בס"ד פסח שני מאמרים התשפ"א
בס"ד פסח שני מאמרים התשפ"ב
מקריעת ים סוף ועד בקיעת הר הזיתים לשנים
בס"ד חול המועד פסח התשפ"ג
ככלל ישנם שני קטבים לשנה . בתשרי בולטת ההנהגה של מידת הדין ובניסן של מידת החסד הא-לוהית. כך ה' גאלנו מצרים במידת חסדו לא בזכות המעשים שלנו. כך הניסים היותר גדולים בהיסטוריה שה' עשה לישראל התרחשו בניסן. כך קריעת ים סוף נעשתה בשביעי של פסח. זהו אחד הניסים היותר בולטים בהיסטוריה שלנו במיוחד לאור זאת שכל ישראל חוו אותו בעצמם בצורה מאוד מוחשית. לא בכדי אומרת התורה בעקבות המעבר ביבשה בתוך הים "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". חכמינו אומרים שבקריעת ים סוף עם ישראל קיבל מעלה על טבעית, יכולת לגבור על כל המניעות והתאוות. לכן אמרו חז"ל "ישראל מעל המזל". עוד אומרים שיחד עם ים סוף כל הימות שבעולם נבקעו,קרי הטבע חטף זעזוע שלימד אותו שהוא צריך לשרת את המטרה,את המוסר והערכים.
יחד עם זאת הקב"ה לא שש לעשות ניסים בעולם.( לכן אמרו חז"ל אוי לו למי שנעשה נס בעבורו) הוא יצר אותנו כדי שאנו נשתתף בתיקון העולם ולא נחכה לנס כמאמר השיר. הציפיה של ה' מהעולם שבסופו של דבר הטבע יתנוסס ולא יקרע לשנים. הרב קוק מבאר שגאולה יותר משובחת הינה גאולה שדוקא מגיעה על ידי ההשתדלות שלנו ולא בניסים. וכן כבר אמרו חכמינו שאסתר סוף כל הניסים.(מסכת יומא כט,ע"א) הכוונה שמאז אירועי הפורים הקב"ה כבר לא עושה ניסים גלוים בעולם. אמנם קשה על כך כי הלא בחנוכה נעשו לישראל ניסים, וחנוכה התרחש כ200 שנה לאחר פורים? ובכלל ישנן כמה נבואות גאולה המדברות על ניסים, כמו בקיעת הר הזיתים לשנים או אבני האלגביש שה' ימטיר על צבא גוג או ביטול החיות הרעות, המלחמות והמחלות? אפשר לישב שאסתר סוף כל הניסים בעת העתיקה אבל בעתיד הם יתחדשו. אבל הלשון סוף כל הניסים, חד וקשה לומר שמדובר רק בעוצר ניסים.
לכן יותר נראה לומר שניסים כאלה שמבטלים את כוחות הטבע הרגילים אכן הסתיימו. הניסים המתוארים שיחזרו בגאולה יהיה בהם גילוי א-לוהות מאוד ברור אבל הם לא ישברו את הטבע כמו קריעת ים סוף. ולגבי נס החנוכה, הוא התרחש בתוך המקדש, והמקדש קבועים בו הניסים דבר יום ביומו. הוא שייך למערכת חוקיות גבוהה יותר.
נראה שהנס בגאולה המקביל לקריעת ים סוף הינו בקיעת הר הזיתים, וכך אומר הנביא זכריה: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם־הַהוּא עַל־הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶגְבָּה׃(זכריה יד,ד)
אפשר לראות הקבלה בין שני ניסים אלו אבל גם היפוך הנס. בים סוף הים הוא שנבקע ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. לעומת זאת בהר הזיתים היבשה תבקע ובתוך הבקע יזרמו מים חיים. בשניהם מתוארת מנוסה, בים- מנוסה של המצרים הנסים לקראתו וטובעים בו, ואילו בהר הזיתים מתוארת מנוסה של עם ישראל מפחד הרעש. נסים ונשארים בחיים.
בים סוף כאמור לעיל היתה שבירה של הטבע והמים הם המבטאים זאת. לעומת זאת בגאולה הארץ נבקעת. אין זה ביטול הטבע, רעידות אדמה אינן מחוץ לטבע ואין כאן שבירה של הטבע. אמנם זה יהיה גילוי א-לוהות מופלא בהתחשב בזה שזו נבואה מלפני כ 2500 שנה, ובזה שהמיקום בו תבקע האדמה גם כבר נקבע מקדמת דנא. בקיעת הר הזיתים באה לחשוף את המים החיים שנמצאים מתחת לאדמה. זו חשיפת הקדושה והחיות שבתוך הטבע.
הר הזיתים ידוע במיוחד כבית העלמין העתיק של ירושלים, וגם כמקום שחיטת פרה אדומה. זו שנועדה לצורך טהרת טמאי מתים. זאת אומרת שיש לו להר הזיתים עניין עם הציפייה לתחיית המתים וטהרת הטמאים. מעניין שחז"ל ציינו עשר פרות אדומות,תשע שנעשו בעבר והעשירית שתעשה בקרוב בימינו בהר הזיתים. חז"ל גם מציינים עשר ירידות שכינה לארץ, תשע שנעשו בעבר והעשירית זו המתוארת כאן בנבואת זכריה בהר הזיתים (אבות דרבי נתן לד,ו) משמעות ירידה זו הינה השלמת הורדת השכינה עד לארץ. על פי זה יובן הלשון בנבואה "עָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם־הַהוּא עַל־הַר הַזֵּיתִים" דוקא רגליו לעומת ידי משה המתוארות בקריעת ים סוף.
גם ניסים כמו הסרת המחלות והמלחמות או הסרת החיות הרעות המתוארים בנבואות אחרית הימים, אמנם יביאו לגילוי שכינה מאוד עוצמתית בארץ והרכה שה' מלכו של עולם אבל אינם שוברים את הטבע אלא חושפים את הטבע הקדוש, מסמלים את השלמת תיקון העולם הטבעי והפיכתו לגן עדן.
המשך הנבואה בזכריה: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא־יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן׃ וְהָיָה יוֹם־אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַי-הֹוָה לֹא־יוֹם וְלֹא־לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת־עֶרֶב יִהְיֶה־אוֹר׃ וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם־חַיִּים מִירוּשָׁלַ͏ִם חֶצְיָם אֶל־הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה׃ וְהָיָה יְ-הֹוָה לְמֶלֶךְ עַל־כׇּל־הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-הֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד׃
בס"ד חול המועד פסח התשפ"ג
ככלל ישנם שני קטבים לשנה . בתשרי בולטת ההנהגה של מידת הדין ובניסן של מידת החסד הא-לוהית. כך ה' גאלנו מצרים במידת חסדו לא בזכות המעשים שלנו. כך הניסים היותר גדולים בהיסטוריה שה' עשה לישראל התרחשו בניסן. כך קריעת ים סוף נעשתה בשביעי של פסח. זהו אחד הניסים היותר בולטים בהיסטוריה שלנו במיוחד לאור זאת שכל ישראל חוו אותו בעצמם בצורה מאוד מוחשית. לא בכדי אומרת התורה בעקבות המעבר ביבשה בתוך הים "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". חכמינו אומרים שבקריעת ים סוף עם ישראל קיבל מעלה על טבעית, יכולת לגבור על כל המניעות והתאוות. לכן אמרו חז"ל "ישראל מעל המזל". עוד אומרים שיחד עם ים סוף כל הימות שבעולם נבקעו,קרי הטבע חטף זעזוע שלימד אותו שהוא צריך לשרת את המטרה,את המוסר והערכים.
יחד עם זאת הקב"ה לא שש לעשות ניסים בעולם.( לכן אמרו חז"ל אוי לו למי שנעשה נס בעבורו) הוא יצר אותנו כדי שאנו נשתתף בתיקון העולם ולא נחכה לנס כמאמר השיר. הציפיה של ה' מהעולם שבסופו של דבר הטבע יתנוסס ולא יקרע לשנים. הרב קוק מבאר שגאולה יותר משובחת הינה גאולה שדוקא מגיעה על ידי ההשתדלות שלנו ולא בניסים. וכן כבר אמרו חכמינו שאסתר סוף כל הניסים.(מסכת יומא כט,ע"א) הכוונה שמאז אירועי הפורים הקב"ה כבר לא עושה ניסים גלוים בעולם. אמנם קשה על כך כי הלא בחנוכה נעשו לישראל ניסים, וחנוכה התרחש כ200 שנה לאחר פורים? ובכלל ישנן כמה נבואות גאולה המדברות על ניסים, כמו בקיעת הר הזיתים לשנים או אבני האלגביש שה' ימטיר על צבא גוג או ביטול החיות הרעות, המלחמות והמחלות? אפשר לישב שאסתר סוף כל הניסים בעת העתיקה אבל בעתיד הם יתחדשו. אבל הלשון סוף כל הניסים, חד וקשה לומר שמדובר רק בעוצר ניסים.
לכן יותר נראה לומר שניסים כאלה שמבטלים את כוחות הטבע הרגילים אכן הסתיימו. הניסים המתוארים שיחזרו בגאולה יהיה בהם גילוי א-לוהות מאוד ברור אבל הם לא ישברו את הטבע כמו קריעת ים סוף. ולגבי נס החנוכה, הוא התרחש בתוך המקדש, והמקדש קבועים בו הניסים דבר יום ביומו. הוא שייך למערכת חוקיות גבוהה יותר.
נראה שהנס בגאולה המקביל לקריעת ים סוף הינו בקיעת הר הזיתים, וכך אומר הנביא זכריה: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם־הַהוּא עַל־הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶגְבָּה׃(זכריה יד,ד)
אפשר לראות הקבלה בין שני ניסים אלו אבל גם היפוך הנס. בים סוף הים הוא שנבקע ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. לעומת זאת בהר הזיתים היבשה תבקע ובתוך הבקע יזרמו מים חיים. בשניהם מתוארת מנוסה, בים- מנוסה של המצרים הנסים לקראתו וטובעים בו, ואילו בהר הזיתים מתוארת מנוסה של עם ישראל מפחד הרעש. נסים ונשארים בחיים.
בים סוף כאמור לעיל היתה שבירה של הטבע והמים הם המבטאים זאת. לעומת זאת בגאולה הארץ נבקעת. אין זה ביטול הטבע, רעידות אדמה אינן מחוץ לטבע ואין כאן שבירה של הטבע. אמנם זה יהיה גילוי א-לוהות מופלא בהתחשב בזה שזו נבואה מלפני כ 2500 שנה, ובזה שהמיקום בו תבקע האדמה גם כבר נקבע מקדמת דנא. בקיעת הר הזיתים באה לחשוף את המים החיים שנמצאים מתחת לאדמה. זו חשיפת הקדושה והחיות שבתוך הטבע.
הר הזיתים ידוע במיוחד כבית העלמין העתיק של ירושלים, וגם כמקום שחיטת פרה אדומה. זו שנועדה לצורך טהרת טמאי מתים. זאת אומרת שיש לו להר הזיתים עניין עם הציפייה לתחיית המתים וטהרת הטמאים. מעניין שחז"ל ציינו עשר פרות אדומות,תשע שנעשו בעבר והעשירית שתעשה בקרוב בימינו בהר הזיתים. חז"ל גם מציינים עשר ירידות שכינה לארץ, תשע שנעשו בעבר והעשירית זו המתוארת כאן בנבואת זכריה בהר הזיתים (אבות דרבי נתן לד,ו) משמעות ירידה זו הינה השלמת הורדת השכינה עד לארץ. על פי זה יובן הלשון בנבואה "עָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם־הַהוּא עַל־הַר הַזֵּיתִים" דוקא רגליו לעומת ידי משה המתוארות בקריעת ים סוף.
גם ניסים כמו הסרת המחלות והמלחמות או הסרת החיות הרעות המתוארים בנבואות אחרית הימים, אמנם יביאו לגילוי שכינה מאוד עוצמתית בארץ והרכה שה' מלכו של עולם אבל אינם שוברים את הטבע אלא חושפים את הטבע הקדוש, מסמלים את השלמת תיקון העולם הטבעי והפיכתו לגן עדן.
המשך הנבואה בזכריה: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא־יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן׃ וְהָיָה יוֹם־אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַי-הֹוָה לֹא־יוֹם וְלֹא־לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת־עֶרֶב יִהְיֶה־אוֹר׃ וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם־חַיִּים מִירוּשָׁלַ͏ִם חֶצְיָם אֶל־הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה׃ וְהָיָה יְ-הֹוָה לְמֶלֶךְ עַל־כׇּל־הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-הֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד׃
שבת חול המועד פסח התשפ"ד
מתחיל בגנות ומסיים בשבח
שני מימדים של חירות ישנם, חירות אישית פרטית, וחירות לאומית. האם הם באים אחד על חשבון השני? האם אפשר להשיג את שניהם ביחד?
מובאת בחז"ל מחלוקת באיזו גנות להתחיל את ההגדה, אבל מה שברור לחכמים שחייבים להתחיל בגנות, למה?
כי כל סיפור טוב מתחיל כך, מתחיל ב בעיה/צרה/קושי גדול והסוף טוב.
כי יתרון האור מן החושך, רק כך נדע להעריך את הטוב באמת ולהודות לה' עליו.
כי גם הרע היה חלק מהתכנית, ולכן אנחנו צריכים ללמוד לשמוח גם בו.
כי במבט לאחור אנו מבינים שגם הגנות הכשירה בנו כוחות חשובים שאנו יכולים להשתמש בהם לקדושה. העבודה זרה פיתחה כוחות דמיון שאפשר לקחת לקדושה, העבדות במצרים גם סיגלה לנו מידת הכנעה שאפשר לקחת לקדושה.
טוב אז מהי המחלוקת, האם להתחיל בגנות "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" או בגנות "עבדים היינו לפרעה במצרים". מה משמעות מחלוקת זו?
המשמעות היא האם לעסוק בגנות הפרטית, או בגנות הלאומית. האם העיקר בפסח זו חירות האומה ולכן נתחיל בגנות הלאומית או העיקר בחירות האישית, ואז ממילא נתחיל בכך שאבותינו היו עובדי עבודה זרה, הכוונה לתרח אבי אברהם.
כי באמת את החירות אפשר לצייר בשני מישורים שונים, חירות אישית שבה האדם הפרטי יודע את תעודת חייו, מודע לעצמו לא משועבד ליצריו או לאנשים אחרים וחי את חייו האמיתיים. או חירות לאומית ,עם עצמאי בארצו המממש את אופיו הלאומי.
ומה אנחנו עושים בפועל? גם וגם. האם אנחנו עושים גם וגם כי אנחנו לא יודעים מי צודק ורוצים לצאת לשתי השיטות?
או שאנחנו יודעים מי הצודק, ולכן עושים גם וגם. כי שניהם צודקים, כי ישנם שני מימדים של חירות וכי אנו רוצים להשיג את שתי החירויות בחג החירות.
היעדר החירות -אישית שממנו צמחנו היה עבודה זרה, ויש להבין מדוע דווקא זה. היעדר החירות הלאומית שממנה צמחנו היה בארץ מצרים. ויותר גרוע מזה בגלל העבדות שהייתה לנו שם.
יש להתבונן ביחסים בין שתי החירויות וההשפעה שלהם אחת על השנייה.
אבותינו הקדושים בנו את עצמם, השיגו מדרגה גבוהה של חירות אישית, הם נקראים בחז"ל ישרים. לכן בחר בהם הקב"ה להוציא מהם את עם ישראל. עם ישראל כדי להגיע ליעדו היה צריך גם להתחיל את דרכו בתנאים הפוכים למה שצריך להיות. אם כן הסטורית, חירות הפרט קדמה לחירות האומה והכינה אותה. אבל מאז שנולד עם ישראל ביציאת מצרים וזכה לחירות עולם, התחיל המסע הארוך של עם ישראל להוריד את החירות גם לכל הפרטים. זה החזון של עם ישראל. אנו ל לא חפצים בחירות האומה שתבוא על חשבון חירות האזרחים, וכן להפך אין לנו עניין עם אנרכיסטיות,אינדבידואליסטיות,פרוגרסיביות וכיוצא בזה. הרוצה קדושה צריך להיות מעורב עם הבריות.
מלחמה זו מציאות קשה שמבררת את נקודת הקיצון, בה הפרטים מוכנים למסור את נפשם עבור חירות האומה.(ויצטרפו לשאר העם בתחיית המתים)
אבל ככלל התפיסה היהודית רואה את הצלחת הפרט ופיתוח החירות שלו כצומחים מתוך החיבור לעם ישראל. ביציאת מצרים עם ישראל זכה לחירות עולם וזכה להיות נושא החזון לתיקון וחירות כל בני ישראל וכל העולם כולו. מאז אנו צועדים ומתקדמים להשיג את החירות האישית המושלמת, היא תושג בתחילת המתים ושחיטת מלאך המוות- שעל פי המסורת היא תתרחש מתישהו בחג הפסח.
אנו זקוקים לחסדי שמים בשני המישורים הן החירות הלאומית והן החירות הפרטית. הבה נתפלל שכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו ה' בקרוב נפלאות.
בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְ-הוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְ-הוָה דִּבֵּר.(ישעיה כה, ח)
מתחיל בגנות ומסיים בשבח
שני מימדים של חירות ישנם, חירות אישית פרטית, וחירות לאומית. האם הם באים אחד על חשבון השני? האם אפשר להשיג את שניהם ביחד?
מובאת בחז"ל מחלוקת באיזו גנות להתחיל את ההגדה, אבל מה שברור לחכמים שחייבים להתחיל בגנות, למה?
כי כל סיפור טוב מתחיל כך, מתחיל ב בעיה/צרה/קושי גדול והסוף טוב.
כי יתרון האור מן החושך, רק כך נדע להעריך את הטוב באמת ולהודות לה' עליו.
כי גם הרע היה חלק מהתכנית, ולכן אנחנו צריכים ללמוד לשמוח גם בו.
כי במבט לאחור אנו מבינים שגם הגנות הכשירה בנו כוחות חשובים שאנו יכולים להשתמש בהם לקדושה. העבודה זרה פיתחה כוחות דמיון שאפשר לקחת לקדושה, העבדות במצרים גם סיגלה לנו מידת הכנעה שאפשר לקחת לקדושה.
טוב אז מהי המחלוקת, האם להתחיל בגנות "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" או בגנות "עבדים היינו לפרעה במצרים". מה משמעות מחלוקת זו?
המשמעות היא האם לעסוק בגנות הפרטית, או בגנות הלאומית. האם העיקר בפסח זו חירות האומה ולכן נתחיל בגנות הלאומית או העיקר בחירות האישית, ואז ממילא נתחיל בכך שאבותינו היו עובדי עבודה זרה, הכוונה לתרח אבי אברהם.
כי באמת את החירות אפשר לצייר בשני מישורים שונים, חירות אישית שבה האדם הפרטי יודע את תעודת חייו, מודע לעצמו לא משועבד ליצריו או לאנשים אחרים וחי את חייו האמיתיים. או חירות לאומית ,עם עצמאי בארצו המממש את אופיו הלאומי.
ומה אנחנו עושים בפועל? גם וגם. האם אנחנו עושים גם וגם כי אנחנו לא יודעים מי צודק ורוצים לצאת לשתי השיטות?
או שאנחנו יודעים מי הצודק, ולכן עושים גם וגם. כי שניהם צודקים, כי ישנם שני מימדים של חירות וכי אנו רוצים להשיג את שתי החירויות בחג החירות.
היעדר החירות -אישית שממנו צמחנו היה עבודה זרה, ויש להבין מדוע דווקא זה. היעדר החירות הלאומית שממנה צמחנו היה בארץ מצרים. ויותר גרוע מזה בגלל העבדות שהייתה לנו שם.
יש להתבונן ביחסים בין שתי החירויות וההשפעה שלהם אחת על השנייה.
אבותינו הקדושים בנו את עצמם, השיגו מדרגה גבוהה של חירות אישית, הם נקראים בחז"ל ישרים. לכן בחר בהם הקב"ה להוציא מהם את עם ישראל. עם ישראל כדי להגיע ליעדו היה צריך גם להתחיל את דרכו בתנאים הפוכים למה שצריך להיות. אם כן הסטורית, חירות הפרט קדמה לחירות האומה והכינה אותה. אבל מאז שנולד עם ישראל ביציאת מצרים וזכה לחירות עולם, התחיל המסע הארוך של עם ישראל להוריד את החירות גם לכל הפרטים. זה החזון של עם ישראל. אנו ל לא חפצים בחירות האומה שתבוא על חשבון חירות האזרחים, וכן להפך אין לנו עניין עם אנרכיסטיות,אינדבידואליסטיות,פרוגרסיביות וכיוצא בזה. הרוצה קדושה צריך להיות מעורב עם הבריות.
מלחמה זו מציאות קשה שמבררת את נקודת הקיצון, בה הפרטים מוכנים למסור את נפשם עבור חירות האומה.(ויצטרפו לשאר העם בתחיית המתים)
אבל ככלל התפיסה היהודית רואה את הצלחת הפרט ופיתוח החירות שלו כצומחים מתוך החיבור לעם ישראל. ביציאת מצרים עם ישראל זכה לחירות עולם וזכה להיות נושא החזון לתיקון וחירות כל בני ישראל וכל העולם כולו. מאז אנו צועדים ומתקדמים להשיג את החירות האישית המושלמת, היא תושג בתחילת המתים ושחיטת מלאך המוות- שעל פי המסורת היא תתרחש מתישהו בחג הפסח.
אנו זקוקים לחסדי שמים בשני המישורים הן החירות הלאומית והן החירות הפרטית. הבה נתפלל שכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו ה' בקרוב נפלאות.
בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְ-הוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְ-הוָה דִּבֵּר.(ישעיה כה, ח)
שבת חול המועד פסח התשפ"ה
כמה ימים אנו אמורים לאכול מצות?
לכאורה השאלה כלל לא לענין, כל אחד יודע שאנו אמורים לאכול מצות במשך כל ימי חג המצות, דהיינו במשך שבעה ימים. זה נכון אבל יש לנו בעיה קטנה, בפסוק אחד בתורה נאמר רק ששה ימים שנאכל מצות, וכך כתוב "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַי-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה׃"(דברים טז,ח)
ממנו נשמע שביום שביעי של פסח אנו לא אמורים לאכול מצות. התלמוד לומד מפסוק זה שאכילת מצות בשביעי של פסח הינה רשות, וכיוון שבשביעי של פסח זו רשות הרי שממילא בכל שאר ימי הפסח מלבד היום הראשון זו באמת גם רשות ולא חובה. וכיצד יש להבין את הפסוקים שבהם נאמר ששבעת ימים נאכל מצות כגון "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ"(שמות יב טו ובעוד מקומות)? כאמירה של רשות, אם תרצו לאכול לחם, כיוון שאסור לאכול חמץ לכן תאכלו מצות.
פשט הפסוק מקשר את אכילת המצות עם היות היום השביעי עצרת לה', מה הקשר ביניהם? עוד יש להתבונן מדוע אומר כאן משה רבנו לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה על היום השביעי של פסח, הלא בימים טובים מותרת מלאכה אם הינה מלאכת אוכל נפש ורק אסורה 'מלאכת עבודה', לעומת השבת שבה אסורה כל מלאכה? עוד יש להתבונן במה זכה שביעי של פסח שמשה יקרא לו עֲצֶרֶת לַי-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ ביטוי שלא נאמר על אף יום טוב אחר?
רבי צדוק הכהן מלובלין מבאר שאכילת המצה נועדה לאזן את אכילת הפסח. "דענין מצות פסח הוא שמתברר שהשי"ת עומד על הפסח והוא מפורש לעין ישראל שמלך מלכי המלכים עומד עליו, ומזה יכול האדם ח"ו להשיג גאוה" ובאכילת המצה אנו ממעטים עצמנו "היינו שידע שהכל מהשי"ת שכן מורה לחם עני."(פרי צדיק לפסח מב) ואכילת המצה ביום טוב ראשון של פסח מועילה לנו לכל ימי הפסח להפנים שהכל מאת השם יתברך, רק עלינו להישמר מאכילת החמץ והשאור שהם מבטאים את הגאווה הפכה של המצה. אמנם יש לנו מצוה לאכול סעודה על הפת בשביעי של פסח וכיוון שהמצה הינה הפת שלנו בפסח ממילא יש מצוה באכילת המצה מצד שהיא הפת שלנו בחג זה.
חז"ל (דעת רבי יהושע פסחים סח) למדו מכך שכאן נאמר "עֲצֶרֶת לַי-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ" ובשמיני עצרת נאמר "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" שהחגים צריכים להיות חציים לה' וחציים לנו, הכוונה בפשיטות לומר לנו להקדיש בהם חצי מהזמן לעניינים שבקדושה: תפילות, זמירות ולימוד תורה, וחציים לשמוח במאכל ומשתה וכיוצא בזה. עדיין יש להתבונן מדוע נבחר דוקא שביעי של פסח להיות מקור הלימוד לכך שהחגים צריכים להיות חציים לה' יתברך?
הנה ככלל פסח הינו הרגל שבו ניכר יותר פועל וחסד ה' עלינו ובמיוחד בשביעי של פסח שבו ראו כל ישראל על ים סוף את השגחת ה' העצומה. את ההצלה שלנו מחד והעונש למצרים מאידך. לכן גם היה כה קשה למשה להסיע את בני ישראל מים סוף להמשך המסע. וזה שאמרו חז"ל שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, קרי אפילו הפחותים שבציבור זכו לחוות את חסדי השם עלינו כמו שלא היה בשום דור אחר.
בנוסף, יש לפסח גם קשר מיוחד מאוד עם השבת. התורה קוראת ליום טוב ראשון של פסח שבת, ואנו מציינים בשמירת השבת לא רק את המנוחה ביום השביעי לבריאת העולם אלא אף את יציאת מצרים,"זכר ליציאת מצרים", הנה גם שביעי של פסח יש לו יחס מיוחד לשבת שבו נאמר "לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה" שהוא ביטוי קרוב לזה שנאמר בנוגע לשבת "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַי-הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה"(שמות כ ט). אמנם החילוק עדין קיים, בשבת אסורה כל מלאכה ואילו בשביעי של פסח אסורה מלאכה, ממילא למדנו שישנה מלאכה שכן מותרת, והיא מלאכת אוכל נפש המותרת בחגים.
למדנו ששביעי של פסח יום מיוחד מאוד המסוגל ללימוד והפנמה שהשם איתנו בכל מצב "עֲצֶרֶת לַי-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ" וכל המלאכות שנדמה לנו שאנו עושים בעולם אינם אלא פועל השם יתברך ולכן נאמר "לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה", ובכלל כל הטבע שנראה לנו בדרך כלל משהו מאוד קבוע וטבוע, זה נכון אמנם בנוגע למצרים אבל ישראל מעל המזל והטבע ולכן אנו טובים בלחשוב מחוץ לכופסאות. לכן אם לא בגלל שהחמץ אסור ביום זה לא היינו זקוקים לאכול מצה בשביעי של פסח, כי כל היום הזה מזכיר לנו שהכל פועל השם יתברך גם מה שלכאורה בני האדם עושים ופועלים. כידוע השם פועל איתנו כפי מעשינו אנו, כך כאשר אנו היינו מוכנים להיכנס לתוך הים ולהתמודד איתו, גם זכינו לראות את השם יתברך "נכנס לים" להציל אותנו.
שנזכה בע"ה ביום המיוחד הזה שיבקעו לנו כל מימי העולם, שנראה את השגחת השם עלינו, שנזכה לראות את כל השבויים והחטופים בני חורין ואת כל אויבינו טובעים.
כמה ימים אנו אמורים לאכול מצות?
לכאורה השאלה כלל לא לענין, כל אחד יודע שאנו אמורים לאכול מצות במשך כל ימי חג המצות, דהיינו במשך שבעה ימים. זה נכון אבל יש לנו בעיה קטנה, בפסוק אחד בתורה נאמר רק ששה ימים שנאכל מצות, וכך כתוב "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַי-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה׃"(דברים טז,ח)
ממנו נשמע שביום שביעי של פסח אנו לא אמורים לאכול מצות. התלמוד לומד מפסוק זה שאכילת מצות בשביעי של פסח הינה רשות, וכיוון שבשביעי של פסח זו רשות הרי שממילא בכל שאר ימי הפסח מלבד היום הראשון זו באמת גם רשות ולא חובה. וכיצד יש להבין את הפסוקים שבהם נאמר ששבעת ימים נאכל מצות כגון "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ"(שמות יב טו ובעוד מקומות)? כאמירה של רשות, אם תרצו לאכול לחם, כיוון שאסור לאכול חמץ לכן תאכלו מצות.
פשט הפסוק מקשר את אכילת המצות עם היות היום השביעי עצרת לה', מה הקשר ביניהם? עוד יש להתבונן מדוע אומר כאן משה רבנו לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה על היום השביעי של פסח, הלא בימים טובים מותרת מלאכה אם הינה מלאכת אוכל נפש ורק אסורה 'מלאכת עבודה', לעומת השבת שבה אסורה כל מלאכה? עוד יש להתבונן במה זכה שביעי של פסח שמשה יקרא לו עֲצֶרֶת לַי-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ ביטוי שלא נאמר על אף יום טוב אחר?
רבי צדוק הכהן מלובלין מבאר שאכילת המצה נועדה לאזן את אכילת הפסח. "דענין מצות פסח הוא שמתברר שהשי"ת עומד על הפסח והוא מפורש לעין ישראל שמלך מלכי המלכים עומד עליו, ומזה יכול האדם ח"ו להשיג גאוה" ובאכילת המצה אנו ממעטים עצמנו "היינו שידע שהכל מהשי"ת שכן מורה לחם עני."(פרי צדיק לפסח מב) ואכילת המצה ביום טוב ראשון של פסח מועילה לנו לכל ימי הפסח להפנים שהכל מאת השם יתברך, רק עלינו להישמר מאכילת החמץ והשאור שהם מבטאים את הגאווה הפכה של המצה. אמנם יש לנו מצוה לאכול סעודה על הפת בשביעי של פסח וכיוון שהמצה הינה הפת שלנו בפסח ממילא יש מצוה באכילת המצה מצד שהיא הפת שלנו בחג זה.
חז"ל (דעת רבי יהושע פסחים סח) למדו מכך שכאן נאמר "עֲצֶרֶת לַי-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ" ובשמיני עצרת נאמר "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" שהחגים צריכים להיות חציים לה' וחציים לנו, הכוונה בפשיטות לומר לנו להקדיש בהם חצי מהזמן לעניינים שבקדושה: תפילות, זמירות ולימוד תורה, וחציים לשמוח במאכל ומשתה וכיוצא בזה. עדיין יש להתבונן מדוע נבחר דוקא שביעי של פסח להיות מקור הלימוד לכך שהחגים צריכים להיות חציים לה' יתברך?
הנה ככלל פסח הינו הרגל שבו ניכר יותר פועל וחסד ה' עלינו ובמיוחד בשביעי של פסח שבו ראו כל ישראל על ים סוף את השגחת ה' העצומה. את ההצלה שלנו מחד והעונש למצרים מאידך. לכן גם היה כה קשה למשה להסיע את בני ישראל מים סוף להמשך המסע. וזה שאמרו חז"ל שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, קרי אפילו הפחותים שבציבור זכו לחוות את חסדי השם עלינו כמו שלא היה בשום דור אחר.
בנוסף, יש לפסח גם קשר מיוחד מאוד עם השבת. התורה קוראת ליום טוב ראשון של פסח שבת, ואנו מציינים בשמירת השבת לא רק את המנוחה ביום השביעי לבריאת העולם אלא אף את יציאת מצרים,"זכר ליציאת מצרים", הנה גם שביעי של פסח יש לו יחס מיוחד לשבת שבו נאמר "לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה" שהוא ביטוי קרוב לזה שנאמר בנוגע לשבת "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַי-הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה"(שמות כ ט). אמנם החילוק עדין קיים, בשבת אסורה כל מלאכה ואילו בשביעי של פסח אסורה מלאכה, ממילא למדנו שישנה מלאכה שכן מותרת, והיא מלאכת אוכל נפש המותרת בחגים.
למדנו ששביעי של פסח יום מיוחד מאוד המסוגל ללימוד והפנמה שהשם איתנו בכל מצב "עֲצֶרֶת לַי-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ" וכל המלאכות שנדמה לנו שאנו עושים בעולם אינם אלא פועל השם יתברך ולכן נאמר "לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה", ובכלל כל הטבע שנראה לנו בדרך כלל משהו מאוד קבוע וטבוע, זה נכון אמנם בנוגע למצרים אבל ישראל מעל המזל והטבע ולכן אנו טובים בלחשוב מחוץ לכופסאות. לכן אם לא בגלל שהחמץ אסור ביום זה לא היינו זקוקים לאכול מצה בשביעי של פסח, כי כל היום הזה מזכיר לנו שהכל פועל השם יתברך גם מה שלכאורה בני האדם עושים ופועלים. כידוע השם פועל איתנו כפי מעשינו אנו, כך כאשר אנו היינו מוכנים להיכנס לתוך הים ולהתמודד איתו, גם זכינו לראות את השם יתברך "נכנס לים" להציל אותנו.
שנזכה בע"ה ביום המיוחד הזה שיבקעו לנו כל מימי העולם, שנראה את השגחת השם עלינו, שנזכה לראות את כל השבויים והחטופים בני חורין ואת כל אויבינו טובעים.
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |