בס"ד לפרשת בא התשפ"א
דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃
בפרשה מסופר לנו שבמסגרת ההכנות ליציאה ממצרים, ה' בתחילת חודש ניסן מורה למשה ולאהרן לצוות על בני ישראל שכל משפחה תיקח לה שה בי' בניסן תשמור אותו עד ליד' בניסן ואז תשחט אותו, את דמו ישימו על מזוזות פתחי הבתים, מהשה הזה יכינו את הארוחה האחרונה שלהם בארץ גושן ויאכלו אותו עם מצות ומרורים. הפסח שעם ישראל חוגג לדורות משמר משהו מהחוויה המיוחדת הזו.
בע"ה ננסה להבין למה ה' ציווה עלינו לקחת שה דוקא, למה צווינו לקחתו כבר בי' בניסן ארבעה ימים לפני שנעשה בו שימוש?
את התאריך הזה אנו נפגוש שוב ארבעים שנה אחר כך בכניסה לארץ ישראל:
וְהָעָם, עָלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן; וַיַּחֲנוּ, בַּגִּלְגָּל, בִּקְצֵה, מִזְרַח יְרִיחוֹ.
התזמון הזה מאיר לנו שהכניסה לארץ באה להשלים מהלך, להביא את יציאת מצרים לכלל סיום. יהושע בן נון מיד לאחר הכניסה לארץ ארגן מבצע מילה, ומל את כל הגברים שלא נימולו בימי המדבר. ואז הגיע הפסח הראשון שעם ישראל חגג בארץ:
ט וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם, מֵעֲלֵיכֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, גִּלְגָּל, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה. יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא.
חרפת מצרים נגולה מאיתנו ואיתה גם המן שליווה אותנו ארבעים שנה סיים את תפקידו.
נחזור אחורה בזמן 441 שנה מיהושע או 401 מיציאת מצרים ואנו פוגשים את אברהם אבינו עושה ברית מילה במצוות ה'. ביום השלישי לברית נגלה אליו ה' לרפאותו ולבשר על לידת יצחק שתהיה בדיוק שנה אחר כך. על פי חז"ל יצחק אבינו נולד בפסח. גם המצות שלוט אופה לאורחיו הלו הם המלאכים שבבוקר קודם ביקרו את אברהם מוסבר בכך שפסח היה אז. יוצא שהוא עשה את הברית בי"א בניסן באותו תאריך שיהושע עושה ברית לבני ישראל.
ראינו עד כאן שההיסטוריה חוזרת, אבל טרם ראינו הסבר למה בעשור לחודש היה צריך להילקח השה. בזוהר הקדוש מקשרים את העשור לחודש ניסן עם העשור לחודש תשרי, הוא יום הכיפורים. וכך מובא: אָמַר רַבִּי אַבָּא, בִּזְמַן שֶׁמֵּאִיר הַיּוֹבֵל לַלְּבָנָה, שֶׁכָּתוּב בַּיּוֹבֵל, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא.
דברי רבי אבא סתומים וצריכים ביאור, ראשית נראה שהקשר בין יוה"כ לי' בניסן שביום הכיפור כשמו כן הוא יום שבו ה' מכפר לנו על כל חטאינו, כמוהו בזמן יציאת מצרים עם ישראל היה שקוע במ"ט שערי טומאה ובעבודה זרה והיה צריך לכפרה. וחכמינו אמרו שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי ועוד אמרו שכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה. חז"ל מציינים שהשה היה אחד מאלילי מצרים, ולקיחתו ושחיטתו לשם ה' ביטאה שחרור מהעבדות למצרים ואליליה. יום כיפור של שנת היובל היה מיוחד מאוד, זהו היום שבו אנו קוראים דרור בארץ לכל יושביה, בו היו משתחררים כל העבדים וחוזרים לביתם ונחלתם. ובכן זה ממש אותו ענין כמו ביציאת מצרים!
באמת לקיחת השה צריכה עיון, מחד הוא היה אחד מאלילי מצרים, מאידך אנו רואים שהוא היה תועבת מצרים, כך ראינו כשמשפחת יעקב הגיעה למצרים ויוסף ביקש מהם לספר לפרעה שהינם רועי צאן כדי שפרעה ישלח אותם לגור בארץ גושן. וכך גם מתבטא משה רבנו כשפרעה מציע לו שבני ישראל יזבחו את זבחיהם בתוך ארץ מצרים, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָֹה אֱ-לֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ: אז השה היה אליל או תועבה?
נראה לומר כך: מצרים הינה ארץ נטולת גשם, ממילא היא מעוטת שטחי מרעה ורוב מחייתה מגידולי השדה, לכן מובן שלעובדי האדמה האלו זו תועבה רועי הצאן. אך כיצד השה נהיה לאליל? הם האמינו באלים רבים, בתוכם ישנם אלים "טובים" ואלים "רעים", יתכן שכך היה בשבילם השה. אפשרות נוספת להבין, הכבש הוא המזל של חודש ניסן, והמצרים האמינו במזלות, אז הכבש הוא "האליל של החודש הזה" לשיטתם, ומעשה בני ישראל בעשור לחודש מהווה קריאת תיגר על אמונתם, ממילא זו מעלתו שבזה עם ישראל התחיל תהליך שחרור מנטלי מהאמונה באלילים או במזלות. עוד נראה קשר בין התרבות המצרית, עם של עבדים, לבין הכבש. הכבש כשמו כן אופיו, הוא מאוד כנוע ועדרי. כשעם ישראל לקח את הכבש והקריבו לה', הוא בעצם אמר אנחנו מתבטלים ונכנעים רק לבורא העולם.
לסיכום: עם ישראל התחיל את ההכנה המנטלית ליציאה ממצרים בעשור לחודש ניסן, ועם ישראל השלים את המהלך ארבעים שנה אחר כך כשחצה את הירדן בואכה ארץ ישראל. לקיחת השה היתה פעולת שחרור וגמילה מהע"ז וסללה את הדרך ליציאה לחרות.
דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃
בפרשה מסופר לנו שבמסגרת ההכנות ליציאה ממצרים, ה' בתחילת חודש ניסן מורה למשה ולאהרן לצוות על בני ישראל שכל משפחה תיקח לה שה בי' בניסן תשמור אותו עד ליד' בניסן ואז תשחט אותו, את דמו ישימו על מזוזות פתחי הבתים, מהשה הזה יכינו את הארוחה האחרונה שלהם בארץ גושן ויאכלו אותו עם מצות ומרורים. הפסח שעם ישראל חוגג לדורות משמר משהו מהחוויה המיוחדת הזו.
בע"ה ננסה להבין למה ה' ציווה עלינו לקחת שה דוקא, למה צווינו לקחתו כבר בי' בניסן ארבעה ימים לפני שנעשה בו שימוש?
את התאריך הזה אנו נפגוש שוב ארבעים שנה אחר כך בכניסה לארץ ישראל:
וְהָעָם, עָלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן; וַיַּחֲנוּ, בַּגִּלְגָּל, בִּקְצֵה, מִזְרַח יְרִיחוֹ.
התזמון הזה מאיר לנו שהכניסה לארץ באה להשלים מהלך, להביא את יציאת מצרים לכלל סיום. יהושע בן נון מיד לאחר הכניסה לארץ ארגן מבצע מילה, ומל את כל הגברים שלא נימולו בימי המדבר. ואז הגיע הפסח הראשון שעם ישראל חגג בארץ:
ט וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם, מֵעֲלֵיכֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, גִּלְגָּל, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה. יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא.
חרפת מצרים נגולה מאיתנו ואיתה גם המן שליווה אותנו ארבעים שנה סיים את תפקידו.
נחזור אחורה בזמן 441 שנה מיהושע או 401 מיציאת מצרים ואנו פוגשים את אברהם אבינו עושה ברית מילה במצוות ה'. ביום השלישי לברית נגלה אליו ה' לרפאותו ולבשר על לידת יצחק שתהיה בדיוק שנה אחר כך. על פי חז"ל יצחק אבינו נולד בפסח. גם המצות שלוט אופה לאורחיו הלו הם המלאכים שבבוקר קודם ביקרו את אברהם מוסבר בכך שפסח היה אז. יוצא שהוא עשה את הברית בי"א בניסן באותו תאריך שיהושע עושה ברית לבני ישראל.
ראינו עד כאן שההיסטוריה חוזרת, אבל טרם ראינו הסבר למה בעשור לחודש היה צריך להילקח השה. בזוהר הקדוש מקשרים את העשור לחודש ניסן עם העשור לחודש תשרי, הוא יום הכיפורים. וכך מובא: אָמַר רַבִּי אַבָּא, בִּזְמַן שֶׁמֵּאִיר הַיּוֹבֵל לַלְּבָנָה, שֶׁכָּתוּב בַּיּוֹבֵל, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא.
דברי רבי אבא סתומים וצריכים ביאור, ראשית נראה שהקשר בין יוה"כ לי' בניסן שביום הכיפור כשמו כן הוא יום שבו ה' מכפר לנו על כל חטאינו, כמוהו בזמן יציאת מצרים עם ישראל היה שקוע במ"ט שערי טומאה ובעבודה זרה והיה צריך לכפרה. וחכמינו אמרו שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי ועוד אמרו שכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה. חז"ל מציינים שהשה היה אחד מאלילי מצרים, ולקיחתו ושחיטתו לשם ה' ביטאה שחרור מהעבדות למצרים ואליליה. יום כיפור של שנת היובל היה מיוחד מאוד, זהו היום שבו אנו קוראים דרור בארץ לכל יושביה, בו היו משתחררים כל העבדים וחוזרים לביתם ונחלתם. ובכן זה ממש אותו ענין כמו ביציאת מצרים!
באמת לקיחת השה צריכה עיון, מחד הוא היה אחד מאלילי מצרים, מאידך אנו רואים שהוא היה תועבת מצרים, כך ראינו כשמשפחת יעקב הגיעה למצרים ויוסף ביקש מהם לספר לפרעה שהינם רועי צאן כדי שפרעה ישלח אותם לגור בארץ גושן. וכך גם מתבטא משה רבנו כשפרעה מציע לו שבני ישראל יזבחו את זבחיהם בתוך ארץ מצרים, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָֹה אֱ-לֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ: אז השה היה אליל או תועבה?
נראה לומר כך: מצרים הינה ארץ נטולת גשם, ממילא היא מעוטת שטחי מרעה ורוב מחייתה מגידולי השדה, לכן מובן שלעובדי האדמה האלו זו תועבה רועי הצאן. אך כיצד השה נהיה לאליל? הם האמינו באלים רבים, בתוכם ישנם אלים "טובים" ואלים "רעים", יתכן שכך היה בשבילם השה. אפשרות נוספת להבין, הכבש הוא המזל של חודש ניסן, והמצרים האמינו במזלות, אז הכבש הוא "האליל של החודש הזה" לשיטתם, ומעשה בני ישראל בעשור לחודש מהווה קריאת תיגר על אמונתם, ממילא זו מעלתו שבזה עם ישראל התחיל תהליך שחרור מנטלי מהאמונה באלילים או במזלות. עוד נראה קשר בין התרבות המצרית, עם של עבדים, לבין הכבש. הכבש כשמו כן אופיו, הוא מאוד כנוע ועדרי. כשעם ישראל לקח את הכבש והקריבו לה', הוא בעצם אמר אנחנו מתבטלים ונכנעים רק לבורא העולם.
לסיכום: עם ישראל התחיל את ההכנה המנטלית ליציאה ממצרים בעשור לחודש ניסן, ועם ישראל השלים את המהלך ארבעים שנה אחר כך כשחצה את הירדן בואכה ארץ ישראל. לקיחת השה היתה פעולת שחרור וגמילה מהע"ז וסללה את הדרך ליציאה לחרות.
בס"ד לפרשת בא התשפ"ב
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה י-הוה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם׃(שמות יג,ח)
בס"ד לפרשת בא התשפ"ב
כאן מופיעה התשובה לשאלת התם בהגדה של פסח, אחת מארבע התשובות המופיעות בהגדה. אבל המענין שכאן לא מופיעה כלל שאלה, מבחינת השאלה, זהו דוקא הילד שאיננו יודע או רוצה לשאול, ועוד, צריך עיון למה הכוונה במילה זֶה, בעבור מה? גם למה אומר כאן וְהִגַּדְתָּ שמובנו קשה, אמירת דברים הקשים כגידים? יש לציין שזו הפעם היחידה שנאמר כך, בשאר המקרים נאמר ואמרת לבנך. ועוד נקודה חשובה להתבונן בה הביטוי "ביום ההוא" וכבר ראינו מהזהר הקדוש שכל מקום שמובא 'ביום ההוא' הכוונה ליום המיוחד לעתיד לבוא במהלך הגאולה, אז המצוה בפסוק זה מכוונת למשימת ההגדה שתהיה לדור הגאולה.
נראה לומר שהכתוב כאן מדבר על מציאות עתידית שבה מעבירי המסורת יצטרכו להתמודד עם בנים שלא שואלים,לא מתענינים, לא נכנסים לבית המדרש, אולי אפילו לא באים לשלחן הסדר. ( ואולי כבר ממש לדורנו אנו).
הגדה פרושה דיבור קשה, אולם יש לה גם מובן של גילוי עתידות או גילוי דברים שלא ידועים לך כמו שאומרת התורה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט."(דברים יז,ח-ט) ואחרי שחכמינו קשרו את המילה הגדה לגידים, נוכל לומר שהגידים אכן גם קשים וגם מקשרים ומחברים.
ההגדה של פסח קבלה את שמה מהפסוק הזה, צריך להבין את זה, למה לא אמירה של פסח או דיבור וכיוצא בזה?
חז"ל לומדים עוד לימוד חשוב מפסוק זה :בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"(פסחים קטז). למה דוקא בהגדה שלנו לבן שאיננו שואל אנו צריכים לראות את עצמנו כאילו שיצאנו ממצרים?
נאמר בפסוקים הבאים: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל־יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת י-הוה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ י-הוה מִמִּצְרָיִם׃ וְשָׁמַרְתָּ אֶת־הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה׃
בעצם אומרת לנו כאן התורה שנניח תפילין על ידינו ובין עינינו כדי שנזכור שה' הוציא אותנו ממצרים, ממש לראות את עצמנו כאילו שיצאנו ממצרים. הפלא הגדול בפסוק החותם את הפרשיה, שהוא מסתיים ב "מִיָּמִים יָמִימָה", מימים ימימה? היה צריך להיות כתוב אם כבר, לימים הבאים או משהו כזה, הלא הוא נאמר ממש ביציאת מצרים?
אלא כמו שאמרנו שהפסוקים האלו מדברים ביום המיוחד, ביום ההוא ,ביום השם הגדול והנורא, בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְ-הוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ(ישעיה ל,כו). ואז חשוב מאוד יהיה להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לבל נינזק ונפגע ביום השראת השכינה הנפלאה שתהיה, לכן מצוה אותנו התורה להגיד לבניינו את סיפור יציאת מצרים. לעזור לאליה הנביא להשכין את השלום ולחדש את הברית בעם ישראל. הצלחתנו במשימה לחבר את הדורות הבאים, תלויה כמה אנחנו הצלחנו לראות את עצמנו גם יוצאים ממצרים. לכן נאמר "מִיָּמִים יָמִימָה", כי הכתוב מדבר בעתיד הרחוק, בבוא הגאולה, ואז בזמן עתידי רחוק, אם אכן שמרנו את החקה הזו מימים ימימה, לא משנו מהגידים המחברים אותנו ליציאת מצרים, ראינו את עצמנו בכל דור ודור במשך כל הדורות האלו יוצאים ממצרים, העברנו את המסר לדורות הבאים- אזי גם נזכה לראות את השלמת גאולת מצרים.
ומה הכוונה באומרנו :בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה י-הוה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם? בהגדה של פסח דורשים את "זה" על המצה והמרור שאוכלים בליל הסדר, אבל אפשר לפרש אחרת, בעבור זה- בעבור הגאולה השלמה והשראת השכינה שנזכה לה בבוא יום השם, כמו שבקריעת ים סוף עם ישראל ראה את השראת השכינה ב "זה". עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.(שמות טו,ב)
אנו מתפללים ומצפים שנגיע בקרוב ליום בו כבר נכריז בכל ליבנו "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה י-הוה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"
משימת ההגדה הזו עומדת לפתחנו בדור הגאולה לחבר אף את אותם שלא שואלים שאלות למסורת ולתכנית הא-לוהית לתיקון העולם. המהלך שהתחיל ביציאת מצרים עוד לא הסתיים, אנו בתוכו, חלק ממנו, ואנו מתקרבים לנ"ס. עכשיו חשוב ביותר יותר מתמיד להגיד לבנינו, להיות הגידים המחברים אבות ובנים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם י-הוה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא׃
וְהֵשִׁיב לֵב־אָבוֹת עַל־בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל־אֲבוֹתָם פֶּן־אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת־הָאָרֶץ חֵרֶם׃(סיום מלאכי חותם הנביאים)
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה י-הוה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם׃(שמות יג,ח)
בס"ד לפרשת בא התשפ"ב
כאן מופיעה התשובה לשאלת התם בהגדה של פסח, אחת מארבע התשובות המופיעות בהגדה. אבל המענין שכאן לא מופיעה כלל שאלה, מבחינת השאלה, זהו דוקא הילד שאיננו יודע או רוצה לשאול, ועוד, צריך עיון למה הכוונה במילה זֶה, בעבור מה? גם למה אומר כאן וְהִגַּדְתָּ שמובנו קשה, אמירת דברים הקשים כגידים? יש לציין שזו הפעם היחידה שנאמר כך, בשאר המקרים נאמר ואמרת לבנך. ועוד נקודה חשובה להתבונן בה הביטוי "ביום ההוא" וכבר ראינו מהזהר הקדוש שכל מקום שמובא 'ביום ההוא' הכוונה ליום המיוחד לעתיד לבוא במהלך הגאולה, אז המצוה בפסוק זה מכוונת למשימת ההגדה שתהיה לדור הגאולה.
נראה לומר שהכתוב כאן מדבר על מציאות עתידית שבה מעבירי המסורת יצטרכו להתמודד עם בנים שלא שואלים,לא מתענינים, לא נכנסים לבית המדרש, אולי אפילו לא באים לשלחן הסדר. ( ואולי כבר ממש לדורנו אנו).
הגדה פרושה דיבור קשה, אולם יש לה גם מובן של גילוי עתידות או גילוי דברים שלא ידועים לך כמו שאומרת התורה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט."(דברים יז,ח-ט) ואחרי שחכמינו קשרו את המילה הגדה לגידים, נוכל לומר שהגידים אכן גם קשים וגם מקשרים ומחברים.
ההגדה של פסח קבלה את שמה מהפסוק הזה, צריך להבין את זה, למה לא אמירה של פסח או דיבור וכיוצא בזה?
חז"ל לומדים עוד לימוד חשוב מפסוק זה :בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"(פסחים קטז). למה דוקא בהגדה שלנו לבן שאיננו שואל אנו צריכים לראות את עצמנו כאילו שיצאנו ממצרים?
נאמר בפסוקים הבאים: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל־יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת י-הוה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ י-הוה מִמִּצְרָיִם׃ וְשָׁמַרְתָּ אֶת־הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה׃
בעצם אומרת לנו כאן התורה שנניח תפילין על ידינו ובין עינינו כדי שנזכור שה' הוציא אותנו ממצרים, ממש לראות את עצמנו כאילו שיצאנו ממצרים. הפלא הגדול בפסוק החותם את הפרשיה, שהוא מסתיים ב "מִיָּמִים יָמִימָה", מימים ימימה? היה צריך להיות כתוב אם כבר, לימים הבאים או משהו כזה, הלא הוא נאמר ממש ביציאת מצרים?
אלא כמו שאמרנו שהפסוקים האלו מדברים ביום המיוחד, ביום ההוא ,ביום השם הגדול והנורא, בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְ-הוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ(ישעיה ל,כו). ואז חשוב מאוד יהיה להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לבל נינזק ונפגע ביום השראת השכינה הנפלאה שתהיה, לכן מצוה אותנו התורה להגיד לבניינו את סיפור יציאת מצרים. לעזור לאליה הנביא להשכין את השלום ולחדש את הברית בעם ישראל. הצלחתנו במשימה לחבר את הדורות הבאים, תלויה כמה אנחנו הצלחנו לראות את עצמנו גם יוצאים ממצרים. לכן נאמר "מִיָּמִים יָמִימָה", כי הכתוב מדבר בעתיד הרחוק, בבוא הגאולה, ואז בזמן עתידי רחוק, אם אכן שמרנו את החקה הזו מימים ימימה, לא משנו מהגידים המחברים אותנו ליציאת מצרים, ראינו את עצמנו בכל דור ודור במשך כל הדורות האלו יוצאים ממצרים, העברנו את המסר לדורות הבאים- אזי גם נזכה לראות את השלמת גאולת מצרים.
ומה הכוונה באומרנו :בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה י-הוה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם? בהגדה של פסח דורשים את "זה" על המצה והמרור שאוכלים בליל הסדר, אבל אפשר לפרש אחרת, בעבור זה- בעבור הגאולה השלמה והשראת השכינה שנזכה לה בבוא יום השם, כמו שבקריעת ים סוף עם ישראל ראה את השראת השכינה ב "זה". עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.(שמות טו,ב)
אנו מתפללים ומצפים שנגיע בקרוב ליום בו כבר נכריז בכל ליבנו "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה י-הוה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"
משימת ההגדה הזו עומדת לפתחנו בדור הגאולה לחבר אף את אותם שלא שואלים שאלות למסורת ולתכנית הא-לוהית לתיקון העולם. המהלך שהתחיל ביציאת מצרים עוד לא הסתיים, אנו בתוכו, חלק ממנו, ואנו מתקרבים לנ"ס. עכשיו חשוב ביותר יותר מתמיד להגיד לבנינו, להיות הגידים המחברים אבות ובנים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם י-הוה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא׃
וְהֵשִׁיב לֵב־אָבוֹת עַל־בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל־אֲבוֹתָם פֶּן־אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת־הָאָרֶץ חֵרֶם׃(סיום מלאכי חותם הנביאים)
בס"ד לפרשת בא התשפ"ג
יחידת הכלבנים של עם ישראל
במסיבת העתונאים הדרמטית בה מודיע משה רבנו לפרעה שכל הבכורים במדינה בדרך לקבר, הוא מכניס אמירה מענינת ובלתי צפויה:
"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד־בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְ-הֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל׃"
עלינו להבין מה נדחפים הכלבים לאמצע מכת בכורות? מה החשיבות של זה?
על מנת להבין זאת ברור כי קודם עלינו להבין מה זה כלב ומה הוא מבטא בתורה, למה הוא נובח? ומה המסר שמעבירה שתיקתו של הכלב?
תעודת הזהות של הכלב היא חוש הריח הנדיר והמפותח שלו, בכל העולם כלבים מובילים בחיפוש נעדרים, סמים ושאר דברים. התלמוד אף מציין את השורש הרוחני של זה כאשר הכלבים מתוארים גם כבעלי חוש רוחני מפותח. הם מריחים אם מלאך המות בא לעיר או להבדיל אליהו הנביא. וכך מובא שם: ת"ר כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר. כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר, וה"מ דלית בהו נקבה:(בבא קמא ס' ע"ב) וביארו הפרשנים שאם הכלבים בוכים ללא סיבה זהו סימן שמלאך המות בא לעיר, ואם הם משחקים זהו סימן חיובי שאליהו הנביא בא לעיר (כמובן שכל זה דווקא אם אין שם איזו כלבה שמתסיסה את המערכת)
בפרק שירה כלבים אומרים " בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי הֳ' עֹשֵׂנוּ (תהלים צה, ו)" וביאר האר"י שהם מכוונים כנגד הקליפה של עולם העשיה. יש בהם שני צדדים מאוד קטביים,מחד הם מאוד חצופים, הם "שכחו" יותר מבעלי חיים אחרים שהם צריכים לירא מבני האדם ובזה החיבור שלהם עם מלאך המות. מאידך יש בהם לב ואהבה לבני האדם ובזה סוד הקשר שלהם לאליהו הנביא.
בחזרה למכת בכורות, למרות שלכאורה ביקורו המסיבי של מלאך המוות בעיר היה אמור להביא את הכלבים לגל אדיר של בכי, התורה מדגישה שממש לא, לא רק שהם לא בכו הם אפילו את הלשון שלהם לא חרצו, גם אם נניח שזה שה' לא נתן למלאך המות כניסה לבתים של היהודים ופסח על בתי בני ישראל מצא חן בעיני הכלבים אבל עדיין למה לא בכו בגלל הבכורים המצריים שמתו בכמות גבוהה?
נראה שזו בדיוק הנקודה שבאה לבטא את זה שהכלבים לא בכו, מכת בכורות איננה מיתה רגילה בה מלאך המות לוקח את הנפשות בעצמו, מה שגורם לכלבים לבכי, אלא כאן במכת בכורות היה זה מוות אחר ושונה לחלוטין, בדיוק בחצות הלילה הוריד הקב"ה תוספת עצומה של השראת שכינה מיוחדת מה שמכונה בתורה שה' עבר בכל ארץ מצרים, עוצמה זו של אור השראת השכינה כאשר פגשה בבכורות היהודיים שגופם ונפשם היו יכולים להכיל את האור הזה אזי הם נהיו קדושים לעד ולעולם אולם הנפשות הגסות של הבכורים המצריים מפני שלא יכלו להכיל את האור הזה פשוט מתו מגודל העוצמה, מיתה זו מכיוון שאיננה מיתה כדרך כל הארץ, לא גורמת לכלבים שום בכי,
עכשיו אנחנו מבינים מה מתכוון משה רבנו כאשר הוא אומר שזה שהכלבים ישתקו יראה את ההפלאה וההבדל בין היהודים לבין המצרים עליה דיבר משה רבינו בפסוק, גודל האור והשעה גרם ליהודים להיהפך לקדושים יותר עד שכל בית של כל ישראלי נהיה באותו לילה כמקום המזבח, והפסח ששחטו נחשב לקרבן פסח שחוט בעזרה. הבכורים גיבורי הלילה הזה, הישראלים התקדשו וחשפו את מעלת כל ישראל-בני בכורי ישראל. והמצרים ושאר הגוים נעבאך, לא יכלו לעמוד בגודל השעה.
בכתבי האר"י מובא שמכות מצרים מסודרות על פי הספירות מלמטה למעלה. נמצא שמכת בכורות מכוונת כנגד ספירת הכתר, הספירה הכי עליונה.
מה זה אומר? בעצם הקב"ה העביר את המצרים קורס מזורז ועוצמתי בהכרה במלכות ה' וישראל עם קדושו, קורס בעשרה שיעורים בלבד, עשרת המכות! מכת בכורות היא השיעור האחרון בה מבינים את הדברים ההבנה הייתה גדולה מדי על המצרים עד כדי שלקחה איתה את בכורי מצרים לשמים, כך שהשיעור על הכתר וההכרה הזו הצליחה להחזיק רק לזמן קצר מאוד.
עכשיו אנחנו צריכים שהעולם יקבל את השיעור הזה בצורה שלימה, למעשה עוד יעברו הרבה מים בירדן עד שיצאו מים חיים מירושלים. וכמו שאמרנו מהלך הגאולה של חג הפסח עוד לא הושלם והכתר עוד מחכה להתגלות יציבה וברורה,
רובנו הרי שותים 4 כוסות בפסח שזה בעצם ארבעת השלבים של והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. המגדילים לעשות שותים אפילו את הכוס החמישית כנגד השלב הבא של והבאתי, מה אנחנו עדיין לא שותים בכלל? את הכוס ה6 שהיא כנגד השלב של ונתתי, היות ובכל ההיסטוריה באמת עוד לא הושלמה נתינת הארץ לישראל, נכון שירשנו את שבעת העממים, אך דווקא את השלושה הבאים לא קיבלנו, שלושה אלו אינם רק שלושה מתוך עשרה אלא אלו דווקא השלושה העליונים. (כי בספירות שכנגדם נמצאים חלקי ארצנו הקדושה זה מתחלק לז' תחתונים כנגד שבעת הספירות הנמוכות והתחתונות, ושלושה כנגד שלושת הספירות הגבוהות והעליונות, כאשר כפי שראינו העליונה והגבוהה ביותר היא ספירת הכתר)
עכשיו שהאתגר בפנינו הוא לקבל את כל העשרה, אז כמובן שהאתגר הכי גבוה הוא העשירי. מיהו העשירי הזה שמכוון כנגד מכת בכורות וספירת הכתר?
חכמינו אומרים שזהו אדום=עשיו.
זאת אומרת ההתמודדות הסופית שלנו שהיא מול אדום להוריד את כתר הטומאה ולהקים את כתר הקדושה, להבין את זה צריך לזהות את הזווית היחודית הנוספת שיש לאדום, אדום זו המלכות הרביעית בארבעת המלכויות, מלכות שמכוונת כנגד יסוד העפר וכנגד עולם העשיה (העולם הנמוך והרביעי בארבעת העולמות)
דניאל חוזה בדיוק את המלכות הזאת מתפרקת בהתרוממות מלכות מלך המשיח, גם בכסא ה' ישנם ארבע רגליים כאשר הרגל הרביעית במרכבה גם היא כנגד עולם העשיה, ובהשלמתה נהיה הכסא שלם, דהיינו עולם העשיה יושלם עם הכרעתו של אדום שמעכב את השלמות הזאת.
אם כן המקבילה המושלמת למכת בכורות ועימה שתיקת הכלבים בגאולה שעתידה להיות, היא נס ניפוץ שארית המלכות הרביעית המתנגדת לישראל ולמלכות הקדושה בעולם, אשר היא מלכות אדום.
כיצד ומתי יעשה נס זה?
מובא בחז"ל שהנס יקרה למשיח ולישראל דווקא בפסח באותו ליל שימורים המיוחד, עוד מובא שבגאולה השלמה השם יאיר אור גדול בעולם, השראת שכינה כזו שעם ישראל והצדיקים יהנו מהאור הנפלא שיואר ואילו הרשעים ישרפו בו.
התיאור הזה דומה אבל רק יותר עוצמתי ממה שהתחולל במכת בכורות.
וממילא על פי זה יתפרשו דברי חז"ל שאומרים שהמצב שהיה בגן עדן שכל החיות מכירות במעלת בני האדם וממילא יראות מאיתנו יחזור ביתר שאת בגאולה השלמה, אז הכלבים יפסיקו לנבוח על בני האדם ובטח לא לנושכם, וכשהם יזהו את בואו של אליהו הנביא הם גם ישחקו.
ובינתיים עד שהכלבים ילמדו לכבדנו כראוי, אם ראית בחלום כלב וזה מבעית אותך, או שנתקלת בכלב בדרכך והוא חורץ לך לשון, אומרים חכמינו שכדאי לומר את הפסוק שלנו "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ".
יחידת הכלבנים של עם ישראל
במסיבת העתונאים הדרמטית בה מודיע משה רבנו לפרעה שכל הבכורים במדינה בדרך לקבר, הוא מכניס אמירה מענינת ובלתי צפויה:
"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד־בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְ-הֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל׃"
עלינו להבין מה נדחפים הכלבים לאמצע מכת בכורות? מה החשיבות של זה?
על מנת להבין זאת ברור כי קודם עלינו להבין מה זה כלב ומה הוא מבטא בתורה, למה הוא נובח? ומה המסר שמעבירה שתיקתו של הכלב?
תעודת הזהות של הכלב היא חוש הריח הנדיר והמפותח שלו, בכל העולם כלבים מובילים בחיפוש נעדרים, סמים ושאר דברים. התלמוד אף מציין את השורש הרוחני של זה כאשר הכלבים מתוארים גם כבעלי חוש רוחני מפותח. הם מריחים אם מלאך המות בא לעיר או להבדיל אליהו הנביא. וכך מובא שם: ת"ר כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר. כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר, וה"מ דלית בהו נקבה:(בבא קמא ס' ע"ב) וביארו הפרשנים שאם הכלבים בוכים ללא סיבה זהו סימן שמלאך המות בא לעיר, ואם הם משחקים זהו סימן חיובי שאליהו הנביא בא לעיר (כמובן שכל זה דווקא אם אין שם איזו כלבה שמתסיסה את המערכת)
בפרק שירה כלבים אומרים " בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי הֳ' עֹשֵׂנוּ (תהלים צה, ו)" וביאר האר"י שהם מכוונים כנגד הקליפה של עולם העשיה. יש בהם שני צדדים מאוד קטביים,מחד הם מאוד חצופים, הם "שכחו" יותר מבעלי חיים אחרים שהם צריכים לירא מבני האדם ובזה החיבור שלהם עם מלאך המות. מאידך יש בהם לב ואהבה לבני האדם ובזה סוד הקשר שלהם לאליהו הנביא.
בחזרה למכת בכורות, למרות שלכאורה ביקורו המסיבי של מלאך המוות בעיר היה אמור להביא את הכלבים לגל אדיר של בכי, התורה מדגישה שממש לא, לא רק שהם לא בכו הם אפילו את הלשון שלהם לא חרצו, גם אם נניח שזה שה' לא נתן למלאך המות כניסה לבתים של היהודים ופסח על בתי בני ישראל מצא חן בעיני הכלבים אבל עדיין למה לא בכו בגלל הבכורים המצריים שמתו בכמות גבוהה?
נראה שזו בדיוק הנקודה שבאה לבטא את זה שהכלבים לא בכו, מכת בכורות איננה מיתה רגילה בה מלאך המות לוקח את הנפשות בעצמו, מה שגורם לכלבים לבכי, אלא כאן במכת בכורות היה זה מוות אחר ושונה לחלוטין, בדיוק בחצות הלילה הוריד הקב"ה תוספת עצומה של השראת שכינה מיוחדת מה שמכונה בתורה שה' עבר בכל ארץ מצרים, עוצמה זו של אור השראת השכינה כאשר פגשה בבכורות היהודיים שגופם ונפשם היו יכולים להכיל את האור הזה אזי הם נהיו קדושים לעד ולעולם אולם הנפשות הגסות של הבכורים המצריים מפני שלא יכלו להכיל את האור הזה פשוט מתו מגודל העוצמה, מיתה זו מכיוון שאיננה מיתה כדרך כל הארץ, לא גורמת לכלבים שום בכי,
עכשיו אנחנו מבינים מה מתכוון משה רבנו כאשר הוא אומר שזה שהכלבים ישתקו יראה את ההפלאה וההבדל בין היהודים לבין המצרים עליה דיבר משה רבינו בפסוק, גודל האור והשעה גרם ליהודים להיהפך לקדושים יותר עד שכל בית של כל ישראלי נהיה באותו לילה כמקום המזבח, והפסח ששחטו נחשב לקרבן פסח שחוט בעזרה. הבכורים גיבורי הלילה הזה, הישראלים התקדשו וחשפו את מעלת כל ישראל-בני בכורי ישראל. והמצרים ושאר הגוים נעבאך, לא יכלו לעמוד בגודל השעה.
בכתבי האר"י מובא שמכות מצרים מסודרות על פי הספירות מלמטה למעלה. נמצא שמכת בכורות מכוונת כנגד ספירת הכתר, הספירה הכי עליונה.
מה זה אומר? בעצם הקב"ה העביר את המצרים קורס מזורז ועוצמתי בהכרה במלכות ה' וישראל עם קדושו, קורס בעשרה שיעורים בלבד, עשרת המכות! מכת בכורות היא השיעור האחרון בה מבינים את הדברים ההבנה הייתה גדולה מדי על המצרים עד כדי שלקחה איתה את בכורי מצרים לשמים, כך שהשיעור על הכתר וההכרה הזו הצליחה להחזיק רק לזמן קצר מאוד.
עכשיו אנחנו צריכים שהעולם יקבל את השיעור הזה בצורה שלימה, למעשה עוד יעברו הרבה מים בירדן עד שיצאו מים חיים מירושלים. וכמו שאמרנו מהלך הגאולה של חג הפסח עוד לא הושלם והכתר עוד מחכה להתגלות יציבה וברורה,
רובנו הרי שותים 4 כוסות בפסח שזה בעצם ארבעת השלבים של והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. המגדילים לעשות שותים אפילו את הכוס החמישית כנגד השלב הבא של והבאתי, מה אנחנו עדיין לא שותים בכלל? את הכוס ה6 שהיא כנגד השלב של ונתתי, היות ובכל ההיסטוריה באמת עוד לא הושלמה נתינת הארץ לישראל, נכון שירשנו את שבעת העממים, אך דווקא את השלושה הבאים לא קיבלנו, שלושה אלו אינם רק שלושה מתוך עשרה אלא אלו דווקא השלושה העליונים. (כי בספירות שכנגדם נמצאים חלקי ארצנו הקדושה זה מתחלק לז' תחתונים כנגד שבעת הספירות הנמוכות והתחתונות, ושלושה כנגד שלושת הספירות הגבוהות והעליונות, כאשר כפי שראינו העליונה והגבוהה ביותר היא ספירת הכתר)
עכשיו שהאתגר בפנינו הוא לקבל את כל העשרה, אז כמובן שהאתגר הכי גבוה הוא העשירי. מיהו העשירי הזה שמכוון כנגד מכת בכורות וספירת הכתר?
חכמינו אומרים שזהו אדום=עשיו.
זאת אומרת ההתמודדות הסופית שלנו שהיא מול אדום להוריד את כתר הטומאה ולהקים את כתר הקדושה, להבין את זה צריך לזהות את הזווית היחודית הנוספת שיש לאדום, אדום זו המלכות הרביעית בארבעת המלכויות, מלכות שמכוונת כנגד יסוד העפר וכנגד עולם העשיה (העולם הנמוך והרביעי בארבעת העולמות)
דניאל חוזה בדיוק את המלכות הזאת מתפרקת בהתרוממות מלכות מלך המשיח, גם בכסא ה' ישנם ארבע רגליים כאשר הרגל הרביעית במרכבה גם היא כנגד עולם העשיה, ובהשלמתה נהיה הכסא שלם, דהיינו עולם העשיה יושלם עם הכרעתו של אדום שמעכב את השלמות הזאת.
אם כן המקבילה המושלמת למכת בכורות ועימה שתיקת הכלבים בגאולה שעתידה להיות, היא נס ניפוץ שארית המלכות הרביעית המתנגדת לישראל ולמלכות הקדושה בעולם, אשר היא מלכות אדום.
כיצד ומתי יעשה נס זה?
מובא בחז"ל שהנס יקרה למשיח ולישראל דווקא בפסח באותו ליל שימורים המיוחד, עוד מובא שבגאולה השלמה השם יאיר אור גדול בעולם, השראת שכינה כזו שעם ישראל והצדיקים יהנו מהאור הנפלא שיואר ואילו הרשעים ישרפו בו.
התיאור הזה דומה אבל רק יותר עוצמתי ממה שהתחולל במכת בכורות.
וממילא על פי זה יתפרשו דברי חז"ל שאומרים שהמצב שהיה בגן עדן שכל החיות מכירות במעלת בני האדם וממילא יראות מאיתנו יחזור ביתר שאת בגאולה השלמה, אז הכלבים יפסיקו לנבוח על בני האדם ובטח לא לנושכם, וכשהם יזהו את בואו של אליהו הנביא הם גם ישחקו.
ובינתיים עד שהכלבים ילמדו לכבדנו כראוי, אם ראית בחלום כלב וזה מבעית אותך, או שנתקלת בכלב בדרכך והוא חורץ לך לשון, אומרים חכמינו שכדאי לומר את הפסוק שלנו "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ".
בס"ד לפרשת בא התשפ"ד
בדיחה עממית שואלת מדוע רבי יהודה צריך לתת סימנים במכות? כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח, "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"כ עד"ש באח"ב" ללמדך אומרת הבדיחה כי מכות שלא משאירות סימנים אינם מכות… ועכשיו ברצינות מדוע צריך רבי יהודה לחלק את המכות לשלושה פרקים? אז כבר בפרשה הקודמת התחלנו לפתוח את יחודיותו של כל פרק, בעוד הפרק הראשון עסק בגילוי אלוהותו של ה' יתברך "למען תדע כי אני ה'" במכות דם, צפרדע וכינים, אזי הפרק השני עסק כבר בגילוי השגחת ה' בארץ "כִּי אֲנִי י-הוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" ובייחוד "וְהִפְלָה יְ-הֹוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם". עם המחשה במכות ערוב, דבר ושחין.
כעת עלינו להתמקד בפרק השלישי "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכׇל־הָאָרֶץ" (שמות ט,יד) אין כמוני במובן של 'אין עוד מלבדו' המטרה-ברור אמונת הייחוד."ולְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכׇל־הָאָרֶץ" (שמות ט,טז)-דהיינו פרסום מלכות השם בכל העולם. וכך מבאר זאת המלבי"ם:
כי בפעם הזאת. הודיע לו שזה הסדר השלישי של המכות שיביא עליו, תכליתו הוא לברר לו פנה השלישית שה' לו היכולת המוחלט מאין כמוהו, שהגם שכבר ברר מציאות ה' ושה' משגיח בקרב הארץ, היה פרעה חושב שנמצאו עוד אלהים זולתו השולטים בארץ ושלפעמים ינצחו אותו, וז"ש כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי, כדי לברר לך הפינה הזאת בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ"
ארבעת המכות האחרונות: ברד, ארבה, חושך ובכורות חשפו את זה שכל איתני הטבע עובדים בשירות השם יתברך, בברד- העננים, הברקים, המים והאש היו שותפים, בארבה- הרוח , בחושך- השמש וחוש הראיה, ובמכת בכורות- החיים והמות נתונים ביד השם.
ואכן הברד כבר גורם לפרעה לראשונה לומר חטאתי, נכון, לא היו הרבה השלכות מעשיות לאמירה הזו, אבל היא בהחלט מבטאת את השינוי שמתחיל בתודעה של פרעה.
מדוע באמצע הפרק השלישי של הקורס מתחלפות הפרשות?
עד כאן מסודרים המכות לפי תבנית פרקי קורס הסימנים של רבי יהודה, אך אי אפשר לפספס כי למרבה הפלא חלוקת הפרשות שבידינו שונה! שבעת המכות הראשונות מופיעות בפרשת וארא, כולל הברד ששיכת לסדרה האחרונה, ופרשת בא מתחילה רק משלוש המכות אחרונות, הדבר מלמד אותנו שבאמת אפילו שהפרק השלישי כבר התחיל במכת הברד, עדיין ישנה חלוקה נוספת! בה בתוך הפרק עצמו לשלושת האחרונות ישנה אמירה נוספת.
ובאמת, בתחילת פרשת בא אכן מופיעה לפתע מטרה חדשה, נקודת החידוש היא שהפעם מדובר במטרה ישראלית, ולא מצרית, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאׇזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת־אֹתֹתַי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְ-הֹוָה (שמות י,ב) זו כבר אמירה לעם ישראל. כי כנראה במכות הראשונות עם ישראל פחות הרגיש ופחות למד מהן, אך האחרונות היו מאוד מוחשיות לישראל כאשר בחושך ובבכורות עם ישראל אפילו היה פעיל אקטיבית וניצל אותן להתכונן ליציאה לחירות.
ובעומק האר"י הקדוש מסדר את המכות מלמטה למעלה, (מעניין שלפי זה מכת ברד שכנגד ספירת החסד, באה ב מים השייכים לחסד, רק שכאן החסד הזה פוגע במצרים) נמצא ששלושת האחרונות של פרשת בא מכוונות כנגד בינה, חכמה והכתר- שאלו ספירות המחשבה/ראש והם נמצאות בקומה אחרת משאר הספירות, ולכן מובן למה מכות אלו נמצאות בנפרד משאר המכות.
לכניסה של היהודים לתוך משוואת החינוך מהמכות ישנה השפעה ברורה גם על הקורס המצרי, ואחרי שבמכת הברד הוא מכריז חטאתי להשם, הפעם הוא כבר מוסיף ומתוודה על חטאו גם כלפי ישראל וכך הוא אומר: וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַי-הֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם׃ (שמות י,טז') הוא מתחיל להפנים שעם ישראל הינו עמו הנבחר של הקב"ה ונגזר מזה יחס מיוחד שאנו הגוים צריכים להתייחס אליהם, בטח ובטח שצריכים לתת להם לצאת לחירות.
תוספת בונוס ממשה רבנו.
משה רבינו לא רוצה להסתפק בזה שפרעה יכיר בריבונו של עולם ויסכים ליציאת ישראל ממצרים, הוא רוצה שפרעה יתן מעצמו גם בהמות לקרבן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם־אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַי-הֹוָה אֱלֹהֵינוּ (שמות י,כה)
למה זה כה חשוב למשה?
כי יציאת מצרים איננה עניין פרטי של עם ישראל בלבד, היא חלק מהתכנית לתיקון כל העולם כולו, עם ישראל נבחר להיות שליח האומות לקבל תורה מאת השם ולהורידה לארץ, לכן אנחנו רוצים שאתה פרעה תמנה אותנו להיות שליחים שלך להקריב עבורך קורבנות לשם. על פי זה אפשר לפרש הביטוי ויהי בשלח פרעה- שעשה אותנו שליחים שלו.
גם שאילת הכלים והתכשיטים מהמצרים אפשר שנועדה לתת למצרים סוג של שותפות למהלך היציאה לחירות , מלבד התרומה להרמת רוחם של ישראל.
לסיכום, מתברר שיש לו לקורס שלוש מטרות:
ללמד את העולם שיש בעל בית אחד ואין שום כוח אחר שמנהל את העולם במקביל, הוא משגיח בעולם, ובחר בבני ישראל להיות נציגיו על אדמות.
חיזוק של עם ישראל באמונתם בקב"ה למען נוכל להתמיד בדרכנו מבלי להשבר מהעוינות כלפינו מצד אומות העולם.
המטרה שמשה רבינו מוסיף, על פרעה ועל האומות לקבל זאת ולעזור לישראל במשימתם בעולם.
במעבר חד לימינו אנו, עיננו הרואות שקורס עשרת המכות עוד צריך להשלמות, לזה נועדה מפלת גוג וכל המונה, הנה זה כבר כאן מעבר לפינה. (פינת הים האדום ורחוב תימן) וכמו אז גם זו תתרחש בפסח נקוה שכבר בשנה הזו. אז כל העולם יכיר במלכות ה' יתברך, יתברר שעם ישראל הינו העם הנבחר. וכמו אז גם אנו לא נסתפק בזה ואנו נאמר לשארית הגוים גַּם־אַתָּם תִּתֵּנו בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַי-הֹוָה אֱלֹהֵינוּ׃
שִׁמְעוּ דְבַר־יְ-הוָה גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ׃
כִּי־פָדָה יְ-הוָה אֶת־יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ׃
וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם־צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל־טוּב יְ-הוָה עַל־דָּגָן וְעַל־תִּירֹשׁ וְעַל־יִצְהָר וְעַל־בְּנֵי־צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא־יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד׃
אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם׃
וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת־טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם־יְ-הוָה׃ (ירמיהו לא,י-יד)
בדיחה עממית שואלת מדוע רבי יהודה צריך לתת סימנים במכות? כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח, "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"כ עד"ש באח"ב" ללמדך אומרת הבדיחה כי מכות שלא משאירות סימנים אינם מכות… ועכשיו ברצינות מדוע צריך רבי יהודה לחלק את המכות לשלושה פרקים? אז כבר בפרשה הקודמת התחלנו לפתוח את יחודיותו של כל פרק, בעוד הפרק הראשון עסק בגילוי אלוהותו של ה' יתברך "למען תדע כי אני ה'" במכות דם, צפרדע וכינים, אזי הפרק השני עסק כבר בגילוי השגחת ה' בארץ "כִּי אֲנִי י-הוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" ובייחוד "וְהִפְלָה יְ-הֹוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם". עם המחשה במכות ערוב, דבר ושחין.
כעת עלינו להתמקד בפרק השלישי "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכׇל־הָאָרֶץ" (שמות ט,יד) אין כמוני במובן של 'אין עוד מלבדו' המטרה-ברור אמונת הייחוד."ולְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכׇל־הָאָרֶץ" (שמות ט,טז)-דהיינו פרסום מלכות השם בכל העולם. וכך מבאר זאת המלבי"ם:
כי בפעם הזאת. הודיע לו שזה הסדר השלישי של המכות שיביא עליו, תכליתו הוא לברר לו פנה השלישית שה' לו היכולת המוחלט מאין כמוהו, שהגם שכבר ברר מציאות ה' ושה' משגיח בקרב הארץ, היה פרעה חושב שנמצאו עוד אלהים זולתו השולטים בארץ ושלפעמים ינצחו אותו, וז"ש כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי, כדי לברר לך הפינה הזאת בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ"
ארבעת המכות האחרונות: ברד, ארבה, חושך ובכורות חשפו את זה שכל איתני הטבע עובדים בשירות השם יתברך, בברד- העננים, הברקים, המים והאש היו שותפים, בארבה- הרוח , בחושך- השמש וחוש הראיה, ובמכת בכורות- החיים והמות נתונים ביד השם.
ואכן הברד כבר גורם לפרעה לראשונה לומר חטאתי, נכון, לא היו הרבה השלכות מעשיות לאמירה הזו, אבל היא בהחלט מבטאת את השינוי שמתחיל בתודעה של פרעה.
מדוע באמצע הפרק השלישי של הקורס מתחלפות הפרשות?
עד כאן מסודרים המכות לפי תבנית פרקי קורס הסימנים של רבי יהודה, אך אי אפשר לפספס כי למרבה הפלא חלוקת הפרשות שבידינו שונה! שבעת המכות הראשונות מופיעות בפרשת וארא, כולל הברד ששיכת לסדרה האחרונה, ופרשת בא מתחילה רק משלוש המכות אחרונות, הדבר מלמד אותנו שבאמת אפילו שהפרק השלישי כבר התחיל במכת הברד, עדיין ישנה חלוקה נוספת! בה בתוך הפרק עצמו לשלושת האחרונות ישנה אמירה נוספת.
ובאמת, בתחילת פרשת בא אכן מופיעה לפתע מטרה חדשה, נקודת החידוש היא שהפעם מדובר במטרה ישראלית, ולא מצרית, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאׇזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת־אֹתֹתַי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְ-הֹוָה (שמות י,ב) זו כבר אמירה לעם ישראל. כי כנראה במכות הראשונות עם ישראל פחות הרגיש ופחות למד מהן, אך האחרונות היו מאוד מוחשיות לישראל כאשר בחושך ובבכורות עם ישראל אפילו היה פעיל אקטיבית וניצל אותן להתכונן ליציאה לחירות.
ובעומק האר"י הקדוש מסדר את המכות מלמטה למעלה, (מעניין שלפי זה מכת ברד שכנגד ספירת החסד, באה ב מים השייכים לחסד, רק שכאן החסד הזה פוגע במצרים) נמצא ששלושת האחרונות של פרשת בא מכוונות כנגד בינה, חכמה והכתר- שאלו ספירות המחשבה/ראש והם נמצאות בקומה אחרת משאר הספירות, ולכן מובן למה מכות אלו נמצאות בנפרד משאר המכות.
לכניסה של היהודים לתוך משוואת החינוך מהמכות ישנה השפעה ברורה גם על הקורס המצרי, ואחרי שבמכת הברד הוא מכריז חטאתי להשם, הפעם הוא כבר מוסיף ומתוודה על חטאו גם כלפי ישראל וכך הוא אומר: וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַי-הֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם׃ (שמות י,טז') הוא מתחיל להפנים שעם ישראל הינו עמו הנבחר של הקב"ה ונגזר מזה יחס מיוחד שאנו הגוים צריכים להתייחס אליהם, בטח ובטח שצריכים לתת להם לצאת לחירות.
תוספת בונוס ממשה רבנו.
משה רבינו לא רוצה להסתפק בזה שפרעה יכיר בריבונו של עולם ויסכים ליציאת ישראל ממצרים, הוא רוצה שפרעה יתן מעצמו גם בהמות לקרבן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם־אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַי-הֹוָה אֱלֹהֵינוּ (שמות י,כה)
למה זה כה חשוב למשה?
כי יציאת מצרים איננה עניין פרטי של עם ישראל בלבד, היא חלק מהתכנית לתיקון כל העולם כולו, עם ישראל נבחר להיות שליח האומות לקבל תורה מאת השם ולהורידה לארץ, לכן אנחנו רוצים שאתה פרעה תמנה אותנו להיות שליחים שלך להקריב עבורך קורבנות לשם. על פי זה אפשר לפרש הביטוי ויהי בשלח פרעה- שעשה אותנו שליחים שלו.
גם שאילת הכלים והתכשיטים מהמצרים אפשר שנועדה לתת למצרים סוג של שותפות למהלך היציאה לחירות , מלבד התרומה להרמת רוחם של ישראל.
לסיכום, מתברר שיש לו לקורס שלוש מטרות:
ללמד את העולם שיש בעל בית אחד ואין שום כוח אחר שמנהל את העולם במקביל, הוא משגיח בעולם, ובחר בבני ישראל להיות נציגיו על אדמות.
חיזוק של עם ישראל באמונתם בקב"ה למען נוכל להתמיד בדרכנו מבלי להשבר מהעוינות כלפינו מצד אומות העולם.
המטרה שמשה רבינו מוסיף, על פרעה ועל האומות לקבל זאת ולעזור לישראל במשימתם בעולם.
במעבר חד לימינו אנו, עיננו הרואות שקורס עשרת המכות עוד צריך להשלמות, לזה נועדה מפלת גוג וכל המונה, הנה זה כבר כאן מעבר לפינה. (פינת הים האדום ורחוב תימן) וכמו אז גם זו תתרחש בפסח נקוה שכבר בשנה הזו. אז כל העולם יכיר במלכות ה' יתברך, יתברר שעם ישראל הינו העם הנבחר. וכמו אז גם אנו לא נסתפק בזה ואנו נאמר לשארית הגוים גַּם־אַתָּם תִּתֵּנו בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַי-הֹוָה אֱלֹהֵינוּ׃
שִׁמְעוּ דְבַר־יְ-הוָה גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ׃
כִּי־פָדָה יְ-הוָה אֶת־יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ׃
וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם־צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל־טוּב יְ-הוָה עַל־דָּגָן וְעַל־תִּירֹשׁ וְעַל־יִצְהָר וְעַל־בְּנֵי־צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא־יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד׃
אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם׃
וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת־טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם־יְ-הוָה׃ (ירמיהו לא,י-יד)
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |