בס"ד ט' באב התשפ"א
בס"ד ט' באב התשפ"ב
בס"ד ט' באב התשפ"ג
קל לנו להבין כיצד שנאת חינם יכולה להרוס המון, לכן אפשר להבין כיצד גרמה לחורבן הבית השני. גם אפשר להבין כיצד ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים גרמו לחורבן הבית הראשון, אבל שענוה תגרום לחורבן? כיצד זה יתכן, הלא ענוה הינה אחת המידות היותר טובות באדם?
באגדות החורבן שבמסכת גיטין מובא "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס, הֶחְרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ, וְהִגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ." כיצד זה יתכן?
לשם הבנת הנושא אנו צריכים להקדים ולהביא את סיפור הרקע, סיפור קמצא ובר קמצא. מסופר על יהודי מעשירי ירושלים שערך סעודה.היתה לו רשימת מוזמנים שהגיש למשרתו. ברשימה הופיע שם אהובו קמצא,אולם השליח טעה והזמין בטעות את האדם שנקרא בר קמצא שהיה שנוא שלו. בראות בעל הסעודה את שונאו בר קמצא,ניגש אליו ואמר לו מה אתה עושה כאן,צא מכאן. בר קמצא התבייש וביקש ממנו להניח לו הפעם והוא יחזיר לו את דמי הסעודה שהוא אכל.המארח סירב לכך, ואז הציע בר קמצא שישלם את דמי חצי הסעודה ולבסוף אפילו הציע שישלם את דמי כל הסעודה וללא הועיל, בעל הבית הוציא אותו בכוח מהסעודה. אז אמר לעצמו בר קמצא הואיל והיו כאן חכמים והם לא מחו בבעל הסעודה אז כנראה שנוח להם מזה. לכן הוא החליט להתסיס את קיסר רומא,הלך אליו ואמר לו שמרדו בו היהודים . שאל אותו הקיסר כיצד הוא ידע שמרדו בו? הציע לו בר קמצא לשלוח קרבן ולראות אם יקבלו אותו היהודים. הקיסר שלח עגלה בת שלוש, בדרך בר קמצא הטיל בה מום כזה שאצלנו נחשב למום ואצלם לא נחשב. כשהגיע איתה לבית המקדש, החכמים התלבטו מה לעשות, הם הציעו לקבל באופן חריג את הקרבן כדי לא להרגיז את הקיסר. ענה להם רבי זכריה בן אבקולס אם נעשה כך אנשים יאמרו שמותר לקחת בעלי מומים לקרבן. אז הציעו החכמים להרוג את בר קמצא כדי שלא ילך לקיסר להלשין עלינו. שוב ענה להם רבי זכריה שאנשים יאמרו שמטיל מום בקדשים דינו לההרג. כך יצא שלא הקריבו את הקרבן ולא הרגו את רבי זכריה בן אבקולס. הוא הלך לקיסר והראה לו שהיהודים מרדו בו. מכאן התחיל מסע ההרג והחורבן של הבית השני.
ובכן למה התכוון רבי יוחנן שאמר שענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו?
במדרש איכא רבתי מובא הסיפור הזה כמעט במדויק אלא ששם מובא שרבי זכריה בן אבקולס היה נוכח באותה סעודה מדוברת. על פי הגרסה הזו של הסיפור, אפשר שהענוה המדוברת כאן הינה בעצם הסיבה לשתיקה שלו בשעת אותה סעודה.כנראה איזו הערכה עצמית נמוכה,חששנות יתר וכדו' שהביאו אותו לנהוג בשיטת "שב ואל תעשה עדיף".
רש"י כותב: ענותנותו - סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו. צריך להתבונן בדעתו של רש"י כיצד הענוה תורגמה לסבלנות ולחוסר מעש. אולי המקבילה לזה היום היא ההכלה.רבי זכריה בן אבקולס הכיל את בר קמצא. הסביר לעצמו כל מיני הסברים שזה יעבור לו,הוא עובר איזה משבר וכיוצא בזה.
הבן איש חי כותב שרבי זכריה בן אבקולס היה כהן. והוא שרת באותה משמרת שבה הביא בר קמצא את העגלה,רבי זכריה חשש לקבל את הקרבן והעדיף להעביר את הנושא להכרעת הסנהדרין. אלא שלפני שהם הספיקו לדון בכך בר קמצא יצא החוצה לרומאים שחיכו לו ואמר להם שמסרבים לקבל את הקרבן. לפי הסבר זה הענוה שלו היתה בזה שהוא בחר לו לפסוק ,מתוך תחושת ענוה.הוא סבר שזה נושא חשוב שצריך להעביר לסנהדרין. אלא שזה גם היה נושא דחוף שאסור היה לדחות את טיפולו והעיכוב הזה גרר את החורבן.
המסילת ישרים מסביר את הענוה הפסולה כאן כסוג של חסידות שאינה במקומה. הוא מדמה את זה לחסידות של גדליה בן אחיקם כחמש מאות שנה קודם, חסידות שגרמה לו לא לקבל את ההזהרות שבכוונת ישמעאל להרוג אותו. בגלל חסידות זו נהרג גדילה בן אחיקם עצמו ורבים אשר עמו. כך גם כאן היתה חסידות שאינה במקומה. אולי אפשר לקרוא לזה חוסר כתפיים רחבות או חוסר לקיחת אחריות על המעשה.
כיצד שאר החכמים הסכימו איתו ולא העמידו אותו על טעותו בניתוח המצב?
שמעתי פעם את הרב ישראל הס זצ"ל מסביר שרבי זכריה בן אבקולס היה גדול הדור, אבל בענוותנותו לא החשיב את עצמו לכזה. כשדנו החכמים מה לעשות בנידון, רבי זכריה בן אבקולס קפץ ודיבר ראשון. אחריו כבר לא העיזו החכמים להביע דעה מנוגדת אליו. לכן ההלכה אומרת שבדיני נפשות מתחילים מן הצד.הכוונה שמבקשים קודם כל מהרבנים הקטנים יותר לומר את דברם ורק לבסוף ידברו גדולי הדור. כדי שלא יקרה דבר כזה שחכם גדול יפתח ויאמר את דברו ואחריו כבר לא יעזו לחלוק עליו שאר החכמים.
מה המסר שעולה מכל הסיפור? גם מידה נפלאה כמו ענוה עלולה להיות מסוכנת אם איננה במקום הנכון. אל לנו לשתוק אם בנוכחותנו מבזים מישהו ושופכים את דמו. ישנם זמנים שצריך לקבל החלטות מהירות ואסור להתמהמה ולכן לא נכון במצבים כאלה לנהוג בענוה ולחכות לפסק גדולי הדור. אנו חייבים לנסות כמה שיותר לקרוא נכון את המציאות ולא להטות את המציאות בהתאם לדעתנו. אנו חייבים לאפשר גם לאחרים להשמיע את דעתם אולי הם ישכנעו אותנו בצדקת דרכם. החורבן נגרם לא רק משנאת חינם ומחלוקת אלא גם מחוסר הנהגה רוחנית אחראית של העם. במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. הענוה המבורכת תמיד הינה הענוה מול ה' יתברך, אבל מול אנשים פעמים שאסור לנו לנהוג בענוה. לקבל החלטות משיקולים של "מה יאמרו" זה ברוב המקרים יהיה שגוי. שנזכה לאהבה ואחוה בתוכנו , למנהיגות שלוקחת אחריות ולגאולה שלמה בקרוב בימינו בע"ה.
קל לנו להבין כיצד שנאת חינם יכולה להרוס המון, לכן אפשר להבין כיצד גרמה לחורבן הבית השני. גם אפשר להבין כיצד ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים גרמו לחורבן הבית הראשון, אבל שענוה תגרום לחורבן? כיצד זה יתכן, הלא ענוה הינה אחת המידות היותר טובות באדם?
באגדות החורבן שבמסכת גיטין מובא "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס, הֶחְרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ, וְהִגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ." כיצד זה יתכן?
לשם הבנת הנושא אנו צריכים להקדים ולהביא את סיפור הרקע, סיפור קמצא ובר קמצא. מסופר על יהודי מעשירי ירושלים שערך סעודה.היתה לו רשימת מוזמנים שהגיש למשרתו. ברשימה הופיע שם אהובו קמצא,אולם השליח טעה והזמין בטעות את האדם שנקרא בר קמצא שהיה שנוא שלו. בראות בעל הסעודה את שונאו בר קמצא,ניגש אליו ואמר לו מה אתה עושה כאן,צא מכאן. בר קמצא התבייש וביקש ממנו להניח לו הפעם והוא יחזיר לו את דמי הסעודה שהוא אכל.המארח סירב לכך, ואז הציע בר קמצא שישלם את דמי חצי הסעודה ולבסוף אפילו הציע שישלם את דמי כל הסעודה וללא הועיל, בעל הבית הוציא אותו בכוח מהסעודה. אז אמר לעצמו בר קמצא הואיל והיו כאן חכמים והם לא מחו בבעל הסעודה אז כנראה שנוח להם מזה. לכן הוא החליט להתסיס את קיסר רומא,הלך אליו ואמר לו שמרדו בו היהודים . שאל אותו הקיסר כיצד הוא ידע שמרדו בו? הציע לו בר קמצא לשלוח קרבן ולראות אם יקבלו אותו היהודים. הקיסר שלח עגלה בת שלוש, בדרך בר קמצא הטיל בה מום כזה שאצלנו נחשב למום ואצלם לא נחשב. כשהגיע איתה לבית המקדש, החכמים התלבטו מה לעשות, הם הציעו לקבל באופן חריג את הקרבן כדי לא להרגיז את הקיסר. ענה להם רבי זכריה בן אבקולס אם נעשה כך אנשים יאמרו שמותר לקחת בעלי מומים לקרבן. אז הציעו החכמים להרוג את בר קמצא כדי שלא ילך לקיסר להלשין עלינו. שוב ענה להם רבי זכריה שאנשים יאמרו שמטיל מום בקדשים דינו לההרג. כך יצא שלא הקריבו את הקרבן ולא הרגו את רבי זכריה בן אבקולס. הוא הלך לקיסר והראה לו שהיהודים מרדו בו. מכאן התחיל מסע ההרג והחורבן של הבית השני.
ובכן למה התכוון רבי יוחנן שאמר שענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו?
במדרש איכא רבתי מובא הסיפור הזה כמעט במדויק אלא ששם מובא שרבי זכריה בן אבקולס היה נוכח באותה סעודה מדוברת. על פי הגרסה הזו של הסיפור, אפשר שהענוה המדוברת כאן הינה בעצם הסיבה לשתיקה שלו בשעת אותה סעודה.כנראה איזו הערכה עצמית נמוכה,חששנות יתר וכדו' שהביאו אותו לנהוג בשיטת "שב ואל תעשה עדיף".
רש"י כותב: ענותנותו - סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו. צריך להתבונן בדעתו של רש"י כיצד הענוה תורגמה לסבלנות ולחוסר מעש. אולי המקבילה לזה היום היא ההכלה.רבי זכריה בן אבקולס הכיל את בר קמצא. הסביר לעצמו כל מיני הסברים שזה יעבור לו,הוא עובר איזה משבר וכיוצא בזה.
הבן איש חי כותב שרבי זכריה בן אבקולס היה כהן. והוא שרת באותה משמרת שבה הביא בר קמצא את העגלה,רבי זכריה חשש לקבל את הקרבן והעדיף להעביר את הנושא להכרעת הסנהדרין. אלא שלפני שהם הספיקו לדון בכך בר קמצא יצא החוצה לרומאים שחיכו לו ואמר להם שמסרבים לקבל את הקרבן. לפי הסבר זה הענוה שלו היתה בזה שהוא בחר לו לפסוק ,מתוך תחושת ענוה.הוא סבר שזה נושא חשוב שצריך להעביר לסנהדרין. אלא שזה גם היה נושא דחוף שאסור היה לדחות את טיפולו והעיכוב הזה גרר את החורבן.
המסילת ישרים מסביר את הענוה הפסולה כאן כסוג של חסידות שאינה במקומה. הוא מדמה את זה לחסידות של גדליה בן אחיקם כחמש מאות שנה קודם, חסידות שגרמה לו לא לקבל את ההזהרות שבכוונת ישמעאל להרוג אותו. בגלל חסידות זו נהרג גדילה בן אחיקם עצמו ורבים אשר עמו. כך גם כאן היתה חסידות שאינה במקומה. אולי אפשר לקרוא לזה חוסר כתפיים רחבות או חוסר לקיחת אחריות על המעשה.
כיצד שאר החכמים הסכימו איתו ולא העמידו אותו על טעותו בניתוח המצב?
שמעתי פעם את הרב ישראל הס זצ"ל מסביר שרבי זכריה בן אבקולס היה גדול הדור, אבל בענוותנותו לא החשיב את עצמו לכזה. כשדנו החכמים מה לעשות בנידון, רבי זכריה בן אבקולס קפץ ודיבר ראשון. אחריו כבר לא העיזו החכמים להביע דעה מנוגדת אליו. לכן ההלכה אומרת שבדיני נפשות מתחילים מן הצד.הכוונה שמבקשים קודם כל מהרבנים הקטנים יותר לומר את דברם ורק לבסוף ידברו גדולי הדור. כדי שלא יקרה דבר כזה שחכם גדול יפתח ויאמר את דברו ואחריו כבר לא יעזו לחלוק עליו שאר החכמים.
מה המסר שעולה מכל הסיפור? גם מידה נפלאה כמו ענוה עלולה להיות מסוכנת אם איננה במקום הנכון. אל לנו לשתוק אם בנוכחותנו מבזים מישהו ושופכים את דמו. ישנם זמנים שצריך לקבל החלטות מהירות ואסור להתמהמה ולכן לא נכון במצבים כאלה לנהוג בענוה ולחכות לפסק גדולי הדור. אנו חייבים לנסות כמה שיותר לקרוא נכון את המציאות ולא להטות את המציאות בהתאם לדעתנו. אנו חייבים לאפשר גם לאחרים להשמיע את דעתם אולי הם ישכנעו אותנו בצדקת דרכם. החורבן נגרם לא רק משנאת חינם ומחלוקת אלא גם מחוסר הנהגה רוחנית אחראית של העם. במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. הענוה המבורכת תמיד הינה הענוה מול ה' יתברך, אבל מול אנשים פעמים שאסור לנו לנהוג בענוה. לקבל החלטות משיקולים של "מה יאמרו" זה ברוב המקרים יהיה שגוי. שנזכה לאהבה ואחוה בתוכנו , למנהיגות שלוקחת אחריות ולגאולה שלמה בקרוב בימינו בע"ה.
בס"ד ט' באב התשפ"ד
הנביא זכריה מנבא שימי צומות החורבן יהפכו לימי ששון ושמחה. וכך הוא אומר:
כֹּה־אָמַר יְ-הוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית־יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ׃(זכריה ח,יט)
פשט הדברים -ארבעת הצומות שנתקנו על אבלות החורבן יהפכו לימי ששון ושמחה. המספרים בדברי הנביא מדברים על מספר החודש שהצום נקבע בו, כך צום הרביעי הינו צום י"ז בתמוז החודש הרביעי כשמתחילים מניסן. צום החמישי-צום תשעה באב בחודש החמישי, וצום השביעי צום גדליה החל בג' בתשרי החודש השביעי,צום העשירי הינו צום עשירי בטבת החודש העשירי.
השאלה הראשונה העולה כאן, מדוע הם יהפכו לימי שמחה, נניח שבית המקדש השלישי כבר נבנה ואנו שמחים בבנינו, חזרה לישראל השכינה, אז אין כבר צורך לצום בימים אלו על החורבן, אבל למה שהם יתהפכו לטובה,מה יגרום להיפוך זה?
עוד יש להתבונן בסיום הפסוק, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ׃ מה הוא קשור לנבואה? האם בא לומר שהחורבן שהיה והישועה שתהיה הם בבחינת האמת והשלום שאהבו?
ביסוד הדבר צריכים להבין שאין אצל הקב"ה שום דבר שנברא לתוהו, כל מה שיצר השם בעולם לשבת, לתועלת. הדברים אמורים לא רק ביחס לנבראים גשמיים אלא גם לנבראי הזמן, כל חודש וחודש בשנה ניתן לו מזלו שלו,ברכתו המיוחדת. נמצא שקיום ט' באב כיום קשה לישראל בהכרח הינו זמני, כי אין חודש לא מוצלח יש רק חודש שעוד לא ממומש, כי בסוף הכל יהיה טוב, כי העונשים של ה' יתברך הינם עונשי תיקון שבאו מאהבת ישראל.
החידוש כאן של זכריה הנביא שעוד צפוי להיות לנו אירוע חיובי בתאריכים אלו שיחשוף את אהבת ה' אלינו וזהו שאומר כאן הנביא וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים. אז נצטרך לחכות בסבלנות לראות אילו הפתעות טובות ה' מתכנן לנו לט' באב ולשאר הצומות.
מה רוצה הנביא לומר לנו בסיום הפסוק? אומר המלבי"ם וכמוהו רבים מהפרשנים:
"אמר ה' שצום הרביעי והחמישי וכו' יהיה לששון ולשמחה בתנאי אם האמת והשלום אהבו, שאז תהיה גאולה שלימה ויחדלו דברי הצומות וזעקתם:"
לפי הסבר זה האמת והשלום זו התניה, זו ההדרכה בשבילנו, אם אנו חפצים שימים אלו יהפכו לימי ששון ושמחה עלינו ללמוד לחבר בין האמת לבין השלום.
ואומר הזהר הקדוש:
דֶּאֱמֶת וְשָׁלוֹם קָשִׁיר דָּא בְּדָא. וְעַל דָּא הוּא שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא.(זהר ויקרא כה)
כשהאמת והשלום קשורים אחד בשני זו השלמות של הכל.
אז יש כאן מפתח מאסטר, שוה לחקור היטב מה כוונת הנביא,כיצד נוכל לחבר את האמת והשלום, באשר אנו שומעים שיש כאן אוצר גדול?
ראשית בפשיטות חז"ל מביאים לנו דוגמא לאמת ושלום אהבו ממערכת היחסים שבין בית שמאי ובין בית הלל, למרות שהם היו חלוקים ביניהם בהלכות רבות כולל בהלכות אישות, מה שהיה יכול לגרום לכך שהם לא ירצו להתחתן אלו עם אלו, אבל האמת והשלום אהבו והם כן התחתנו ביניהם.
הזהר שהזכרנו קושר הן את האמת והן את השלום ליעקב אבינו. נמצא שעם כל הרושם שהם מאוד רחוקים האחד מהשני, יש לאמת ולשלום מכנה משותף. מה המשותף להם? על פי הקבלה יעקב אבינו נמצא בקו האמצע. לעומת אברהם אבינו שנמצא בקו ימין ויצחק אבינו שנמצא בקו שמאל. קו האמצע הוא קו שמאזן בין שני הקוים האחרים,בין הקו החפץ להתפשט,להשפיע לבין הקו החפץ לתחום, להגביל. לכן יעקב חלם על חיבורים ועל סולמות. הן האמת והן השלום שייכים לקו האמצע לחיבורים ואיזונים.
אז האמת והשלום נמצאים על אותו הקו-קו האמצע. היכן הם על הקו? השלום נמצא ברום קו האמצע-בשמים, כמו שאומר הפסוק "עושה שלום במרומיו". לעומת זאת את האמת ה' השליך ארצה,כמו שנאמר "ותשלך אמת ארצה"(דניאל ח,יב) והיא צריכה לצמוח מהארץ, כמו שנאמר "אמת מארץ תצמח".(תהלים פה,יב) לכאורה היינו אומרים להיפך,האמת נראית לנו משהו גבוה מהמציאות והשלום דוקא מצטייר כדבר מעשי שקיים בארץ.
העניין שמקומו של השלום (הטבעי) הוא בשמים, כי בארץ אנו רואים פעמים רבות סתירות, טובתו של זה באה על חשבון טובתו של זה. לעומת זאת בשמים רואים שהכל שזור להפליא, המלאכים רואים שהכל לטובה ואף מידה לא באה על חשבון זולתה. כך רואים שם שאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה, כך בשמים רואים שה' הביא עלינו את חורבן הבית מאהבתו הגדולה אלינו ועשה זאת לטובה. למה אנחנו בכל מיני מצבים מקפידים ומסוכסכים עם הקב"ה? כי אין לנו את אותה הראיה השמימית, הרואה שאת הכל עשה בחכמה. גם בין בני האדם הדרך להגיע לשלום, איננה על ידי ויתורים,הכלה ועצימת עיניים. אלא דוקא על ידי תיאום ציפיות,השוואת חלומות. החיבור של השלום תמיד נמצא במקום גבוה. לעומתו האמת, אסור לנו לאפשר לה להישאר בשמים, עלינו ללמוד מה' שהשליך אותה לארץ, היא צריכה תמיד להתברר במציאות הארצית. לכן אף שהאמת שונאת את השקר,החנופה והצביעות, ויש בעולם הזה עדיין לא מעט מהם, אסור לאמת לברוח לשמים,לעמדת ועדת ביקורת.
הנה יעקב אבינו לכאורה לא שייך לא לאמת ולא לשלום, קניית הבכורה מעשו, גניבת הברכה מיצחק, התפתלויות מול לבן הארמי- האם זו האמת?! וכן היה מסוכסך עם עשו אחיו התאום,עם לבן חותנו,אחר כך עם אנשי שכם ויושבי הארץ, מריבה בין הבנים, האם זכה יעקב אבינו לשלום?!
הנושא ארוך ומורכב, וברור שיעקב אבינו לא זכה בימיו להשלים את "האמת והשלום אהבו", אבל זה הענין שלו, זו היתה העבודה שהוא עשה. הוא חלם לחבר שמים וארץ-לחבר בין השלום שבשמים והאמת שבארץ. הוא התמודד מול רמאים ולימד אותנו שעם רמאים האמת אומרת שצריך לנהוג בעורמה,הוא לא ויתר לרוע ולא ברח לועדת ביקורת. הוא שאף כל הזמן להשיג את השלום והבין שהדרך לשלום עוברת גם במלחמות. בסוף ימין זכה יעקב אבינו לראות את כל המשפחה חיה בשלום,אמנם זה היה בגלות ושאר העולם עוד היה רחוק מאוד מהמטרה.
חז"ל מציינים לנו שבית המקדש הראשון היה בית אברהם,בית המקדש השני היה אוהל יצחק, והבית השלישי יהיה בית א-לוהי יעקב. בבית השלישי יהיה ה' למלך על כל הארץ, כל הבריות ימצאו את מקומם הנכון ולא יהיו עוד מלחמות. הם גם מציינים שיש לחודש אב תפקיד חשוב בבניית הבית השלישי, שנזכה לראות בנחמת ציון עוד השנה בע"ה.
הנביא זכריה מנבא שימי צומות החורבן יהפכו לימי ששון ושמחה. וכך הוא אומר:
כֹּה־אָמַר יְ-הוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית־יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ׃(זכריה ח,יט)
פשט הדברים -ארבעת הצומות שנתקנו על אבלות החורבן יהפכו לימי ששון ושמחה. המספרים בדברי הנביא מדברים על מספר החודש שהצום נקבע בו, כך צום הרביעי הינו צום י"ז בתמוז החודש הרביעי כשמתחילים מניסן. צום החמישי-צום תשעה באב בחודש החמישי, וצום השביעי צום גדליה החל בג' בתשרי החודש השביעי,צום העשירי הינו צום עשירי בטבת החודש העשירי.
השאלה הראשונה העולה כאן, מדוע הם יהפכו לימי שמחה, נניח שבית המקדש השלישי כבר נבנה ואנו שמחים בבנינו, חזרה לישראל השכינה, אז אין כבר צורך לצום בימים אלו על החורבן, אבל למה שהם יתהפכו לטובה,מה יגרום להיפוך זה?
עוד יש להתבונן בסיום הפסוק, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ׃ מה הוא קשור לנבואה? האם בא לומר שהחורבן שהיה והישועה שתהיה הם בבחינת האמת והשלום שאהבו?
ביסוד הדבר צריכים להבין שאין אצל הקב"ה שום דבר שנברא לתוהו, כל מה שיצר השם בעולם לשבת, לתועלת. הדברים אמורים לא רק ביחס לנבראים גשמיים אלא גם לנבראי הזמן, כל חודש וחודש בשנה ניתן לו מזלו שלו,ברכתו המיוחדת. נמצא שקיום ט' באב כיום קשה לישראל בהכרח הינו זמני, כי אין חודש לא מוצלח יש רק חודש שעוד לא ממומש, כי בסוף הכל יהיה טוב, כי העונשים של ה' יתברך הינם עונשי תיקון שבאו מאהבת ישראל.
החידוש כאן של זכריה הנביא שעוד צפוי להיות לנו אירוע חיובי בתאריכים אלו שיחשוף את אהבת ה' אלינו וזהו שאומר כאן הנביא וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים. אז נצטרך לחכות בסבלנות לראות אילו הפתעות טובות ה' מתכנן לנו לט' באב ולשאר הצומות.
מה רוצה הנביא לומר לנו בסיום הפסוק? אומר המלבי"ם וכמוהו רבים מהפרשנים:
"אמר ה' שצום הרביעי והחמישי וכו' יהיה לששון ולשמחה בתנאי אם האמת והשלום אהבו, שאז תהיה גאולה שלימה ויחדלו דברי הצומות וזעקתם:"
לפי הסבר זה האמת והשלום זו התניה, זו ההדרכה בשבילנו, אם אנו חפצים שימים אלו יהפכו לימי ששון ושמחה עלינו ללמוד לחבר בין האמת לבין השלום.
ואומר הזהר הקדוש:
דֶּאֱמֶת וְשָׁלוֹם קָשִׁיר דָּא בְּדָא. וְעַל דָּא הוּא שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא.(זהר ויקרא כה)
כשהאמת והשלום קשורים אחד בשני זו השלמות של הכל.
אז יש כאן מפתח מאסטר, שוה לחקור היטב מה כוונת הנביא,כיצד נוכל לחבר את האמת והשלום, באשר אנו שומעים שיש כאן אוצר גדול?
ראשית בפשיטות חז"ל מביאים לנו דוגמא לאמת ושלום אהבו ממערכת היחסים שבין בית שמאי ובין בית הלל, למרות שהם היו חלוקים ביניהם בהלכות רבות כולל בהלכות אישות, מה שהיה יכול לגרום לכך שהם לא ירצו להתחתן אלו עם אלו, אבל האמת והשלום אהבו והם כן התחתנו ביניהם.
הזהר שהזכרנו קושר הן את האמת והן את השלום ליעקב אבינו. נמצא שעם כל הרושם שהם מאוד רחוקים האחד מהשני, יש לאמת ולשלום מכנה משותף. מה המשותף להם? על פי הקבלה יעקב אבינו נמצא בקו האמצע. לעומת אברהם אבינו שנמצא בקו ימין ויצחק אבינו שנמצא בקו שמאל. קו האמצע הוא קו שמאזן בין שני הקוים האחרים,בין הקו החפץ להתפשט,להשפיע לבין הקו החפץ לתחום, להגביל. לכן יעקב חלם על חיבורים ועל סולמות. הן האמת והן השלום שייכים לקו האמצע לחיבורים ואיזונים.
אז האמת והשלום נמצאים על אותו הקו-קו האמצע. היכן הם על הקו? השלום נמצא ברום קו האמצע-בשמים, כמו שאומר הפסוק "עושה שלום במרומיו". לעומת זאת את האמת ה' השליך ארצה,כמו שנאמר "ותשלך אמת ארצה"(דניאל ח,יב) והיא צריכה לצמוח מהארץ, כמו שנאמר "אמת מארץ תצמח".(תהלים פה,יב) לכאורה היינו אומרים להיפך,האמת נראית לנו משהו גבוה מהמציאות והשלום דוקא מצטייר כדבר מעשי שקיים בארץ.
העניין שמקומו של השלום (הטבעי) הוא בשמים, כי בארץ אנו רואים פעמים רבות סתירות, טובתו של זה באה על חשבון טובתו של זה. לעומת זאת בשמים רואים שהכל שזור להפליא, המלאכים רואים שהכל לטובה ואף מידה לא באה על חשבון זולתה. כך רואים שם שאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה, כך בשמים רואים שה' הביא עלינו את חורבן הבית מאהבתו הגדולה אלינו ועשה זאת לטובה. למה אנחנו בכל מיני מצבים מקפידים ומסוכסכים עם הקב"ה? כי אין לנו את אותה הראיה השמימית, הרואה שאת הכל עשה בחכמה. גם בין בני האדם הדרך להגיע לשלום, איננה על ידי ויתורים,הכלה ועצימת עיניים. אלא דוקא על ידי תיאום ציפיות,השוואת חלומות. החיבור של השלום תמיד נמצא במקום גבוה. לעומתו האמת, אסור לנו לאפשר לה להישאר בשמים, עלינו ללמוד מה' שהשליך אותה לארץ, היא צריכה תמיד להתברר במציאות הארצית. לכן אף שהאמת שונאת את השקר,החנופה והצביעות, ויש בעולם הזה עדיין לא מעט מהם, אסור לאמת לברוח לשמים,לעמדת ועדת ביקורת.
הנה יעקב אבינו לכאורה לא שייך לא לאמת ולא לשלום, קניית הבכורה מעשו, גניבת הברכה מיצחק, התפתלויות מול לבן הארמי- האם זו האמת?! וכן היה מסוכסך עם עשו אחיו התאום,עם לבן חותנו,אחר כך עם אנשי שכם ויושבי הארץ, מריבה בין הבנים, האם זכה יעקב אבינו לשלום?!
הנושא ארוך ומורכב, וברור שיעקב אבינו לא זכה בימיו להשלים את "האמת והשלום אהבו", אבל זה הענין שלו, זו היתה העבודה שהוא עשה. הוא חלם לחבר שמים וארץ-לחבר בין השלום שבשמים והאמת שבארץ. הוא התמודד מול רמאים ולימד אותנו שעם רמאים האמת אומרת שצריך לנהוג בעורמה,הוא לא ויתר לרוע ולא ברח לועדת ביקורת. הוא שאף כל הזמן להשיג את השלום והבין שהדרך לשלום עוברת גם במלחמות. בסוף ימין זכה יעקב אבינו לראות את כל המשפחה חיה בשלום,אמנם זה היה בגלות ושאר העולם עוד היה רחוק מאוד מהמטרה.
חז"ל מציינים לנו שבית המקדש הראשון היה בית אברהם,בית המקדש השני היה אוהל יצחק, והבית השלישי יהיה בית א-לוהי יעקב. בבית השלישי יהיה ה' למלך על כל הארץ, כל הבריות ימצאו את מקומם הנכון ולא יהיו עוד מלחמות. הם גם מציינים שיש לחודש אב תפקיד חשוב בבניית הבית השלישי, שנזכה לראות בנחמת ציון עוד השנה בע"ה.
053-525-3443 |
מייל: serge@hermesh.co.il |
פוגל סרז' |