בס"ד יום כיפור התשפ"א
בס"ד ערב יוה"כ הַשְּׁבִיעִ֗ת (=התשפ"ב)
לכאורה היינו מצפים לשמוע שבעתיד בבוא הגאולה השלמה יום הכיפורים יהיה הראשון מהחגים שיתבטל, הלא מטרתו לכפר על חטאי ישראל וכשנשלים את התיקון וכבר לא יהיו בידינו חטאים, למה יהיה נצרך עוד יום הכיפורים?
ברם חז"ל דוקא אומרים להיפך: מובא במדרש : "כל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם. אמר רבי אלעזר: אף יום-הכיפורים לא ייבטל לעולם, שנאמר והייתה זאת לכם לחוקת עולם". מה הכוונה ששאר המועדים עתידים להיבטל? ומדוע פורים וכפורים לא יתבטלו?
המהר"ל לספרו אור חבהקדמה דש דוחה הטוענים שהמועדים יתבטלו מכח הכרח כלשהו וסובר שהתבטלותם קשורה להיותם זכר ליציאת מצרים, ובבוא הגאולה השלמה, יציאת מצרים תהיה טפלה יחסית לגאולה השלמה. לעומתם פורים אינו בטל כי המן היה חפץ לבטל מציאותנו והקב"ה הצילנו מידו, וגילה בזה שמציאות עם ישראל הינה נצחית ובלתי ניתנת לביטול, ובדומה לזה יום הכיפורים חושף שהקב"ה הגביל את השט"ן לבל יוכל לאבד את הנשמה שלנו. וכך כותב : "ולכך שני הימים האלו, אשר הם באים על שהשם יתברך מציל אותנו מן הכליון לגמרי, הן מצד הגוף הן מצד הנשמה, לא יהיו בטלים. כי שאר המועדים אפשר הבטול להם, מפני שהם זכר ליציאת מצרים, ואף אם היו עוד משועבדים במצרים, היו באחרונה נגאלים, לכך אפשר להם הבטול. אבל אלו שני המועדים, שהם באים על שהשם יתברך הציל אותנו, ונתן לנו השארית והמציאות, לא יהיה דבר זה בטל לעתיד. כי אם לא היו אלו שתי גאולות, הן גאולה מצד הגוף והן גאולה מצד הנפש, היה כאן אבוד לגמרי, ולא היה כאן גאולה אחרונה שתהיה לימות המשיח. ולכך אלו שני ימים לא יהיו בטלים."
למדנו מכאן, התבטלות המועדים לעתיד לבוא קשורה עם השגת ייעודם, כל חג וחד בימות המשיח כשנשיג בו את כל הטמון בו יאבד את תפקידו. כך אנו חוגגים את פסח כי עוד לא השלמנו את יציאתנו לחרות, כי עוד שמור הוא למלך המשיח ולנו להצילנו מגוג וכל המונו. וכך שבועות עוד ממתין שנחדש בו את הברית עם הקב"ה.כך ראש השנה ממתין שנכתיר בו את הקב"ה למלך הכתרה שלמה, על כיסא שלם, בו ישחט ה' את השט"ן הוא מלאך המות. ומה ישאר מיום הכיפורים כשנשוב בתשובה בלבב שלם ולא יהיה צריך לרחם עלינו ולמחול עוונותינו?
אנו מבינים שענין הכפרה איננו כל הסיפור של היום הקדוש הזה. הכפרה איננה שורש יום הכיפורים, יש בו משהו יותר עמוק, אבל מהו?
ובכן כשיצאנו ממצרים, הגענו להר סיני לכרות ברית עם הקב"ה, בחג השבועות שמענו את עשרת הדברות, אז התחיל טקס החתונה הגדולה בהיסטוריה, נשמתנו פרחה מרוב שמחה. אבל הברית נפגמה, שטר הכתובה נשבר. האותיות פרחו באוויר והזוהמה חזרה לשכון בתוכנו. משה רבנו עלה לבקש עלינו רחמים וירד אלינו חזרה עם הכתובה החדשה ביום הכיפורים. אז ידעה האומה שהקב"ה סלח לה על חטאה, ויצאנו לדרך חדשה. ממחרת יום הכיפורים התחלנו במלאכת בנית המשכן, הבית המשותף שלנו עם הקב"ה, הסיפור כמובן ארוך, אבל בעצם החתונה עוד לא הושלמה, הזוהמה שנכנסה בנו עקב חטא האדם הראשון, שאמנם פרחה מאיתנו בהר סיני לזמן קצר, ממשיכה מאז לסכסך ביננו לבין דודנו. במשך השנים ניסו יועצי הזוגיות-הנביאים ואחריהם החכמים לעשות שלום ביננו, פעמים שהצליחו יותר ופעמים פחות, אבל הבית נחרב ואנו התפזרנו במרחב. חבולים וכאובים בושים ונכלמים. מגיע יום הכיפורים, הקב"ה "נזכר" באהבתו הגדולה אלינו, בחתונה שלא הושלמה. הוא מזכיר לנו שהוא לא התייאש מאיתנו והוא נכון להשלים איתנו. יום הכיפורים נותן לנו טעימה מהעתיד המיוחל, מאהבת השם אלינו האין סופית.
על פי זה נבין שאף בבית המקדש השיא של יום הכיפורים לא היה הכפרה אלא כניסת הכהן הגדול לפני ולפנים לקודש הקדשים כנציג של כל האומה, נקודת השיא- האהבה ביננו לבין הקב"ה שהתגלתה ביום קדוש זה.
חז"ל אומרים שמצוות עתידות להיבטל לעתיד לבוא, כי תפקידם להכשיר אותנו להיות כלה ראויה לקב"ה, וכשנגמל מהיצר הרע, אנו נעשה את הטוב בטבעיות ללא צורך בצוים ומצוות. הקורבנות עתידים להיבטל מלבד מנחת התודה, מאותה סיבה. גם המועדים יתבטלו לעתיד לבוא כשנזכה להיות בני חורין, נקיים מזוהמת הנחש. אולם יום הכיפורים לא יתבטל, האהבה העצומה ביננו לבין הקב"ה תמשך לנצח גם כשלא יהיה כל צורך לכפר לנו על חטאים ועוונות.
מֵרָחוֹק יְ-הוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל בעז מלט.
לכאורה היינו מצפים לשמוע שבעתיד בבוא הגאולה השלמה יום הכיפורים יהיה הראשון מהחגים שיתבטל, הלא מטרתו לכפר על חטאי ישראל וכשנשלים את התיקון וכבר לא יהיו בידינו חטאים, למה יהיה נצרך עוד יום הכיפורים?
ברם חז"ל דוקא אומרים להיפך: מובא במדרש : "כל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם. אמר רבי אלעזר: אף יום-הכיפורים לא ייבטל לעולם, שנאמר והייתה זאת לכם לחוקת עולם". מה הכוונה ששאר המועדים עתידים להיבטל? ומדוע פורים וכפורים לא יתבטלו?
המהר"ל לספרו אור חבהקדמה דש דוחה הטוענים שהמועדים יתבטלו מכח הכרח כלשהו וסובר שהתבטלותם קשורה להיותם זכר ליציאת מצרים, ובבוא הגאולה השלמה, יציאת מצרים תהיה טפלה יחסית לגאולה השלמה. לעומתם פורים אינו בטל כי המן היה חפץ לבטל מציאותנו והקב"ה הצילנו מידו, וגילה בזה שמציאות עם ישראל הינה נצחית ובלתי ניתנת לביטול, ובדומה לזה יום הכיפורים חושף שהקב"ה הגביל את השט"ן לבל יוכל לאבד את הנשמה שלנו. וכך כותב : "ולכך שני הימים האלו, אשר הם באים על שהשם יתברך מציל אותנו מן הכליון לגמרי, הן מצד הגוף הן מצד הנשמה, לא יהיו בטלים. כי שאר המועדים אפשר הבטול להם, מפני שהם זכר ליציאת מצרים, ואף אם היו עוד משועבדים במצרים, היו באחרונה נגאלים, לכך אפשר להם הבטול. אבל אלו שני המועדים, שהם באים על שהשם יתברך הציל אותנו, ונתן לנו השארית והמציאות, לא יהיה דבר זה בטל לעתיד. כי אם לא היו אלו שתי גאולות, הן גאולה מצד הגוף והן גאולה מצד הנפש, היה כאן אבוד לגמרי, ולא היה כאן גאולה אחרונה שתהיה לימות המשיח. ולכך אלו שני ימים לא יהיו בטלים."
למדנו מכאן, התבטלות המועדים לעתיד לבוא קשורה עם השגת ייעודם, כל חג וחד בימות המשיח כשנשיג בו את כל הטמון בו יאבד את תפקידו. כך אנו חוגגים את פסח כי עוד לא השלמנו את יציאתנו לחרות, כי עוד שמור הוא למלך המשיח ולנו להצילנו מגוג וכל המונו. וכך שבועות עוד ממתין שנחדש בו את הברית עם הקב"ה.כך ראש השנה ממתין שנכתיר בו את הקב"ה למלך הכתרה שלמה, על כיסא שלם, בו ישחט ה' את השט"ן הוא מלאך המות. ומה ישאר מיום הכיפורים כשנשוב בתשובה בלבב שלם ולא יהיה צריך לרחם עלינו ולמחול עוונותינו?
אנו מבינים שענין הכפרה איננו כל הסיפור של היום הקדוש הזה. הכפרה איננה שורש יום הכיפורים, יש בו משהו יותר עמוק, אבל מהו?
ובכן כשיצאנו ממצרים, הגענו להר סיני לכרות ברית עם הקב"ה, בחג השבועות שמענו את עשרת הדברות, אז התחיל טקס החתונה הגדולה בהיסטוריה, נשמתנו פרחה מרוב שמחה. אבל הברית נפגמה, שטר הכתובה נשבר. האותיות פרחו באוויר והזוהמה חזרה לשכון בתוכנו. משה רבנו עלה לבקש עלינו רחמים וירד אלינו חזרה עם הכתובה החדשה ביום הכיפורים. אז ידעה האומה שהקב"ה סלח לה על חטאה, ויצאנו לדרך חדשה. ממחרת יום הכיפורים התחלנו במלאכת בנית המשכן, הבית המשותף שלנו עם הקב"ה, הסיפור כמובן ארוך, אבל בעצם החתונה עוד לא הושלמה, הזוהמה שנכנסה בנו עקב חטא האדם הראשון, שאמנם פרחה מאיתנו בהר סיני לזמן קצר, ממשיכה מאז לסכסך ביננו לבין דודנו. במשך השנים ניסו יועצי הזוגיות-הנביאים ואחריהם החכמים לעשות שלום ביננו, פעמים שהצליחו יותר ופעמים פחות, אבל הבית נחרב ואנו התפזרנו במרחב. חבולים וכאובים בושים ונכלמים. מגיע יום הכיפורים, הקב"ה "נזכר" באהבתו הגדולה אלינו, בחתונה שלא הושלמה. הוא מזכיר לנו שהוא לא התייאש מאיתנו והוא נכון להשלים איתנו. יום הכיפורים נותן לנו טעימה מהעתיד המיוחל, מאהבת השם אלינו האין סופית.
על פי זה נבין שאף בבית המקדש השיא של יום הכיפורים לא היה הכפרה אלא כניסת הכהן הגדול לפני ולפנים לקודש הקדשים כנציג של כל האומה, נקודת השיא- האהבה ביננו לבין הקב"ה שהתגלתה ביום קדוש זה.
חז"ל אומרים שמצוות עתידות להיבטל לעתיד לבוא, כי תפקידם להכשיר אותנו להיות כלה ראויה לקב"ה, וכשנגמל מהיצר הרע, אנו נעשה את הטוב בטבעיות ללא צורך בצוים ומצוות. הקורבנות עתידים להיבטל מלבד מנחת התודה, מאותה סיבה. גם המועדים יתבטלו לעתיד לבוא כשנזכה להיות בני חורין, נקיים מזוהמת הנחש. אולם יום הכיפורים לא יתבטל, האהבה העצומה ביננו לבין הקב"ה תמשך לנצח גם כשלא יהיה כל צורך לכפר לנו על חטאים ועוונות.
מֵרָחוֹק יְ-הוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל בעז מלט.
בס"ד יום כיפור התשפ"ג
בס"ד יום כיפור התשפ"ד
בס"ד ערב יום כיפור התשפ"ה
אחרי שכבר עבדנו את ה' מאהבה בראש השנה, מדוע חוזרים שוב לדבר על יראה?
אחרי שעברנו באהבה את ראש השנה, אנחנו מתקדמים לטיפול ביראה.
כי, זו איננה עבודה מיראה מהסוג הנמוך, עבודה מתוך יראת העונש, כעת אנו בעבודה מיראה עליונה - יראת רוממות השם יתברך.
דווקא בגלל שאנו באים מתוך ביטחון עצמי חזק בהשם שכבר נכתבנו לחיים בראש השנה, אזי כגודל אהבת השם שזכינו להשיג בראש השנה הזה כך אנו מתעוררים ביתר שאת לפשפש בעברנו, ולהתוודות על החטאים שלנו.
האהבה והביטחון מגבירים את רגש המאיסה והסלידה מהחלקים הלא טובים שהם בכלל חיצוניים לנו, הם כלל לא חלק מאיתנו. נקח לדוגמא איזו הנאה פסולה שנהנינו בעבר ממאכל לא כשר, אפילו שאנו יודעים שזו היתה הנאה אסורה, יתכן שכאשר נזכר באותו מעשה אנו נזכר באותה הנאה ויתעורר לנו חשק לחטוא שוב חלילה, לכן העיתוי המתאים להוודות על עבירה זו יהיה כשנהיה בדרגה שהסלידה תהיה יותר עוצמתית מזכרון ההנאה הפסולה.
אין בכלל תועלת בוידוי על חטאים ועוונות שעשינו אם אנו לא נגמלנו מהם בינתיים. נקח לדוגמא אדם שביזה את חברו והוא בא לבקש ממנו מחילה תוך כדי שהוא ממשיך לבוז לו, האם יש בבקשת מחילה זו איזו תועלת, איזו כנות, איזו התפכחות?! כך לאחר שבראש השנה זכינו להתרומם למקום יותר גבוה של אהבת השם, נוצרו לנו שטחים מתים חדשים, שפעם חשבנו שהם חיים, ועכשיו אנו כבר סולדים מהם ויודעים שלא לנו הם ולכן אנו יכולים לאחר ראש השנה להתוודות ולהתנקות מהם. עד ראש השנה הזה עוד לא מספיק אהבתי את השם הטוב ולכן עוד לא הרגשתי בכלל בושה באותם חלקים וצורך להשתחרר מהם.
כל מועד בשנה ותכונתו המיוחדת לו, ראש השנה הוא המסוגל ביותר לפתיחת דף חדש, לכריתת ברית מחודשת עם השם, להמלכת השם למלך.
אבל, וכי לא היה נכון יותר לעשות את העבודה הזו לפני ראש השנה, כדי להגיע נקיים לראש השנה, הרי סוף סוף הוא גם יום הדין?
נכון השם דן ושופט אותנו בראש השנה, אבל כל אדם נידון לפי מצבו העכשווי, ומצבנו בר"ה תוך כדי המלכת ה' הוא הכי טוב בשנה. כי אמנם העוונות שלנו משכו אותנו למטה והרחיקו אותנו מאת השם, אבל הדין בראש השנה איננו עליהם, אלא עלינו! איפה אנחנו נמצאים עכשיו, מה העמדה שלנו מול הטוב האין סופי יתברך, עד כמה אנו משתוקקים שהשם יהיה כבר למלך על כל הארץ, זהו נקודה. רק לאחר שאנו נשפטנו לחיים טובים בראש השנה, לאחר שהסרנו מעלינו את הבגדים הצואים, אנו לוקחים אותם לכביסה ומסוגלים לנקות אותם. זה מה שאנו עושים בעשי"ת, וביוה"כ.
ולאידך גיסא, אחר שהבנו שהעבירות לא הפריעו לנו להיכתב לחיים בראש השנה. גם הבנו שבתשובה מאהבה כל הזדונות כבר נהפכו לנו לזכויות, אז 'הכל טוב', למה בכלל להתעסק עם העבר והעברות, "מה שהיה היה העיקר להתחיל מההתחלה" ?
נראה שעיקר העבודה בעשי"ת הינה לשוב בעיקר מהשגגות ולא מהזדונות, כי כאמור הזדונות נהפכו לזכויות אבל דוקא השגגות נשארו בלתי מתוקנות. הסיבה לכך היא שעל השגגות אנו עוד לא לקחנו לגמרי אחריות ולכן גם לא תיקנו אותם כראוי.
מעבר לכך ישנה חשיבות להתודה אף על הזדונות אפילו שבשמים כבר החשיבו לנו אותם לזכויות: 1. על ידי הוידוי אנו מבטיחים את עצמנו שלא נחזור אליהם שוב חלילה, בכך אנו מגדילים את המרחק שלנו מהם. 2. אנו לא יודעים בבטחה שהם אכן כבר נהפכו לנו לזכויות ואולי תשובתנו עוד לא הושלמה כראוי, לכן אנו עוד מתודים עליהם. 3. באמת נראה שכך היא דרך האוהב האמיתי, אפילו שאהובו כבר סלח לו על הפגיעה שפגע בו הוא ממשיך להצטער ולהתנקות, לא כדי להרוויח איזה רווח, לא כדי שיסלח, אלא כי אכפת לי שהוא יהיה שמח 4. מה הרעיון שזדונות נהפכים לזכויות? כמו הזכויות שדוחפות אותנו קדימה, בבחינת 'מצוה גוררת מצוה' כך גם הזדונות אצל עובד השם מאהבה דוחפות אותו קדימה. כיצד הן דוחפות קדימה? כשאנו נזכרים ומזכירים אותם בסלידה-אנו מתחזקים בדרך הטוב. נמצא אדרבה דוקא בגלל שהקב"ה הפך לנו אותם לזכויות, אנו מפיקים תועלת גדולה בוידוי על הזדונות שלנו. 5. כל ישראל ערבים זה לזה, העבודה איננה רק כפי מה שאני באופן פרטי חטאתי או עוויתי, יתכן שאני באופו פרטי פחות זקוק לוידוי כזה או אחר בתיקון שלי, אעפ"כ אני חלק מאומה שלמה. מכוח הוידוי שאנו עושים בעשי"ת ויוה"כ אנו מזכים גם חלקים אחרים בעם ישראל. מספרים על רבי זושא שתמיד כשהיה רוצה לעורר מישהו אחר לאיזה דבר תשובה ותיקון היה מוכיח את עצמו בקול רם על מעשים כדוגמת מעשי אותו אדם, בתקוה לפעול גם על אדם זה ולעוררו לתשובה. יש לעבודה זו תועלת גם כשהשני לא שומע אותנו באופן ישיר, בכל אופן עוף השמים יוליך את הקול.
אהבה ויראה בעבודת השם.
חכמינו אומרים שהאהבה הינה הבסיס לכל מצות העשה והיראה לכל מצות הלא תעשה שבתורה. אנו יכולים להבין שאהבת השם צריכה להיות קודמת בנפשנו ליראה, כדי שהיראה תהיה יראה זכה מהדר כבוד השם. נמצא שבראש השנה אנו באים לתקן את כל מילי דעשה ולעלות באהבת השם שלנו. בעקבות זאת אנו יכולים לחזק את יראת השם שלנו ולשוב בתשובה גם על מילי דלא תעשה בעשי"ת ויום הכיפורים.
שנזכה לשוב בתשובה מעולה-תשובה מאהבה אל השם יתברך, שכל הזדונות יתהפכו לזכויות, שתתגשם בקרוב הנבואה של ירמיהו הנביא:
וְשֹׁבַבְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל אֶל נָוֵהוּ וְרָעָה הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן וּבְהַר אֶפְרַיִם וְהַגִּלְעָד תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ. בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם יְ-הוָה יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר.(ירמיהו נ,יט-כ)
אחרי שכבר עבדנו את ה' מאהבה בראש השנה, מדוע חוזרים שוב לדבר על יראה?
אחרי שעברנו באהבה את ראש השנה, אנחנו מתקדמים לטיפול ביראה.
כי, זו איננה עבודה מיראה מהסוג הנמוך, עבודה מתוך יראת העונש, כעת אנו בעבודה מיראה עליונה - יראת רוממות השם יתברך.
דווקא בגלל שאנו באים מתוך ביטחון עצמי חזק בהשם שכבר נכתבנו לחיים בראש השנה, אזי כגודל אהבת השם שזכינו להשיג בראש השנה הזה כך אנו מתעוררים ביתר שאת לפשפש בעברנו, ולהתוודות על החטאים שלנו.
האהבה והביטחון מגבירים את רגש המאיסה והסלידה מהחלקים הלא טובים שהם בכלל חיצוניים לנו, הם כלל לא חלק מאיתנו. נקח לדוגמא איזו הנאה פסולה שנהנינו בעבר ממאכל לא כשר, אפילו שאנו יודעים שזו היתה הנאה אסורה, יתכן שכאשר נזכר באותו מעשה אנו נזכר באותה הנאה ויתעורר לנו חשק לחטוא שוב חלילה, לכן העיתוי המתאים להוודות על עבירה זו יהיה כשנהיה בדרגה שהסלידה תהיה יותר עוצמתית מזכרון ההנאה הפסולה.
אין בכלל תועלת בוידוי על חטאים ועוונות שעשינו אם אנו לא נגמלנו מהם בינתיים. נקח לדוגמא אדם שביזה את חברו והוא בא לבקש ממנו מחילה תוך כדי שהוא ממשיך לבוז לו, האם יש בבקשת מחילה זו איזו תועלת, איזו כנות, איזו התפכחות?! כך לאחר שבראש השנה זכינו להתרומם למקום יותר גבוה של אהבת השם, נוצרו לנו שטחים מתים חדשים, שפעם חשבנו שהם חיים, ועכשיו אנו כבר סולדים מהם ויודעים שלא לנו הם ולכן אנו יכולים לאחר ראש השנה להתוודות ולהתנקות מהם. עד ראש השנה הזה עוד לא מספיק אהבתי את השם הטוב ולכן עוד לא הרגשתי בכלל בושה באותם חלקים וצורך להשתחרר מהם.
כל מועד בשנה ותכונתו המיוחדת לו, ראש השנה הוא המסוגל ביותר לפתיחת דף חדש, לכריתת ברית מחודשת עם השם, להמלכת השם למלך.
אבל, וכי לא היה נכון יותר לעשות את העבודה הזו לפני ראש השנה, כדי להגיע נקיים לראש השנה, הרי סוף סוף הוא גם יום הדין?
נכון השם דן ושופט אותנו בראש השנה, אבל כל אדם נידון לפי מצבו העכשווי, ומצבנו בר"ה תוך כדי המלכת ה' הוא הכי טוב בשנה. כי אמנם העוונות שלנו משכו אותנו למטה והרחיקו אותנו מאת השם, אבל הדין בראש השנה איננו עליהם, אלא עלינו! איפה אנחנו נמצאים עכשיו, מה העמדה שלנו מול הטוב האין סופי יתברך, עד כמה אנו משתוקקים שהשם יהיה כבר למלך על כל הארץ, זהו נקודה. רק לאחר שאנו נשפטנו לחיים טובים בראש השנה, לאחר שהסרנו מעלינו את הבגדים הצואים, אנו לוקחים אותם לכביסה ומסוגלים לנקות אותם. זה מה שאנו עושים בעשי"ת, וביוה"כ.
ולאידך גיסא, אחר שהבנו שהעבירות לא הפריעו לנו להיכתב לחיים בראש השנה. גם הבנו שבתשובה מאהבה כל הזדונות כבר נהפכו לנו לזכויות, אז 'הכל טוב', למה בכלל להתעסק עם העבר והעברות, "מה שהיה היה העיקר להתחיל מההתחלה" ?
נראה שעיקר העבודה בעשי"ת הינה לשוב בעיקר מהשגגות ולא מהזדונות, כי כאמור הזדונות נהפכו לזכויות אבל דוקא השגגות נשארו בלתי מתוקנות. הסיבה לכך היא שעל השגגות אנו עוד לא לקחנו לגמרי אחריות ולכן גם לא תיקנו אותם כראוי.
מעבר לכך ישנה חשיבות להתודה אף על הזדונות אפילו שבשמים כבר החשיבו לנו אותם לזכויות: 1. על ידי הוידוי אנו מבטיחים את עצמנו שלא נחזור אליהם שוב חלילה, בכך אנו מגדילים את המרחק שלנו מהם. 2. אנו לא יודעים בבטחה שהם אכן כבר נהפכו לנו לזכויות ואולי תשובתנו עוד לא הושלמה כראוי, לכן אנו עוד מתודים עליהם. 3. באמת נראה שכך היא דרך האוהב האמיתי, אפילו שאהובו כבר סלח לו על הפגיעה שפגע בו הוא ממשיך להצטער ולהתנקות, לא כדי להרוויח איזה רווח, לא כדי שיסלח, אלא כי אכפת לי שהוא יהיה שמח 4. מה הרעיון שזדונות נהפכים לזכויות? כמו הזכויות שדוחפות אותנו קדימה, בבחינת 'מצוה גוררת מצוה' כך גם הזדונות אצל עובד השם מאהבה דוחפות אותו קדימה. כיצד הן דוחפות קדימה? כשאנו נזכרים ומזכירים אותם בסלידה-אנו מתחזקים בדרך הטוב. נמצא אדרבה דוקא בגלל שהקב"ה הפך לנו אותם לזכויות, אנו מפיקים תועלת גדולה בוידוי על הזדונות שלנו. 5. כל ישראל ערבים זה לזה, העבודה איננה רק כפי מה שאני באופן פרטי חטאתי או עוויתי, יתכן שאני באופו פרטי פחות זקוק לוידוי כזה או אחר בתיקון שלי, אעפ"כ אני חלק מאומה שלמה. מכוח הוידוי שאנו עושים בעשי"ת ויוה"כ אנו מזכים גם חלקים אחרים בעם ישראל. מספרים על רבי זושא שתמיד כשהיה רוצה לעורר מישהו אחר לאיזה דבר תשובה ותיקון היה מוכיח את עצמו בקול רם על מעשים כדוגמת מעשי אותו אדם, בתקוה לפעול גם על אדם זה ולעוררו לתשובה. יש לעבודה זו תועלת גם כשהשני לא שומע אותנו באופן ישיר, בכל אופן עוף השמים יוליך את הקול.
אהבה ויראה בעבודת השם.
חכמינו אומרים שהאהבה הינה הבסיס לכל מצות העשה והיראה לכל מצות הלא תעשה שבתורה. אנו יכולים להבין שאהבת השם צריכה להיות קודמת בנפשנו ליראה, כדי שהיראה תהיה יראה זכה מהדר כבוד השם. נמצא שבראש השנה אנו באים לתקן את כל מילי דעשה ולעלות באהבת השם שלנו. בעקבות זאת אנו יכולים לחזק את יראת השם שלנו ולשוב בתשובה גם על מילי דלא תעשה בעשי"ת ויום הכיפורים.
שנזכה לשוב בתשובה מעולה-תשובה מאהבה אל השם יתברך, שכל הזדונות יתהפכו לזכויות, שתתגשם בקרוב הנבואה של ירמיהו הנביא:
וְשֹׁבַבְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל אֶל נָוֵהוּ וְרָעָה הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן וּבְהַר אֶפְרַיִם וְהַגִּלְעָד תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ. בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם יְ-הוָה יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר.(ירמיהו נ,יט-כ)
מעלת האכילה בערב יום הכיפורים
ערב יוה"כ התשפ"ו
מקור החיוב והקושי המרכזי
התלמוד מביא אמרה מפורשת המדגישה את חשיבות ומעלת האכילה בט' בתשרי (ערב יום הכיפורים). במסכת ברכות (ח ע"ב) וכן במקומות נוספים נאמר:
"תְּנָא לֵיהּ חִיָּיא בַּר רַב מִדִּפְתִּי: כְּתִיב: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב״. וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין?! וַהֲלֹא בַּעֲשָׂרָה מִתְעַנִּין! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בִּתְשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי."
מאמר חז"ל זה מעורר תמיהה גדולה: מהי מעלתה המיוחדת של האכילה דווקא בט' בתשרי? ועוד יותר, מדוע מי שאוכל בתשיעי נחשב לו כאילו צם גם בתשיעי וגם בעשירי? הרי הצום בעשירי הוא צום מצווה לכל הדעות, ואם כן, לא די היה לומר כאילו צם בתשיעי? מדוע המצווה כוללת בתוכה כפילות גם על יום הצום עצמו?
א. הרב קוק: תשובה מעשית והשלמה
הרב קוק מבאר את מצוות האכילה בערב יום הכיפורים כחלק מהשלמת מהלך התשובה. הוא מלמד שתוכן התשובה אינו רק ה'סור מרע', אלא יחד עמו גם התיקון של ה'עשה טוב'.
הצום של י' בתשרי הוא המכשיר המאפשר לנו לטפל בסור מרע, באמצעות פרישות מהנאות חומריות ועינוי הנפש.
האכילה של ט' בתשרי באה להרגילנו בעשה טוב, כלומר, לכוון את האכילה לכדי "אכילה מתוקנת".
וכך כותב הרב קוק:
"תוכן התשובה הוא בשני ענינים... והשני הוא ההרגל, להתרגל בפועל וללכת בדרך טובים... זאת התשובה נשלמת ביחוד דוקא בהיותו עסוק בענייני העולם ותאוותיו החומריות לפי המדה הנאותה... ע"כ ערב יום הכיפורים ג"כ מעותד ומוכן הוא לתשובה, אבל תשובתו היא התשובה המעשית ההרגלית... ע"כ תיגמר תשובתו דוקא ע"י אכילה ושתיה והשתתפות בעסקי חומריות, ועם כל זה תהיה הכל כתורה וכמצוה... שבזה הוא מרומם ג"כ את תשובתו שבעשירי."
האכילה של ט' בתשרי אינה רק אכילה רגילה, אלא היא אכילה שבקדושה, המאירה את כלל ענייני העולם כפי שצריך להיות. על ידי כינון האכילה הפיזית כ'עשה טוב', משלימה האכילה המעשית את התשובה העיונית של הצום ומרוממת אותה.
ב. הרב חרל"פ: אכילת נצח מעין גן עדן
הרב יעקב משה חרל"פ מציע הסבר הממוקד במהותו הנצחית של יום הכיפורים. לשיטתו, יום הכיפורים הוא יום יחיד ומיוחד, השייך לעולם הנצח – עולם שאין בו שינוי ושבו הזמן אינו שולט.
היום הקדוש הזה הוא מעין הימים שהיו אמורים להיות בגן עדן, לולא חטא האדם הראשון, וכפי שיהיה לעתיד לבוא לאחר תיקון החטא. בעולם נצחי כזה, כוחה של האכילה אינו פג:
"יום הכיפורים הוא יצירה של יום אחד שאין דומה לו… נצחיות הוא מושג שהזמן אינו שולט בו. ולכן אליהו הנביא הלך בכח האכילה ההיא ארבעים יום, מפני שהעיכול הבא על ידי הזמן לא שלט בו... וזה ענין המצוה של אכילת ערב יום הכיפורים, שהיא מעין המצוה של מכל עץ הגן תאכל, ונשארת האכילה נצחית עד אחר יוה"כ." (אורי וישעי פרק מג)
לפי ביאור זה, האכילה בט' בתשרי נושאת אופי נצחי ומתעלה מעל מגבלות הזמן והחומר. היא אכילה שהכוח הרוחני שבה ממשיך ומשפיע לאורך יום הכיפורים כולו.
ג. רבי צדוק הכהן מלובלין: מפגש פנים אל פנים ו"שבעה נקיים"
רבי צדוק הכהן מלובלין מציע שתי נקודות מבט מרתקות:
1. טעימה מעין עולם הבא
תחילה, הוא רואה באכילת ט' בתשרי מעין אכילת מלאכים (מחשבות חרוץ י״ב:ו׳). ביום הכיפורים וערבו אנו זוכים להנאה רוחנית שהיא מעין עולם הבא. האכילה בערב יוה"כ דומה לאכילת המן, שנקרא "לחם אבירים" כיוון שהוא מאכל של מלאכי השרת.
ט' בתשרי מטעים אותנו מעין עולם הבא על דרך החיוב (אכילה מקודשת).
י' בתשרי מטעים אותנו מעין עולם הבא על דרך השלילה (התנתקות מהחומר).
שני הימים יחדיו משלימים זה את זה ומחברים אותנו לרוחניות העתידית.
2. שמחת הנישואין – היום השביעי ל"שבעה נקיים"
במקום אחר, ב'פרי צדיק' (עיוה"כ ח:), הוא מביא הסבר נוסף המתמקד בביאור האר"י הקדוש. האר"י ביאר שבראש השנה נעשית הנסירה (ההפרדה) בין כנסת ישראל לקב"ה, המכינה את התנאים לחיבור של פנים מול פנים. כאן מתחילים 'שבעה נקיים' – שבעה ימים שבהם כנסת ישראל, ככלה, מתכוננת לייחוד עם הקב"ה שיגיע ביום הכיפורים.
נמצא שיום ט' בתשרי הוא היום השביעי מתוך ימי ההכנה – יום שמח במיוחד עבור הכלה, וזהו פשר המצווה לאכול בו.
הסבר זה מעביר את מוקד יום הכיפורים מהכפרה אל ההתקשרות של עם ישראל עם הקב"ה. הכפרה אינה אלא אמצעי – אין לבוא אל המלך בבגדים מלוכלכים, ולכן אנו צמים. אך המטרה העיקרית היא הפגישה וההתייחדות. על פי מבט זה, קבלת לוחות הברית ביוה"כ הייתה האירוע המכונן של קשר נצחי זה. גם כניסת הכהן הגדול לקודש הקדשים אחת בשנה ביום הכיפורים כנציג עם ישראל, מבטאת את אותה התקשרות והתיחדות של עם ישראל והקב"ה.
לפי גישה זו:
אוכלים בט' בתשרי כדי לבוא מלאי חיות ושמחה לפגישה עם המלך.
צמים בי' בתשרי כדי לבוא נקיים וטהורים לאותה פגישה.
סיכום
כל ההסברים שהובאו מאירים לנו את האכילה בט' בתשרי כאכילה אידיאלית ומקודשת שיש בה התקשרות מיוחדת עם הקב"ה:
הרב קוק: זוהי אכילת "עשה טוב" – אכילה מעשית מתוקנת, המרוממת את התשובה כולה.
הרב חרל"פ: זוהי אכילה נצחית – מעין אכילת גן עדן, שכוחה נשמר ליום הקדוש.
רבי צדוק: זוהי אכילה של שמחת הנישואין וטעימה מעין עולם הבא/המלאכים, המכינה את הכלה-כנסת ישראל למפגש עם המלך.
כולנו תפילה שנזכה לטעום באכילה שלנו את טעם המן, טעם גן עדן, וטעם העולם הבא, ולהגיע מוכנים ושמחים לייחוד הגדול של יום הכיפורים.
ערב יוה"כ התשפ"ו
מקור החיוב והקושי המרכזי
התלמוד מביא אמרה מפורשת המדגישה את חשיבות ומעלת האכילה בט' בתשרי (ערב יום הכיפורים). במסכת ברכות (ח ע"ב) וכן במקומות נוספים נאמר:
"תְּנָא לֵיהּ חִיָּיא בַּר רַב מִדִּפְתִּי: כְּתִיב: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב״. וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין?! וַהֲלֹא בַּעֲשָׂרָה מִתְעַנִּין! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בִּתְשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי."
מאמר חז"ל זה מעורר תמיהה גדולה: מהי מעלתה המיוחדת של האכילה דווקא בט' בתשרי? ועוד יותר, מדוע מי שאוכל בתשיעי נחשב לו כאילו צם גם בתשיעי וגם בעשירי? הרי הצום בעשירי הוא צום מצווה לכל הדעות, ואם כן, לא די היה לומר כאילו צם בתשיעי? מדוע המצווה כוללת בתוכה כפילות גם על יום הצום עצמו?
א. הרב קוק: תשובה מעשית והשלמה
הרב קוק מבאר את מצוות האכילה בערב יום הכיפורים כחלק מהשלמת מהלך התשובה. הוא מלמד שתוכן התשובה אינו רק ה'סור מרע', אלא יחד עמו גם התיקון של ה'עשה טוב'.
הצום של י' בתשרי הוא המכשיר המאפשר לנו לטפל בסור מרע, באמצעות פרישות מהנאות חומריות ועינוי הנפש.
האכילה של ט' בתשרי באה להרגילנו בעשה טוב, כלומר, לכוון את האכילה לכדי "אכילה מתוקנת".
וכך כותב הרב קוק:
"תוכן התשובה הוא בשני ענינים... והשני הוא ההרגל, להתרגל בפועל וללכת בדרך טובים... זאת התשובה נשלמת ביחוד דוקא בהיותו עסוק בענייני העולם ותאוותיו החומריות לפי המדה הנאותה... ע"כ ערב יום הכיפורים ג"כ מעותד ומוכן הוא לתשובה, אבל תשובתו היא התשובה המעשית ההרגלית... ע"כ תיגמר תשובתו דוקא ע"י אכילה ושתיה והשתתפות בעסקי חומריות, ועם כל זה תהיה הכל כתורה וכמצוה... שבזה הוא מרומם ג"כ את תשובתו שבעשירי."
האכילה של ט' בתשרי אינה רק אכילה רגילה, אלא היא אכילה שבקדושה, המאירה את כלל ענייני העולם כפי שצריך להיות. על ידי כינון האכילה הפיזית כ'עשה טוב', משלימה האכילה המעשית את התשובה העיונית של הצום ומרוממת אותה.
ב. הרב חרל"פ: אכילת נצח מעין גן עדן
הרב יעקב משה חרל"פ מציע הסבר הממוקד במהותו הנצחית של יום הכיפורים. לשיטתו, יום הכיפורים הוא יום יחיד ומיוחד, השייך לעולם הנצח – עולם שאין בו שינוי ושבו הזמן אינו שולט.
היום הקדוש הזה הוא מעין הימים שהיו אמורים להיות בגן עדן, לולא חטא האדם הראשון, וכפי שיהיה לעתיד לבוא לאחר תיקון החטא. בעולם נצחי כזה, כוחה של האכילה אינו פג:
"יום הכיפורים הוא יצירה של יום אחד שאין דומה לו… נצחיות הוא מושג שהזמן אינו שולט בו. ולכן אליהו הנביא הלך בכח האכילה ההיא ארבעים יום, מפני שהעיכול הבא על ידי הזמן לא שלט בו... וזה ענין המצוה של אכילת ערב יום הכיפורים, שהיא מעין המצוה של מכל עץ הגן תאכל, ונשארת האכילה נצחית עד אחר יוה"כ." (אורי וישעי פרק מג)
לפי ביאור זה, האכילה בט' בתשרי נושאת אופי נצחי ומתעלה מעל מגבלות הזמן והחומר. היא אכילה שהכוח הרוחני שבה ממשיך ומשפיע לאורך יום הכיפורים כולו.
ג. רבי צדוק הכהן מלובלין: מפגש פנים אל פנים ו"שבעה נקיים"
רבי צדוק הכהן מלובלין מציע שתי נקודות מבט מרתקות:
1. טעימה מעין עולם הבא
תחילה, הוא רואה באכילת ט' בתשרי מעין אכילת מלאכים (מחשבות חרוץ י״ב:ו׳). ביום הכיפורים וערבו אנו זוכים להנאה רוחנית שהיא מעין עולם הבא. האכילה בערב יוה"כ דומה לאכילת המן, שנקרא "לחם אבירים" כיוון שהוא מאכל של מלאכי השרת.
ט' בתשרי מטעים אותנו מעין עולם הבא על דרך החיוב (אכילה מקודשת).
י' בתשרי מטעים אותנו מעין עולם הבא על דרך השלילה (התנתקות מהחומר).
שני הימים יחדיו משלימים זה את זה ומחברים אותנו לרוחניות העתידית.
2. שמחת הנישואין – היום השביעי ל"שבעה נקיים"
במקום אחר, ב'פרי צדיק' (עיוה"כ ח:), הוא מביא הסבר נוסף המתמקד בביאור האר"י הקדוש. האר"י ביאר שבראש השנה נעשית הנסירה (ההפרדה) בין כנסת ישראל לקב"ה, המכינה את התנאים לחיבור של פנים מול פנים. כאן מתחילים 'שבעה נקיים' – שבעה ימים שבהם כנסת ישראל, ככלה, מתכוננת לייחוד עם הקב"ה שיגיע ביום הכיפורים.
נמצא שיום ט' בתשרי הוא היום השביעי מתוך ימי ההכנה – יום שמח במיוחד עבור הכלה, וזהו פשר המצווה לאכול בו.
הסבר זה מעביר את מוקד יום הכיפורים מהכפרה אל ההתקשרות של עם ישראל עם הקב"ה. הכפרה אינה אלא אמצעי – אין לבוא אל המלך בבגדים מלוכלכים, ולכן אנו צמים. אך המטרה העיקרית היא הפגישה וההתייחדות. על פי מבט זה, קבלת לוחות הברית ביוה"כ הייתה האירוע המכונן של קשר נצחי זה. גם כניסת הכהן הגדול לקודש הקדשים אחת בשנה ביום הכיפורים כנציג עם ישראל, מבטאת את אותה התקשרות והתיחדות של עם ישראל והקב"ה.
לפי גישה זו:
אוכלים בט' בתשרי כדי לבוא מלאי חיות ושמחה לפגישה עם המלך.
צמים בי' בתשרי כדי לבוא נקיים וטהורים לאותה פגישה.
סיכום
כל ההסברים שהובאו מאירים לנו את האכילה בט' בתשרי כאכילה אידיאלית ומקודשת שיש בה התקשרות מיוחדת עם הקב"ה:
הרב קוק: זוהי אכילת "עשה טוב" – אכילה מעשית מתוקנת, המרוממת את התשובה כולה.
הרב חרל"פ: זוהי אכילה נצחית – מעין אכילת גן עדן, שכוחה נשמר ליום הקדוש.
רבי צדוק: זוהי אכילה של שמחת הנישואין וטעימה מעין עולם הבא/המלאכים, המכינה את הכלה-כנסת ישראל למפגש עם המלך.
כולנו תפילה שנזכה לטעום באכילה שלנו את טעם המן, טעם גן עדן, וטעם העולם הבא, ולהגיע מוכנים ושמחים לייחוד הגדול של יום הכיפורים.
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |