בס"ד לפרשת בשלח התשפ"א
כיצד עץ מר המתיק את המים המרים?
וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם׃ וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה׃ וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה׃ וַיִּצְעַ֣ק אֶל־יְ-ה-וָ֗-ה וַיּוֹרֵ֤הוּ יְ-ה-ו-ָה֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ׃
למה הקב"ה כך סידר שהם יגיעו למקום מים מרים? מה מקור המרירות בחיים? כיצד נגמלים מהמרירות? מה ענין השלכת העץ למים?
מובא במדרש: ויעש בצלאל את הארון עצי שטים . אמר (ר') ירמיה כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך וגו' )ירמיה ל יז(, מלך בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטיה, אבל הקב"ה אינו כן, בדבר שמכה בו מרפא, שנאמר ויבואו מרתה [ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם] (שמות טו כג), אמר ר' לוי למה כי מרים הם, הדור היה מר במעשיו, ויצעק אל ה' [ויורהו ה' עץ] (שם שם כה), נתן לו הקב"ה עץ מר, ונתן לתוך מר, וימתקו המים (שם), הוי וממכותיך ארפאך, אף ישראל כשחטאו בשטים, אמר להם הקב"ה חייכם במה שחטאתם בו אתם מתרפאים, ויעש בצלאל את הארון [עצי שטים]
רבי לוי שם את האצבע על הנקודה, המרירות החיצונית באה כמראה למרירות הפנימית כדי לתקן אותה.
מובא בזוהר מתורגם:
וְעֵץ טוֹב וָרָע, בִּגְלָלוֹ נֶאֱמַר (שמות טו) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם וְגוֹ'. מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עִם עֵרֶב רַב, כֻּלָּם הָיוּ עֵץ שֶׁל טוֹב וָרָע, וְעַל זֶה חֶצְיוֹ מָתוֹק מִצַּד יָמִין, וְחֶצְיוֹ מַר מִצַּד שְׂמֹאל. וּבִזְמַן שֶׁעֵרֶב רַב הָיוּ מַחֲטִיאִים אֶת יִשְׂרָאֵל, הָיָה כְּאִלּוּ הָיוּ כֻלָּם מִצַּד הָרָע, וְהַמַּיִם חָזְרוּ לִהְיוֹת מְרִירִים כְּמוֹ אוֹתוֹ עֵץ מַר בַּמַּיִם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם.
גם בזוהר אנו רואים שמקור מרירות המים בא מעם ישראל, יש בעם ישראל ערב רב, יש ערבוב טוב ורע. אפשר להבין מכאן שהשלכת העץ המר למים "משכה" את המים המרים אל העץ המר והחזירה את המים למצבם המקורי שהוא טוב. לכן לא נאמר בפסוק שהעץ המתיק המים אלא וימתקו המים, כמו מעצמם.
עוד מובא במדרש: אתה מוצא בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטיה, והקב"ה אינו כן – אלא במכה שמכה - בו מרפא. וכן אתה מוצא כשבאו למרה ולא יכלו לשתות מים ממרה והיה משה סבור, שהקב"ה אומר לו, שישליך שם דבש או דבילה והמים מתמתקין, ראה מה כתיב שם: "ויצעק משה אל ה' ויורהו עץ" אמר ליה הקב"ה למשה: אין דרכי כמדת בשר ודם, עכשו אתה צריך ללמוד, שנאמר "ויורהו". "ויראהו" לא נאמר כאן אלא "ויורהו" – הורהו בדרכיו.
ומה העץ? ר' יהושע אומר: של ערבה היה, ר' נתן אומר: הרדופני מר היה, ר' אלעזר המודעי אומר: של זית היה - ...מכל מקום מר היה.
ר' שמעון בן גמליאל אומר: בא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקב"ה יותר מדרכי בשר ודם. בשר ודם במתוק מרפא את המר. אבל הקב"ה במר מרפא את המר. הא כיצד? נותן דבר המחבל בתוך דבר המחבל... אמר לו הקב"ה למשה: לא כך הוא אומנותי אלא במה שאני מכה בו אני מרפא, הואיל ואלו המים מרים, אני מרפאן בדבר מר.(ע"כ)
גם כאן רואים את העקרון שה' מרפא מר במר, ומשמע מכאן שהוא בא ללמדנו שאף אנו נלמד מזה לחיינו
נעשו בעולם מחקרים שניסו לבדוק האם העשירים יותר - גם שמחים יותר? ולא נמצא שכך הוא. ניסו החוקרים למצוא הסבר לכך, הלא העשירים יכולים להשיג את חלומותיהם וסיפוקם והעניים פחות, והעלו בחכתם שהעשירים יותר משווים את עצמם לעשירים כמותם, ככל שהם עולים יותר בסולם העושר, גם נקודת ההשוואה עולה. או שבהתאם לעליית מצבם הכלכלי גם עלו הציפיות והחלומות שלהם, ממילא מצבם לא באמת השתפר בעיני עצמם. אז התעשרות יכולה לעזור לאדם בכל מידי נושאים, אולם את המרירות לא תפתור. אם כן כיצד המים יפסיקו למרר בבכי ? כשישוו את מצבם לעץ המר מהם, כשיראו שיש מי שמצבו אף גרוע יותר.
במה שמכה בו מרפה- הלא אנו מאמינים שאף המים המרים- מאת השם היתה זאת. דהיינו גם הם באו לרפואה ולטובה. אז במה שמכה בו מרפא, המים המרים באו להעביר את בני ישראל איזו סדנה. בזה שעץ מר ריפא המים יש מסר שהמכה והריפוי מקורם אחד.
לדעת להפוך מר למתוק- זו משימה של המשיח. זה אתגר גדול בחיים.
אז כיצד נוכל להמתיק מרירות בחיים?
• נזכור שהמרירות לא מתחילה מדברים חיצוניים לנו, אלא מענין פנימי בקרבנו. נפסיק לומר לעצמנו אם רק היה לי כך וכך הייתי שמח. או פלוני הרס לי את החיים וכיוצא בזה.
• במקום להשוות מצבנו לאחרים במצב טוב יותר, נשוה עמנו למצבים בחיינו רעים יותר
• נזכיר לעצמנו שיש בעל בית בעולם שאת הכל מסדר בדיוק במקום הנכון, כל מה שהיה כך היה צריך להיות.(אמנם מרגע זה והילך בכוחנו להשפיע ולשנות את המצב)
• אחרי שהפנמנו שהבעיות והקשיים מאת השם הם באים, אנו יכולים להתחיל להפוך מר למתוק. הבא ננסה לראות איזו תועלת צמחה מהבעיה והקושי בו אנו נמצאים. לפעמים אנו לא זוכים לראות זאת במקום, ורק כעבור זמן אנו מצליחים לקלוט שהכל היה לטובה.
• נפתח את הכרת הטוב, זו סוכריה מדהימה למרירות. תחילת העבודה על הכרת הטוב היא בהכרה שה' לא חייב לי כלום, ואז כל דבר טוב שקורא איתי הוא סיבה להודאה. אנו נוהגים להוסיף בברכת שמע קולנו שלל בקשות מה'. ומה עם להוסיף בברכת מודים גם שלל הודאות פרטיות וציבוריות על הטובות שקרו לנו? כמובן חשוב לא רק להודות לה' אלא גם לשליחיו שהביאו לנו אותם.
טו בשבט שמח ורוב שמחה לכולם, בעז
כיצד עץ מר המתיק את המים המרים?
וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם׃ וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה׃ וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה׃ וַיִּצְעַ֣ק אֶל־יְ-ה-וָ֗-ה וַיּוֹרֵ֤הוּ יְ-ה-ו-ָה֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ׃
למה הקב"ה כך סידר שהם יגיעו למקום מים מרים? מה מקור המרירות בחיים? כיצד נגמלים מהמרירות? מה ענין השלכת העץ למים?
מובא במדרש: ויעש בצלאל את הארון עצי שטים . אמר (ר') ירמיה כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך וגו' )ירמיה ל יז(, מלך בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטיה, אבל הקב"ה אינו כן, בדבר שמכה בו מרפא, שנאמר ויבואו מרתה [ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם] (שמות טו כג), אמר ר' לוי למה כי מרים הם, הדור היה מר במעשיו, ויצעק אל ה' [ויורהו ה' עץ] (שם שם כה), נתן לו הקב"ה עץ מר, ונתן לתוך מר, וימתקו המים (שם), הוי וממכותיך ארפאך, אף ישראל כשחטאו בשטים, אמר להם הקב"ה חייכם במה שחטאתם בו אתם מתרפאים, ויעש בצלאל את הארון [עצי שטים]
רבי לוי שם את האצבע על הנקודה, המרירות החיצונית באה כמראה למרירות הפנימית כדי לתקן אותה.
מובא בזוהר מתורגם:
וְעֵץ טוֹב וָרָע, בִּגְלָלוֹ נֶאֱמַר (שמות טו) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם וְגוֹ'. מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עִם עֵרֶב רַב, כֻּלָּם הָיוּ עֵץ שֶׁל טוֹב וָרָע, וְעַל זֶה חֶצְיוֹ מָתוֹק מִצַּד יָמִין, וְחֶצְיוֹ מַר מִצַּד שְׂמֹאל. וּבִזְמַן שֶׁעֵרֶב רַב הָיוּ מַחֲטִיאִים אֶת יִשְׂרָאֵל, הָיָה כְּאִלּוּ הָיוּ כֻלָּם מִצַּד הָרָע, וְהַמַּיִם חָזְרוּ לִהְיוֹת מְרִירִים כְּמוֹ אוֹתוֹ עֵץ מַר בַּמַּיִם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם.
גם בזוהר אנו רואים שמקור מרירות המים בא מעם ישראל, יש בעם ישראל ערב רב, יש ערבוב טוב ורע. אפשר להבין מכאן שהשלכת העץ המר למים "משכה" את המים המרים אל העץ המר והחזירה את המים למצבם המקורי שהוא טוב. לכן לא נאמר בפסוק שהעץ המתיק המים אלא וימתקו המים, כמו מעצמם.
עוד מובא במדרש: אתה מוצא בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטיה, והקב"ה אינו כן – אלא במכה שמכה - בו מרפא. וכן אתה מוצא כשבאו למרה ולא יכלו לשתות מים ממרה והיה משה סבור, שהקב"ה אומר לו, שישליך שם דבש או דבילה והמים מתמתקין, ראה מה כתיב שם: "ויצעק משה אל ה' ויורהו עץ" אמר ליה הקב"ה למשה: אין דרכי כמדת בשר ודם, עכשו אתה צריך ללמוד, שנאמר "ויורהו". "ויראהו" לא נאמר כאן אלא "ויורהו" – הורהו בדרכיו.
ומה העץ? ר' יהושע אומר: של ערבה היה, ר' נתן אומר: הרדופני מר היה, ר' אלעזר המודעי אומר: של זית היה - ...מכל מקום מר היה.
ר' שמעון בן גמליאל אומר: בא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקב"ה יותר מדרכי בשר ודם. בשר ודם במתוק מרפא את המר. אבל הקב"ה במר מרפא את המר. הא כיצד? נותן דבר המחבל בתוך דבר המחבל... אמר לו הקב"ה למשה: לא כך הוא אומנותי אלא במה שאני מכה בו אני מרפא, הואיל ואלו המים מרים, אני מרפאן בדבר מר.(ע"כ)
גם כאן רואים את העקרון שה' מרפא מר במר, ומשמע מכאן שהוא בא ללמדנו שאף אנו נלמד מזה לחיינו
נעשו בעולם מחקרים שניסו לבדוק האם העשירים יותר - גם שמחים יותר? ולא נמצא שכך הוא. ניסו החוקרים למצוא הסבר לכך, הלא העשירים יכולים להשיג את חלומותיהם וסיפוקם והעניים פחות, והעלו בחכתם שהעשירים יותר משווים את עצמם לעשירים כמותם, ככל שהם עולים יותר בסולם העושר, גם נקודת ההשוואה עולה. או שבהתאם לעליית מצבם הכלכלי גם עלו הציפיות והחלומות שלהם, ממילא מצבם לא באמת השתפר בעיני עצמם. אז התעשרות יכולה לעזור לאדם בכל מידי נושאים, אולם את המרירות לא תפתור. אם כן כיצד המים יפסיקו למרר בבכי ? כשישוו את מצבם לעץ המר מהם, כשיראו שיש מי שמצבו אף גרוע יותר.
במה שמכה בו מרפה- הלא אנו מאמינים שאף המים המרים- מאת השם היתה זאת. דהיינו גם הם באו לרפואה ולטובה. אז במה שמכה בו מרפא, המים המרים באו להעביר את בני ישראל איזו סדנה. בזה שעץ מר ריפא המים יש מסר שהמכה והריפוי מקורם אחד.
לדעת להפוך מר למתוק- זו משימה של המשיח. זה אתגר גדול בחיים.
אז כיצד נוכל להמתיק מרירות בחיים?
• נזכור שהמרירות לא מתחילה מדברים חיצוניים לנו, אלא מענין פנימי בקרבנו. נפסיק לומר לעצמנו אם רק היה לי כך וכך הייתי שמח. או פלוני הרס לי את החיים וכיוצא בזה.
• במקום להשוות מצבנו לאחרים במצב טוב יותר, נשוה עמנו למצבים בחיינו רעים יותר
• נזכיר לעצמנו שיש בעל בית בעולם שאת הכל מסדר בדיוק במקום הנכון, כל מה שהיה כך היה צריך להיות.(אמנם מרגע זה והילך בכוחנו להשפיע ולשנות את המצב)
• אחרי שהפנמנו שהבעיות והקשיים מאת השם הם באים, אנו יכולים להתחיל להפוך מר למתוק. הבא ננסה לראות איזו תועלת צמחה מהבעיה והקושי בו אנו נמצאים. לפעמים אנו לא זוכים לראות זאת במקום, ורק כעבור זמן אנו מצליחים לקלוט שהכל היה לטובה.
• נפתח את הכרת הטוב, זו סוכריה מדהימה למרירות. תחילת העבודה על הכרת הטוב היא בהכרה שה' לא חייב לי כלום, ואז כל דבר טוב שקורא איתי הוא סיבה להודאה. אנו נוהגים להוסיף בברכת שמע קולנו שלל בקשות מה'. ומה עם להוסיף בברכת מודים גם שלל הודאות פרטיות וציבוריות על הטובות שקרו לנו? כמובן חשוב לא רק להודות לה' אלא גם לשליחיו שהביאו לנו אותם.
טו בשבט שמח ורוב שמחה לכולם, בעז
בס"ד לפרשת בשלח התשפ"ב
למה משמים שלחו את עמלק להתגרות בנו בזמן שנסענו מים סוף לכיוון הר סיני?
הבת עין מבאר שיציאת מצרים עם כל נפלאותיה, הביאה לחלקים מהאומה להרגיש קרובים אל ה', כמאמר הפסוק "כי קרוב הוא", להרגיש גבהות רוח, ובאמת מלחמה לה' בעמלק דהיינו גסות הרוח מדור דור, לכן היו צריכים להתמודד איתו לפני שיגיעו להר סיני, שהרי כדי לקבל התורה חייבים נמיכות רוח, כמאמר הפסוק "וממדבר מתנה". דהיינו כדי לקבל את התורה הנקראת מתנה צריכים להיות בעמדה של "מדבר".באמת כל עליה שאנו זוכים לה, אנו צריכים להרגיש בעקבותיה דוקא יותר רחוקים מה', כי יש לנו יותר כלים לקלוט את גבהות ה' ודלות השגתנו.
בתורת חב"ד מובא "ההגדרה של עמלק היא - 'חצוף בעצם'. זו חוצפה שאינה נובעת מגדולה אמיתית. עשיר, ש"יענה עזות", הרי התנשאותו נובעת מעושרו, ויש לה תקנה: כשיעמוד מול אדם עשיר יותר ממנו, יתבטל לפניו. מי שמתייהר בזכות חכמתו, ירכין את ראשו כשיפגוש באדם שחכמתו עולה בעליל על זו שלו. כל עוד החוצפה וההתנשאות נובעות מסיבה ממשית כלשהי - יש להן תקנה. אולם עמלק הוא 'חצוף בעצם'; חוצפה שאינה נובעת משום יתרון אמיתי; סתם חוצפה. לזה אין שום תקנה. הוא לא ייכנע אף לא נוכח החכם הגדול ביותר, ואדרבה, ככל שיעמוד מול גדולה מוחשית יותר, כך תתעצם חוצפתו.
זהו עמלק, שנלחם ומתמרד מול האמת הגלויה ביותר. הוא יצא להילחם בישראל דווקא בשעה שכל העולם ראה את ניסי ה' ועמד משתאה - "נמוגו כל יושבי כנען". ואילו הוא לא התרשם מזאת כלל, ואדרבה, ההתגלות האלוקית הברורה הזאת, היא שעוררה אותו לצאת ולהילחם, משום החוצפה הטבועה בו, חוצפה שאין מאחוריה שום היגיון וטעם. " (אתר חב"ד, ערך קליפת עמלק)
נראה שה 'בת עין' ותורת חב"ד מדברים על אותו עניין, גסות הרוח ו 'חוצפה בעצם' עניינם אחד. עם ישראל שבחלקו הגיע לגבהות בעקבות יציאת מצרים,היה צריך לעבור 'ניקוי רעלים' ועמלק היה מעין מראה לשם כך.
שתי שאלות ועוד אחת: אייך מתישבים הדברים שבואם של עמלק היה בעקבות גסות רוח שבישראל, עם הקשר הפסוקים המביאים את הגעת עמלק לאחר הפסוק: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל־רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת־יְ-הֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְ-הֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן׃(שמות יז,ז) המתאר ספקות אמונה בהשגחת השם עלינו?
ועוד קשה כיצד באמת יכולה להופיע חוצפה כזו בעמלק, הבננו שאין לה הגיון, אבל מה שורשה?
באמת קשה מאוד להבין כיצד זה יתכן שבני ישראל היו בספק היש ה' בקרבנו אם אין? אחרי כל המכות שהמצרים קבלו לעיניהם, קריעת ים סוף, המן הניסי, הלא בקריעת ים סוף נאמר וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הֹוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ׃(שמות טו,לא) אכן אומר הזוהר הקדוש שלא נאמר בפסוק היש ה' בקרבנו אם לא, ו"אין"- הכוונה לעולם עליון הנקרא עתיקא. ז"א לא היה להם ספק במציאות השם, הספק שלהם היה עד כמה השם משגיח ומתערב בנעשה כאן בארץ.
מובא במדרש רבה: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַסָּה וּמְרִיבָה, וּמַה מְּרִיבָה הָיְתָה שָׁם, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אָמְרוּ אִם רִבּוֹן הוּא עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא רִבּוֹן עָלֵינוּ, נַעַבְדֶּנּוּ, וְאִם לָאו נִמְרֹד בּוֹ. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אִם מַסְפִּיק לָנוּ מְזוֹנוֹתֵינוּ כְּמֶלֶךְ שֶׁהוּא שָׁרוּי בַּמְּדִינָה וְאֵין בְּנֵי הַמְּדִינָה צְרִיכִין לוֹ כְּלוּם, נַעַבְדֶּנּוּ, וְאִם לָאו נִמְרֹד בּוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ אִם מְהַרְהֲרִים אָנוּ בִּלְבָבֵנוּ וְהוּא יוֹדֵעַ מַה שֶּׁאָנוּ מְהַרְהֲרִים, נַעַבְדֶּנוּ, וְאִם לָאו נִמְרֹד בּוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בִּקַּשְׁתֶּם לִבְדֹּק אוֹתִי יָבוֹא הָרָשָׁע וְיִבְדֹּק אֶתְכֶם, מִיָּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק, מַה כְּתִיב שָׁם (שמות יז, ז): הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וְכִי מָה עִנְיַן זֶה אֵצֶל זֶה, מָשָׁל לְתִינוֹק שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אָבִיו וְרָאָה חֲבֵרוֹ שֶׁל אָבִיו, אָמַר לוֹ, רָאִיתָ אֶת אַבָּא, אָמַר לוֹ אָבִיו אַתָּה רוֹכֵב עַל כְּתֵפִי וְאַתָּה שׁוֹאֵל עָלַי, הֲרֵינִי מַשְׁלִיכֲךָ וְיָבוֹא הַשֹּׂוֹנֵא וְיִשְׁלֹט בָּךְ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אֲנִי נָשָׂאתִי אֶתְכֶם עַל עַנְנֵי כָּבוֹד וְאַתֶּם אוֹמְרִים: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ, לְפִיכָךְ יָבוֹא הַשֹּׂוֹנֵא וְיִשְׁלֹט בָּכֶם, הֱוֵי: וַיָּבֹא עֲמָלֵק.(שמות רבה כו,ב)
אנו רואים במדרש מחלוקת משולשת במה הם הרהרו אחר ה' (השגחה על כל מעשה בעולם,זן ומפרנס לכל,יודע מחשבותינו והרהורי ליבנו),המשותף לכל הדעות שהם רצו שהשם יתערב בנעשה כאן בכל פרט ופרט. והמדרש גם ממש מחזק את ההסבר שפתחתי בו של ה'בת עין' ותורת חב"ד ששורש התלונות שלהם כאן בעצם התחיל מגסות רוח, מגבהות. המעבר החד שהם זכו לו ממעמד של עבדים ל"אשא אתכם על כנפי נשרים" יצר גבהות בעייתית, צפיות גבוהות שהשם יפתור להם את כל הבעיות שלהם. הבעיה הראשית היתה בעצם על נסותם את ה', באותה גבהות מסוכנת. לכן הגיע עמלק החצוף, לעורר אותנו להתנקות מהחוצפה שאחזה בנו.
ולשאלה השניה, מאין צמחה החוצפה העמלקית? חז"ל אומרים שקליפת עמלק הינה שורש כל הקליפות. ז"א גם קליפות שקל לנו יחסית להבין אותן, כמו רדיפת התענוגות, בשורשן נמצאת נקודת חוצפה חסרת הגיון, רישעה פרנציפית,שנאת השם. את שורש קליפת עמלק אנו צריכים לחפש בנחש הקדמוני. הבריאה בעצם אפשרה חיים של נבראים המאוד רחוקים מאת השם. המרחק העצום שאנו כנבראים חשים כלפי הבורא יתברך יצר שתי תנועות הופכיות לגמרי בבריאה: מחד יצר יראת רוממות,הערצה,השתוקקות ואהבה לבורא. מאידך יצר שנאה תהומית,למה אנו לא כמוהו? למה אנו תלוים בחסדו? למה אנו כה רחוקים ממנו?למה העולם הזה כה חסר? השונא הראשון בעולם היה הנחש. הוא הסיט את אדם וחוה לעבור על מצות השם, לא בגלל איזו תועלת אלא משנאה להשם. המניע שלו כאמור שנאה אבל הדגל שהוא הרים היה רדיפת התענוג,החשק. אנו מצווים להילחם בעמלק מחד כדי לבער את הקליפה הזו הנמצאת בתוכנו, את השנאה לשמה וממנה גסות הרוח חסרת ההגיון. ומצד שני דוקא לאמץ את החשק שהוא מעורר ולקחת אותו לעבודת השם, כך מבאר
ה'פרי צדיק' "ועל זה אמרו (קידושין ל :) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין וא' אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש והיינו להיות החשק והיצר לבית המדרש להיות חדוותא דשמעתא."(פרי צדיק לחודש שבט,ב)
תוצאות המלחמה עם עמלק: עם ישראל הרוויח את נמיכות הרוח, את הענווה מול השם יתברך, וזו היתה הכנה חשובה למתן התורה, מצד שני חז"ל מציינים שעם ישראל התקרר,"אשר קרך בדרך" מתפרש "אשר קררך". ניגשנו לקבלת התורה עם רתיעה, עם הפחד מאומות העולם שישנאו אותנו כל ההיסטוריה עד לגאולה השלמה. מתסכל? אולי אבל זה צפוי, ככה אנו מתקדמים בחיים. יציאת מצרים הביאה להתרוממות של העם, שהיתה נצרכת, אבל גם נכנסה פנימה גסות רוח שלילית. העימות עם עמלק הוריד ברובה את גסות הרוח, אבל הכניס קרירות מה באהבתנו להשם.
המלחמה עם עמלק טרם הסתימה, יכולת השלמתה תלויה בחסד השם, אבל השם הלא עוזר למי שעוזר לעצמו, לכן אנו מצווים בינתיים לבער את עמלק שבתוכנו מבלי להתקרר, להיפטר מגסות הרוח,החוצפה בעצם, ולהתחזק כנגד זה בחשק אל הטוב. ואסור, אסור לנו לדמות בנפשנו שהמלחמה הזו כבר מאחורינו, שאם אנו רק נחייך לכל העולם, גם הוא יחזיר לנו חיוכים ואהבה. עדין יש עמלקים בעולם (כמו שעדין יש חלק ממנו בתוך נפשנו) שהשנאה וגסות הרוח מניעה אותם.( לכן התיאוריה שאם אנו רק נטיב לאויבינו, ניתן להם השכלה גבוהה ואיכות חיים טובה הם יפסיקו לשנוא אותנו ולהלחם בנו-לא עובדת) הבה נתפלל להשם שישלים את המשימה "וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם׃"(שמות יז,יד)
למה משמים שלחו את עמלק להתגרות בנו בזמן שנסענו מים סוף לכיוון הר סיני?
הבת עין מבאר שיציאת מצרים עם כל נפלאותיה, הביאה לחלקים מהאומה להרגיש קרובים אל ה', כמאמר הפסוק "כי קרוב הוא", להרגיש גבהות רוח, ובאמת מלחמה לה' בעמלק דהיינו גסות הרוח מדור דור, לכן היו צריכים להתמודד איתו לפני שיגיעו להר סיני, שהרי כדי לקבל התורה חייבים נמיכות רוח, כמאמר הפסוק "וממדבר מתנה". דהיינו כדי לקבל את התורה הנקראת מתנה צריכים להיות בעמדה של "מדבר".באמת כל עליה שאנו זוכים לה, אנו צריכים להרגיש בעקבותיה דוקא יותר רחוקים מה', כי יש לנו יותר כלים לקלוט את גבהות ה' ודלות השגתנו.
בתורת חב"ד מובא "ההגדרה של עמלק היא - 'חצוף בעצם'. זו חוצפה שאינה נובעת מגדולה אמיתית. עשיר, ש"יענה עזות", הרי התנשאותו נובעת מעושרו, ויש לה תקנה: כשיעמוד מול אדם עשיר יותר ממנו, יתבטל לפניו. מי שמתייהר בזכות חכמתו, ירכין את ראשו כשיפגוש באדם שחכמתו עולה בעליל על זו שלו. כל עוד החוצפה וההתנשאות נובעות מסיבה ממשית כלשהי - יש להן תקנה. אולם עמלק הוא 'חצוף בעצם'; חוצפה שאינה נובעת משום יתרון אמיתי; סתם חוצפה. לזה אין שום תקנה. הוא לא ייכנע אף לא נוכח החכם הגדול ביותר, ואדרבה, ככל שיעמוד מול גדולה מוחשית יותר, כך תתעצם חוצפתו.
זהו עמלק, שנלחם ומתמרד מול האמת הגלויה ביותר. הוא יצא להילחם בישראל דווקא בשעה שכל העולם ראה את ניסי ה' ועמד משתאה - "נמוגו כל יושבי כנען". ואילו הוא לא התרשם מזאת כלל, ואדרבה, ההתגלות האלוקית הברורה הזאת, היא שעוררה אותו לצאת ולהילחם, משום החוצפה הטבועה בו, חוצפה שאין מאחוריה שום היגיון וטעם. " (אתר חב"ד, ערך קליפת עמלק)
נראה שה 'בת עין' ותורת חב"ד מדברים על אותו עניין, גסות הרוח ו 'חוצפה בעצם' עניינם אחד. עם ישראל שבחלקו הגיע לגבהות בעקבות יציאת מצרים,היה צריך לעבור 'ניקוי רעלים' ועמלק היה מעין מראה לשם כך.
שתי שאלות ועוד אחת: אייך מתישבים הדברים שבואם של עמלק היה בעקבות גסות רוח שבישראל, עם הקשר הפסוקים המביאים את הגעת עמלק לאחר הפסוק: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל־רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת־יְ-הֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְ-הֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן׃(שמות יז,ז) המתאר ספקות אמונה בהשגחת השם עלינו?
ועוד קשה כיצד באמת יכולה להופיע חוצפה כזו בעמלק, הבננו שאין לה הגיון, אבל מה שורשה?
באמת קשה מאוד להבין כיצד זה יתכן שבני ישראל היו בספק היש ה' בקרבנו אם אין? אחרי כל המכות שהמצרים קבלו לעיניהם, קריעת ים סוף, המן הניסי, הלא בקריעת ים סוף נאמר וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הֹוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ׃(שמות טו,לא) אכן אומר הזוהר הקדוש שלא נאמר בפסוק היש ה' בקרבנו אם לא, ו"אין"- הכוונה לעולם עליון הנקרא עתיקא. ז"א לא היה להם ספק במציאות השם, הספק שלהם היה עד כמה השם משגיח ומתערב בנעשה כאן בארץ.
מובא במדרש רבה: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַסָּה וּמְרִיבָה, וּמַה מְּרִיבָה הָיְתָה שָׁם, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אָמְרוּ אִם רִבּוֹן הוּא עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא רִבּוֹן עָלֵינוּ, נַעַבְדֶּנּוּ, וְאִם לָאו נִמְרֹד בּוֹ. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אִם מַסְפִּיק לָנוּ מְזוֹנוֹתֵינוּ כְּמֶלֶךְ שֶׁהוּא שָׁרוּי בַּמְּדִינָה וְאֵין בְּנֵי הַמְּדִינָה צְרִיכִין לוֹ כְּלוּם, נַעַבְדֶּנּוּ, וְאִם לָאו נִמְרֹד בּוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ אִם מְהַרְהֲרִים אָנוּ בִּלְבָבֵנוּ וְהוּא יוֹדֵעַ מַה שֶּׁאָנוּ מְהַרְהֲרִים, נַעַבְדֶּנוּ, וְאִם לָאו נִמְרֹד בּוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בִּקַּשְׁתֶּם לִבְדֹּק אוֹתִי יָבוֹא הָרָשָׁע וְיִבְדֹּק אֶתְכֶם, מִיָּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק, מַה כְּתִיב שָׁם (שמות יז, ז): הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וְכִי מָה עִנְיַן זֶה אֵצֶל זֶה, מָשָׁל לְתִינוֹק שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אָבִיו וְרָאָה חֲבֵרוֹ שֶׁל אָבִיו, אָמַר לוֹ, רָאִיתָ אֶת אַבָּא, אָמַר לוֹ אָבִיו אַתָּה רוֹכֵב עַל כְּתֵפִי וְאַתָּה שׁוֹאֵל עָלַי, הֲרֵינִי מַשְׁלִיכֲךָ וְיָבוֹא הַשֹּׂוֹנֵא וְיִשְׁלֹט בָּךְ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אֲנִי נָשָׂאתִי אֶתְכֶם עַל עַנְנֵי כָּבוֹד וְאַתֶּם אוֹמְרִים: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ, לְפִיכָךְ יָבוֹא הַשֹּׂוֹנֵא וְיִשְׁלֹט בָּכֶם, הֱוֵי: וַיָּבֹא עֲמָלֵק.(שמות רבה כו,ב)
אנו רואים במדרש מחלוקת משולשת במה הם הרהרו אחר ה' (השגחה על כל מעשה בעולם,זן ומפרנס לכל,יודע מחשבותינו והרהורי ליבנו),המשותף לכל הדעות שהם רצו שהשם יתערב בנעשה כאן בכל פרט ופרט. והמדרש גם ממש מחזק את ההסבר שפתחתי בו של ה'בת עין' ותורת חב"ד ששורש התלונות שלהם כאן בעצם התחיל מגסות רוח, מגבהות. המעבר החד שהם זכו לו ממעמד של עבדים ל"אשא אתכם על כנפי נשרים" יצר גבהות בעייתית, צפיות גבוהות שהשם יפתור להם את כל הבעיות שלהם. הבעיה הראשית היתה בעצם על נסותם את ה', באותה גבהות מסוכנת. לכן הגיע עמלק החצוף, לעורר אותנו להתנקות מהחוצפה שאחזה בנו.
ולשאלה השניה, מאין צמחה החוצפה העמלקית? חז"ל אומרים שקליפת עמלק הינה שורש כל הקליפות. ז"א גם קליפות שקל לנו יחסית להבין אותן, כמו רדיפת התענוגות, בשורשן נמצאת נקודת חוצפה חסרת הגיון, רישעה פרנציפית,שנאת השם. את שורש קליפת עמלק אנו צריכים לחפש בנחש הקדמוני. הבריאה בעצם אפשרה חיים של נבראים המאוד רחוקים מאת השם. המרחק העצום שאנו כנבראים חשים כלפי הבורא יתברך יצר שתי תנועות הופכיות לגמרי בבריאה: מחד יצר יראת רוממות,הערצה,השתוקקות ואהבה לבורא. מאידך יצר שנאה תהומית,למה אנו לא כמוהו? למה אנו תלוים בחסדו? למה אנו כה רחוקים ממנו?למה העולם הזה כה חסר? השונא הראשון בעולם היה הנחש. הוא הסיט את אדם וחוה לעבור על מצות השם, לא בגלל איזו תועלת אלא משנאה להשם. המניע שלו כאמור שנאה אבל הדגל שהוא הרים היה רדיפת התענוג,החשק. אנו מצווים להילחם בעמלק מחד כדי לבער את הקליפה הזו הנמצאת בתוכנו, את השנאה לשמה וממנה גסות הרוח חסרת ההגיון. ומצד שני דוקא לאמץ את החשק שהוא מעורר ולקחת אותו לעבודת השם, כך מבאר
ה'פרי צדיק' "ועל זה אמרו (קידושין ל :) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין וא' אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש והיינו להיות החשק והיצר לבית המדרש להיות חדוותא דשמעתא."(פרי צדיק לחודש שבט,ב)
תוצאות המלחמה עם עמלק: עם ישראל הרוויח את נמיכות הרוח, את הענווה מול השם יתברך, וזו היתה הכנה חשובה למתן התורה, מצד שני חז"ל מציינים שעם ישראל התקרר,"אשר קרך בדרך" מתפרש "אשר קררך". ניגשנו לקבלת התורה עם רתיעה, עם הפחד מאומות העולם שישנאו אותנו כל ההיסטוריה עד לגאולה השלמה. מתסכל? אולי אבל זה צפוי, ככה אנו מתקדמים בחיים. יציאת מצרים הביאה להתרוממות של העם, שהיתה נצרכת, אבל גם נכנסה פנימה גסות רוח שלילית. העימות עם עמלק הוריד ברובה את גסות הרוח, אבל הכניס קרירות מה באהבתנו להשם.
המלחמה עם עמלק טרם הסתימה, יכולת השלמתה תלויה בחסד השם, אבל השם הלא עוזר למי שעוזר לעצמו, לכן אנו מצווים בינתיים לבער את עמלק שבתוכנו מבלי להתקרר, להיפטר מגסות הרוח,החוצפה בעצם, ולהתחזק כנגד זה בחשק אל הטוב. ואסור, אסור לנו לדמות בנפשנו שהמלחמה הזו כבר מאחורינו, שאם אנו רק נחייך לכל העולם, גם הוא יחזיר לנו חיוכים ואהבה. עדין יש עמלקים בעולם (כמו שעדין יש חלק ממנו בתוך נפשנו) שהשנאה וגסות הרוח מניעה אותם.( לכן התיאוריה שאם אנו רק נטיב לאויבינו, ניתן להם השכלה גבוהה ואיכות חיים טובה הם יפסיקו לשנוא אותנו ולהלחם בנו-לא עובדת) הבה נתפלל להשם שישלים את המשימה "וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם׃"(שמות יז,יד)
בס"ד לפרשת בשלח-שבת שירה התשפ"ג
תוך כדי היציאה שלנו ממצרים, העביר הקב"ה את המצרים סדרת ניסים לפירוק וריסוק, למעשה כל הניסים הגדולים הללו כולל כל מכות מצרים אינם נצרכים על מנת לצאת מבית העבדים הזה. כל אחד מבין שה' יכל להוציא את ישראל ממצרים גם מבלי להרוס את ארץ מצרים. היה יכול להכותם בסנוורים בזמן שישראל יוצאים, כמו שעשה לאנשי סדום לדוגמא כשצבאו על בית לוט.
ביתר שאת זה נכון שבעתיים בנוגע לקריעת ים סוף, נס קריעת ים סוף הוא פשוט נס מיותר, לכאורה זה ממש נס בשביל לעשות נס, כי הרי לא היה כל הכרח ליהודים ללכת לכיוון הים, זו בכלל לא הדרך לצאת ממצרים, ויש כידוע מעבר יבשתי לסיני, היינו יכולים להמשיך בדרכנו ללא כל מפריע (עוד יעברו הרבה גמלים בדרך זו עד שתחפר תעלת סואץ).
אם כן ברור שהמהלך היה מכוון מאת ה' כדי לפתות את פרעה לרדוף אחרי ישראל, והכל כדי לעשות את הנס של בקיעת ים סוף, להעביר את ישראל ולהטביע את מצרים בתוכו. זו בדיוק הסיבה שמשה מרמה את פרעה ואמר לו דרך שלושת ימים נלך.
וראה זה פלא, למרות שכל המהלך מתוכנן ומבוים, עם ישראל ואפילו משה רבינו ממש נכנסים ללחץ. חלקים בעם מתכוננים למלחמה , אחרים לתפילה ויש כאלו שבכלל מתחרטים שיצאו ממצרים והקיצוניים התייאשו מן החיים בעצמם. מסתבר שאפילו משה רבינו לא ידע איזה נס הולך לקרות עוד מעט. זו לבטח אחת החוויות העוצמתיות ביותר שעם ישראל עבר בכל ההיסטוריה. עם ישראל התרומם מעל לכל הימות שבעולם, קלט בצורה מאוד מוחשית וחזקה שה' הוא מלכו של עולם.
למה ה' לא הודיע לבני ישראל את שעומד לקרות, למה הוא נתן להם להיות בכזה לחץ?
'השם משמואל' אומר שלעומת יציאת מצרים שהיתה בחסד אל, כמעט ללא כל השתדלות מצדנו, בקריעת ים סוף רצה ה' את ההפך ושהנס יבוא דווקא מתוך השתדלות שלנו, ה' אומר לנו: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" לנסוע לתוך הים בו בזמן שהמצרים רודפים אחריהם- זו היתה עבודה לא פשוטה עבור ישראל, והצלחנו בה ברוך השם, ואז נקרע הים עם כל הדרמה והחינוך הנפלא שיצא מכך.
מה זה נוגע לדור שלנו?
הנה השו"ע בסימן תכ"ח מביא שכל יום מימי הפסח מכוון כנגד מועד אחר בשנה ויחול באותו היום בשבוע. וכך כותב: סימן לקביעת המועדים: א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"ף.
פירוש: ביום ראשון של פסח – יהיה לעולם תשעה באב, והסימן: על מצות ומרורים יאכלוהו.
ביום שני שבועות;
וביום שלישי ראש השנה;
ביום רביעי קריאת התורה, כלומר שמחת תורה;
וביום חמישי צום יום הכיפורים;
ביום ששי פורים שעבר.
הלימוד הזה מעורר מחשבה, זה אומר שפסח החג הראשון של ישראל גונז בתוכו את כל החגים העתידים להיות.
כשם שאנו מבינים שבראש השנה יש הארה של כל השנה שעתידה להיות, כך בחג החרות מופיע משהו מכל חגי השנה.
רגע, יום אחד חסר כאן, מה קורה עם היום השביעי של פסח?
חכמי ישראל אמרו שעוד יופיע חג שהוא כנגד שביעי של פסח. ואכן כשקמה מדינת ישראל בה' באייר התגלה שיום העצמאות חל בדיוק ביום שביעי של פסח, וגם מסתדר עם הא"ת ב"ש של רבי יוסף קארו, כי ז"ע=עצמאות. ואולי עוד נכונו לנו הפתעות נוספות כנגד יום זה.
בעצם עם ישראל עבר בשבעת ימי הפסח בקצרצרה את כל ההיסטוריה עד שיאה של ההיסטוריה שהיא כנגד היום השביעי והאחרון, בשביעי של פסח עם ישראל נשם את האויר של הגאולה השלמה, וגם זכה לרגע קט למימוש חזון הנביאים, כאשר ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, שזה הוא חזון אחרית הימים: וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.(יואל ג,א)
עוד יעברו במדבר הרבה גמלים עד שאנו נחזור להיות כולנו נביאים. אבל בינתיים המסר שלנו הוא שה' נותן לנו להיות שותפים אתו בתהליך הגאולה, בניגוד ליציאת מצרים ששם היה זה בחסד ה' גדול עלינו, ו"מה שבא בקלות באותה הקלות יעלם"(מתוך מחכים למשיח-שלום חנוך).
אבל ה' רוצה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה לנו תורה ומצוות. ה' נתן לנו הדרכות כיצד גם בימינו נוכל ללכת לקראת הים, דהיינו לעשות בעצמנו את המעשים שיובילו אותנו לגאולה, וכמו אז שאמר להם 'ויסעו' גם לנו יש כל מיני נסיעות מפחידות שאנחנו נוסעים, ואז גם לנו יבקע הים המטאפורי לשנים.
ה' מדריך אותנו, כיצד להיות השותפים שלו בתיקון העולם, ובדרך הזו עם ישראל כבר צועד הרבה שנים.
זה העניין, כי הגאולה שאנו צועדים אליה ובתוכה, בנויה על ההשתדלות שלנו, זה דומה לשביעי של פסח, אבל אפילו הרבה יותר חזק, כמו שאומר השיר אנו נושאים לפידים(אהרן זאב)
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ - פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
אבל בשונה מהשיר,
או אולי יהיה זה בית נוסף לשיר,
דוקא ההשתדלות שלנו, דוקא ההתערותא דלתתא שלנו היא זו שתביא אותנו לראות כאלה נפלאות שאפילו בקריעת ים סוף לא היו, כאשר אנחנו נזכה ונתרומם מעל לכל הימות שבעולם ונפרוץ ונרחיב את כל הצמצומים שביקום.
קריעת ים סוף מזכירה לנו את היעד,
את החלום הנכסף,
אנו נזכה בע"ה להגיע עד השמים-להיות נביאים! ה' יהיה למלך על כל הארץ-
ואז,
אז יתחברו ארץ ושמים.
תוך כדי היציאה שלנו ממצרים, העביר הקב"ה את המצרים סדרת ניסים לפירוק וריסוק, למעשה כל הניסים הגדולים הללו כולל כל מכות מצרים אינם נצרכים על מנת לצאת מבית העבדים הזה. כל אחד מבין שה' יכל להוציא את ישראל ממצרים גם מבלי להרוס את ארץ מצרים. היה יכול להכותם בסנוורים בזמן שישראל יוצאים, כמו שעשה לאנשי סדום לדוגמא כשצבאו על בית לוט.
ביתר שאת זה נכון שבעתיים בנוגע לקריעת ים סוף, נס קריעת ים סוף הוא פשוט נס מיותר, לכאורה זה ממש נס בשביל לעשות נס, כי הרי לא היה כל הכרח ליהודים ללכת לכיוון הים, זו בכלל לא הדרך לצאת ממצרים, ויש כידוע מעבר יבשתי לסיני, היינו יכולים להמשיך בדרכנו ללא כל מפריע (עוד יעברו הרבה גמלים בדרך זו עד שתחפר תעלת סואץ).
אם כן ברור שהמהלך היה מכוון מאת ה' כדי לפתות את פרעה לרדוף אחרי ישראל, והכל כדי לעשות את הנס של בקיעת ים סוף, להעביר את ישראל ולהטביע את מצרים בתוכו. זו בדיוק הסיבה שמשה מרמה את פרעה ואמר לו דרך שלושת ימים נלך.
וראה זה פלא, למרות שכל המהלך מתוכנן ומבוים, עם ישראל ואפילו משה רבינו ממש נכנסים ללחץ. חלקים בעם מתכוננים למלחמה , אחרים לתפילה ויש כאלו שבכלל מתחרטים שיצאו ממצרים והקיצוניים התייאשו מן החיים בעצמם. מסתבר שאפילו משה רבינו לא ידע איזה נס הולך לקרות עוד מעט. זו לבטח אחת החוויות העוצמתיות ביותר שעם ישראל עבר בכל ההיסטוריה. עם ישראל התרומם מעל לכל הימות שבעולם, קלט בצורה מאוד מוחשית וחזקה שה' הוא מלכו של עולם.
למה ה' לא הודיע לבני ישראל את שעומד לקרות, למה הוא נתן להם להיות בכזה לחץ?
'השם משמואל' אומר שלעומת יציאת מצרים שהיתה בחסד אל, כמעט ללא כל השתדלות מצדנו, בקריעת ים סוף רצה ה' את ההפך ושהנס יבוא דווקא מתוך השתדלות שלנו, ה' אומר לנו: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" לנסוע לתוך הים בו בזמן שהמצרים רודפים אחריהם- זו היתה עבודה לא פשוטה עבור ישראל, והצלחנו בה ברוך השם, ואז נקרע הים עם כל הדרמה והחינוך הנפלא שיצא מכך.
מה זה נוגע לדור שלנו?
הנה השו"ע בסימן תכ"ח מביא שכל יום מימי הפסח מכוון כנגד מועד אחר בשנה ויחול באותו היום בשבוע. וכך כותב: סימן לקביעת המועדים: א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"ף.
פירוש: ביום ראשון של פסח – יהיה לעולם תשעה באב, והסימן: על מצות ומרורים יאכלוהו.
ביום שני שבועות;
וביום שלישי ראש השנה;
ביום רביעי קריאת התורה, כלומר שמחת תורה;
וביום חמישי צום יום הכיפורים;
ביום ששי פורים שעבר.
הלימוד הזה מעורר מחשבה, זה אומר שפסח החג הראשון של ישראל גונז בתוכו את כל החגים העתידים להיות.
כשם שאנו מבינים שבראש השנה יש הארה של כל השנה שעתידה להיות, כך בחג החרות מופיע משהו מכל חגי השנה.
רגע, יום אחד חסר כאן, מה קורה עם היום השביעי של פסח?
חכמי ישראל אמרו שעוד יופיע חג שהוא כנגד שביעי של פסח. ואכן כשקמה מדינת ישראל בה' באייר התגלה שיום העצמאות חל בדיוק ביום שביעי של פסח, וגם מסתדר עם הא"ת ב"ש של רבי יוסף קארו, כי ז"ע=עצמאות. ואולי עוד נכונו לנו הפתעות נוספות כנגד יום זה.
בעצם עם ישראל עבר בשבעת ימי הפסח בקצרצרה את כל ההיסטוריה עד שיאה של ההיסטוריה שהיא כנגד היום השביעי והאחרון, בשביעי של פסח עם ישראל נשם את האויר של הגאולה השלמה, וגם זכה לרגע קט למימוש חזון הנביאים, כאשר ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, שזה הוא חזון אחרית הימים: וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.(יואל ג,א)
עוד יעברו במדבר הרבה גמלים עד שאנו נחזור להיות כולנו נביאים. אבל בינתיים המסר שלנו הוא שה' נותן לנו להיות שותפים אתו בתהליך הגאולה, בניגוד ליציאת מצרים ששם היה זה בחסד ה' גדול עלינו, ו"מה שבא בקלות באותה הקלות יעלם"(מתוך מחכים למשיח-שלום חנוך).
אבל ה' רוצה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה לנו תורה ומצוות. ה' נתן לנו הדרכות כיצד גם בימינו נוכל ללכת לקראת הים, דהיינו לעשות בעצמנו את המעשים שיובילו אותנו לגאולה, וכמו אז שאמר להם 'ויסעו' גם לנו יש כל מיני נסיעות מפחידות שאנחנו נוסעים, ואז גם לנו יבקע הים המטאפורי לשנים.
ה' מדריך אותנו, כיצד להיות השותפים שלו בתיקון העולם, ובדרך הזו עם ישראל כבר צועד הרבה שנים.
זה העניין, כי הגאולה שאנו צועדים אליה ובתוכה, בנויה על ההשתדלות שלנו, זה דומה לשביעי של פסח, אבל אפילו הרבה יותר חזק, כמו שאומר השיר אנו נושאים לפידים(אהרן זאב)
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ - פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
אבל בשונה מהשיר,
או אולי יהיה זה בית נוסף לשיר,
דוקא ההשתדלות שלנו, דוקא ההתערותא דלתתא שלנו היא זו שתביא אותנו לראות כאלה נפלאות שאפילו בקריעת ים סוף לא היו, כאשר אנחנו נזכה ונתרומם מעל לכל הימות שבעולם ונפרוץ ונרחיב את כל הצמצומים שביקום.
קריעת ים סוף מזכירה לנו את היעד,
את החלום הנכסף,
אנו נזכה בע"ה להגיע עד השמים-להיות נביאים! ה' יהיה למלך על כל הארץ-
ואז,
אז יתחברו ארץ ושמים.
בס"ד לשבת שירה - בשלח התשפ"ד
"בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כד,ו) אמר החכם באדם, מלחמות אינן ענין לג'נטלמניות, משה רבינו מוביל מערכת הטעיה ומספר לפרעה הרשע על יציאת שלושת ימים כאשר אין לו כל כוונה לשוב מצרימה, במרכז התכנית "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל־הַיָּם" (שמות יד,ב). כאשר המטרה להביא את פרעה הרשע לצאת לרדוף אחרי בני ישראל, ליפול במלכודת ולטבוע בתוך הים, בני ישראל משנים לפתע כיוון ובמקום להמשיך בדרך היבשתית לסיני, הם פונים דרומה ונעצרים על ים סוף לפני פי החירות. הפתיון עובד ופרעה וכל צבאו שועטים כל הדרך אל הים, על הדרך הקב"ה מרויח כאן גם תועלת ערכית, חיזוק הביטחון של בני ישראל בה' וזכות בשבילם לנס קריעת הים, (מהר"ל, ומקורו במכילתא, רַבִּי אוֹמֵר: כְּדַי הִיא הָאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ בִּי, שֶׁאֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם. מכילתא בשלח ד,יד)
נקודת המפגש הדרמטי הזה מקבלת מהתורה יחס מיוחד, פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן.
פִּי הַחִירֹת - הינו שם יחידאי במקרא (הוא מוזכר עוד פעמיים אבל באותו הקשר-כמקום חצית ים סוף ביציאת מצרים). כנראה בגלל זה ובגלל ה"א הידיעה המופיעה בו, הבאה ללמד שמדובר במקום מפורסם וידוע כבר, רש"י מסיק שמדובר בפיתום. וכך כותב: הוּא פִּיתוֹם, וְעַכְשָׁו נִקְרָא פִּי הַחִירֹת עַל שֵׁם שֶׁנַּעֲשׂוּ שָׁם בְּנֵי חֹרִין. למעשה המקור לכך עוד קדום יותר ומובא כבר במכילתא עוד מובא במכילתא שמקום זה היה מקום של ע"ז בדמות זכר ונקבה. מבאר את הענין מי השילוח, ע"ז זו היתה בעצם אלילות הזנות והפריצות, היא נקראה פי החירות לומר- איזהו בן חורין זה הנותן דרור ליצריו העושה כל תאוות ליבו. חניית ישראל לפני פי החירות הביאה את פרעה לחשוב "נבוכים הם בארץ" כיוון שעם ישראל היה גדור בעריות לכאורה איננו בן חורין ולכן הם לא מצליחים לעבור את פי החירות ולצאת לחירות. גם זה היה בכוונה להטעות את פרעה כדי שירדוף אחריהם, אך עם ישראל ידע את האמת, והיא שאדרבה דווקא העושה כל תאות ליבו הוא הוא המשועבד ליצרו, ואיננו בן חורין.
בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם- בפשיטות מובן שהחניה של ישראל בין מגדול ובין הים, הביאה את פרעה לחשוב שיקל עליו לנצח את ישראל כי הם סגורים בין אותו מבצר ובין הים. חז"ל מציינים שהיה עוד טעם לכך שישראל יעברו שם במסלול יציאתם וכך אומר המדרש: שבו כינס יוסף כל כסף וזהב שבעולם, שנא׳ וילקט יוסף את כל הכסף (בראשית מז יד), ולשם היו האוצרות, ומשם לקחו בני ישראל כסף וזהב לרוב עד מאד. (מדרש לקח טוב שמות יד,ב)
בַּעַל צְפֹן- פשוט שהיה בית עבודה זרה כמו כל הבעלים המוזכרים בתורה. שואלים חז"ל למה במכת בכורות שכל אלילי מצרים נשברו בה, בעל צפון לא נשבר גם כן? מבאר המדרש אגדה: לפני בעל צפון. ע"ז, ולמה הונח באותו מקום, לפי שכל ע"ז שבמצרים ניתכת, ואותה ע"ז לא ניתכה, לפי שלא רצה הקב"ה להתיכה, כדי שיאמר פרעה בעל צפון הסכים על גזירתי, ולא הניח ללכת בני ישראל: גם רש"י מביא מאמר זה. נמצא שהכתוב מזכיר אף את בעל צפון כדי לציין נקודה נוספת שהביאה את פרעה לרדוף אחרי בני ישראל.
להבין את הטריק עם בעל צפון, מבאר הכלי יקר: שהיו להן הרבה עבודה זרות שעבדו להרבה מזלות כי כל מזל יש לו כח והשפעה על איזו ענין מיוחד, ובעל צפון היינו הע"ז אשר חשבו כי ממנו יושפע להם זהב ורב פנינים כמ"ש (איוב לז כב) מצפון זהב יאתה, והשאיר הקב"ה דווקא ע"ז זו להטעותם שיאמרו שע"ז זו תתבע עלבונם על מה שנטלו ישראל ממונם שלא כדין, כי בכל שאר המכות הצדיק פרעה את הדין עליו לומר שבדין באו עליו ובדין לקו גם שרי מעלה שלהם, אבל הממון חשב פרעה שלא בצדק ולא במשפט נטלו ישראל ממונם ע"כ נשאר בעל צפון שיאמרו קשה יראתם ויתבע מן ישראל ממונם שהשאילום, וז"ש ויהפך לבב פרעה וגו' פירש"י בשביל ממונם שהשאילום, ומה שאמרו כי שלחנו את ישראל מעבדנו לפי שכל מה שקנה עבד קנה רבו ועיקר דבריו היה בעבור הממון, ותלה פרעה דבריו במה שראה שנשאר בעל צפון מכל אלהי מצרים.(כלי יקר שמות יד,ב)
הסבר זה של הכלי יקר מתכתב עם דברי המדרש שיוסף הטמין את אוצרותיו במקום סמוך.
המלבי"ם מציג הסבר שונה וזה לשונו "אליל מצרים הממונה לפעול רע וכליון והוא נשאר מכל אלילי מצרים, וחשבו שהוא התגבר על אלהי ישראל ובאשר הוא מושל על המדבר לא הניחם ללכת המדברה"
למדנו שפרוט המיקום בא להסביר לנו מחד מה הביא את פרעה לצאת ולרדוף אחרי בני ישראל, ומאידך מציין לנו את התועלת שצמחה מכך לישראל הן מאוצרות יוסף והן מחיזוק האמונה בליבם בזה שהלכו לאחוריהם לפתות את פרעה לרדוף אחריהם.
בחזרה לפי החירות, כבר ציינו שמקום זה מוזכר רק ביחס ליציאת מצרים ואין לו כל אזכור אחר בתנ"ך. האם במקורות אחרים הוא כן מוזכר? הנה ד"ר עמנואל וליקובסקי מציין בספרו "תקופות בתוהו" על ממצא ארכיאולוגי מדהים שנמצא באל עריש בשנות השישים של המאה ה19, איזו תיבה-סרקופג מאבן שוחם שחורה ששימשה עד אז כשוקת לבעלי חיים, היא נלקחה למוזיאון באיסמאליה והכתב שלה פוענח בידי חוקרים שונים. מסופר שם על מכת החושך, על סערה גדולה שפקדה את מצרים, על עבדים שברחו ממצרים, על נסיך מצרי שיצא לחפש את עקבות אביו וצבאו שנעלמו. ובמקום שנקרא פי חרותי סופר לו שאביו טבע במערבולת בים עם כל צבאו.
ומה אנו יכולים לקחת מזה לימינו אנו? אנו יודעים כי הקב"ה עתיד לעשות נפלאות גם לנו בגאולתנו, הממשיך של פרעה בזמנינו, מכונה במקורות גוג, ה' ימשוך אותו עם שאר רשעי העולם בתחבולות שונות ובסברות שהנה אנחנו חלשים ואבדנו את דרכנו וכיוצא בזה ואוטוטו יצליחו לזרוק אותנו לים, "וְשׁוֹבַבְתִּיךָ וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ" (יחזקאל לח,ד) ואז יתגלה שכל זה היה כדי לכלות את הרשעה העולמית, לסיים את עידן המלחמות, להמליך את ה' למלך על כל הארץ ולפצוח בעת השלום. וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְ-הֹוָה. (יחזקאל לח,כג)
"בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כד,ו) אמר החכם באדם, מלחמות אינן ענין לג'נטלמניות, משה רבינו מוביל מערכת הטעיה ומספר לפרעה הרשע על יציאת שלושת ימים כאשר אין לו כל כוונה לשוב מצרימה, במרכז התכנית "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל־הַיָּם" (שמות יד,ב). כאשר המטרה להביא את פרעה הרשע לצאת לרדוף אחרי בני ישראל, ליפול במלכודת ולטבוע בתוך הים, בני ישראל משנים לפתע כיוון ובמקום להמשיך בדרך היבשתית לסיני, הם פונים דרומה ונעצרים על ים סוף לפני פי החירות. הפתיון עובד ופרעה וכל צבאו שועטים כל הדרך אל הים, על הדרך הקב"ה מרויח כאן גם תועלת ערכית, חיזוק הביטחון של בני ישראל בה' וזכות בשבילם לנס קריעת הים, (מהר"ל, ומקורו במכילתא, רַבִּי אוֹמֵר: כְּדַי הִיא הָאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ בִּי, שֶׁאֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם. מכילתא בשלח ד,יד)
נקודת המפגש הדרמטי הזה מקבלת מהתורה יחס מיוחד, פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן.
פִּי הַחִירֹת - הינו שם יחידאי במקרא (הוא מוזכר עוד פעמיים אבל באותו הקשר-כמקום חצית ים סוף ביציאת מצרים). כנראה בגלל זה ובגלל ה"א הידיעה המופיעה בו, הבאה ללמד שמדובר במקום מפורסם וידוע כבר, רש"י מסיק שמדובר בפיתום. וכך כותב: הוּא פִּיתוֹם, וְעַכְשָׁו נִקְרָא פִּי הַחִירֹת עַל שֵׁם שֶׁנַּעֲשׂוּ שָׁם בְּנֵי חֹרִין. למעשה המקור לכך עוד קדום יותר ומובא כבר במכילתא עוד מובא במכילתא שמקום זה היה מקום של ע"ז בדמות זכר ונקבה. מבאר את הענין מי השילוח, ע"ז זו היתה בעצם אלילות הזנות והפריצות, היא נקראה פי החירות לומר- איזהו בן חורין זה הנותן דרור ליצריו העושה כל תאוות ליבו. חניית ישראל לפני פי החירות הביאה את פרעה לחשוב "נבוכים הם בארץ" כיוון שעם ישראל היה גדור בעריות לכאורה איננו בן חורין ולכן הם לא מצליחים לעבור את פי החירות ולצאת לחירות. גם זה היה בכוונה להטעות את פרעה כדי שירדוף אחריהם, אך עם ישראל ידע את האמת, והיא שאדרבה דווקא העושה כל תאות ליבו הוא הוא המשועבד ליצרו, ואיננו בן חורין.
בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם- בפשיטות מובן שהחניה של ישראל בין מגדול ובין הים, הביאה את פרעה לחשוב שיקל עליו לנצח את ישראל כי הם סגורים בין אותו מבצר ובין הים. חז"ל מציינים שהיה עוד טעם לכך שישראל יעברו שם במסלול יציאתם וכך אומר המדרש: שבו כינס יוסף כל כסף וזהב שבעולם, שנא׳ וילקט יוסף את כל הכסף (בראשית מז יד), ולשם היו האוצרות, ומשם לקחו בני ישראל כסף וזהב לרוב עד מאד. (מדרש לקח טוב שמות יד,ב)
בַּעַל צְפֹן- פשוט שהיה בית עבודה זרה כמו כל הבעלים המוזכרים בתורה. שואלים חז"ל למה במכת בכורות שכל אלילי מצרים נשברו בה, בעל צפון לא נשבר גם כן? מבאר המדרש אגדה: לפני בעל צפון. ע"ז, ולמה הונח באותו מקום, לפי שכל ע"ז שבמצרים ניתכת, ואותה ע"ז לא ניתכה, לפי שלא רצה הקב"ה להתיכה, כדי שיאמר פרעה בעל צפון הסכים על גזירתי, ולא הניח ללכת בני ישראל: גם רש"י מביא מאמר זה. נמצא שהכתוב מזכיר אף את בעל צפון כדי לציין נקודה נוספת שהביאה את פרעה לרדוף אחרי בני ישראל.
להבין את הטריק עם בעל צפון, מבאר הכלי יקר: שהיו להן הרבה עבודה זרות שעבדו להרבה מזלות כי כל מזל יש לו כח והשפעה על איזו ענין מיוחד, ובעל צפון היינו הע"ז אשר חשבו כי ממנו יושפע להם זהב ורב פנינים כמ"ש (איוב לז כב) מצפון זהב יאתה, והשאיר הקב"ה דווקא ע"ז זו להטעותם שיאמרו שע"ז זו תתבע עלבונם על מה שנטלו ישראל ממונם שלא כדין, כי בכל שאר המכות הצדיק פרעה את הדין עליו לומר שבדין באו עליו ובדין לקו גם שרי מעלה שלהם, אבל הממון חשב פרעה שלא בצדק ולא במשפט נטלו ישראל ממונם ע"כ נשאר בעל צפון שיאמרו קשה יראתם ויתבע מן ישראל ממונם שהשאילום, וז"ש ויהפך לבב פרעה וגו' פירש"י בשביל ממונם שהשאילום, ומה שאמרו כי שלחנו את ישראל מעבדנו לפי שכל מה שקנה עבד קנה רבו ועיקר דבריו היה בעבור הממון, ותלה פרעה דבריו במה שראה שנשאר בעל צפון מכל אלהי מצרים.(כלי יקר שמות יד,ב)
הסבר זה של הכלי יקר מתכתב עם דברי המדרש שיוסף הטמין את אוצרותיו במקום סמוך.
המלבי"ם מציג הסבר שונה וזה לשונו "אליל מצרים הממונה לפעול רע וכליון והוא נשאר מכל אלילי מצרים, וחשבו שהוא התגבר על אלהי ישראל ובאשר הוא מושל על המדבר לא הניחם ללכת המדברה"
למדנו שפרוט המיקום בא להסביר לנו מחד מה הביא את פרעה לצאת ולרדוף אחרי בני ישראל, ומאידך מציין לנו את התועלת שצמחה מכך לישראל הן מאוצרות יוסף והן מחיזוק האמונה בליבם בזה שהלכו לאחוריהם לפתות את פרעה לרדוף אחריהם.
בחזרה לפי החירות, כבר ציינו שמקום זה מוזכר רק ביחס ליציאת מצרים ואין לו כל אזכור אחר בתנ"ך. האם במקורות אחרים הוא כן מוזכר? הנה ד"ר עמנואל וליקובסקי מציין בספרו "תקופות בתוהו" על ממצא ארכיאולוגי מדהים שנמצא באל עריש בשנות השישים של המאה ה19, איזו תיבה-סרקופג מאבן שוחם שחורה ששימשה עד אז כשוקת לבעלי חיים, היא נלקחה למוזיאון באיסמאליה והכתב שלה פוענח בידי חוקרים שונים. מסופר שם על מכת החושך, על סערה גדולה שפקדה את מצרים, על עבדים שברחו ממצרים, על נסיך מצרי שיצא לחפש את עקבות אביו וצבאו שנעלמו. ובמקום שנקרא פי חרותי סופר לו שאביו טבע במערבולת בים עם כל צבאו.
ומה אנו יכולים לקחת מזה לימינו אנו? אנו יודעים כי הקב"ה עתיד לעשות נפלאות גם לנו בגאולתנו, הממשיך של פרעה בזמנינו, מכונה במקורות גוג, ה' ימשוך אותו עם שאר רשעי העולם בתחבולות שונות ובסברות שהנה אנחנו חלשים ואבדנו את דרכנו וכיוצא בזה ואוטוטו יצליחו לזרוק אותנו לים, "וְשׁוֹבַבְתִּיךָ וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ" (יחזקאל לח,ד) ואז יתגלה שכל זה היה כדי לכלות את הרשעה העולמית, לסיים את עידן המלחמות, להמליך את ה' למלך על כל הארץ ולפצוח בעת השלום. וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְ-הֹוָה. (יחזקאל לח,כג)
053-525-3443 |
מייל: serge@hermesh.co.il |
פוגל סרז' |