אל הקודש פנימה, ומלמד שיש לענן משימה לשמור על המשכן מכניסת בלתי מורשים, ומלמד שהדרך להתקשרות ביננו לבין ריבונו של עולם עוברת בשלב הראשון הבדלה והגבלה.
גם שלמה המלך בבניית בית המקדש נתקל בחסימה כאשר בא להכניס את ארון הברית לקודש הקדשים, זהו גם הענין שככלל אסורה כניסת כהנים ושאר אנשים לקודש הקדשים מלבד בשעה שהכהן הגדול נקרא לבוא אל הקודש פנימה, קרי ביום הכיפורים. כי קשר בריא ביננו לבין קוננו מחייב יראה יחד עם האהבה, ריחוק יחד עם הקירבה. הזהירות, הריחוק והיראה צריכים להיות בתחילת כל קשר כזה. כך את הפרי הראשון הגדל על העצים אנו מביאים ביכורים לה', וזה מקור קדושת הבכורות,. והוא שאמרו חז"ל ראשית חכמה יראת ה'. כי גם לימוד התורה הוא התקשרות ביננו לבין קוננו והוא מצריך ראשית את היראה שתכין את הכלים לקבל את התורה.
ה'בת עין' מבאר את התהליך שעבר משה רבנו בשל עיכוב הענן ואומר "וידע משה שלא יוכל לכנס מחמת קטנות שלו, שסירב בשליחתו של הקב"ה, ולכן נכתב בתורה ויקרא בא' זעירא (ויקרא א א), ובעבור זה נכנע משה מאוד, והיה לו לב נשבר, ועי"ז היה הדיבור יוצא מפיו בבחינת משה כנ"ל, בבחינת כלות הנפש, ונכנסו דבורים אלו שלו היוצאים מן הלב ללב כנסת ישראל, ונתעורר לבם לתשובה, ונעשו בחינת כלה בכלות הנפש לה'...(בת עין דרוש לשבת החודש)
איפה זה פוגש אותנו בחיינו הפשוטים? היום שבו משה לא יכל להיכנס למשכן היה יום חנוכת המשכן שנקרא בתורה גם יום כלות, יום שהכלה נכנסת לחופה עם החתן, גם בניית בית ומשפחה צריכים את ההבדלה ביחד עם הקירבה, כדי שהאהבה לא תקלקל את השורה,זוהי מהות האירוסין שלפני הנישואין, זהו ההסבר מדוע ישנם ימים שבהם בני הזוג צריכים לשמור על מרחק זה מזה, וזהו גם שבני הזוג מצוים לכבד האחד את השני.
יהי רצון שנזכה בקרוב בגיל וברעדה לראות בחזרת השכינה לציון בבניין אריאל ובשלום ישראל.
לבנות, ואז לגלות שהמבנה יוצא משליטה.
העם ומשה, עובדים בכל הכח על המשימה של בניית המשכן, המשימה מושלמת, חנוכת הבית, ו….
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְ-הֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן"
"וְלֹא־יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד כִּי־שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְ-הֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן׃"
הם מגלים שהם לא יכולים להכנס לבית שבנו במו ידיהם!
יותר מכך, עד שבנינו בית לה' יתברך, בית שבו ה' ישכון ודרכו יקבל את תפילותינו, יוריד לנו שפע ברכה, אור ושלום ודווקא אז הבית המשותף נהיה אזור ממודר בשבילנו?!
טוב, אז קודם כל המגבלה של משה להיכנס למשכן היתה זמנית, הרי בסופו של דבר משה רבנו נכנס למשכן וכן אהרן ובניו הכהנים, אבל מדוע חשוב לתורה להדגיש לנו שבשלב ראשון של השראת השכינה במשכן ישנה סכנה להיכנס. חז"ל אף השוו לזה את ההגבלה שהיתה לישראל במעמד הר סיני ואפילו למשה רבנו.וכך מובא "רַבִּי אֶלְעָזָר רָמֵי, כְּתִיב: ״וְלֹא יָכוֹל מֹשֶׁה לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן״, וּכְתִיב: ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן״! מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וֶהֱבִיאוֹ בֶּעָנָן. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: נֶאֱמַר כָּאן ״בְּתוֹךְ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״בְּתוֹךְ״ — ״וְיָבוֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם״. מָה לְהַלָּן שְׁבִיל, דִּכְתִיב: ״וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה״, אַף כָּאן שְׁבִיל." (יומא ד ע"ב)
חכמינו מנסים להבין כיצד במעמד הר סיני משה רבינו כן נכנס לתוך הענן ואילו במשכן הוא לא יכול היה להכנס, והביאו כאן שתי תשובות: אחת, משה מצד עצמו אכן לא היה יכול להכנס לתוך הענן אבל הקב"ה הכניס אותו פנימה. שתים, במעמד הר סיני היה למשה שביל בתוך הענן ודרכו הוא עבר, מענין מאוד.
הזהר הקדוש עונה תשובה אחרת, יש שני עננים שונים, יש ענן שמשה רבנו מסוגל להכנס אליו ויש כזה שאפילו משה בו מסונן. וכיצד בכל זאת נכנס משה אל המשכן? אומר הזהר שזה ענין פתיחת ספר ויקרא וַיִקְרָא אֶל מֹשֶׁה, אמר הקב"ה אפשר שמשה בנה את המשכן והוא נשאר בחוץ, לכן מיד קרא לו ה' והוא נכנס.
אם אנו מחברים את כל התשובות של חז"ל להדרכת כניסה אל הקודש, אנו למדים שמחד צריך את הקריאה של ה' והעזרה שלו כדי להכנס אל הקודש פנימה, ומלמד שיש לענן משימה לשמור על המשכן מכניסת בלתי מורשים, ומלמד שהדרך להתקשרות ביננו לבין ריבונו של עולם עוברת בשלב הראשון הבדלה והגבלה.
גם שלמה המלך בבניית בית המקדש נתקל בחסימה כאשר בא להכניס את ארון הברית לקודש הקדשים, זהו גם הענין שככלל אסורה כניסת כהנים ושאר אנשים לקודש הקדשים מלבד בשעה שהכהן הגדול נקרא לבוא אל הקודש פנימה, קרי ביום הכיפורים. כי קשר בריא ביננו לבין קוננו מחייב יראה יחד עם האהבה, ריחוק יחד עם הקירבה. הזהירות, הריחוק והיראה צריכים להיות בתחילת כל קשר כזה. כך את הפרי הראשון הגדל על העצים אנו מביאים ביכורים לה', וזה מקור קדושת הבכורות,. והוא שאמרו חז"ל ראשית חכמה יראת ה'. כי גם לימוד התורה הוא התקשרות ביננו לבין קוננו והוא מצריך ראשית את היראה שתכין את הכלים לקבל את התורה.
ה'בת עין' מבאר את התהליך שעבר משה רבנו בשל עיכוב הענן ואומר "וידע משה שלא יוכל לכנס מחמת קטנות שלו, שסירב בשליחתו של הקב"ה, ולכן נכתב בתורה ויקרא בא' זעירא (ויקרא א א), ובעבור זה נכנע משה מאוד, והיה לו לב נשבר, ועי"ז היה הדיבור יוצא מפיו בבחינת משה כנ"ל, בבחינת כלות הנפש, ונכנסו דבורים אלו שלו היוצאים מן הלב ללב כנסת ישראל, ונתעורר לבם לתשובה, ונעשו בחינת כלה בכלות הנפש לה'...(בת עין דרוש לשבת החודש)
איפה זה פוגש אותנו בחיינו הפשוטים? היום שבו משה לא יכל להיכנס למשכן היה יום חנוכת המשכן שנקרא בתורה גם יום כלות, יום שהכלה נכנסת לחופה עם החתן, גם בניית בית ומשפחה צריכים את ההבדלה ביחד עם הקירבה, כדי שהאהבה לא תקלקל את השורה,זוהי מהות האירוסין שלפני הנישואין, זהו ההסבר מדוע ישנם ימים שבהם בני הזוג צריכים לשמור על מרחק זה מזה, וזהו גם שבני הזוג מצוים לכבד האחד את השני.
יהי רצון שנזכה בקרוב בגיל וברעדה לראות בחזרת השכינה לציון בבניין אריאל ובשלום ישראל.
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |