בס"ד לפרשת וירא התשפ"א
בס"ד ערב פרשת וירא התשפ"ב
אשר בחר בנו מכל העמים.
מדוע בחר השם באברהם אבינו ובזרעו אחריו להיות עם סגולה?
האם זה לא גזעני/ מתנשא לטעון שאנו העם הנבחר?
בפרשת וירא כשהקב"ה בוחר לשתף את אברהם בתכנית להפוך את סדום ובעצם מזמין ממנו 'ויכוח' הוא אומר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְ-הוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְ-הוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.
הסיפור עם סדום ועמורה והפיכתם חושף על הדרך חידוש עצום, אברהם אבינו נהיה כאן שותף של השם בניהול העולם. ולא רק הוא אלא גם צאצאיו אחריו, קרי עם ישראל! פלא גדול!
נקודתית בנוגע לסדום, אפשר להבין שמאוד "מענין" בשמים לראות כיצד יתייחס 'איש החסד'(או בהשראת לשון הפסוק 'איש הצדקה והמשפט') לסדום, האם בגלל שהם מקדשים את הדין הקשה ומתנגדים לכל צדקה וחסד, אברהם יצא נגדם וישמח בכליונם, או ש מידת חסדו תבקש אפילו שירחמו עליהם בשמים, כפי שאכן קרה.
אבל מדוע מדבר כאן גם על זרעו אחריו? מה אנו צאצאיו קשורים לנושא?
אולי צריך לומר, ההחלטה על סדום אם להצילם או לא, לא תחומה רק להווה, היא צריכה לשקול גם את העתיד, ולכן מדבר על בניו וביתו שאחריו. זאת אומרת צריך לראות אם יש להם עתיד, אם עם ישראל בעתיד יצליח לתקן אותם. אברהם אבינו בחר להתייחס לסוגיה דרך כמות הצדיקים הנמצאים בעיר, אם יש עשרה צדיקים, אז בעבודה קשה אפשר שתוך כמה דורות יהיה אפשר לתקן המעוות.
האם היה עתיד לסדום? לכאורה לא- הם נהפכו, אבל חז"ל אומרים שיש ולא סתם עתיד, מלך המשיח עתיד לצאת משם. זה לא עזר לסדום בכללה להינצל אבל עזר ללוט ובנותיו.
לגביהם אפשר שהסיבה אחרת אבל אברהם אבינו, הוא בוודאי נבחר מתוך ההכרה שהוא יחנך את בניו לשמור דרך השם. השם בחר באבותינו מתוך ראייה ארוכת טווח, יבוא יום שאנו נתקן את העולם, וכל הטירחה שהשם יתברך טרח למעננו לטובה. לכן בפסוק קודם נאמר: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
פעם באיזו פגישה שאל כומר נוצרי בכיר ביותר(בן למשפחת מתבוללים) את הרב שלמה קרליבך זצ"ל (שהירציט שלו חל השבוע), האם אין זו התנשאות שאתם טוענים שאתם העם הנבחר, זה דומה לנצים ימ"ש שכך טענו והתנשאו על כל העמים. הרב קרליבך ענה לו שהקב"ה בחר בנו להיות עם סגולה כי הוא ידע שאנו משתוקקים ומתפללים שהוא יבחר בכל העמים, שכולם יהיו קדושים. בדומה לזה אמר הרב קוק שהלאומיות הישראלית שונה במהותה משאר העמים, אין בה רכיב של שנאת זרים המאפיין לאומיות בכלל האומות. הרב אורי שרקי שליט"א אומר שהמיוחד בנו שאנו העם שהכי פחות רוצה להיות נבחר מכל עם. השם בחר באב המון גויים, באברהם אוהב האדם, והחליט להוציא ממנו עם נבחר, שלא ישנא את שאר העמים אלא דוקא יחפש וירצה את טובתם והצלחתם.
אם כן אפשר שהסמיכות שהסמיכה התורה את הוויכוח על הצלת או הפיכת סדום לבחירת עם ישראל באה להראות לנו בדיוק למה השם בחר בנו. ראיתם כיצד אברהם ניסה להציל את סדום? זוהי הסיבה שאני רוצה להוציא ממנו את העם הנבחר, אני מחפש אנשים שיתאמצו להביא לתיקון והצלחה של כל העולם כולו. זו המעלה המיוחדת לישראל.
אור החיים הקדוש מבאר כאן שהכתוב מצין את החינוך שאברהם יחנך את צאצאיו, ללמד אותנו דרך השם,שאיננו חפץ במות הרשעים, ואפילו סדום הרשעה אם היה אפשר לתקנה לא היתה נהפכת. יבוא היום והוא קרוב שכל העולם יכיר בנו שאנו זרע ברך השם, ואנו נשמח שמחת עולם.
וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי יְ-הוָה תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱ-לֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ. תַּחַת בָּשְׁתְּכֶם מִשְׁנֶה וּכְלִמָּה יָרֹנּוּ חֶלְקָם לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ שִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם. כִּי אֲנִי יְ-הוָה אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם. וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְ-הוָה.
שבת שלום, בעז מלט.
אשר בחר בנו מכל העמים.
מדוע בחר השם באברהם אבינו ובזרעו אחריו להיות עם סגולה?
האם זה לא גזעני/ מתנשא לטעון שאנו העם הנבחר?
בפרשת וירא כשהקב"ה בוחר לשתף את אברהם בתכנית להפוך את סדום ובעצם מזמין ממנו 'ויכוח' הוא אומר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְ-הוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְ-הוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.
הסיפור עם סדום ועמורה והפיכתם חושף על הדרך חידוש עצום, אברהם אבינו נהיה כאן שותף של השם בניהול העולם. ולא רק הוא אלא גם צאצאיו אחריו, קרי עם ישראל! פלא גדול!
נקודתית בנוגע לסדום, אפשר להבין שמאוד "מענין" בשמים לראות כיצד יתייחס 'איש החסד'(או בהשראת לשון הפסוק 'איש הצדקה והמשפט') לסדום, האם בגלל שהם מקדשים את הדין הקשה ומתנגדים לכל צדקה וחסד, אברהם יצא נגדם וישמח בכליונם, או ש מידת חסדו תבקש אפילו שירחמו עליהם בשמים, כפי שאכן קרה.
אבל מדוע מדבר כאן גם על זרעו אחריו? מה אנו צאצאיו קשורים לנושא?
אולי צריך לומר, ההחלטה על סדום אם להצילם או לא, לא תחומה רק להווה, היא צריכה לשקול גם את העתיד, ולכן מדבר על בניו וביתו שאחריו. זאת אומרת צריך לראות אם יש להם עתיד, אם עם ישראל בעתיד יצליח לתקן אותם. אברהם אבינו בחר להתייחס לסוגיה דרך כמות הצדיקים הנמצאים בעיר, אם יש עשרה צדיקים, אז בעבודה קשה אפשר שתוך כמה דורות יהיה אפשר לתקן המעוות.
האם היה עתיד לסדום? לכאורה לא- הם נהפכו, אבל חז"ל אומרים שיש ולא סתם עתיד, מלך המשיח עתיד לצאת משם. זה לא עזר לסדום בכללה להינצל אבל עזר ללוט ובנותיו.
לגביהם אפשר שהסיבה אחרת אבל אברהם אבינו, הוא בוודאי נבחר מתוך ההכרה שהוא יחנך את בניו לשמור דרך השם. השם בחר באבותינו מתוך ראייה ארוכת טווח, יבוא יום שאנו נתקן את העולם, וכל הטירחה שהשם יתברך טרח למעננו לטובה. לכן בפסוק קודם נאמר: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
פעם באיזו פגישה שאל כומר נוצרי בכיר ביותר(בן למשפחת מתבוללים) את הרב שלמה קרליבך זצ"ל (שהירציט שלו חל השבוע), האם אין זו התנשאות שאתם טוענים שאתם העם הנבחר, זה דומה לנצים ימ"ש שכך טענו והתנשאו על כל העמים. הרב קרליבך ענה לו שהקב"ה בחר בנו להיות עם סגולה כי הוא ידע שאנו משתוקקים ומתפללים שהוא יבחר בכל העמים, שכולם יהיו קדושים. בדומה לזה אמר הרב קוק שהלאומיות הישראלית שונה במהותה משאר העמים, אין בה רכיב של שנאת זרים המאפיין לאומיות בכלל האומות. הרב אורי שרקי שליט"א אומר שהמיוחד בנו שאנו העם שהכי פחות רוצה להיות נבחר מכל עם. השם בחר באב המון גויים, באברהם אוהב האדם, והחליט להוציא ממנו עם נבחר, שלא ישנא את שאר העמים אלא דוקא יחפש וירצה את טובתם והצלחתם.
אם כן אפשר שהסמיכות שהסמיכה התורה את הוויכוח על הצלת או הפיכת סדום לבחירת עם ישראל באה להראות לנו בדיוק למה השם בחר בנו. ראיתם כיצד אברהם ניסה להציל את סדום? זוהי הסיבה שאני רוצה להוציא ממנו את העם הנבחר, אני מחפש אנשים שיתאמצו להביא לתיקון והצלחה של כל העולם כולו. זו המעלה המיוחדת לישראל.
אור החיים הקדוש מבאר כאן שהכתוב מצין את החינוך שאברהם יחנך את צאצאיו, ללמד אותנו דרך השם,שאיננו חפץ במות הרשעים, ואפילו סדום הרשעה אם היה אפשר לתקנה לא היתה נהפכת. יבוא היום והוא קרוב שכל העולם יכיר בנו שאנו זרע ברך השם, ואנו נשמח שמחת עולם.
וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי יְ-הוָה תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱ-לֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ. תַּחַת בָּשְׁתְּכֶם מִשְׁנֶה וּכְלִמָּה יָרֹנּוּ חֶלְקָם לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ שִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם. כִּי אֲנִי יְ-הוָה אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם. וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְ-הוָה.
שבת שלום, בעז מלט.
בס"ד לפרשת וירא התשפ"ג
שקר - מפני דרכי שלום.
האם מותר לשקר?
לא.
אבל יש יוצא מן הכלל. לדוגמא פיקוח נפש, וביתר פירוט זה מכונה בחז"ל מותר לשנות מפני דרכי שלום.
אברהם אבינו פעמיים השתמש באמירה לא נכונה, שאישתו שרה אימנו היא אחותו, גם בירידתם למצרים וגם מול אבימלך מלך פלשתים.
אמנם אברהם טורח לנמק את דבריו כשאבימלך בא אליו בטענות למה הוא משקר לו, ועונה לו שהיא כן סוג של אחותו (בת אחיו) וזה לא ממש שקר "וְגַם־אׇמְנָה אֲחֹתִי בַת־אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת־אִמִּי וַתְּהִי־לִי לְאִשָּׁה". אבל ברור שאברהם אמר כך מתוך מטרה של גניבת דעת כדי שלא ידעו שהיא אשתו. ואפילו עכשיו הוא לא מדייק ואומר אחותי בת אבי, והיא בת אחיו כי בני בנים הרי הם כבנים.
גם יצחק אבינו משחזר את השיטה בנוגע לרבקה אימנו .
ואם זה לא מספיק הרי שבפרשה שלנו אפילו ה' יתברך בעצמו משנה בשביל השלום. שרה אימנו אמרה "ואדוני זקן" ואילו כשהשם מספר לאברהם את דברי אשתו הוא אומר לו "ואני זקנתי" כדי לא לפגוע בקשר ביניהם. אין כאן סכנה ממשית רק דיבור שיכול היה לפגוע בשלום הבית, והקב"ה שינה בדיבורו כדי שלא יווצר אפילו חיכוך קטן בין אברהם ושרה.
יש בתורה עוד דוגמאות לשינויים מפני השלום וגם בחז"ל.
אבל יש גם דוגמאות הפוכות .
מסופר בגמרא על רב שהיה מבקש מאשתו שתכין לו מאכל מסוים והוא הייתה 'דווקא' מכינה מאכל אחר, הדבר חזר על עצמו פעמים רבות. בשלב מסוים רבי חייא בנו מצא פטנט וכל פעם שאביו רצה מאכל מסוים והיה שולח אותו לומר לאימו, הוא היה אומר לאמו שם של מאכל אחר באופן שהיא הייתה עושה לבעלה את מה שבאמת הוא רצה לאכול. כשרב גילה זאת שהשינוי לטובה שהוא מקבל סוף סוף את מה שהוא מבקש, הוא בעצם תחבולה של בנו, הוא שמח מחד על חכמת בנו וכנראה לקח מזה עצה לעצמו לשנות בעצמו לאשתו בדיבורו , כדי לקבל באמת את מה שהוא רוצה ממנה שתכין, אבל מאידך הוא אסר על בנו לעשות כן. צריך עיון למה מעשה זה של רבי חייא לא נכון והלא ראינו שמשנים בדיבור בשביל השלום?
נאמרו בזה כמה חילוקים:
רב שקיבל ברוח טובה את השינויים של אשתו לא ראה צורך בזה שבנו ישנה את דיבורו ולכן אמר לו להפסיק זאת, אבל כשאנו לא יודעים מה תהיה ההשפעה ויש חשש שאמירת הדברים כהויתם תגרום לפגיעה בשלום אז מותר לשנות.
עוד אמרו שכאן מדובר בהנהגה יום יומית של רבי חייא שהיה משנה את דברי אביו, וזה דבר הרבה יותר מזיק מאמירה חד פעמית. שלא נהיה חלילה בכלל "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר"(ירמיהו ט,ד).
עוד יש לחלק שאברהם אבינו הקפיד בכל אופן שמהפה שלו לא יצא דבר שקר, אפילו שהוא ידע שהצד השני יבין כך, אבל עדיין להגיד בפה שקר ממש זה יותר חמור.
ועוד שלרב היה פתרון אחר בלי לשקר, שעל ידו גם אשתו תעשה את מבוקשה וגם בנו לא יצטרך לשקר, והפיתרון הוא על ידי שרב בעצמו ישנה בדיבורו, ולכן כשישנה אפשרות אחרת לפתור את המחלוקת בלי שקר בודאי אין הצדקה לומר דבר שקר.(אם רב בעצמו ישנה את דיבורו-אין בכך שקר, כי הוא לא יאמר מה רצונו לאכול אלא מה מבוקשו לאכול, לעומת בנו שהיה אומר שקר "אבא ביקש לאכול כך וכך" ולא היה כך).
אלא שעדיין קשה, כי ביחס לרבונו של עולם, קשה להבין דבר כזה שכביכול הוא לא אומר אמת.
כבר שאל שאלה זאת ה
אגרא דכלא
במתק דבריו וזה לשונו:
"והדבר הזה יתמה לבב אנוש איך אפשר הדבר שהש"י יאמר דבר שלא היה מעולם, אפילו אם נאמר מאה פעמים מפני השלום שינה, לא יכיל הרעיון ולא יתקבל בדמיון השכל אפשרות הענין הזה. "
עונה האגרא דכלא ומאיר את הדברים אחרת, כששרה אימנו אומרת ואדני זקן היא מתכוונת בעצם אדוני לריבונו של עולם.
מה הכוונה זקן? מבאר האגרא דכלא וזה לשונו:
"הוא הוא שברא העולם והוא עד היום, ואם כן יחשב ח"ו לחסרון שידוד המערכה, שיהרס מלאכת המערכת אשר פעל ועשה שדבר כזה יארע אם יעשה אומן אחד מלאכה, ואחר כך יבא אחר ויהרס מלאכתו הראשון, אבל אדוני השי"ת זקן הוא היה והוא הוה כעת, בודאי אין מהראוי שיהרס מלאכתו, רק יהיה הכל בהנהגת הטבע כסדר."
ז"א שרה אימנו חשבה שהקב"ה ברא העולם כדי שהעולם יתנהל כפי החוקים שהשם הטביע בו ובטח אין רצונו לשנות סדרי בראשית. ואז הקב"ה אומר לאברהם אבינו " וַאֲנִי זָקַנְתִּי" נמצא שהוא לא שינה כלום מדבריה,היא אמרה שה' זקן וכך הוא אמר לאברהם.
האגרא דכלא מישב יפה את שאלתנו, הקב"ה אכן לא שינה את לשונו.
אבל עדיין בפשט זה לא ברור, וכיצד מיישבים את דברי חז"ל שאמרו שה' שינה בלשונו?
דבר ראשון צריך לומר כאן, שהקב"ה לא שינה מהאמת, כמו שאברהם אמנם אמר אחותי, אבל התכוון אחייניתי, כך הקב"ה אמר ואני זקנתי, והתכוון על עצמו,
יותר מכך באמת בתוך טענתה של שרה, ואדוני זקן היה מונח העומק שכביכול רבש"ע מתנהג בהנהגה של זקנה, ולא ישנה מהטבע לעשות להם נס כל כך גדול, ולכן אמר הקב"ה ואני זקנתי, שרה אימנו בענוותנותה לא ראתה את משפחתה חשובה כל כך שהשם ישנה סדרי בראשית בשבילם, והקב"ה בא ללמדנו שלצורך גדול הוא כן משנה סדרי בראשית,והולדת יצחק הוא צורך גדול.
לסיכום: אנו רואים מהתנהלות הקב"ה,אבותינו הקדושים וחז"ל כמה אנו צריכים מחד להזהר ולא להוציא דבר שקר מפינו ומצד שני כמה חשוב השלום, כמה אנו צריכים להזהר בלשוננו שלא לגרום חלילה לפגיעה בשלום בית של בית ישראל.
לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת יְ-הוָה אֲלַמֶּדְכֶם. מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.(תהלים לד)
שבת שלום, בעז מלט.
שקר - מפני דרכי שלום.
האם מותר לשקר?
לא.
אבל יש יוצא מן הכלל. לדוגמא פיקוח נפש, וביתר פירוט זה מכונה בחז"ל מותר לשנות מפני דרכי שלום.
אברהם אבינו פעמיים השתמש באמירה לא נכונה, שאישתו שרה אימנו היא אחותו, גם בירידתם למצרים וגם מול אבימלך מלך פלשתים.
אמנם אברהם טורח לנמק את דבריו כשאבימלך בא אליו בטענות למה הוא משקר לו, ועונה לו שהיא כן סוג של אחותו (בת אחיו) וזה לא ממש שקר "וְגַם־אׇמְנָה אֲחֹתִי בַת־אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת־אִמִּי וַתְּהִי־לִי לְאִשָּׁה". אבל ברור שאברהם אמר כך מתוך מטרה של גניבת דעת כדי שלא ידעו שהיא אשתו. ואפילו עכשיו הוא לא מדייק ואומר אחותי בת אבי, והיא בת אחיו כי בני בנים הרי הם כבנים.
גם יצחק אבינו משחזר את השיטה בנוגע לרבקה אימנו .
ואם זה לא מספיק הרי שבפרשה שלנו אפילו ה' יתברך בעצמו משנה בשביל השלום. שרה אימנו אמרה "ואדוני זקן" ואילו כשהשם מספר לאברהם את דברי אשתו הוא אומר לו "ואני זקנתי" כדי לא לפגוע בקשר ביניהם. אין כאן סכנה ממשית רק דיבור שיכול היה לפגוע בשלום הבית, והקב"ה שינה בדיבורו כדי שלא יווצר אפילו חיכוך קטן בין אברהם ושרה.
יש בתורה עוד דוגמאות לשינויים מפני השלום וגם בחז"ל.
אבל יש גם דוגמאות הפוכות .
מסופר בגמרא על רב שהיה מבקש מאשתו שתכין לו מאכל מסוים והוא הייתה 'דווקא' מכינה מאכל אחר, הדבר חזר על עצמו פעמים רבות. בשלב מסוים רבי חייא בנו מצא פטנט וכל פעם שאביו רצה מאכל מסוים והיה שולח אותו לומר לאימו, הוא היה אומר לאמו שם של מאכל אחר באופן שהיא הייתה עושה לבעלה את מה שבאמת הוא רצה לאכול. כשרב גילה זאת שהשינוי לטובה שהוא מקבל סוף סוף את מה שהוא מבקש, הוא בעצם תחבולה של בנו, הוא שמח מחד על חכמת בנו וכנראה לקח מזה עצה לעצמו לשנות בעצמו לאשתו בדיבורו , כדי לקבל באמת את מה שהוא רוצה ממנה שתכין, אבל מאידך הוא אסר על בנו לעשות כן. צריך עיון למה מעשה זה של רבי חייא לא נכון והלא ראינו שמשנים בדיבור בשביל השלום?
נאמרו בזה כמה חילוקים:
רב שקיבל ברוח טובה את השינויים של אשתו לא ראה צורך בזה שבנו ישנה את דיבורו ולכן אמר לו להפסיק זאת, אבל כשאנו לא יודעים מה תהיה ההשפעה ויש חשש שאמירת הדברים כהויתם תגרום לפגיעה בשלום אז מותר לשנות.
עוד אמרו שכאן מדובר בהנהגה יום יומית של רבי חייא שהיה משנה את דברי אביו, וזה דבר הרבה יותר מזיק מאמירה חד פעמית. שלא נהיה חלילה בכלל "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר"(ירמיהו ט,ד).
עוד יש לחלק שאברהם אבינו הקפיד בכל אופן שמהפה שלו לא יצא דבר שקר, אפילו שהוא ידע שהצד השני יבין כך, אבל עדיין להגיד בפה שקר ממש זה יותר חמור.
ועוד שלרב היה פתרון אחר בלי לשקר, שעל ידו גם אשתו תעשה את מבוקשה וגם בנו לא יצטרך לשקר, והפיתרון הוא על ידי שרב בעצמו ישנה בדיבורו, ולכן כשישנה אפשרות אחרת לפתור את המחלוקת בלי שקר בודאי אין הצדקה לומר דבר שקר.(אם רב בעצמו ישנה את דיבורו-אין בכך שקר, כי הוא לא יאמר מה רצונו לאכול אלא מה מבוקשו לאכול, לעומת בנו שהיה אומר שקר "אבא ביקש לאכול כך וכך" ולא היה כך).
אלא שעדיין קשה, כי ביחס לרבונו של עולם, קשה להבין דבר כזה שכביכול הוא לא אומר אמת.
כבר שאל שאלה זאת ה
אגרא דכלא
במתק דבריו וזה לשונו:
"והדבר הזה יתמה לבב אנוש איך אפשר הדבר שהש"י יאמר דבר שלא היה מעולם, אפילו אם נאמר מאה פעמים מפני השלום שינה, לא יכיל הרעיון ולא יתקבל בדמיון השכל אפשרות הענין הזה. "
עונה האגרא דכלא ומאיר את הדברים אחרת, כששרה אימנו אומרת ואדני זקן היא מתכוונת בעצם אדוני לריבונו של עולם.
מה הכוונה זקן? מבאר האגרא דכלא וזה לשונו:
"הוא הוא שברא העולם והוא עד היום, ואם כן יחשב ח"ו לחסרון שידוד המערכה, שיהרס מלאכת המערכת אשר פעל ועשה שדבר כזה יארע אם יעשה אומן אחד מלאכה, ואחר כך יבא אחר ויהרס מלאכתו הראשון, אבל אדוני השי"ת זקן הוא היה והוא הוה כעת, בודאי אין מהראוי שיהרס מלאכתו, רק יהיה הכל בהנהגת הטבע כסדר."
ז"א שרה אימנו חשבה שהקב"ה ברא העולם כדי שהעולם יתנהל כפי החוקים שהשם הטביע בו ובטח אין רצונו לשנות סדרי בראשית. ואז הקב"ה אומר לאברהם אבינו " וַאֲנִי זָקַנְתִּי" נמצא שהוא לא שינה כלום מדבריה,היא אמרה שה' זקן וכך הוא אמר לאברהם.
האגרא דכלא מישב יפה את שאלתנו, הקב"ה אכן לא שינה את לשונו.
אבל עדיין בפשט זה לא ברור, וכיצד מיישבים את דברי חז"ל שאמרו שה' שינה בלשונו?
דבר ראשון צריך לומר כאן, שהקב"ה לא שינה מהאמת, כמו שאברהם אמנם אמר אחותי, אבל התכוון אחייניתי, כך הקב"ה אמר ואני זקנתי, והתכוון על עצמו,
יותר מכך באמת בתוך טענתה של שרה, ואדוני זקן היה מונח העומק שכביכול רבש"ע מתנהג בהנהגה של זקנה, ולא ישנה מהטבע לעשות להם נס כל כך גדול, ולכן אמר הקב"ה ואני זקנתי, שרה אימנו בענוותנותה לא ראתה את משפחתה חשובה כל כך שהשם ישנה סדרי בראשית בשבילם, והקב"ה בא ללמדנו שלצורך גדול הוא כן משנה סדרי בראשית,והולדת יצחק הוא צורך גדול.
לסיכום: אנו רואים מהתנהלות הקב"ה,אבותינו הקדושים וחז"ל כמה אנו צריכים מחד להזהר ולא להוציא דבר שקר מפינו ומצד שני כמה חשוב השלום, כמה אנו צריכים להזהר בלשוננו שלא לגרום חלילה לפגיעה בשלום בית של בית ישראל.
לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת יְ-הוָה אֲלַמֶּדְכֶם. מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.(תהלים לד)
שבת שלום, בעז מלט.
בס"ד לפרשת וירא התשפ"ד
פרשת וירא פותחת בתיאור חם "וַיֵּרָא אֵלָיו יְ-הֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח־הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"
ההמשך מתאר כניסה של מלאכים מחופשים לערבים לאוהל של אברהם,על הכנסת האורחים ועל הבשורה הגדולה שהם מביאים לאברהם ושרה על הילד, בן זכר שיוולד להם, כעת חיה בשנה הבאה. אבל למה חשוב לספר לנו שהיה אז יום חם?
חז"ל כבר שאלו זאת וכך מובא בתלמוד, וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום. מאי כחום היום ? אמר רבי חמא בר' חנינא אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקב"ה לשאול באברהם. הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים (מסכת בבא מציעא פו ע"ב)
יש כאן כמה דברים לא ברורים, א. למה הקב"ה צריך לבוא לאברהם אבינו לשאול בשלומו? ב. אם הקב"ה מחמם את העולם שאברהם לא יטרח באורחים, למה הוא מטריח אותו לארח מלאכים?
הרמב"ן מבאר את פשר הפגישה הזו של אברהם אבינו עם הקב"ה ואומר:
וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו כענין שבא במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט כג) כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה, ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל אלא גמול המצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם כענין שנאמר (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך, וכן ביעקב אמר (בראשית ל״ב:ב׳) ויפגעו בו מלאכי אלהים ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר רק שזכה לראיית מלאכי עליון וידע כי מעשיו רצויים, וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה…(רמב"ן על הפסוק)
מדברי הרמב"ן למדנו שישנם שני סוגים של התגלות ה' לאדם: הסוג הראשון כדי לצוות את האדם בדבר מה והסוג השני הינו תכליתי ולא אמצעי, והמטרה שלו הוא: לגלות את חיבת השם לאותו אדם.
אור החיים הקדוש מרחיב עוד יותר את היריעה ואומר:
ונראה כי כוונת הכתוב הוא שבא להודיע שהשרה ה' שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פמ"ז) שהאבות מרכבה לשכינה. והוא אומרו וירא אליו ה' שגילה ה' שכינתו אליו, ולזה הקדים תיבת אליו להזכרת ה' לומר שנתגלית עליו השכינה מה שלא נשמע באומרו וירא ה' אליו כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד וירא בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת אלא ויאמר ה' כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו:... עוד ירצה כי באמצעות המילה נראה ה' אליו בשלמות כללות אור עליון, כי יש בבחינת הראיה ברוך הוא הדרגות זו למעלה מזו ומה שהשיג אחר המילה היא נבואה שלימה, וזה הודיענו הכתוב באומרו וירא אליו ה' ולא אמר וירא ה' אליו שנתכוון לומר כי מה שהגיע מהראיה אליו היא כל בחינת הוי"ה שם הנכבד ולזה הקדים אליו ואחר כך הזכיר המושג מה שלא היה נשמע אם היה מקדים להזכיר השם קודם שיזכיר תיבת אליו ודו"ק:
הרב חרל"פ זצ"ל מבאר את השינוי שהתחולל באברהם אבינו כאשר עשה ברית מילה, "שמקודם היתה קדושתו רק מחמת הטוב שעשה, אבל אחר כך בגלל שנתקדש קדושה עצמית בגלל זה זכה לפעול טוב." (מי מרום בראשית מאמר כה)
פירוש: בהתחלה בזכות זה שהוא עשה מעשים טובים הוא קיבל להשיג קדושה, ומאז שעשה ברית מילה ההפך, בזכות שהוא השיג קדושה, הוא זכה לעשות מעשים טובים.
ממשיך הרב חרל"פ ומבאר שכאן שה' בא לאברהם לא על מנת לצוות עליו משהו, אלא בא ה' לחדש לו התגלות כללית התגלות - בבחינת כנסת ישראל.(שם מאמר כז)
למדנו עד כאן, בזכות עלייתו של אברהם אבינו לארץ ובזכות ברית המילה הוא זכה לקבל נבואה תכליתית בה עצם המפגש עם הקב"ה הוא עצמו המטרה, מטרה שמשמעותה להיות מרכבה לשכינה,מטרה שזכה בה לנבואה שלמה שתלוה אותו מכאן והילך לכל חייו.
עכשיו ניגש לשאלות הטמפרטורות הגבוהות ששררו באותו היום, ולהבנה מדוע ה' מטריח את אברהם החולה לארח מלאכים?
עונה הרב חרל"פ "אבל מפני שאז באה ההתגלות הכללית שהיא ההתגלות של כנסת ישראל כפי מה שתתגלה ותצא לפועל לעתיד לבוא בעת התיקון, שתשוב ההויה כולה לתיקונה ולשכלולה כמו לפני החטא ועוד יותר, ברז "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב,ד) ובאמת הגיע אז גם הזמן של יציאת חמה מנרתיקה שהוא כלפי מה שבששת ימי המעשה נאמר "וירא אלהים את האור כי טוב" (בראשית א,ד), ראה שאין העולם כדאי הוא לו עמד וגנזו לעתיד לבוא (חגיגה יב). ובו ביום שהגיע אברהם לגילוי ההתגלות הכללית - הוציא הקב"ה אז את האור מגנזיו ויצאה חמה מנרתיקה.
למדנו שחום היום שזכה לו אברהם אבינו קשור בקשר הדוק עם הפיכתו למרכבה לשכינה, עם מדרגת הנבואה שזכה לה בשלב זה. מדרגה זו כבר פטרה אותו מהצורך להתעסק בהכנסת אורחים, בבחינת מצות בטלות לעתיד לבוא, כי הטבע כבר מתוקן ולא צריך למצוות. אמנם אברהם אבינו רץ וטרח בהכנסת אורחים למרות זאת, כי זה כבר נהיה הטבע שלו.
המסקנה שנוגעת אלינו: שכך גם יהיה בגאולה השלמה ,ה' יוציא חמה מנרתיקה ומצוות יהיו בטלות -יסתיימו התיקונים, אבל הטבע שלנו יגרום לנו להמשיך ולעשות את הטוב בטבעיות ללא ציווי על כך. האתגר שלנו לפני שה' מוציא חמה מנרתיקה, הוא לבנות בית לאורות, להכין כלים כדי שהאור הגדול שיאיר בעולם לא יזיק לנו חלילה כמו סדום ועמורה שהוצאת חמה מנרתיקה הביאה עליהם גפרית ומלח, אלא יהיה לנו לצדקה ומרפא. וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ…(מלאכי ג,כ)
פרשת וירא פותחת בתיאור חם "וַיֵּרָא אֵלָיו יְ-הֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח־הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"
ההמשך מתאר כניסה של מלאכים מחופשים לערבים לאוהל של אברהם,על הכנסת האורחים ועל הבשורה הגדולה שהם מביאים לאברהם ושרה על הילד, בן זכר שיוולד להם, כעת חיה בשנה הבאה. אבל למה חשוב לספר לנו שהיה אז יום חם?
חז"ל כבר שאלו זאת וכך מובא בתלמוד, וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום. מאי כחום היום ? אמר רבי חמא בר' חנינא אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקב"ה לשאול באברהם. הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים (מסכת בבא מציעא פו ע"ב)
יש כאן כמה דברים לא ברורים, א. למה הקב"ה צריך לבוא לאברהם אבינו לשאול בשלומו? ב. אם הקב"ה מחמם את העולם שאברהם לא יטרח באורחים, למה הוא מטריח אותו לארח מלאכים?
הרמב"ן מבאר את פשר הפגישה הזו של אברהם אבינו עם הקב"ה ואומר:
וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו כענין שבא במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט כג) כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה, ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל אלא גמול המצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם כענין שנאמר (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך, וכן ביעקב אמר (בראשית ל״ב:ב׳) ויפגעו בו מלאכי אלהים ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר רק שזכה לראיית מלאכי עליון וידע כי מעשיו רצויים, וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה…(רמב"ן על הפסוק)
מדברי הרמב"ן למדנו שישנם שני סוגים של התגלות ה' לאדם: הסוג הראשון כדי לצוות את האדם בדבר מה והסוג השני הינו תכליתי ולא אמצעי, והמטרה שלו הוא: לגלות את חיבת השם לאותו אדם.
אור החיים הקדוש מרחיב עוד יותר את היריעה ואומר:
ונראה כי כוונת הכתוב הוא שבא להודיע שהשרה ה' שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פמ"ז) שהאבות מרכבה לשכינה. והוא אומרו וירא אליו ה' שגילה ה' שכינתו אליו, ולזה הקדים תיבת אליו להזכרת ה' לומר שנתגלית עליו השכינה מה שלא נשמע באומרו וירא ה' אליו כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד וירא בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת אלא ויאמר ה' כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו:... עוד ירצה כי באמצעות המילה נראה ה' אליו בשלמות כללות אור עליון, כי יש בבחינת הראיה ברוך הוא הדרגות זו למעלה מזו ומה שהשיג אחר המילה היא נבואה שלימה, וזה הודיענו הכתוב באומרו וירא אליו ה' ולא אמר וירא ה' אליו שנתכוון לומר כי מה שהגיע מהראיה אליו היא כל בחינת הוי"ה שם הנכבד ולזה הקדים אליו ואחר כך הזכיר המושג מה שלא היה נשמע אם היה מקדים להזכיר השם קודם שיזכיר תיבת אליו ודו"ק:
הרב חרל"פ זצ"ל מבאר את השינוי שהתחולל באברהם אבינו כאשר עשה ברית מילה, "שמקודם היתה קדושתו רק מחמת הטוב שעשה, אבל אחר כך בגלל שנתקדש קדושה עצמית בגלל זה זכה לפעול טוב." (מי מרום בראשית מאמר כה)
פירוש: בהתחלה בזכות זה שהוא עשה מעשים טובים הוא קיבל להשיג קדושה, ומאז שעשה ברית מילה ההפך, בזכות שהוא השיג קדושה, הוא זכה לעשות מעשים טובים.
ממשיך הרב חרל"פ ומבאר שכאן שה' בא לאברהם לא על מנת לצוות עליו משהו, אלא בא ה' לחדש לו התגלות כללית התגלות - בבחינת כנסת ישראל.(שם מאמר כז)
למדנו עד כאן, בזכות עלייתו של אברהם אבינו לארץ ובזכות ברית המילה הוא זכה לקבל נבואה תכליתית בה עצם המפגש עם הקב"ה הוא עצמו המטרה, מטרה שמשמעותה להיות מרכבה לשכינה,מטרה שזכה בה לנבואה שלמה שתלוה אותו מכאן והילך לכל חייו.
עכשיו ניגש לשאלות הטמפרטורות הגבוהות ששררו באותו היום, ולהבנה מדוע ה' מטריח את אברהם החולה לארח מלאכים?
עונה הרב חרל"פ "אבל מפני שאז באה ההתגלות הכללית שהיא ההתגלות של כנסת ישראל כפי מה שתתגלה ותצא לפועל לעתיד לבוא בעת התיקון, שתשוב ההויה כולה לתיקונה ולשכלולה כמו לפני החטא ועוד יותר, ברז "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב,ד) ובאמת הגיע אז גם הזמן של יציאת חמה מנרתיקה שהוא כלפי מה שבששת ימי המעשה נאמר "וירא אלהים את האור כי טוב" (בראשית א,ד), ראה שאין העולם כדאי הוא לו עמד וגנזו לעתיד לבוא (חגיגה יב). ובו ביום שהגיע אברהם לגילוי ההתגלות הכללית - הוציא הקב"ה אז את האור מגנזיו ויצאה חמה מנרתיקה.
למדנו שחום היום שזכה לו אברהם אבינו קשור בקשר הדוק עם הפיכתו למרכבה לשכינה, עם מדרגת הנבואה שזכה לה בשלב זה. מדרגה זו כבר פטרה אותו מהצורך להתעסק בהכנסת אורחים, בבחינת מצות בטלות לעתיד לבוא, כי הטבע כבר מתוקן ולא צריך למצוות. אמנם אברהם אבינו רץ וטרח בהכנסת אורחים למרות זאת, כי זה כבר נהיה הטבע שלו.
המסקנה שנוגעת אלינו: שכך גם יהיה בגאולה השלמה ,ה' יוציא חמה מנרתיקה ומצוות יהיו בטלות -יסתיימו התיקונים, אבל הטבע שלנו יגרום לנו להמשיך ולעשות את הטוב בטבעיות ללא ציווי על כך. האתגר שלנו לפני שה' מוציא חמה מנרתיקה, הוא לבנות בית לאורות, להכין כלים כדי שהאור הגדול שיאיר בעולם לא יזיק לנו חלילה כמו סדום ועמורה שהוצאת חמה מנרתיקה הביאה עליהם גפרית ומלח, אלא יהיה לנו לצדקה ומרפא. וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ…(מלאכי ג,כ)
לקבל פני שכינה או לקבל פני אורחים?
בס"ד לפרשת וירא התשפ"ה
אברהם אבינו ניצב בפני אתגר לא פשוט, מחד השם נגלה אליו, מה יש לנו יותר גדול מהתגלות השם יתברך לבשר ודם? אבל מאידך בו בזמן אברהם גם מזהה שלושה אנשים ניצבים עליו, מזהה בעצם הזדמנות להכנסת אורחים בביתו - מצוה כה יקרה שאברהם מוסר את נפשו עליה, איבריו כבר רצים לקיים את הכנסת האורחים למרות שזה לא נראה בכלל הגיוני לוותר על פגישה עם קודקוד עולם עבור פגישה עם כמה נוודי מדבר.
ואם היינו חושבים על כמה תירוצים כיצד זה כן יכול להסתדר, הרי שחז"ל אומרים לנו מפורשות "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה" (מסכת שבת קכ"ז). כן זה אכן כך, הכנסת אורחים גדולה מהפגישה עם השם יתברך! אבל למה? אייך? כיצד זה יתכן?
הסבר מ"ם ה'מתוך'.
כשחז"ל אומרים על דבר מה שהוא גדול/מקודש וכיוצא בזה מדבר אחר, לא תמיד המ"ם במשפט הינה מ"ם היחס, לפעמים היא מ"ם ה'מתוך', דהיינו הדבר השני גדול מתוך השייכות לדבר הראשון. דהיינו דוקא קבלת פני השכינה היא המביאה והמעוררת להכנסת אורחים, יש יחס, דיאלקטיקה בין השנים ולא ניצוח אחד את השני.
עצם התזמון המדויק, עצם ההתגלות אל אברהם בו בזמן שהגיעו אליו האורחים היא המלמדת ששני הדברים ענין אחד להם, הם לא נלחמים זה בזה אלה משלימים אחד את השני. הכנסת האורחים מזכה אותנו בזכות לקבל פני שכינה, כמו שמסופר בגמרא על אחד שעשה בית שער לחצרו ומאז אליהו הנביא הפסיק להגיע אליו כי בית השער בעצם מנע אפשרות של עניים לבוא אליו הביתה, ומבחינת אליהו הנביא אם עניים וארחי פרחי לא יכולים להגיע אליך גם אני לא רוצה להתגלות אליך(בבא בתרא ז,ע"ב). בדומה להכנסת אורחים חז"ל מתארים את הצדקה כמצוה שמזכה את מקיימה בקבלת פני שכינה וכך אומרים:
בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מִדַּת בָּשָׂר וָדָם; מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מֵבִיא דּוֹרוֹן גָּדוֹל לַמֶּלֶךְ – סָפֵק מְקַבְּלִין אוֹתוֹ הֵימֶנּוּ, סָפֵק אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ הֵימֶנּוּ; [וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מְקַבְּלִים אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ –] סָפֵק רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, סָפֵק אֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי – זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה,(בבא בתרא י,ע"א)
וגם להיפך קבלת פני שכינה הופכת את ביתנו כמקום משיכה לשאר אנשים - כי יש חיות בבית הזה, ומי שזוכה לקבל פני שכינה ממילא רוצה שכולם גם יהנו ויקבלו שכינה. מי שמקבל פני שכינה מזהה בכל אדם גילוי של אלוקות, רבי אליעזר פאפו בספרו פלא יועץ מבאר שאהבת האדם הינה השתלשלות וביטוי לאהבת השם יתברך. ובכן אברהם אבינו מתוך החיבור לקב"ה התמלא באהבת אדם וברצון להכניס אורחים.
עוד נראה לומר שבעולם הגשמי אנחנו לא יכולים על פי רוב 'גם וגם', לאחוז החבל משני קצותיו, להיות בשני מקומות בו זמנית וכדו', גם לטפל ולהתייחס לאורח היושב אצלנו בסלון וגם לגשת לדלת לראות מי דופק, אבל כשאנו עם השכינה מדברים, אין בהכנסת האורחים הפסק לקבלת פני השכינה. הא נשאל הלא כתוב במפורש בפסוק "אל נא תעבור מעל עבדך"? אין הכרח להבין שהוא מדבר אל השכינה, יש כמה פרושים שאברהם אמר את זה כלפי האורחים שלו, כולם או לאחד מהם. דהיינו קבלת פני השכינה לא הופסקה בכלל כשאברהם ניגש לקבל את אורחיו.
כיוון נוסף למבט, חז"ל רצו לומר לנו שכיוון שהעולם הזה הוא עולם התיקון, והעולם הבא הוא עולם השכר. לכן למרות שאין דבר נשגב יותר מקבלת פני שכינה, כאן בעולם הזה אנו צריכים להיות ממוקדים בעשיית הטוב יותר מאשר בשפע הרוחני שאותו אנו נקבל לעין ערוך יותר גדול ומשובח בעולם הבא. לכן למרות שאין דבר נשגב יותר מקבלת פני השכינה, אברהם אבינו השכיל להבין שיש להעדיף בעולם הזה את הכנסת האורחים. החיים הם קצרים והמלאכה מרובה. 'פני שכינה' אברהם מקבל מאז כבר כמה אלפי שנים, בין השאר בזכות הכנסת האורחים שלו שקיים בימי חייו בעולם הזה. אגב, גם הכנסת אורחים הוא ממשיך לקבל בהמוניהם אצלו במערה יום יום.
״אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ״.(תהילים יז,טו)
בס"ד לפרשת וירא התשפ"ה
אברהם אבינו ניצב בפני אתגר לא פשוט, מחד השם נגלה אליו, מה יש לנו יותר גדול מהתגלות השם יתברך לבשר ודם? אבל מאידך בו בזמן אברהם גם מזהה שלושה אנשים ניצבים עליו, מזהה בעצם הזדמנות להכנסת אורחים בביתו - מצוה כה יקרה שאברהם מוסר את נפשו עליה, איבריו כבר רצים לקיים את הכנסת האורחים למרות שזה לא נראה בכלל הגיוני לוותר על פגישה עם קודקוד עולם עבור פגישה עם כמה נוודי מדבר.
ואם היינו חושבים על כמה תירוצים כיצד זה כן יכול להסתדר, הרי שחז"ל אומרים לנו מפורשות "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה" (מסכת שבת קכ"ז). כן זה אכן כך, הכנסת אורחים גדולה מהפגישה עם השם יתברך! אבל למה? אייך? כיצד זה יתכן?
הסבר מ"ם ה'מתוך'.
כשחז"ל אומרים על דבר מה שהוא גדול/מקודש וכיוצא בזה מדבר אחר, לא תמיד המ"ם במשפט הינה מ"ם היחס, לפעמים היא מ"ם ה'מתוך', דהיינו הדבר השני גדול מתוך השייכות לדבר הראשון. דהיינו דוקא קבלת פני השכינה היא המביאה והמעוררת להכנסת אורחים, יש יחס, דיאלקטיקה בין השנים ולא ניצוח אחד את השני.
עצם התזמון המדויק, עצם ההתגלות אל אברהם בו בזמן שהגיעו אליו האורחים היא המלמדת ששני הדברים ענין אחד להם, הם לא נלחמים זה בזה אלה משלימים אחד את השני. הכנסת האורחים מזכה אותנו בזכות לקבל פני שכינה, כמו שמסופר בגמרא על אחד שעשה בית שער לחצרו ומאז אליהו הנביא הפסיק להגיע אליו כי בית השער בעצם מנע אפשרות של עניים לבוא אליו הביתה, ומבחינת אליהו הנביא אם עניים וארחי פרחי לא יכולים להגיע אליך גם אני לא רוצה להתגלות אליך(בבא בתרא ז,ע"ב). בדומה להכנסת אורחים חז"ל מתארים את הצדקה כמצוה שמזכה את מקיימה בקבלת פני שכינה וכך אומרים:
בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מִדַּת בָּשָׂר וָדָם; מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מֵבִיא דּוֹרוֹן גָּדוֹל לַמֶּלֶךְ – סָפֵק מְקַבְּלִין אוֹתוֹ הֵימֶנּוּ, סָפֵק אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ הֵימֶנּוּ; [וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מְקַבְּלִים אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ –] סָפֵק רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, סָפֵק אֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי – זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה,(בבא בתרא י,ע"א)
וגם להיפך קבלת פני שכינה הופכת את ביתנו כמקום משיכה לשאר אנשים - כי יש חיות בבית הזה, ומי שזוכה לקבל פני שכינה ממילא רוצה שכולם גם יהנו ויקבלו שכינה. מי שמקבל פני שכינה מזהה בכל אדם גילוי של אלוקות, רבי אליעזר פאפו בספרו פלא יועץ מבאר שאהבת האדם הינה השתלשלות וביטוי לאהבת השם יתברך. ובכן אברהם אבינו מתוך החיבור לקב"ה התמלא באהבת אדם וברצון להכניס אורחים.
עוד נראה לומר שבעולם הגשמי אנחנו לא יכולים על פי רוב 'גם וגם', לאחוז החבל משני קצותיו, להיות בשני מקומות בו זמנית וכדו', גם לטפל ולהתייחס לאורח היושב אצלנו בסלון וגם לגשת לדלת לראות מי דופק, אבל כשאנו עם השכינה מדברים, אין בהכנסת האורחים הפסק לקבלת פני השכינה. הא נשאל הלא כתוב במפורש בפסוק "אל נא תעבור מעל עבדך"? אין הכרח להבין שהוא מדבר אל השכינה, יש כמה פרושים שאברהם אמר את זה כלפי האורחים שלו, כולם או לאחד מהם. דהיינו קבלת פני השכינה לא הופסקה בכלל כשאברהם ניגש לקבל את אורחיו.
כיוון נוסף למבט, חז"ל רצו לומר לנו שכיוון שהעולם הזה הוא עולם התיקון, והעולם הבא הוא עולם השכר. לכן למרות שאין דבר נשגב יותר מקבלת פני שכינה, כאן בעולם הזה אנו צריכים להיות ממוקדים בעשיית הטוב יותר מאשר בשפע הרוחני שאותו אנו נקבל לעין ערוך יותר גדול ומשובח בעולם הבא. לכן למרות שאין דבר נשגב יותר מקבלת פני השכינה, אברהם אבינו השכיל להבין שיש להעדיף בעולם הזה את הכנסת האורחים. החיים הם קצרים והמלאכה מרובה. 'פני שכינה' אברהם מקבל מאז כבר כמה אלפי שנים, בין השאר בזכות הכנסת האורחים שלו שקיים בימי חייו בעולם הזה. אגב, גם הכנסת אורחים הוא ממשיך לקבל בהמוניהם אצלו במערה יום יום.
״אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ״.(תהילים יז,טו)
כוחה של ברית הזוגיות בין "לך לך" ובין "וירא"
בס"ד לפרשת וירא התשפ"ו
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה נוהג להאיר ולהדגיש את המבנה הזוגי של פרשות התורה. רוב הפרשות באות בזוגות, ויש חשיבות להתבונן בחיבור ובחלוקה ביניהן. בחינת שתי פרשותיו של אברהם אבינו – "לך לך" ו"וירא" – מגלה לנו שתי קומות בהתפתחותו הרוחנית.
👣 הקומה הראשונה: אברהם המפיץ
בפרשת "לך לך" אנו פוגשים את אברהם המכונן והמפיץ: הוא שומע בקול ה' המדבר אליו והולך לארץ ישראל. אברהם חלם לתקן את העולם, להביא את אמונת הייחוד לכל בני האדם, ו"עשה נפשות" בחרן. הקב"ה מנחה אותו שתיקון העולם דורש התמקדות בארץ המיוחדת – "הארץ אשר אראך". בפרשה זו נכרתת הברית על הארץ בין השם יתברך ואברהם אבינו.
🛡️ הקומה השנייה: בעל ברית
ואילו בפרשת "וירא" אנו פוגשים קומה חדשה ומשמעותית. קומה זו מתאפשרת רק לאחר שאברהם מקיים את מצוות ברית המילה. ברית המילה היא שמאפשרת לאברהם ושרה ללדת את יצחק – וכך מתחיל יסוד עם ישראל כעם נבחר.
עוצמתה של הברית, וביטויה כמי שאחראית להיות מחוללת הקדושה, ניכרת גם בנקודות מפנה נוספות בהיסטוריה: ביציאת מצרים ערך עם ישראל ברית מילה כדי לזכות ולהיות "עם קדוש לה' אלוקינו". התורה משמרת את החיבור הזה לדורות: "כָּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב, מח) – הברית היא תנאי לחג החירות. גם יהושע בן נון, עם הכניסה לארץ, ערך "מבצע" בריתות לכל הגברים שלא נימולו במסע המדבר, כהשלמה רוחנית לכניסה לארץ וכהכנה לחג הפסח הקרב.
👑 עליית מדרגה: מנבואת שמיעה לנבואת ראיה
ברית המילה מעלה את אברהם אבינו לקומה רוחנית חדשה. בזכות מצווה זו הוא זוכה בתחילת פרשת "וירא" לנבואה במדרגה גבוהה יותר: מדרגת ה"ראיה" . ב"לך לך" ה' דיבר אליו וציווה אותו; כאן – "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (בראשית יח, א).
אף שאין הכוונה לגוף הנגלה לעין בשר ודם, מדרגת נבואה זו המכונה 'ראיה' גבוהה יותר מנבואת שמיעה. הרב קוק זצ"ל מתאר נבואה זו (ב"דרשה לשבת וירא תר"ץ, שמועות הראיה 78" ) כנבואה של "בן פלטין הרואה את המלך" לעומת ראיה של "בן כפר או בן כרך". בעוד בן הכפר מאריך בתיאור המלך ובן הכרך מקצר, "בן הפלטין כלל לא מספר לנו כלל מה ראה". כך אברהם אבינו זוכה לנבואה שלא נאמר לנו מה ראה בה.
הרב קוק מסביר שחוסר התיאור נובע מכך שזו התגלות שאינה ניתנת לביטוי וכתיבה, ונשארת בבחינת תורה שבעל פה. הוא מוסיף שראיה נבואית זו הקפיצה את אברהם ביכולת הראיה שלו עצמו, ולכן מיד אחר כך "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (בראשית יח, ב).
🌍 השפעה קוסמית: הסרת "ערלת העולם"
לברית המילה של אברהם הייתה גם השפעה קוסמית כוללת. התורה מקשרת את הפיכת סדום ועמורה – שהיו רעים וחטאים לה' זמן רב – לזמן כריתת הברית של אברהם. כאשר אברהם הופך לאדם בעל ברית, הדרישה והתביעה המוסרית משאר העולם גדלות. הרב קוק מתאר את סדום כ "ערלת העולם" ("דרשה לפרשת וירא שנת תר"ץ, מובא בשמועות הראיה 79" ). לאחר שאברהם מסיר את ערלתו הפרטית, ניגש הקב"ה לטפל ב"ערלת העולם" – סדום.
הקישור הזה נמשך גם לעתיד לבוא. הנביאים קושרים בין הברית המחודשת שיכרות עם ישראל עם ה', לבין מלחמת גוג ומגוג – מלחמת התיקון הקוסמית האחרונה. יחזקאל מקשר ישירות בין כריתת ברית השלום עם ישראל לבין מלחמת גוג:
"וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת־מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם... בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל וְהִנָּבֵא עָלָיו" (יחזקאל לז, כו-לח א).
✨ סיכום: המפגש התכליתי עם המלך
ההתגלות הגבוהה שזכה לה אברהם בראשית הפרשה ("וירא") פותחת צוהר ליעוד נוסף שהנחיל לנו: מלבד עשיית נפשות והמלכת ה' בעולם (מטרת פרשת "לך לך"), אברהם אבינו – "בן הפלטין" שזוכה לראות את המלך – מציב יעוד נוסף לחיינו: לפגוש את המלך.
זו הסיבה שהתורה אינה מציינת מה היה תוכן נבואת ה"ראיה". היא נחשבת נבואה תכליתית ולא אמצעית: המטרה הייתה עצם הפגישה והקרבה למלך, ולאו דווקא ההשפעות המעשיות הנובעות ממנה.
מדוע עוצמתה של ברית המילה כה גדולה? מעבר לעצם גזירת הקב"ה, חז"ל מציינים כי אדם הראשון נברא מהול. החטא גרם לו לאבד את דרגתו הגבוהה, ונעשה "בעל עורלה". מעשה הברית מחזיר אותנו לדרגת האדם הראשון קודם החטא.
יתר על כן, ברית המילה הופכת אותנו לבעלי ברית עם הקב"ה. בעוד שבפרשת "לך לך" אברהם היה אדם המקיים את מצוות ה', בפרשת "וירא" הוא הופך לבעל ברית, בן פלטין הפוגש את המלך. אנו, ההולכים בעקבותיו, כורתים ברית מילה שהיא השער לגן עדן, הפתח לפלטין של מלך מלכי המלכים. זו הסיבה שאברהם אבינו יושב על פתח הגיהנם ומכוון את בעלי הברית היישר לגן עדן.
בס"ד לפרשת וירא התשפ"ו
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה נוהג להאיר ולהדגיש את המבנה הזוגי של פרשות התורה. רוב הפרשות באות בזוגות, ויש חשיבות להתבונן בחיבור ובחלוקה ביניהן. בחינת שתי פרשותיו של אברהם אבינו – "לך לך" ו"וירא" – מגלה לנו שתי קומות בהתפתחותו הרוחנית.
👣 הקומה הראשונה: אברהם המפיץ
בפרשת "לך לך" אנו פוגשים את אברהם המכונן והמפיץ: הוא שומע בקול ה' המדבר אליו והולך לארץ ישראל. אברהם חלם לתקן את העולם, להביא את אמונת הייחוד לכל בני האדם, ו"עשה נפשות" בחרן. הקב"ה מנחה אותו שתיקון העולם דורש התמקדות בארץ המיוחדת – "הארץ אשר אראך". בפרשה זו נכרתת הברית על הארץ בין השם יתברך ואברהם אבינו.
🛡️ הקומה השנייה: בעל ברית
ואילו בפרשת "וירא" אנו פוגשים קומה חדשה ומשמעותית. קומה זו מתאפשרת רק לאחר שאברהם מקיים את מצוות ברית המילה. ברית המילה היא שמאפשרת לאברהם ושרה ללדת את יצחק – וכך מתחיל יסוד עם ישראל כעם נבחר.
עוצמתה של הברית, וביטויה כמי שאחראית להיות מחוללת הקדושה, ניכרת גם בנקודות מפנה נוספות בהיסטוריה: ביציאת מצרים ערך עם ישראל ברית מילה כדי לזכות ולהיות "עם קדוש לה' אלוקינו". התורה משמרת את החיבור הזה לדורות: "כָּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב, מח) – הברית היא תנאי לחג החירות. גם יהושע בן נון, עם הכניסה לארץ, ערך "מבצע" בריתות לכל הגברים שלא נימולו במסע המדבר, כהשלמה רוחנית לכניסה לארץ וכהכנה לחג הפסח הקרב.
👑 עליית מדרגה: מנבואת שמיעה לנבואת ראיה
ברית המילה מעלה את אברהם אבינו לקומה רוחנית חדשה. בזכות מצווה זו הוא זוכה בתחילת פרשת "וירא" לנבואה במדרגה גבוהה יותר: מדרגת ה"ראיה" . ב"לך לך" ה' דיבר אליו וציווה אותו; כאן – "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (בראשית יח, א).
אף שאין הכוונה לגוף הנגלה לעין בשר ודם, מדרגת נבואה זו המכונה 'ראיה' גבוהה יותר מנבואת שמיעה. הרב קוק זצ"ל מתאר נבואה זו (ב"דרשה לשבת וירא תר"ץ, שמועות הראיה 78" ) כנבואה של "בן פלטין הרואה את המלך" לעומת ראיה של "בן כפר או בן כרך". בעוד בן הכפר מאריך בתיאור המלך ובן הכרך מקצר, "בן הפלטין כלל לא מספר לנו כלל מה ראה". כך אברהם אבינו זוכה לנבואה שלא נאמר לנו מה ראה בה.
הרב קוק מסביר שחוסר התיאור נובע מכך שזו התגלות שאינה ניתנת לביטוי וכתיבה, ונשארת בבחינת תורה שבעל פה. הוא מוסיף שראיה נבואית זו הקפיצה את אברהם ביכולת הראיה שלו עצמו, ולכן מיד אחר כך "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (בראשית יח, ב).
🌍 השפעה קוסמית: הסרת "ערלת העולם"
לברית המילה של אברהם הייתה גם השפעה קוסמית כוללת. התורה מקשרת את הפיכת סדום ועמורה – שהיו רעים וחטאים לה' זמן רב – לזמן כריתת הברית של אברהם. כאשר אברהם הופך לאדם בעל ברית, הדרישה והתביעה המוסרית משאר העולם גדלות. הרב קוק מתאר את סדום כ "ערלת העולם" ("דרשה לפרשת וירא שנת תר"ץ, מובא בשמועות הראיה 79" ). לאחר שאברהם מסיר את ערלתו הפרטית, ניגש הקב"ה לטפל ב"ערלת העולם" – סדום.
הקישור הזה נמשך גם לעתיד לבוא. הנביאים קושרים בין הברית המחודשת שיכרות עם ישראל עם ה', לבין מלחמת גוג ומגוג – מלחמת התיקון הקוסמית האחרונה. יחזקאל מקשר ישירות בין כריתת ברית השלום עם ישראל לבין מלחמת גוג:
"וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת־מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם... בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל וְהִנָּבֵא עָלָיו" (יחזקאל לז, כו-לח א).
✨ סיכום: המפגש התכליתי עם המלך
ההתגלות הגבוהה שזכה לה אברהם בראשית הפרשה ("וירא") פותחת צוהר ליעוד נוסף שהנחיל לנו: מלבד עשיית נפשות והמלכת ה' בעולם (מטרת פרשת "לך לך"), אברהם אבינו – "בן הפלטין" שזוכה לראות את המלך – מציב יעוד נוסף לחיינו: לפגוש את המלך.
זו הסיבה שהתורה אינה מציינת מה היה תוכן נבואת ה"ראיה". היא נחשבת נבואה תכליתית ולא אמצעית: המטרה הייתה עצם הפגישה והקרבה למלך, ולאו דווקא ההשפעות המעשיות הנובעות ממנה.
מדוע עוצמתה של ברית המילה כה גדולה? מעבר לעצם גזירת הקב"ה, חז"ל מציינים כי אדם הראשון נברא מהול. החטא גרם לו לאבד את דרגתו הגבוהה, ונעשה "בעל עורלה". מעשה הברית מחזיר אותנו לדרגת האדם הראשון קודם החטא.
יתר על כן, ברית המילה הופכת אותנו לבעלי ברית עם הקב"ה. בעוד שבפרשת "לך לך" אברהם היה אדם המקיים את מצוות ה', בפרשת "וירא" הוא הופך לבעל ברית, בן פלטין הפוגש את המלך. אנו, ההולכים בעקבותיו, כורתים ברית מילה שהיא השער לגן עדן, הפתח לפלטין של מלך מלכי המלכים. זו הסיבה שאברהם אבינו יושב על פתח הגיהנם ומכוון את בעלי הברית היישר לגן עדן.
בס"ד לפרשת וירא התשפ"ז
מה עושה המשיח בסדום?
מדרש מפתיע
מובא במדרש רבה:
"אָמַר רַבִּי יִצְחָק (תהלים פט, כא): מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, הֵיכָן מְצָאתִיו בִּסְדוֹם." (בראשית רבה מא, ד)
זהו מדרש פליאה של ממש. היכן מצא הקב"ה את דוד עבדו? בסדום!
לכאורה אפשר היה להסתפק בהסבר פשוט: דוד המלך הוא צאצא של רות המואבייה, ולרות יש שורשים בסדום. אבל אילו זו הייתה כל הכוונה, היינו מצפים שהמדרש יתלה את הזכות בלוט – בן אחיו של אברהם ואחיה של שרה אמנו. כך היה הסיפור נסגר יפה: העמל והטורח שהשקיעו בו אברהם ושרה לא ירדו לטמיון, ומלוט יצאה רות, שהתגיירה וממנה יצא דוד המלך.
אבל רבי יצחק מדגיש דווקא את סדום – העיר שבה בחר לוט לשכון, וממנה לקח את אשתו. והנה הפלא: אשת לוט, זו שלא הצליחה להתאפק בבריחה מסדום, הביטה לאחוריה והפכה לנציב מלח – ממנה היה עתיד לצאת מלך המשיח.
מאיגרא רמה לבירא עמיקתא
נחזור רגע לאחור. אברהם אבינו נפרד מלוט בעקבות מריבת הרועים, ולוט – בלי להתבלבל לרגע – עובר מביתו של אברהם, איש החסד והכנסת האורחים, היישר אל אנשי "שלי שלי ושלך שלך". אלו אנשי מידת הדין הקשה, העסוקים רק בהנאות עצמם, ואף הפכו את הקמצנות לאידיאל: אסור לעזור לאחרים, אסור להכניס אורחים ואסור לתת צדקה לעניים. דווקא שם מצא לוט את מקומו, ושם הקים את ביתו. ממש ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
ודווקא שם, בבור העמוק הזה, על ידי אדם שברח מחברת הצדיקים אל שאול תחתיות, התגלה ניצוץ מלך המשיח – אצל אשת לוט הסדומית. פלא גדול!
אותו סיפור, דור אחר
הדבר מזכיר את סיפורו של אלימלך, איש נעמי. בשנות הבצורת לא רצה אלימלך להפסיד את הונו על מתנות עניים, וירד עם משפחתו לשדה מואב. גם הוא, כמו לוט, ביצע מעבר קיצוני במיוחד: מבית לחם, עיר החסד והכנסת האורחים, אל ממלכת מואב – שעליה נאמר בתורה "אֲשֶׁר לֹא־קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם"(דברים כג,ה).
נפילתו גררה את מותו ואת מות בניו, מחלון וכליון, בארץ מואב. ובכל זאת, דווקא משם צומחת הישועה: רות המואבייה, בת מלכים, נישאה למחלון, ולאחר מותו עלתה עם נעמי לבית לחם, התגיירה, וזכתה להיות אמה של מלכות – סבתו הגדולה של דוד המלך.
שתי שאלות
ההשגחה העליונה, כך נראה, אוהבת הפתעות. מדוע סידרה דווקא שבין אנשי סדום, הרעים והחטאים לה' מאוד, תימצא נשמת מלך המשיח? ומדוע הייתה צריכה להיחשף דווקא על ידי לוט, שעזב את הבית היפה ביותר בעולם והלך לרעות בשדות זרים?
כדי לענות, נתבונן בשני דברים: במקומה של סדום, שבו נמצאו ניצני המשיח, ובאומה הסדומית עצמה.
המקום: הנקודה הנמוכה בעולם
"כגן ה' כארץ מצרים"
סדום שכנה בכיכר הירדן, בואכה ים המלח. התורה מתארת את המקום "כגן ה' כארץ מצרים"(בראשית יג,י). "גן ה'" מזכיר את גן עדן, אבל החצי השני של הפסוק, הקושר את המקום לארץ מצרים הידועה ביצריה החזקים, מרמז שמדובר בגן עדן בגרסתו המקולקלת – זו שאחרי החטא: גן עדן של עץ הדעת, של יצר העריות ושל יצר התאווה בכלל. לא במקרה, גם בהמשך התורה, באותו חבל ארץ ממש, מסופר: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב"(במדבר כה,א).
נבואות התיקון: נחל השיטים
אבל הסיפור לא נגמר בנפילה. הנביאים מדברים על התיקון שיבוא לחבל ארץ זה בימות המשיח – ריפוי נחל השיטים. כך מתנבא יואל:
"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם, וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" (יואל ד, יח)
וכך מתנבא זכריה:
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַ͏ִם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה." (זכריה יד, ח)
ויחזקאל מוסיף:
"וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם. (יחזקאל מז, ח)
יואל אמנם אינו מציין היכן נמצא נחל השיטים, אבל את המקום הנקרא "שיטים" אנו מכירים היטב – שם חטאו בני ישראל עם בנות מואב. גם דברי זכריה ויחזקאל מכוונים אותנו לאותו אזור.
בעצם, הנביאים מדברים על השלמת התיקון של חטא אדם הראשון – חטא עץ הדעת. מתברר שהמקום שבו ניכרה הנפילה האנושית יותר מכל מקום אחר הוא גם המקום הנמוך ביותר בעולם – ואותו בדיוק יש לתקן. וזהו שאומר יחזקאל הנביא:
"וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן׃" (יחזקאל טז, נה)
לוט – אדם הראשון בגרסה המקוללת
השל"ה הקדוש מבאר שארבעת המלכים, במלחמתם בחמש ערי הכיכר, ביקשו למנוע את קימת מלכות המשיח. לכן שבו את לוט, וכבשו ושללו את סדום; ואברהם אבינו שחרר מידם את לוט ואת סדום, כדי להביא את התיקון לעולם.
ועוד רמז קטן: "לוט" בגימטריה 45, בדיוק כמו "אדם". ויחד עם זאת, פירוש השם לוט הוא מקולל. יוצא שלוט הוא מעין גרסה מקוללת של אדם הראשון.
מכאן שהיפרדות לוט מאברהם הייתה מעין סיבוב נוסף של גירוש אדם מגן עדן – אלא שהפעם התגלה חידוש: אדם הראשון התפצל לשניים. אברהם אבינו המשיך את החלק הטוב והקדוש של אדם הראשון, ולוט – את החלק הנפול. וכשאברהם הציל את לוט, הוא סלל את הדרך לתיקון החלק הנפול. מעשה אבות סימן לבנים: את התיקון השלם של אדם הראשון, גם בחלקו המקולל, ישלים מלך המשיח.
האומה: מה נשאר מסדום?
התורה מעידה על אנשי סדום שהיו "רעים וחטאים לה' מאוד". מן הסיפור עולה שהיו מקולקלים במיוחד בעריות, בזנות ובמשכב זכור, וגם שהתנגדו עקרונית להכנסת אורחים. המדרשים מתארים כיצד קלקולים אלו אף עוגנו בחוקים: תרבות מתירנית ויצרית, מסודרת היטב בספר חוקים תואם.
אברהם אבינו, איש החסד, מנהל משא ומתן עם הקב"ה בניסיון להציל אותם, אך לצערו לא נמצאים בעיר די צדיקים. רק לוט ומשפחתו ניצלים מן ההפכה, ומסדום לא נשאר זכר.
רגע, זה לא לגמרי מדויק. אשת לוט הייתה סדומית. אמנם גם היא לא שרדה והפכה לנציב מלח, אבל שתי בנותיה, שיצאו עם לוט, המשיכו את הגנים של סדום. יוצא שה' זיכך מתוך סדום חלק קטן, שבזכות נישואיו ללוט יכול היה להינצל. ולא די בכך: ריבונו של עולם, עם ההומור האלוקי שלו, תכנן שמאותו שביב אחרון של סדום ייצא דווקא מלך המשיח.
למה דווקא שם?
נשמה בשבי
מבאר הערבי נחל (פרשת קורח):
"בחטא אדם הראשון שנפלו הנשמות בעמקי הקליפות, אזי כל עוד שהיתה הנשמה יותר קדושה וגבוה הוכרחה להיות נשבה תוך קליפות עצומות לבלי תוכל להתגבר בעוצם קדושתה לבטל ולכלות הקליפה ההיא.
לזאת נשמת דוד המלך ע"ה שהיתה יקרת ערך נשבה תוך ב' קליפות עמון ומואב שהם קליפות גדולות הכוללות חיות הרע של ב' אומות שלימות הטמאות הללו והיתה בשביה עצומה,"
הנושא אינו פשוט להבנה: מדוע מנהל ה' את עולמו כך, שנשמה קדושה כל כך תהיה שבויה במעמקי הקליפות הקשות ביותר? נציע כמה כיווני הבנה.
קליפה שומרת, קליפה מעצבת
אפשרות אחת: לקליפות יש תפקיד של שמירה. וממילא, ככל שהנשמה גדולה יותר, כך היא זקוקה לשמירה גדולה יותר. הקליפות שומרות על הנשמה הגדולה שלא תתגלה לפני זמנה.
אפשרות אחרת: הקליפות הן כוחות יצירה. ככל שהנשמה גדולה יותר, צריך להתאים לה כלים – קליפות – ההולמים את ייעודה, כמו שאמרו חז"ל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"(ילקוט שמעוני נ"ך תקלה). משל למה הדבר דומה? לא דומה המעטפת שצריכה משאית לזו שצריכה מכונית חיפושית.
מהמקום הנמוך – אל העולם כולו
עוד נראה לומר: המטרה איננה רק הנשמה הקדושה כשלעצמה, אלא תיקון העולם כולו. לכן שתל אותה ה' דווקא במקום הנמוך ביותר בעולם – כדי שכאשר תשתחרר מכבליה, תוכל לרומם עמה את העולם כולו. מלך המשיח צריך להביא את העולם לתיקונו, ולשם כך קיבל נגיעה וקשר לכל חלקי הבריאה – גם לנמוכים שבהם.
הצד המשיחי של "שלי שלי"
ועוד: הדגל של סדום הוא "שלי שלי ושלך שלך" – מידת הדין הקשה. אמנם הקב"ה ראה שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין, ולכן שיתף בה את מידת הרחמים; אבל כביכול הוא יושב ומצפה שנצליח להעמיד את העולם במידת הדין – בזכות ולא בחסד.
מתברר שיש בסדום משהו משיחי מאוד. אנשי סדום אמנם השתמשו לרעה במידת הדין, אבל אחרי בירורים ועבודה רבה נזכה, בעזרת ה', לגלות את חלקי הקדושה החבויים בה ולחברם אל הקודש. אברהם אבינו, בכל המשא ומתן שניהל עם הקב"ה על סדום, חיפש בעצם את הקדושה החבויה שם – ובכך סלל את הדרך למלך המשיח, שישלים את המשימה.
מסר לדורנו
קל לנו לסמן מקומות ואנשים כ"סדום" ולהתייאש מהם. המדרש מלמד שדווקא בנקודות הנמוכות ביותר עשויים להסתתר הניצוצות הגדולים ביותר. גם בדורנו, שבו היצרים ותרבות ה"שלי שלי" גלויים מאוד, הירידה עצמה עשויה להיות הכנה לעלייה. תפקידנו, כדרכו של אברהם, לחפש את הטוב החבוי ולא להפסיק "לנהל משא ומתן" על כל נשמה. ומי יודע – אולי המשיח כבר מחכה, עטוף בקליפה, דווקא במקום שהכי פחות היינו מצפים.
מה עושה המשיח בסדום?
מדרש מפתיע
מובא במדרש רבה:
"אָמַר רַבִּי יִצְחָק (תהלים פט, כא): מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, הֵיכָן מְצָאתִיו בִּסְדוֹם." (בראשית רבה מא, ד)
זהו מדרש פליאה של ממש. היכן מצא הקב"ה את דוד עבדו? בסדום!
לכאורה אפשר היה להסתפק בהסבר פשוט: דוד המלך הוא צאצא של רות המואבייה, ולרות יש שורשים בסדום. אבל אילו זו הייתה כל הכוונה, היינו מצפים שהמדרש יתלה את הזכות בלוט – בן אחיו של אברהם ואחיה של שרה אמנו. כך היה הסיפור נסגר יפה: העמל והטורח שהשקיעו בו אברהם ושרה לא ירדו לטמיון, ומלוט יצאה רות, שהתגיירה וממנה יצא דוד המלך.
אבל רבי יצחק מדגיש דווקא את סדום – העיר שבה בחר לוט לשכון, וממנה לקח את אשתו. והנה הפלא: אשת לוט, זו שלא הצליחה להתאפק בבריחה מסדום, הביטה לאחוריה והפכה לנציב מלח – ממנה היה עתיד לצאת מלך המשיח.
מאיגרא רמה לבירא עמיקתא
נחזור רגע לאחור. אברהם אבינו נפרד מלוט בעקבות מריבת הרועים, ולוט – בלי להתבלבל לרגע – עובר מביתו של אברהם, איש החסד והכנסת האורחים, היישר אל אנשי "שלי שלי ושלך שלך". אלו אנשי מידת הדין הקשה, העסוקים רק בהנאות עצמם, ואף הפכו את הקמצנות לאידיאל: אסור לעזור לאחרים, אסור להכניס אורחים ואסור לתת צדקה לעניים. דווקא שם מצא לוט את מקומו, ושם הקים את ביתו. ממש ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
ודווקא שם, בבור העמוק הזה, על ידי אדם שברח מחברת הצדיקים אל שאול תחתיות, התגלה ניצוץ מלך המשיח – אצל אשת לוט הסדומית. פלא גדול!
אותו סיפור, דור אחר
הדבר מזכיר את סיפורו של אלימלך, איש נעמי. בשנות הבצורת לא רצה אלימלך להפסיד את הונו על מתנות עניים, וירד עם משפחתו לשדה מואב. גם הוא, כמו לוט, ביצע מעבר קיצוני במיוחד: מבית לחם, עיר החסד והכנסת האורחים, אל ממלכת מואב – שעליה נאמר בתורה "אֲשֶׁר לֹא־קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם"(דברים כג,ה).
נפילתו גררה את מותו ואת מות בניו, מחלון וכליון, בארץ מואב. ובכל זאת, דווקא משם צומחת הישועה: רות המואבייה, בת מלכים, נישאה למחלון, ולאחר מותו עלתה עם נעמי לבית לחם, התגיירה, וזכתה להיות אמה של מלכות – סבתו הגדולה של דוד המלך.
שתי שאלות
ההשגחה העליונה, כך נראה, אוהבת הפתעות. מדוע סידרה דווקא שבין אנשי סדום, הרעים והחטאים לה' מאוד, תימצא נשמת מלך המשיח? ומדוע הייתה צריכה להיחשף דווקא על ידי לוט, שעזב את הבית היפה ביותר בעולם והלך לרעות בשדות זרים?
כדי לענות, נתבונן בשני דברים: במקומה של סדום, שבו נמצאו ניצני המשיח, ובאומה הסדומית עצמה.
המקום: הנקודה הנמוכה בעולם
"כגן ה' כארץ מצרים"
סדום שכנה בכיכר הירדן, בואכה ים המלח. התורה מתארת את המקום "כגן ה' כארץ מצרים"(בראשית יג,י). "גן ה'" מזכיר את גן עדן, אבל החצי השני של הפסוק, הקושר את המקום לארץ מצרים הידועה ביצריה החזקים, מרמז שמדובר בגן עדן בגרסתו המקולקלת – זו שאחרי החטא: גן עדן של עץ הדעת, של יצר העריות ושל יצר התאווה בכלל. לא במקרה, גם בהמשך התורה, באותו חבל ארץ ממש, מסופר: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב"(במדבר כה,א).
נבואות התיקון: נחל השיטים
אבל הסיפור לא נגמר בנפילה. הנביאים מדברים על התיקון שיבוא לחבל ארץ זה בימות המשיח – ריפוי נחל השיטים. כך מתנבא יואל:
"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם, וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" (יואל ד, יח)
וכך מתנבא זכריה:
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַ͏ִם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה." (זכריה יד, ח)
ויחזקאל מוסיף:
"וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם. (יחזקאל מז, ח)
יואל אמנם אינו מציין היכן נמצא נחל השיטים, אבל את המקום הנקרא "שיטים" אנו מכירים היטב – שם חטאו בני ישראל עם בנות מואב. גם דברי זכריה ויחזקאל מכוונים אותנו לאותו אזור.
בעצם, הנביאים מדברים על השלמת התיקון של חטא אדם הראשון – חטא עץ הדעת. מתברר שהמקום שבו ניכרה הנפילה האנושית יותר מכל מקום אחר הוא גם המקום הנמוך ביותר בעולם – ואותו בדיוק יש לתקן. וזהו שאומר יחזקאל הנביא:
"וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן׃" (יחזקאל טז, נה)
לוט – אדם הראשון בגרסה המקוללת
השל"ה הקדוש מבאר שארבעת המלכים, במלחמתם בחמש ערי הכיכר, ביקשו למנוע את קימת מלכות המשיח. לכן שבו את לוט, וכבשו ושללו את סדום; ואברהם אבינו שחרר מידם את לוט ואת סדום, כדי להביא את התיקון לעולם.
ועוד רמז קטן: "לוט" בגימטריה 45, בדיוק כמו "אדם". ויחד עם זאת, פירוש השם לוט הוא מקולל. יוצא שלוט הוא מעין גרסה מקוללת של אדם הראשון.
מכאן שהיפרדות לוט מאברהם הייתה מעין סיבוב נוסף של גירוש אדם מגן עדן – אלא שהפעם התגלה חידוש: אדם הראשון התפצל לשניים. אברהם אבינו המשיך את החלק הטוב והקדוש של אדם הראשון, ולוט – את החלק הנפול. וכשאברהם הציל את לוט, הוא סלל את הדרך לתיקון החלק הנפול. מעשה אבות סימן לבנים: את התיקון השלם של אדם הראשון, גם בחלקו המקולל, ישלים מלך המשיח.
האומה: מה נשאר מסדום?
התורה מעידה על אנשי סדום שהיו "רעים וחטאים לה' מאוד". מן הסיפור עולה שהיו מקולקלים במיוחד בעריות, בזנות ובמשכב זכור, וגם שהתנגדו עקרונית להכנסת אורחים. המדרשים מתארים כיצד קלקולים אלו אף עוגנו בחוקים: תרבות מתירנית ויצרית, מסודרת היטב בספר חוקים תואם.
אברהם אבינו, איש החסד, מנהל משא ומתן עם הקב"ה בניסיון להציל אותם, אך לצערו לא נמצאים בעיר די צדיקים. רק לוט ומשפחתו ניצלים מן ההפכה, ומסדום לא נשאר זכר.
רגע, זה לא לגמרי מדויק. אשת לוט הייתה סדומית. אמנם גם היא לא שרדה והפכה לנציב מלח, אבל שתי בנותיה, שיצאו עם לוט, המשיכו את הגנים של סדום. יוצא שה' זיכך מתוך סדום חלק קטן, שבזכות נישואיו ללוט יכול היה להינצל. ולא די בכך: ריבונו של עולם, עם ההומור האלוקי שלו, תכנן שמאותו שביב אחרון של סדום ייצא דווקא מלך המשיח.
למה דווקא שם?
נשמה בשבי
מבאר הערבי נחל (פרשת קורח):
"בחטא אדם הראשון שנפלו הנשמות בעמקי הקליפות, אזי כל עוד שהיתה הנשמה יותר קדושה וגבוה הוכרחה להיות נשבה תוך קליפות עצומות לבלי תוכל להתגבר בעוצם קדושתה לבטל ולכלות הקליפה ההיא.
לזאת נשמת דוד המלך ע"ה שהיתה יקרת ערך נשבה תוך ב' קליפות עמון ומואב שהם קליפות גדולות הכוללות חיות הרע של ב' אומות שלימות הטמאות הללו והיתה בשביה עצומה,"
הנושא אינו פשוט להבנה: מדוע מנהל ה' את עולמו כך, שנשמה קדושה כל כך תהיה שבויה במעמקי הקליפות הקשות ביותר? נציע כמה כיווני הבנה.
קליפה שומרת, קליפה מעצבת
אפשרות אחת: לקליפות יש תפקיד של שמירה. וממילא, ככל שהנשמה גדולה יותר, כך היא זקוקה לשמירה גדולה יותר. הקליפות שומרות על הנשמה הגדולה שלא תתגלה לפני זמנה.
אפשרות אחרת: הקליפות הן כוחות יצירה. ככל שהנשמה גדולה יותר, צריך להתאים לה כלים – קליפות – ההולמים את ייעודה, כמו שאמרו חז"ל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"(ילקוט שמעוני נ"ך תקלה). משל למה הדבר דומה? לא דומה המעטפת שצריכה משאית לזו שצריכה מכונית חיפושית.
מהמקום הנמוך – אל העולם כולו
עוד נראה לומר: המטרה איננה רק הנשמה הקדושה כשלעצמה, אלא תיקון העולם כולו. לכן שתל אותה ה' דווקא במקום הנמוך ביותר בעולם – כדי שכאשר תשתחרר מכבליה, תוכל לרומם עמה את העולם כולו. מלך המשיח צריך להביא את העולם לתיקונו, ולשם כך קיבל נגיעה וקשר לכל חלקי הבריאה – גם לנמוכים שבהם.
הצד המשיחי של "שלי שלי"
ועוד: הדגל של סדום הוא "שלי שלי ושלך שלך" – מידת הדין הקשה. אמנם הקב"ה ראה שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין, ולכן שיתף בה את מידת הרחמים; אבל כביכול הוא יושב ומצפה שנצליח להעמיד את העולם במידת הדין – בזכות ולא בחסד.
מתברר שיש בסדום משהו משיחי מאוד. אנשי סדום אמנם השתמשו לרעה במידת הדין, אבל אחרי בירורים ועבודה רבה נזכה, בעזרת ה', לגלות את חלקי הקדושה החבויים בה ולחברם אל הקודש. אברהם אבינו, בכל המשא ומתן שניהל עם הקב"ה על סדום, חיפש בעצם את הקדושה החבויה שם – ובכך סלל את הדרך למלך המשיח, שישלים את המשימה.
מסר לדורנו
קל לנו לסמן מקומות ואנשים כ"סדום" ולהתייאש מהם. המדרש מלמד שדווקא בנקודות הנמוכות ביותר עשויים להסתתר הניצוצות הגדולים ביותר. גם בדורנו, שבו היצרים ותרבות ה"שלי שלי" גלויים מאוד, הירידה עצמה עשויה להיות הכנה לעלייה. תפקידנו, כדרכו של אברהם, לחפש את הטוב החבוי ולא להפסיק "לנהל משא ומתן" על כל נשמה. ומי יודע – אולי המשיח כבר מחכה, עטוף בקליפה, דווקא במקום שהכי פחות היינו מצפים.
053 525 3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |