בס"ד ליום העצמאות ה-73 של מדינת ישראל התשפ"א
הצמידות של יום הזיכרון ליום העצמאות יש בו תועלת גדולה להעמקת הכרת החרות שזכינו לה בהקמת המדינה, תראו איזו הקרבה הקריבו גיבורי התהילה כדי שאנו נזכה לחרות לאומית. תעריכו את גודל המתנה שקיבלנו, כמה יהודים מסרו את נפשם בשביל חרותנו. ראיית תעצומות הנפש שהם גילו- מפיחה בנו חיים של עוצמה ושל אחריות. גם חווית מותם וקטיעת פתיל נשמתם- מורישה לנו משימה להמשיך את מפעלם לחשוף את שכר פעולתם.
השילוב הזה מזכיר את כריכת המרור עם המצה והפסח בליל הסדר. אנו חייבים את המרור, שעל המצה ישמור, שיזכיר לנו מאין באנו, איזה מחיר שלמו אבותינו כדי שאנו נצא לחירות עולם. ההשוואה לכריכת המרור עם הפסח, נותנת נקודת מבט נוספת ואיתה גם מצות זהירות מתבקשת, יום הזיכרון בא להסב את תשומת ליבנו לגודל הנס שבעצמאותנו, לחסד השם אשר גמל עלינו. ואינני מתכוון רק לניסים שהתרחשו בשדה הקרב, אלא בראש ובראשונה לנס שראשי הציבור העזו להכריז על עצמאות ישראל. הצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות נותנת לנו ענווה ורגישות כשאנו באים לחגוג את חרותנו.
בדור האחרון השתנה אופיו של יום הזיכרון ושל יום העצמאות, יותר הזדהות עם הכאב הפרטי האישי של משפחות השכול, פחות עיסוק במצעדים צבאיים והפגנת כוח לאומי. שינויי הדפוסים גם הביאו לשאלת ההצמדה של שני הימים האם היא נכונה או לא ? בין הטענות להפרדת הימים, נטען שכאבם של משפחות השכול הינו פרטי ושמחת יום העצמאות כללית. טענה נוספת שמושמעת בנושא, משפחות השכול לא מסוגלות לעבור כהרף עין מהכאב האישי העמוק אל שמחת החירות של הכלל.

כמי שבא ממשפחת שכול אני מכיר את הקושי הזה, נכון שהשכולים לא יכולים לשמוח באמת כמו כולם ביום העצמאות, אבל נראה שבכל אופן הצמידות הזו תורמת גם להם, מעניקה להם תכלית לסבל ולכאב העצום שלהם. גם נראה שאם יום הזיכרון היה מנותק מיום העצמאות, הוא היה מקבל הרבה פחות יחס בציבור הרחב, הרבה פחות שותפות ואמפטיה מאשר במצב הנוכחי כשהם מחוברים. אנו בעצם אומרים למשפחות השכולות כאבכם איננו כאב פרטי רק שלכם, זהו כאבה של כל האומה, ההזדהות הזו מאפשרת להם שגם השמחה הכללית תהיה שייכת לפחות במידת מה גם השמחה שלהם.
לסיכום: עם כל הקושי , החיבור הזה נצרך. הוא חיוני לכולם, למשפחות השכולות המקבלות חיבוק חם מכל העם ומעט המתקה לסבלם, ולכלל העם שנלמד להעריך ולשמור על מדינתנו מכל משמר ולהודות עליה לבורא העולם.
מֵאֵת יְ-הוָה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.

בס"ד ליום העצמאות ה-74 של מדינת ישראל התשפ"ב
למה לחוג את ה' באייר?
היצר הרע-הוא שמו של הקול הקורא לנו לבחור הפוך ממה שנכון, צודק וטוב לנו בחיים. פעמים רבות שאנו מתלבטים ולא מצליחים להחליט, לא מצליחים לגבש לעצמנו דעה ברורה לאיזה כיוון ללכת. מה נכון לנו ומה לא, איזה קול מהקולות הנשמעים בתוכנו הוא הקול הטוב ואיזה הוא הקול הרע המנסה לחבל ולהרוס לנו את החיים. הנה הנושא הזה הוא גדול מאוד ואינני בא להקיף כאן את כולו, ברצוני במאמר זה להעלות כמה עקרונות ודגשים שיוכלו לעזור לנו לזהות את הקולות השונים בתוכנו, ולהבין לאן חותר היצר הרע וכיצד נוכל להתמודד איתו.
רבי חיים ויטאל בשערי קדושה מחלק את קולות היצר הרע שבתוכנו לארבעה סוגים:
1-הקול המתנשא, התובע את כבודנו. ממנו משתלשל לרוב הכעס.(יסוד האש)
2-הקול המקנא, מביא אותנו להשוואות והתחשבנויות מול אחרים. (יסוד הרוח)
3-הקול המתאווה, מביא אותנו לרדיפת תענוגות, אכילה, משגל וכדו'(יסוד המים)
4-הקול העצל, מביא אותנו לבטלה ועצבות.(יסוד העפר)
הגאון מוילנא תמצת יותר את הקולות האלו והעמידם על שנים. הוא קורא להם הכעסני והתאווני. שני הקולות הראשונים שייכים לכעסני. גם הקול המקנא כמו המתנשא במקום לתת לנו לפעול וליצור להיטיב ולעזור, מנסה למשוך אותנו לרגשות שליליים כלפי הזולת, לפגוע ולהשפיל אחרים כדי להתרומם כביכול על ידי זה. ושני הקולות האחרונים שייכים לתאווני, אמנם שונה הוא יצר הבטלה מהתאווה, כי זה חי וזה מת, אבל גם בשינה ובטלה נמצא המניע יצר התאווה.
נמצא שיש שני כוחות בעלי כיוון הפוך האחד מהשני, הכעסני כוח של הרס, והתאווני ביסודו נמצא דחף החיים. לכן מובנת החלוקה ביניהם. גם מובן למה לעתיד לבוא הקב"ה יעביר לגמרי את היצר הכעסני מאיתנו ויתן בנו לב חדש, ואילו את היצר התאווני לא יעביר לגמרי אלא יכבוש אותו, כדברי מיכה הנביא "מִי־אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל־פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא־הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי־חָפֵץ חֶסֶד הוּא׃ יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ…(מיכה ז,יח-יט) כי בהחלט אפשרי לחיות חיים מלאים וטובים בלי יצרי הגאוה וההרס, אבל אנו חייבים במידה מוגבלת את יצר התאווני לקיומנו.
עד שבא אברהם יצחק הכהן קוק והעמידם על אחד. למה חשוב לנו להעמידם על אחד? כדי למצוא את שורשו של היצר הרע ואת המאפיין המוחלט שלו. המשותף לכעסני ולתאווני ששניהם שמו את האדם במרכז. המאפיין את היצר הרע בכל גווניו הוא שימת האדם במרכז. מה יצא לי מזה? כמה הנאה תהיה לי? כמה כבוד אקבל? וכיוצא בזה. היצר הרע למשל אוהב לומר לנו שכל האנשים אינטרסנטים, ממילא גם אני יכול להיות כזה.
הסבר בסגנון מעט שונה אומר שהשורש של היצר הרע הוא הפסיביות, הדחף אל הנוח במקום לבחור בטוב. כך הכועס במקום להתקדם לפעול וליצור, דבר המצריך הרבה עמל ויגיעה, מעדיף לפרוק את העצבים על הזולת. גם המקנא בשני, נדחף מרגשות תסכול של חוסר מימוש ויצירה עצמיים, המתאווה ורודף הנאות גופניות מעבר לנצרך לו, גם בא לחפות על חוסר שביעות רצון מעצמו. והדחף לבטלה הוא ממש הדבר עצמו. פעמים רבות שאפשר להבחין בכך שהיצר הרע פשוט דחף אותנו לא להחליט, זה לא שיש לנו שתי אפשרויות לבחור אחת טובה ואחת רעה, אלא אחת לא לבחור ואחת כן. להיות בעמדת הבוחר זו כבר גאולה וחירות.

אנשים שואלים למה בחרה הרבנות הראשית לקבוע את יום ההלל על תקומת המדינה ליום ה' באייר? אמנם זהו יום הכרזת המדינה אבל המלחמה נמשכה עוד חודשים רבים והיה צריך לקבוע את יום ההודאה לקב"ה ביום סיום המלחמה, יום הניצחון. לאמיתו של דבר המלחמה עוד לא הסתיימה עד היום, אבל העזות לעמוד ולהכריז על הקמת המדינה בזמן שכל המדינות מסביבנו מאיימות שיזרקו אותנו לים, ואפילו המדינות ה"אוהבות" אותנו המליצו לנו להמתין עם ההכרזה על הקמת המדינה עד יעבור זעם, היתה בחירה להיות בוחרים, להיות בני חורין. הכרזת המדינה היתה חידוש עצום, היו לה הרבה מתנגדים גם מבית, ורק על חודו של קול הושג רוב במועצת העם לכך.(אגב נקודת המפנה במלחמה היתה כשצה"ל התחיל ליזום פעולות)
נמצא שכאשר אנו מתלבטים מה לבחור בחיים כדאי לנו לשאול את עצמנו איזו בחירה יותר נוחה לנו,איזו בחירה שמה אותנו במרכז, איזו בחירה פוטרת אותנו מלבחור באמת, ואז לבחור באפשרות השניה.

שנזכה בע"ה לבחור,הן בחיים הפרטיים שלנו והן בחיי האומה, יום עצמאות שמח,בעז.

בס"ד ליום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל התשפ"ג



















053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'