בס"ד לפרשת ויקהל התשפ"א
בס"ד לפרשת ויקהל התשפ"ב
בס"ד לפרשת ויקהל התשפ"ג
בס"ד לפרשת ויקהל התשפ"ד
לפרשת ויקהל יש פתיח, קטע נפרד שעומד לעצמו, חיזוק בשמירת שבת, וכך נאמר שם: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ…(שמות לה,ב) תוך הבנה שבעצם סיפור בניית המשכן הוא המקביל לעבודה בששת ימי המעשה, והמשכן הבנוי הוא מנוחת השבת, השאלה המתבקשת ,למה נאמר תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה בצירה ולא תַעָשֶׂה בפתח?
על שאלה זו עמדו חכמי ישראל.
ה'חיים וחסד' מבאר כי בששת ימי המעשה צריכה להיעשות מלאכה, צריכים לעשות ולתקן את העולם, ובמימוש המעשי של זה הדבר מתבטא בכך שבני האדם רצים לפרנסתם. אבל האם פירושו של דבר שהם צריכים לעשות את העבודה בעצמם? אין הכרח כזה, ככל שאדם מצליח להיות בדבקות גדולה יותר בקב"ה, כך הוא צריך פחות לטרוח ופחות להזיע והמלאכה תֵּעָשֶׂה מאליה. וזה לשונו "המלאכה בו' ימי המעשה רומז לבנין המלכות, והנה אמרו (פדר"א פ"ג) אין מלך בלא עם, ומחמת זה שיהיה לך דביקות גדול בהשי"ת אז תעשה המלאכה מאליה ממילא, ואז כשיבוא יום שבת ישרה עליך השי"ת ממילא"
ניתן להסביר בדבריו כשיטת רבי שמעון בר יוחאי הטוען שכשאנו עושים רצונו של מקום מלאכתנו נעשית על ידי אחרים. זיעת אפים עבור פרנסה היתה גזירה שנגזרה עלינו עקב החטא של אדה"ר, אך איננה חזון, אף לא חלום. אמנם אפשר גם להסביר שכאשר אהבת ה' בוערת בקרבנו, עבודת ששת ימי המעשה נעשית קלה עבורנו, בדומה ליעקב אבינו שעבודתו שבע שנים כדי לזכות ברחל היתה בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.
כיוון אחר של מבט מביא לנו 'מי השילוח' "להורות שגם בששת ימי החול בלי רצון השי"ת לא יעשה דבר."
יש כאן הגשה פנימית לכל ההסתכלות שלנו על מעשי ידינו כאן בעולם הזה "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" בא ללמדנו שאל נחשוב שבכוחנו אנו להשלים ולעשות איזו מלאכה שהיא כאן בעולם הזה מבלי רצון השם שהוא עושה המלאכה האמיתי. תפיסת עולם זו חוזרת על עצמה רבות בתורתו של מי השילוח ומוכרת היטב ללומדים את תורת תלמידו רבי צדוק, המוטו שלהם הוא כי עיקר הבחירה שלנו נמצאת במחשבה וברצון לעשות מעשים כאלה ואחרים, אבל ההצלחה בביצוע כבר תלויה בחשבונות רבים שמחוץ לחוג הבחירה שלנו.
ממשיך מי השילוח ומקשר זאת לבניית המשכן "כי בבנין המשכן נתחברו כל ישראל בלבם מבלי שום התגאות אחד על חבירו, כי בתחילה עשו כל חכם לב במלאכת המשכן כל אחד את עבודתו והראה לו כי עשו מלאכה נפלאה למאד, ואח"כ כאשר ראו החיבור שנתחבר יחד כל העבודה כל היריעות והקרשים, ראו כי כל אחד שייך לחבירו כאלו עשאם אדם אחד, והבינו כי כל מה שעשו לא היה בשכלם רק בסיעת הש"י ביד כל העושה במשכן, שיהיה אח"כ שלימות צורת הבנין, ואיך יוכל להתגאה אחד על חבירו מאחר שלא עשה בשכלו רק בסיעת ה'."
למרות שתוך כדי העבודה כל אחד הרגיש שהוא עושה מלאכה נפלאה עד מאוד (ואולי הדבר גרם לו להרגיש איזו התנשאות), כאשר הם באו וחיברו את כל העבודות האישיות למעשה מוגמר אחד, הם ראו כיצד משמים כיוונו כל אחד שיעשה בדיוק בצורה ובחכמה שיתאים להפליא למעשה האחרים, ובזה הם השיגו שהכל רק בעזרת השם נעשה.ואז הם הבינו שבאמת מה שהיה כאן זה "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" מלאכת המשכן ממש לימדה אותם שריבונו של עולם כיוון את כל אחד ואחד מהם לעשות בדיוק את מה שעשה.
כעת עלינו לשים לב שדווקא כאשר מדברים על שבת נעלם התיעשה בצירה, ומופיע כל העושה בו מלאכה, כן מייחסים את המלאכה לאדם, היות ודוקא המלאכות הגשמיות בעולם הזה, שם האידיאל הוא שהן יהיו בדיוק כפי רצון ה', כי יש חשש שהאדם יקח עליהם אחריות, לכן עלינו ללמוד שמאת ה' היתה זאת. לעומת זה בשבת המבטאת את העולם הבא, יש חשש הפוך שנרגיש שמדובר במשהו רחוק מאיתנו, לכן בשבת האידיאל הוא ההפך לקשר אותו אלינו, לחוש שאנו זוכים למנוחה בזכות העמל שלנו, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.
בעיסוקינו כאן בעולם הזה אנו מאוד משתדלים ורוצים לתת את המיוחד שבנו, להביא את עצמנו לידי ביטוי ומימוש. שמא נחשוב שיש כאן סתירה בין רצונותיו של הקב"ה מאיתנו לבין הביטוי העצמי שלנו במלוא הדרו, לכן באה התורה ללמדנו שדוקא כאשר הצלחנו להביא את עצמנו לפועל בשיא הכשרון- בסוף אנו נתבשר שזה בדיוק מה שהקב"ה תכנן ורצה שיהיה. וכן להיפך ככל שאנו נהיה בתודעה של התבטלות לרצון השם- כך אנו נצליח יותר לבטא ולממש את עצמנו וכשרונותינו בכל עוצמתם.
בית מקדש ארצי או מתנת שמים?
נשתברו הרבה קולמוסים על הנושא ואין כאן המקום להרחיב, אבל הלימוד שלמדנו כאן מאיר שדוקא אם אנו נפעיל את כל הכשרונות, העצות והמחשבות שלנו. נתקין מערכות שטיפה אוטומטיות, חימום תת רצפתי, ברזים פנאומטיים, מסכי ענק ברחבת הר הבית המקרינים לעולים את עבודת הכהנים ושאר שכלולים. נתכנן ונבנה בית מקדש הכי משוכלל שאנו יודעים לעשות בסוף אנו נגלה שהכל מאת ה' היה עלינו, נשמח ונגלה שמה שבנינו בעצם ירד עלינו משמים, שכך בדיוק רצה ה' שיהיה. גם נגלה שללא עזרה ממרום לא היינו יכולים לעשות כלום.
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה - דברנו כבר בעבר שפרשת תצוה כנגד ספירת החכמה והאות יוד בשם ה' .תצוה כנגד ספירת הבינה והאות הא הראשונה בשם ה'. פרשת כי תשא כנגד ספירת הדעת. הנה פרשת ויקהל כנגד ספירות חג"ת נה"י - ששת המידות שתפקידם לתכנן ולארגן את הביצוע וכנגד האות ו' שבשם הויה אות המבטאת המשכה מעולם העליון למעשה . (פרשת פקודי החותמת את פרשות הקמת המשכן כנגד ספירת המלכות וכנגד האות הא האחרונה בשם הויה). זה עיסוקה של הפרשה להוריד את כל מחשבת המשכן לכלל ביצוע, לעשות את המלאכה בששת ימי המעשה. אכן מובא בכתבי האר"י שבעבודתנו בימי החול "אין הבירורין מתבררין לא ע"י התחתונים לבדם ולא ע"י העליונים והם צריכים זה לזה, כי העליונים צריכין למעשה התחתונים בסוד "תנו עוז לאלוהים" (תהילים ס"ח,לה) והתחתונים צריכים לסיוע העליונים כמ"ש "ומעשה ידינו כוננה עלינו"(תהילים צ,יז)" (שער המצות פרשת בהר, כו, ע"א) לכן מובן למה נאמר בפסוק:
"תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" -כי הגדרת המשימה בשלב זה, להוריד ולבטא את המחשבות העליונות בתוך עולם המעשה.
יהי רצון שנזכה לבטא ולממש את הכשרונות שנתן לנו ה'. שנזכה להשתמש בהם לעשות כלים לשכינת ה' בארץ. אז נשמח כולנו שמימשנו את עצמנו ונשמח לגלות שזה בדיוק מה שה' תכנן ורצה שיהיה. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.(תהילים צ,יז)
לפרשת ויקהל יש פתיח, קטע נפרד שעומד לעצמו, חיזוק בשמירת שבת, וכך נאמר שם: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ…(שמות לה,ב) תוך הבנה שבעצם סיפור בניית המשכן הוא המקביל לעבודה בששת ימי המעשה, והמשכן הבנוי הוא מנוחת השבת, השאלה המתבקשת ,למה נאמר תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה בצירה ולא תַעָשֶׂה בפתח?
על שאלה זו עמדו חכמי ישראל.
ה'חיים וחסד' מבאר כי בששת ימי המעשה צריכה להיעשות מלאכה, צריכים לעשות ולתקן את העולם, ובמימוש המעשי של זה הדבר מתבטא בכך שבני האדם רצים לפרנסתם. אבל האם פירושו של דבר שהם צריכים לעשות את העבודה בעצמם? אין הכרח כזה, ככל שאדם מצליח להיות בדבקות גדולה יותר בקב"ה, כך הוא צריך פחות לטרוח ופחות להזיע והמלאכה תֵּעָשֶׂה מאליה. וזה לשונו "המלאכה בו' ימי המעשה רומז לבנין המלכות, והנה אמרו (פדר"א פ"ג) אין מלך בלא עם, ומחמת זה שיהיה לך דביקות גדול בהשי"ת אז תעשה המלאכה מאליה ממילא, ואז כשיבוא יום שבת ישרה עליך השי"ת ממילא"
ניתן להסביר בדבריו כשיטת רבי שמעון בר יוחאי הטוען שכשאנו עושים רצונו של מקום מלאכתנו נעשית על ידי אחרים. זיעת אפים עבור פרנסה היתה גזירה שנגזרה עלינו עקב החטא של אדה"ר, אך איננה חזון, אף לא חלום. אמנם אפשר גם להסביר שכאשר אהבת ה' בוערת בקרבנו, עבודת ששת ימי המעשה נעשית קלה עבורנו, בדומה ליעקב אבינו שעבודתו שבע שנים כדי לזכות ברחל היתה בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.
כיוון אחר של מבט מביא לנו 'מי השילוח' "להורות שגם בששת ימי החול בלי רצון השי"ת לא יעשה דבר."
יש כאן הגשה פנימית לכל ההסתכלות שלנו על מעשי ידינו כאן בעולם הזה "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" בא ללמדנו שאל נחשוב שבכוחנו אנו להשלים ולעשות איזו מלאכה שהיא כאן בעולם הזה מבלי רצון השם שהוא עושה המלאכה האמיתי. תפיסת עולם זו חוזרת על עצמה רבות בתורתו של מי השילוח ומוכרת היטב ללומדים את תורת תלמידו רבי צדוק, המוטו שלהם הוא כי עיקר הבחירה שלנו נמצאת במחשבה וברצון לעשות מעשים כאלה ואחרים, אבל ההצלחה בביצוע כבר תלויה בחשבונות רבים שמחוץ לחוג הבחירה שלנו.
ממשיך מי השילוח ומקשר זאת לבניית המשכן "כי בבנין המשכן נתחברו כל ישראל בלבם מבלי שום התגאות אחד על חבירו, כי בתחילה עשו כל חכם לב במלאכת המשכן כל אחד את עבודתו והראה לו כי עשו מלאכה נפלאה למאד, ואח"כ כאשר ראו החיבור שנתחבר יחד כל העבודה כל היריעות והקרשים, ראו כי כל אחד שייך לחבירו כאלו עשאם אדם אחד, והבינו כי כל מה שעשו לא היה בשכלם רק בסיעת הש"י ביד כל העושה במשכן, שיהיה אח"כ שלימות צורת הבנין, ואיך יוכל להתגאה אחד על חבירו מאחר שלא עשה בשכלו רק בסיעת ה'."
למרות שתוך כדי העבודה כל אחד הרגיש שהוא עושה מלאכה נפלאה עד מאוד (ואולי הדבר גרם לו להרגיש איזו התנשאות), כאשר הם באו וחיברו את כל העבודות האישיות למעשה מוגמר אחד, הם ראו כיצד משמים כיוונו כל אחד שיעשה בדיוק בצורה ובחכמה שיתאים להפליא למעשה האחרים, ובזה הם השיגו שהכל רק בעזרת השם נעשה.ואז הם הבינו שבאמת מה שהיה כאן זה "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" מלאכת המשכן ממש לימדה אותם שריבונו של עולם כיוון את כל אחד ואחד מהם לעשות בדיוק את מה שעשה.
כעת עלינו לשים לב שדווקא כאשר מדברים על שבת נעלם התיעשה בצירה, ומופיע כל העושה בו מלאכה, כן מייחסים את המלאכה לאדם, היות ודוקא המלאכות הגשמיות בעולם הזה, שם האידיאל הוא שהן יהיו בדיוק כפי רצון ה', כי יש חשש שהאדם יקח עליהם אחריות, לכן עלינו ללמוד שמאת ה' היתה זאת. לעומת זה בשבת המבטאת את העולם הבא, יש חשש הפוך שנרגיש שמדובר במשהו רחוק מאיתנו, לכן בשבת האידיאל הוא ההפך לקשר אותו אלינו, לחוש שאנו זוכים למנוחה בזכות העמל שלנו, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.
בעיסוקינו כאן בעולם הזה אנו מאוד משתדלים ורוצים לתת את המיוחד שבנו, להביא את עצמנו לידי ביטוי ומימוש. שמא נחשוב שיש כאן סתירה בין רצונותיו של הקב"ה מאיתנו לבין הביטוי העצמי שלנו במלוא הדרו, לכן באה התורה ללמדנו שדוקא כאשר הצלחנו להביא את עצמנו לפועל בשיא הכשרון- בסוף אנו נתבשר שזה בדיוק מה שהקב"ה תכנן ורצה שיהיה. וכן להיפך ככל שאנו נהיה בתודעה של התבטלות לרצון השם- כך אנו נצליח יותר לבטא ולממש את עצמנו וכשרונותינו בכל עוצמתם.
בית מקדש ארצי או מתנת שמים?
נשתברו הרבה קולמוסים על הנושא ואין כאן המקום להרחיב, אבל הלימוד שלמדנו כאן מאיר שדוקא אם אנו נפעיל את כל הכשרונות, העצות והמחשבות שלנו. נתקין מערכות שטיפה אוטומטיות, חימום תת רצפתי, ברזים פנאומטיים, מסכי ענק ברחבת הר הבית המקרינים לעולים את עבודת הכהנים ושאר שכלולים. נתכנן ונבנה בית מקדש הכי משוכלל שאנו יודעים לעשות בסוף אנו נגלה שהכל מאת ה' היה עלינו, נשמח ונגלה שמה שבנינו בעצם ירד עלינו משמים, שכך בדיוק רצה ה' שיהיה. גם נגלה שללא עזרה ממרום לא היינו יכולים לעשות כלום.
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה - דברנו כבר בעבר שפרשת תצוה כנגד ספירת החכמה והאות יוד בשם ה' .תצוה כנגד ספירת הבינה והאות הא הראשונה בשם ה'. פרשת כי תשא כנגד ספירת הדעת. הנה פרשת ויקהל כנגד ספירות חג"ת נה"י - ששת המידות שתפקידם לתכנן ולארגן את הביצוע וכנגד האות ו' שבשם הויה אות המבטאת המשכה מעולם העליון למעשה . (פרשת פקודי החותמת את פרשות הקמת המשכן כנגד ספירת המלכות וכנגד האות הא האחרונה בשם הויה). זה עיסוקה של הפרשה להוריד את כל מחשבת המשכן לכלל ביצוע, לעשות את המלאכה בששת ימי המעשה. אכן מובא בכתבי האר"י שבעבודתנו בימי החול "אין הבירורין מתבררין לא ע"י התחתונים לבדם ולא ע"י העליונים והם צריכים זה לזה, כי העליונים צריכין למעשה התחתונים בסוד "תנו עוז לאלוהים" (תהילים ס"ח,לה) והתחתונים צריכים לסיוע העליונים כמ"ש "ומעשה ידינו כוננה עלינו"(תהילים צ,יז)" (שער המצות פרשת בהר, כו, ע"א) לכן מובן למה נאמר בפסוק:
"תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" -כי הגדרת המשימה בשלב זה, להוריד ולבטא את המחשבות העליונות בתוך עולם המעשה.
יהי רצון שנזכה לבטא ולממש את הכשרונות שנתן לנו ה'. שנזכה להשתמש בהם לעשות כלים לשכינת ה' בארץ. אז נשמח כולנו שמימשנו את עצמנו ונשמח לגלות שזה בדיוק מה שה' תכנן ורצה שיהיה. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.(תהילים צ,יז)
בס"ד לפרשת ויקהל התשפ"ה
פרשת השבוע היא פרשת 'התרמה' ההתרמה הראשונה בהיסטוריה, הייתה בשביל בניית המשכן, היו 2 מיני תורמים, כסף ועבודה, "וַיָּבֹאוּ כׇּל־אִישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת־תְּרוּמַת יְ-הֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכׇל־עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ׃(שמות לה,כא). השימוש בלשון נדבה דווקא מופיע בהרחבה בתצורות שונות בפרשות המשכן, אבל השימוש בלשון נְשָׂאוֹ לִבּוֹ מופיע רק 3 פעמים, כאן ובשני פסוקים בהמשך הפרשה "וְכׇל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחׇכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים׃"(שמות לה,כו) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־בְּצַלְאֵל וְאֶל־אׇהֳלִיאָב וְאֶל כׇּל־אִישׁ חֲכַם־לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְ-הֹוָה חׇכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקׇרְבָה אֶל־הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ׃"(שמות לו,ב) לדעת הרמב"ן נשאו ליבו אלו בעלי המלאכה האומנים שהתנדבו למלאכת בניית המשכן. ונָדְבָה רוּחוֹ הוא זה שהביא את התרומות הכלכליות למשכן.
מי שנְשָׂאוֹ לִבּוֹ ניגש לעשות מלאכה בבניית המשכן ומי שנָדְבָה רוּחוֹ הביא תרומה למשכן.
שאלה: לכאורה הרי מי שנשאו ליבו מקביל למי שגבה ליבו או רם ליבו ואלו ביטויים שליליים בדר כלל. המלך עוזיהו, למשל, מתואר כמי שגבה לבו ולכן הוא הוא הרשה לעצמו לגשת להקטיר קטורת במקדש דבר האסור לאדם שאינו כהן, בעקבות מעשה זה הוא נהיה מצורע במצחו.(דה"י ב כו,טז) וכן מתואר חזקיהו המלך שלא הודה לה' יתברך על הנס הגדול שעשה לו כנגד צבא סנחריב כי גבה ליבו.(דה"י ב לב כה)
אבל באמת יש גם גבה לב חיובי, הדוגמה לכך בתנ"ך היא - יהושפט המלך שעליו נאמר "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי יְ-הֹוָה וְעוֹד הֵסִיר אֶת־הַבָּמוֹת וְאֶת־הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה׃"(דה"י ב יז,ו) כאן הפסוק תיאר במפורש שגבהות ליבו היתה חיובית, מתוך אותה גבהות לב הוא התחזק בדרכו, על ידי כך הצליח להסיר את הבמות מממלכת יהודה. למדנו מהתיאור של יהושפט שיכולה להיות גם התנשאות חיובית כאשר היא "בדרכי השם"
בחזרה לעושי המלאכה במשכן, למה כאן היתה נצרכת אותה גבהות/נשיאות לב?
עונה על כך הרמב"ן בפירושו "וְטַעַם אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה, כִּי לֹא הָיָה בָּהֶם שֶׁלָּמַד אֶת הַמְּלָאכוֹת הָאֵלֶּה מִמְּלַמֵּד, אוֹ מִי שֶׁאִמֵּן בָּהֶן יָדָיו כְּלָל, אֲבָל מָצָא בְּטִבְעוֹ שֶׁיֵּדַע לַעֲשׂוֹת כֵּן, וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' (דה"ב יז ו) לָבֹא לִפְנֵי מֹשֶׁה לֵאמֹר לוֹ אֲנִי אֶעֱשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אֲדֹנִי דּוֹבֵר."
לפי הסבר זה היתה נצרכת איזו התנשאות של האנשים לגשת למלאכה, היה צריך איזה רגש טוב של גאווה, לאף אחד מהם אין תואר או ניסיון במלאכות כאלו.
נקודה חשובה מדגיש כאן הרמב"ן "אֲבָל מָצָא בְּטִבְעוֹ שֶׁיֵּדַע לַעֲשׂוֹת כֵּן" ההתנשאות הזו ביטאה איזו הרגשה פנימית באותם אנשים שהם מסוגלים לכך.
איפה זה פוגש אותנו בחיים שלנו, מתי אנו צריכים
להתנשא ולמנות את עצמנו למשימה?
הרמב"ן תיאר כאן "מצא בטבעו" שזו איזו הרגשה פנימית בקרבנו שאנו יכול נוכל למשימה, אבל קשה לדייק בהרגשות כאלה. חז"ל בפרקי אבות אמרו "בִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים,הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ " . יש בהדרכה זו לעזור לנו לברר לעצמנו האם אנו נמצאים במצב שיש לנו להתנשא או לא. כאשר אנו נמצאים במציאות שאנו רואים שנצרכת בה פעולה מסוימת ואין מי שניגש למלאכה, כדאי לנו להקשיב לקול הפנימי שבנו, לבחון אם גם אנו שומעים קול בתוכנו בדומה לבוני המשכן. וכך מבאר ה'תפארת ישראל' את דברי המשנה "השתדל להיות איש: כשיראה הדור פרוץ מרובה על העומד בפרץ, ומרגיש בנפשו כי רוח ה' נוססה בו ויחל לפעמו. יתחזק בה' ויבטח בעזרתו לעמוד בראש ולהתאמץ בדבר ה', לכוף התועים ללכת בדרך ישרה"
יש לנו ללמוד מהמתנשאים למלאכת המשכן להתנהגותנו בחיי היום יום, כאשר ישנה איזו מצוה, איזה מעשה טוב העומד לפיתחנו, במצב זה אסור לנו להדר במידת הענווה, לומר מי אני ומה אני, אלא להתנשא בליבנו, לאמץ לרגע את מידת ההתנשאות כדי לגשת למשימה/למצוה בכל העוז המרץ ובטחון בה' שיעזור לנו במשימה. ואפשר שזו כוונת הפסוק "וירא כי אין איש" - משה רבינו ראה שאין איש המתעורר לעצור את המצרי המכה. אחריה נוכל לחזור למידת הענוה ולומר לעצמנו, בלי עזרת השם בודאי שלא היינו יכולים לעמוד במשימה.
כיוון מבט נוסף על המתנשאים, חז"ל לימדו אותנו שהארון וכן שאר כלי המשכן היה נושא את נושאיו. לעין היה נראה שהם נושאים אותו אבל באמת הדבר היה הפוך. על פי זה נראה לומר שגם האנשים שהתנדבו למלאכת המשכן,העיסוק בבניית משכן לריבונו של עולם כל כך היה מרומם, וזהו שאמרה התורה נשאו ליבו. לא גאוה אנושית פסולה אלא דוקא הרגשת קרבת ה' המחיה כל בלב האנשים.
פרשת השבוע היא פרשת 'התרמה' ההתרמה הראשונה בהיסטוריה, הייתה בשביל בניית המשכן, היו 2 מיני תורמים, כסף ועבודה, "וַיָּבֹאוּ כׇּל־אִישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת־תְּרוּמַת יְ-הֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכׇל־עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ׃(שמות לה,כא). השימוש בלשון נדבה דווקא מופיע בהרחבה בתצורות שונות בפרשות המשכן, אבל השימוש בלשון נְשָׂאוֹ לִבּוֹ מופיע רק 3 פעמים, כאן ובשני פסוקים בהמשך הפרשה "וְכׇל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחׇכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים׃"(שמות לה,כו) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־בְּצַלְאֵל וְאֶל־אׇהֳלִיאָב וְאֶל כׇּל־אִישׁ חֲכַם־לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְ-הֹוָה חׇכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקׇרְבָה אֶל־הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ׃"(שמות לו,ב) לדעת הרמב"ן נשאו ליבו אלו בעלי המלאכה האומנים שהתנדבו למלאכת בניית המשכן. ונָדְבָה רוּחוֹ הוא זה שהביא את התרומות הכלכליות למשכן.
מי שנְשָׂאוֹ לִבּוֹ ניגש לעשות מלאכה בבניית המשכן ומי שנָדְבָה רוּחוֹ הביא תרומה למשכן.
שאלה: לכאורה הרי מי שנשאו ליבו מקביל למי שגבה ליבו או רם ליבו ואלו ביטויים שליליים בדר כלל. המלך עוזיהו, למשל, מתואר כמי שגבה לבו ולכן הוא הוא הרשה לעצמו לגשת להקטיר קטורת במקדש דבר האסור לאדם שאינו כהן, בעקבות מעשה זה הוא נהיה מצורע במצחו.(דה"י ב כו,טז) וכן מתואר חזקיהו המלך שלא הודה לה' יתברך על הנס הגדול שעשה לו כנגד צבא סנחריב כי גבה ליבו.(דה"י ב לב כה)
אבל באמת יש גם גבה לב חיובי, הדוגמה לכך בתנ"ך היא - יהושפט המלך שעליו נאמר "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי יְ-הֹוָה וְעוֹד הֵסִיר אֶת־הַבָּמוֹת וְאֶת־הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה׃"(דה"י ב יז,ו) כאן הפסוק תיאר במפורש שגבהות ליבו היתה חיובית, מתוך אותה גבהות לב הוא התחזק בדרכו, על ידי כך הצליח להסיר את הבמות מממלכת יהודה. למדנו מהתיאור של יהושפט שיכולה להיות גם התנשאות חיובית כאשר היא "בדרכי השם"
בחזרה לעושי המלאכה במשכן, למה כאן היתה נצרכת אותה גבהות/נשיאות לב?
עונה על כך הרמב"ן בפירושו "וְטַעַם אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה, כִּי לֹא הָיָה בָּהֶם שֶׁלָּמַד אֶת הַמְּלָאכוֹת הָאֵלֶּה מִמְּלַמֵּד, אוֹ מִי שֶׁאִמֵּן בָּהֶן יָדָיו כְּלָל, אֲבָל מָצָא בְּטִבְעוֹ שֶׁיֵּדַע לַעֲשׂוֹת כֵּן, וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' (דה"ב יז ו) לָבֹא לִפְנֵי מֹשֶׁה לֵאמֹר לוֹ אֲנִי אֶעֱשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אֲדֹנִי דּוֹבֵר."
לפי הסבר זה היתה נצרכת איזו התנשאות של האנשים לגשת למלאכה, היה צריך איזה רגש טוב של גאווה, לאף אחד מהם אין תואר או ניסיון במלאכות כאלו.
נקודה חשובה מדגיש כאן הרמב"ן "אֲבָל מָצָא בְּטִבְעוֹ שֶׁיֵּדַע לַעֲשׂוֹת כֵּן" ההתנשאות הזו ביטאה איזו הרגשה פנימית באותם אנשים שהם מסוגלים לכך.
איפה זה פוגש אותנו בחיים שלנו, מתי אנו צריכים
להתנשא ולמנות את עצמנו למשימה?
הרמב"ן תיאר כאן "מצא בטבעו" שזו איזו הרגשה פנימית בקרבנו שאנו יכול נוכל למשימה, אבל קשה לדייק בהרגשות כאלה. חז"ל בפרקי אבות אמרו "בִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים,הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ " . יש בהדרכה זו לעזור לנו לברר לעצמנו האם אנו נמצאים במצב שיש לנו להתנשא או לא. כאשר אנו נמצאים במציאות שאנו רואים שנצרכת בה פעולה מסוימת ואין מי שניגש למלאכה, כדאי לנו להקשיב לקול הפנימי שבנו, לבחון אם גם אנו שומעים קול בתוכנו בדומה לבוני המשכן. וכך מבאר ה'תפארת ישראל' את דברי המשנה "השתדל להיות איש: כשיראה הדור פרוץ מרובה על העומד בפרץ, ומרגיש בנפשו כי רוח ה' נוססה בו ויחל לפעמו. יתחזק בה' ויבטח בעזרתו לעמוד בראש ולהתאמץ בדבר ה', לכוף התועים ללכת בדרך ישרה"
יש לנו ללמוד מהמתנשאים למלאכת המשכן להתנהגותנו בחיי היום יום, כאשר ישנה איזו מצוה, איזה מעשה טוב העומד לפיתחנו, במצב זה אסור לנו להדר במידת הענווה, לומר מי אני ומה אני, אלא להתנשא בליבנו, לאמץ לרגע את מידת ההתנשאות כדי לגשת למשימה/למצוה בכל העוז המרץ ובטחון בה' שיעזור לנו במשימה. ואפשר שזו כוונת הפסוק "וירא כי אין איש" - משה רבינו ראה שאין איש המתעורר לעצור את המצרי המכה. אחריה נוכל לחזור למידת הענוה ולומר לעצמנו, בלי עזרת השם בודאי שלא היינו יכולים לעמוד במשימה.
כיוון מבט נוסף על המתנשאים, חז"ל לימדו אותנו שהארון וכן שאר כלי המשכן היה נושא את נושאיו. לעין היה נראה שהם נושאים אותו אבל באמת הדבר היה הפוך. על פי זה נראה לומר שגם האנשים שהתנדבו למלאכת המשכן,העיסוק בבניית משכן לריבונו של עולם כל כך היה מרומם, וזהו שאמרה התורה נשאו ליבו. לא גאוה אנושית פסולה אלא דוקא הרגשת קרבת ה' המחיה כל בלב האנשים.
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |