בס"ד לפרשת אחרי מות התשפ"א
התורה סיפרה לנו בפרשת שמיני על מותם של נדב ואביהו ביום חנוכת המשכן, עשתה פסק זמן בנושא והביאה את דיני הטמאים והטומאות בפרשות תזריע מצורע, וחזרה להתייחס למותם של נדב ואביהו בפרשתנו: וַיְדַבֵּ֤ר יְ-הוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְ-הוָ֖ה וַיָּמֻֽתוּ׃ וַיֹּ֨אמֶר יְ-הוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת׃ בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה׃
מפשט הפסוקים נראה שמכבד ומעריך אותם, הכתוב מספר לנו שהם התקרבו אל השם ומתו, ומתוך כך מורה לנו את הדרך לבוא אל הקודש מבלי למות: רק הכהן הגדול, רק פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, רק בבגדי לבן, אילו קורבנות יש להקריב ביום זה, בקיצור דיני יום הכיפורים מובאים בתוך ההדרכה: כיצד לבוא אל הקודש פנימה ולא למות. נשמע מכאן שנדב ואביהו פתחו ציר, הם היו הראשונים לבוא אל הקודש פנימה, אלא שהמחיר שהם שילמו היה שהם עזבו את העולם הזה. עכשיו מלמדת אותנו התורה את הדרך לעשות זאת מבלי למות.
מבאר התפארת שלמה: ידוע שלכל דבר שבקדושה הנה "סביב רשעים יתהלכון" הקליפה סובבת על הקדושה מבחוץ ומנסה כל הזמן לינק ממנה חיותה. והכלל שככל שהקדושה גדולה יותר כך הקליפה חזקה עליו יותר. לכן הפרשה הקודמת מסתיימת באזהרה לבני ישראל: וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֙תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת־מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם. קרי עם ישראל שנועד במיוחד אל הקדושה צריך להיזהר במיוחד מהטומאה. כי יש אפשרות לישראל ליפול לטומאה חלילה יותר משאר אומות העולם.
למה הקליפה סובבת על הקדושה מבחוץ? למה ה' כך ברא העולם? הקליפה רוצה חיים, כיוון שאין לה חיים מעצמה-היא נאחזת בקדושה לקבל חיים. למה ה' ברא כך העולם-כדי לשמור את הקדושה. בדיוק כמו במשל, כמו קליפת הפרי, שזכות קיומה בהיותה מגינה על הפרי וכל חיותה מהפרי. כך בעולם בכלל ובפרט, הכוחות המתנגדים אלינו הם הכוחות המדרבנים אותנו להיות אנחנו עצמנו.
נחזור לדברי התפארת שלמה, בזאת יבוא אהרן אל הקודש, במסירות הנפש של בני אהרן שהמיתו את הקליפות יוכל לבוא אל הקודש. מדבריו למדנו שהם הצליחו במשימה והמיתו את כל הקליפות, עכשיו התורה מלמדת כיצד נוכל לעשות זאת ולהישאר בחיים, לטפס לשמים מבלי לעזוב את הארץ.
אנחנו רגילים לראות שהאתגר הגדול של יום הכיפורים הינו הכפרה על חטאי ישראל, ולשם זה אנו צריכים את הכהן הגדול שיכין עצמו שבעה ימים, יתקדש ויכנס לפני ולפנים ויתפלל עלינו לפני ה'. כאן אנו רואים מבט שונה של הדברים: המטרה לבוא אל הקודש פנימה, להיות קדושים, דבקים בה' ולהישאר בחיים. הדרך להגיע לזה היא על ידי הצום, הווידוי, התפילות ועבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.
יוצא
כך נוכל גם להבין דין יוצא דופן בדיני יום הכיפורים: וְכָל־אָדָ֞ם לֹא־יִהְיֶ֣ה ׀ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד־צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃ התורה אוסרת הימצאות שום אדם במקדש בזמן שהכהן הגדול נכנס פנימה. אז כיצד הכהן הגדול עצמו יכול להיכנס?
באמת כניסת כהן גדול לקודש הקדשים יש בה מסירות נפש, בבית שני רוב הכהנים הגדולים לא השלימו את שנתם. וכיוון שהכהן הגדול נכנס כשליח של כל העם, אף הוא איננו אדם (פרטי) בזמן זה, וכך מתקיים הדין שכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש.
יצא לנו שילוב מדהים, עם ישראל צריך את הכהן הגדול שיכנס פנימה ויכפר על חטאינו. הכהן הגדול צריך את עם ישראל כדי שבזכותנו/בשליחותנו הוא יוכל להיכנס פנימה, ולבוא אל הקודש מבלי למות. באמצעות הכהן הגדול יש לכל ישראל חיבור אל הקודש, זהו יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו. כל העולמות כולם צריכים את עם ישראל והכהן הגדול שיחברו את העולמות, שיחברו שמים וארץ.
שבת שלום בעז מלט
התורה סיפרה לנו בפרשת שמיני על מותם של נדב ואביהו ביום חנוכת המשכן, עשתה פסק זמן בנושא והביאה את דיני הטמאים והטומאות בפרשות תזריע מצורע, וחזרה להתייחס למותם של נדב ואביהו בפרשתנו: וַיְדַבֵּ֤ר יְ-הוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְ-הוָ֖ה וַיָּמֻֽתוּ׃ וַיֹּ֨אמֶר יְ-הוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת׃ בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה׃
מפשט הפסוקים נראה שמכבד ומעריך אותם, הכתוב מספר לנו שהם התקרבו אל השם ומתו, ומתוך כך מורה לנו את הדרך לבוא אל הקודש מבלי למות: רק הכהן הגדול, רק פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, רק בבגדי לבן, אילו קורבנות יש להקריב ביום זה, בקיצור דיני יום הכיפורים מובאים בתוך ההדרכה: כיצד לבוא אל הקודש פנימה ולא למות. נשמע מכאן שנדב ואביהו פתחו ציר, הם היו הראשונים לבוא אל הקודש פנימה, אלא שהמחיר שהם שילמו היה שהם עזבו את העולם הזה. עכשיו מלמדת אותנו התורה את הדרך לעשות זאת מבלי למות.
מבאר התפארת שלמה: ידוע שלכל דבר שבקדושה הנה "סביב רשעים יתהלכון" הקליפה סובבת על הקדושה מבחוץ ומנסה כל הזמן לינק ממנה חיותה. והכלל שככל שהקדושה גדולה יותר כך הקליפה חזקה עליו יותר. לכן הפרשה הקודמת מסתיימת באזהרה לבני ישראל: וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֙תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת־מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם. קרי עם ישראל שנועד במיוחד אל הקדושה צריך להיזהר במיוחד מהטומאה. כי יש אפשרות לישראל ליפול לטומאה חלילה יותר משאר אומות העולם.
למה הקליפה סובבת על הקדושה מבחוץ? למה ה' כך ברא העולם? הקליפה רוצה חיים, כיוון שאין לה חיים מעצמה-היא נאחזת בקדושה לקבל חיים. למה ה' ברא כך העולם-כדי לשמור את הקדושה. בדיוק כמו במשל, כמו קליפת הפרי, שזכות קיומה בהיותה מגינה על הפרי וכל חיותה מהפרי. כך בעולם בכלל ובפרט, הכוחות המתנגדים אלינו הם הכוחות המדרבנים אותנו להיות אנחנו עצמנו.
נחזור לדברי התפארת שלמה, בזאת יבוא אהרן אל הקודש, במסירות הנפש של בני אהרן שהמיתו את הקליפות יוכל לבוא אל הקודש. מדבריו למדנו שהם הצליחו במשימה והמיתו את כל הקליפות, עכשיו התורה מלמדת כיצד נוכל לעשות זאת ולהישאר בחיים, לטפס לשמים מבלי לעזוב את הארץ.
אנחנו רגילים לראות שהאתגר הגדול של יום הכיפורים הינו הכפרה על חטאי ישראל, ולשם זה אנו צריכים את הכהן הגדול שיכין עצמו שבעה ימים, יתקדש ויכנס לפני ולפנים ויתפלל עלינו לפני ה'. כאן אנו רואים מבט שונה של הדברים: המטרה לבוא אל הקודש פנימה, להיות קדושים, דבקים בה' ולהישאר בחיים. הדרך להגיע לזה היא על ידי הצום, הווידוי, התפילות ועבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.
יוצא
כך נוכל גם להבין דין יוצא דופן בדיני יום הכיפורים: וְכָל־אָדָ֞ם לֹא־יִהְיֶ֣ה ׀ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד־צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃ התורה אוסרת הימצאות שום אדם במקדש בזמן שהכהן הגדול נכנס פנימה. אז כיצד הכהן הגדול עצמו יכול להיכנס?
באמת כניסת כהן גדול לקודש הקדשים יש בה מסירות נפש, בבית שני רוב הכהנים הגדולים לא השלימו את שנתם. וכיוון שהכהן הגדול נכנס כשליח של כל העם, אף הוא איננו אדם (פרטי) בזמן זה, וכך מתקיים הדין שכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש.
יצא לנו שילוב מדהים, עם ישראל צריך את הכהן הגדול שיכנס פנימה ויכפר על חטאינו. הכהן הגדול צריך את עם ישראל כדי שבזכותנו/בשליחותנו הוא יוכל להיכנס פנימה, ולבוא אל הקודש מבלי למות. באמצעות הכהן הגדול יש לכל ישראל חיבור אל הקודש, זהו יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו. כל העולמות כולם צריכים את עם ישראל והכהן הגדול שיחברו את העולמות, שיחברו שמים וארץ.
שבת שלום בעז מלט
בס"ד לפרשת אחרי מות התשפ"ב
בס"ד פרשת אחרי-מות קדושים התשפ"ג
אחת האמירות העממיות המפורסמות, מדברת על רצון לאכול עוגה מגרה וטעימה, אך עם זאת להשאיר אותה שלימה, ההקשר לזה בפרשה מופיע בפתיחה, שם התורה מדריכה את הכהנים הגדולים איך להיכנס אל הקודש פנימה אבל מבלי למות, היות ולהיכנס ואז למות זו בעצם הדרך הכי קלה איך גם להיכנס וגם לא להיות שם, פשוט כי מתים, ולכן התורה מציינת את מותם של נדב ואביהוא בו בזמן שהם נכנסו אל הקודש פנימה ביום חנוכת המשכן, גם חז"ל מספרים לנו שבשלהי בית שני רבים מהכהנים הגדולים לא השלימו את שנתם. הזהירות הנצרכת בהתקרבות אל הקודש והסכנה בכך כבר מופיעה במעמד הר סיני וכך נאמר: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת.(שמות יט,יב) זה גם מדגיש נקודה חשובה כי במקום שבו אנו זוכים להפגש עם מקור החיים עם האין סוף ברוך הוא, נצרכת יחד עם האהבה העצומה גם היראה והזהירות.
למעשה התורה מביאה מתווה של הדרכה מפורטת עם סדר מדויק של פעולות נצרכות כדי שהכהן יוכל להיכנס אל הקודש פנימה בצורה הנכונה.
א. הכניסה פנימה מותרת לכהן הגדול רק אחת בשנה ביום הכיפורים. הוא היום שבו זכינו לקבל את לוחות הברית השניים-יום מאוד מיוחד שבו התגלה הקשר האינטימי והעמוק שבין הקב"ה ועם ישראל,קשר שעמד גם במבחן חטא העגל.
ב. בנוסף ישנם הקרבנות שהוא צריך להקריב לכפר בעדו בעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. בפשיטות המשמעות היא שכדי להכנס אל הקודש פנימה צריך להיות לא רק הכהן הגדול אלא גם כל עם ישראל נקי מעוון.
ג. הוא גם צריך לקחת איתו מחתה ולהקטיר קטורת בכניסתו פנימה אל קודש הקודשים,
ועוד כמה דינים חשובים.
אבל בהקשר של הנושא שלנו של לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה, נתבונן בדין מיוחד המובא כאן, וכך נאמר: וְכׇל־אָדָם לֹא־יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד־צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל׃(ויקרא טז,יז)
הדין הזה ממש מזכיר את האיסור שציינו במעמד הר סיני, עת ניגש משה אל הא-לוהים. בפשיטות הכוונה שאסור לאף אדם להיות במשכן( ולימים במקדש) בזמן שהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים ביום הקדוש הזה.
חכמינו דייקו מלשון הכתוב שהאיסור הזה תקף גם לכהן הגדול עצמו. אלא שאז מגיעה נקודת הבעיה כיצד כהן יכול להכנס לקה"ק אם אסור לו להיות באוהל מועד? וכמו שראינו זה מה שקרה לשני בני אהרן, נדב ואביהוא, הם אכן נכנסו פנימה, אך כיוון שאין אפשרות לכל אדם להיות שם, הם הצליחו במשימה אבל יחד עם זאת גם מתו.
כאן מגיע הפתרון המופלא אשר חושף לנו יחסי תלות הדדיים בין הכהן הגדול ובין עם ישראל, והפתרון הוא כאשר הכהן לא נכנס כאדם פרטי אלא כנציג הכללי של העם, לא כאדם יחיד אלא כציבור,
העם זקוק לכה"ג שיכפר על עונותיהם ביוה"כ. אך הכה"ג זקוק לעם ישראל כדי שיוכל להכנס אל הקודש פנימה, כי כאדם פרטי זה לא אפשרי, רק כאישיות כלל ישראלית הוא יכול לעשות זאת.
על פי תורת ישראל הזכות להגיע למפגש אינטימי נשגב עם הקב"ה נתונה רק לציבור ולא ליחיד.
לכן כשהכהנים עשו את העבודה הנכונה ונכנסו פנימה ללא נגיעות אישיות הם גם זכו לצאת בשלום,להשלים את שנתם, ולרומם את כל עם ישראל.
וכך כותב מי השילוח:
וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו וגו'. הענין בזה אף שנאמר (משלי ט"ז,א') לאדם מערכי לב, היינו שהאדם יסדר תפלתו לעצמו. אבל בבואו אל קודש הקדשים ביום כפור צוה השי"ת שלא יהיה שום צורת אדם אך יבטל דעתו לגמרי והשי"ת יאיר לו שם מה יתפלל, וזה שכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו' שאז נכלל עולם שנה נפש, עולם הוא מקום קודש הקדשים שמשם הושתת העולם, ושנה הוא יום כפור שהוא מובחר בזמן, ונפש הוא כהן גדול כדכתיב וכפר הכהן אשר ימשח אותו וגו' שכל עבודת יום כפור אינה כשירה אלא בו.(חלק ב, ספר ויקרא, אחרי מות ב׳)
נראה מן הדברים שדין זה איננו רק הדרכה כיצד להיכנס אל הקודש פנימה, אלא גם צוהר להבנת פליאת יום הכיפורים. ככלל אנו מביאים אל התפילה את הצרכים,הקשיים והבקשות האישיות שלנו, אבל יחד עם זאת יכולת ההתחדשות וההיטהרות שלנו תלויים בהתרוממות למימד העל פרטי, כשאנו מצליחים לפשוט מעלינו את צורת האדם הפרטי שבנו.
לא רק כהן, באמת זה צריך להיות האתגר של כל שליח ציבור. לבוא ממקום מחובר לעולם הזה,לקשיים,לבעיות ולקושיות, ולהתרומם בתפילה מעל לפרטיות שלו.
למדנו שהכניסה אל קודש הקדשים,הפגישה הישירה עם מקור החיים, מבטלת כל צורה פרטית. נדב ואביהוא נכנסו במסירות נפש וביטול צורתם הפרטית היתה מיתה עבורם. כאן התורה נותנת הדרכה כיצד ניתן למות בלי למות, כיצד יכול הכהן הגדול לחיות באותם רגעים מנותק מהפרטיות שלו. על ידי כך ליצג נאמנה את כל ישראל במפגש נורא הוד זה.שנזכה בקרוב לראות בעינינו:
רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן
כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם יְ-הוָה.(זכריה ב,יד)
אחת האמירות העממיות המפורסמות, מדברת על רצון לאכול עוגה מגרה וטעימה, אך עם זאת להשאיר אותה שלימה, ההקשר לזה בפרשה מופיע בפתיחה, שם התורה מדריכה את הכהנים הגדולים איך להיכנס אל הקודש פנימה אבל מבלי למות, היות ולהיכנס ואז למות זו בעצם הדרך הכי קלה איך גם להיכנס וגם לא להיות שם, פשוט כי מתים, ולכן התורה מציינת את מותם של נדב ואביהוא בו בזמן שהם נכנסו אל הקודש פנימה ביום חנוכת המשכן, גם חז"ל מספרים לנו שבשלהי בית שני רבים מהכהנים הגדולים לא השלימו את שנתם. הזהירות הנצרכת בהתקרבות אל הקודש והסכנה בכך כבר מופיעה במעמד הר סיני וכך נאמר: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת.(שמות יט,יב) זה גם מדגיש נקודה חשובה כי במקום שבו אנו זוכים להפגש עם מקור החיים עם האין סוף ברוך הוא, נצרכת יחד עם האהבה העצומה גם היראה והזהירות.
למעשה התורה מביאה מתווה של הדרכה מפורטת עם סדר מדויק של פעולות נצרכות כדי שהכהן יוכל להיכנס אל הקודש פנימה בצורה הנכונה.
א. הכניסה פנימה מותרת לכהן הגדול רק אחת בשנה ביום הכיפורים. הוא היום שבו זכינו לקבל את לוחות הברית השניים-יום מאוד מיוחד שבו התגלה הקשר האינטימי והעמוק שבין הקב"ה ועם ישראל,קשר שעמד גם במבחן חטא העגל.
ב. בנוסף ישנם הקרבנות שהוא צריך להקריב לכפר בעדו בעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. בפשיטות המשמעות היא שכדי להכנס אל הקודש פנימה צריך להיות לא רק הכהן הגדול אלא גם כל עם ישראל נקי מעוון.
ג. הוא גם צריך לקחת איתו מחתה ולהקטיר קטורת בכניסתו פנימה אל קודש הקודשים,
ועוד כמה דינים חשובים.
אבל בהקשר של הנושא שלנו של לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה, נתבונן בדין מיוחד המובא כאן, וכך נאמר: וְכׇל־אָדָם לֹא־יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד־צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל׃(ויקרא טז,יז)
הדין הזה ממש מזכיר את האיסור שציינו במעמד הר סיני, עת ניגש משה אל הא-לוהים. בפשיטות הכוונה שאסור לאף אדם להיות במשכן( ולימים במקדש) בזמן שהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים ביום הקדוש הזה.
חכמינו דייקו מלשון הכתוב שהאיסור הזה תקף גם לכהן הגדול עצמו. אלא שאז מגיעה נקודת הבעיה כיצד כהן יכול להכנס לקה"ק אם אסור לו להיות באוהל מועד? וכמו שראינו זה מה שקרה לשני בני אהרן, נדב ואביהוא, הם אכן נכנסו פנימה, אך כיוון שאין אפשרות לכל אדם להיות שם, הם הצליחו במשימה אבל יחד עם זאת גם מתו.
כאן מגיע הפתרון המופלא אשר חושף לנו יחסי תלות הדדיים בין הכהן הגדול ובין עם ישראל, והפתרון הוא כאשר הכהן לא נכנס כאדם פרטי אלא כנציג הכללי של העם, לא כאדם יחיד אלא כציבור,
העם זקוק לכה"ג שיכפר על עונותיהם ביוה"כ. אך הכה"ג זקוק לעם ישראל כדי שיוכל להכנס אל הקודש פנימה, כי כאדם פרטי זה לא אפשרי, רק כאישיות כלל ישראלית הוא יכול לעשות זאת.
על פי תורת ישראל הזכות להגיע למפגש אינטימי נשגב עם הקב"ה נתונה רק לציבור ולא ליחיד.
לכן כשהכהנים עשו את העבודה הנכונה ונכנסו פנימה ללא נגיעות אישיות הם גם זכו לצאת בשלום,להשלים את שנתם, ולרומם את כל עם ישראל.
וכך כותב מי השילוח:
וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו וגו'. הענין בזה אף שנאמר (משלי ט"ז,א') לאדם מערכי לב, היינו שהאדם יסדר תפלתו לעצמו. אבל בבואו אל קודש הקדשים ביום כפור צוה השי"ת שלא יהיה שום צורת אדם אך יבטל דעתו לגמרי והשי"ת יאיר לו שם מה יתפלל, וזה שכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו' שאז נכלל עולם שנה נפש, עולם הוא מקום קודש הקדשים שמשם הושתת העולם, ושנה הוא יום כפור שהוא מובחר בזמן, ונפש הוא כהן גדול כדכתיב וכפר הכהן אשר ימשח אותו וגו' שכל עבודת יום כפור אינה כשירה אלא בו.(חלק ב, ספר ויקרא, אחרי מות ב׳)
נראה מן הדברים שדין זה איננו רק הדרכה כיצד להיכנס אל הקודש פנימה, אלא גם צוהר להבנת פליאת יום הכיפורים. ככלל אנו מביאים אל התפילה את הצרכים,הקשיים והבקשות האישיות שלנו, אבל יחד עם זאת יכולת ההתחדשות וההיטהרות שלנו תלויים בהתרוממות למימד העל פרטי, כשאנו מצליחים לפשוט מעלינו את צורת האדם הפרטי שבנו.
לא רק כהן, באמת זה צריך להיות האתגר של כל שליח ציבור. לבוא ממקום מחובר לעולם הזה,לקשיים,לבעיות ולקושיות, ולהתרומם בתפילה מעל לפרטיות שלו.
למדנו שהכניסה אל קודש הקדשים,הפגישה הישירה עם מקור החיים, מבטלת כל צורה פרטית. נדב ואביהוא נכנסו במסירות נפש וביטול צורתם הפרטית היתה מיתה עבורם. כאן התורה נותנת הדרכה כיצד ניתן למות בלי למות, כיצד יכול הכהן הגדול לחיות באותם רגעים מנותק מהפרטיות שלו. על ידי כך ליצג נאמנה את כל ישראל במפגש נורא הוד זה.שנזכה בקרוב לראות בעינינו:
רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן
כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם יְ-הוָה.(זכריה ב,יד)
בס"ד פרשת אחרי-מות קדושים התשפ"ד
בס"ד פרשת אחרי-מות קדושים התשפ"ה
למה אסורה הכניסה לקודש בכל עת?
חטאם של נדב ואביהו ביום חנוכת המשכן ושרפתם הביאה אותנו להכיר דין שלא נאמר קודם לכן, איסור של הכהנים להכנס לקודש הקדשים בכל עת מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים. וכך מובא בפרשה "וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל־יָבֹא בְכָל־עֵת אֶל־הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל־פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל־הַכַּפֹּרֶת׃"(תחילת פרשת אחרי מות)
יש מקום להסתפק האם המעשה של נדב ואביהו חשף את הבעיה /הסכנה שיש בכניסה לקה"ק, או להפך חשף את ההיתר והאפשרות שישנה דרך לכהן הגדול להכנס פנימה ביום הכיפורים.
אם נלך על הדרך הראשונה מבאר לנו 'אגרא דכלה' שהשם יתברך גילה למשה רבינו שלא יחשוב שיש לאהרן הכהן איזה חיסרון שבגינו הוא לא יכול להכנס פנימה, אלא מותם של נדב ואביהו חשף את הסכנה שיש במקום ואת מעלתם הם, וכך הוא כותב
" שלא יחשוב משה שח"ו איזה שמץ נמצא באהרן שאינו ראוי לגשת אל הקודש כי אם ביום המקודש שנתכפר העון. לזה הקדים הש"י דבורו למשה אחרי מות שני בני אהרן, ומה היה הדבור הוא שהודיעו הש"י סיבת מיתתם הוא בקרבתם לפני י"י וכו', היינו שנתקרבו מאוד אל פני י"י ונתבטלו ממציאתם מרוב השגתם וחשקם להדבק במקורם, וגעלה נפשם את בשרם ונדבקו בקונם (עיין באור החיים), ומזה הבין משה אדונינו דסיבת המניעה לאהרן מגשת בכל עת אל הקודש הוא לבל יתבטל ממציאותו מרוב תשוקתו, רק ביום המקודש שישנו בו תוספת [נשמה יתירה מבחינת] חיה, ויש בו כח לסבול בהירות יותר ולעמוד בהיכל ולא יתבטל, והבן כי קצרתי:"(אגרא דכלה)
נראה מדבריו שיש בקודש הקודשים כזו הרגשת נוכחות השכינה וקרבת השם שאם יכנס לשם אדם שהוא אוהב השם גדול כמו אהרון הכהן או אחד מבניו הכהנים אזי השילוב של אהבת השם וגודל השכינה יביאו אותו לפריחת נשמתו כשם שנדב ואביהו פרחה נשמתם. על כן אמר הכתוב שמתו בקרבתם לפני ה' , הם היו קרובים מידי לה' מכדי שיצליחו להמשיך לחיות בעולם הזה.
אבל כיצד משה רבינו לא קיבל אזהרה כזו והוא רשאי להכנס אל הקודש פנימה כפי רצונו? גם כיצד הותר לאנשי בדק הבית להכנס פנימה בעת הצורך?
על אנשי התחזוקה יותר קל להבין כיצד יוכלו להכנס אפילו יהיו אוהבי השם גדולים, כי הם טרודים במלאכתם, ומלאכתם ענינה תיקון הכלים והקירות בכך הם שומרים על חיבורם לעולם הזה ועל ידי כך לא מתים.
משה רבינו בוודאי היה אוהב השם גדול ולמרות זאת יכל להכנס פנימה מבלי למות, כיצד ?
נראה שיש הבדל בין משה לאהרן ובניו. משה ניחן במידת הענווה בייחוד והם ניחנו במידת האהבה ביחוד. כל אחד כפי יעודו, משה שנועד להיות מקבל התורה היה צריך את כלי הקיבול הכי גדול שיש וזו מידת הענווה. אהרון הכהן שנועד לשרת הקודש ולקשר בין ישראל לאבינו שבשמיים היה צריך להיות אוהב ישראל גדול ואוהב השם גדול ולכן הוא צריך זהירות רבה בכניסתו לקודש פנימה.
אם נלך על הדרך השניה, מותם של נדב ואביהו דוקא חשף שיש יכולת לאהרן הכהן ובניו להכנס אל הקודש פנימה כמובן בתנאים מסוימים. הם"נשכבו על הגדר" פרצו את הדרך אמנם שלמו בחייהם אבל אחריהם כבר אפשר להכנס אל הקודש.
וכך כותב אור החיים הקדוש באחת מהדרכים שהוא מציע
"אכן לצד מה שהודיענו הכתוב שבעון העגל מתו שני בני אהרן דכתיב (עקב ט כ) ובאהרן התאנף ה' להשמידו ואתפלל וגו' ופירשו רז"ל (ויק"ר פ"ז) להשמידו זה מיתת הבנים והועילה תפלתו של משה מחצה, הא למדת כי שני בני אהרן בעון העגל מתו ומזבח כפרה היו המה לאביהם, ולא תקשה והלא אמרו (תו"כ כאן) שמתו לצד עון הקריבה למאן דאמר ולמאן דאמר על ההקרבה. יש לומר שאם לא היה עון אביהם היה ה' שומר רגלי חסידיו… וזה גרם שלא נשמרו רגלי חסידיו ושגגו בקריבה והקרבה, ונתקדש בהם הבית:..ועל פי הדברים האלה נוכל לומר כי לא הוכשר אהרן להיות ראוי לבא אל בית חצר המלך פנימה אלא באמצעות מזבח כפרה של הבנים בניו ונמחה רושם חטא העגל, אבל זולת זה לא הוכשר אהרן למעלה עצומה לעמוד במקום מופלא ובזה יתישב הכתוב על נכון. וידבר ה', ומודיע הכתוב כי הדיבור הנאמר בענין בזאת יבא אהרן אל הקודש לא נכשר אהרן למעלה זו אלא אחרי מות שני בני אהרן ונמחה חטאו. ודקדק לומר בני אהרן כאן רומז כפרת עון אביהם שבזה הושלם להיות ראוי להאמור בענין כמו שפירשתי. ובזה נתן הכתוב טעם למה לא צוה ה' את הדבר הזה עד הנה, כי מקודם לא היה מוכשר אהרן לזה,.."( אור החיים)
אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, המעשה של נדב ואביהו חשף מחד את הסכנה להכנס לקודש פנימה, ומאידך הם פרצו דרך ובזכותם יכולים הכהנים הגדולים להכנס פנימה מבלי למות על פי התנאים שקבעה התורה. יש כאן תורה גדולה את העבודה המיוחדת הזו צריכים לעשות אוהבי השם ואוהבי ישראל גדולים. דווקא בגלל זה הכניסה הזו מסוכנת להם, והם צריכים להקפיד על דינים שונים ותזמון מיוחד- יום הכיפורים כדי להצליח במשימה. שנזכה לראות בקרוב בבנין אריאל ובתשועת ישראל בעזרת האל.
למה אסורה הכניסה לקודש בכל עת?
חטאם של נדב ואביהו ביום חנוכת המשכן ושרפתם הביאה אותנו להכיר דין שלא נאמר קודם לכן, איסור של הכהנים להכנס לקודש הקדשים בכל עת מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים. וכך מובא בפרשה "וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל־יָבֹא בְכָל־עֵת אֶל־הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל־פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל־הַכַּפֹּרֶת׃"(תחילת פרשת אחרי מות)
יש מקום להסתפק האם המעשה של נדב ואביהו חשף את הבעיה /הסכנה שיש בכניסה לקה"ק, או להפך חשף את ההיתר והאפשרות שישנה דרך לכהן הגדול להכנס פנימה ביום הכיפורים.
אם נלך על הדרך הראשונה מבאר לנו 'אגרא דכלה' שהשם יתברך גילה למשה רבינו שלא יחשוב שיש לאהרן הכהן איזה חיסרון שבגינו הוא לא יכול להכנס פנימה, אלא מותם של נדב ואביהו חשף את הסכנה שיש במקום ואת מעלתם הם, וכך הוא כותב
" שלא יחשוב משה שח"ו איזה שמץ נמצא באהרן שאינו ראוי לגשת אל הקודש כי אם ביום המקודש שנתכפר העון. לזה הקדים הש"י דבורו למשה אחרי מות שני בני אהרן, ומה היה הדבור הוא שהודיעו הש"י סיבת מיתתם הוא בקרבתם לפני י"י וכו', היינו שנתקרבו מאוד אל פני י"י ונתבטלו ממציאתם מרוב השגתם וחשקם להדבק במקורם, וגעלה נפשם את בשרם ונדבקו בקונם (עיין באור החיים), ומזה הבין משה אדונינו דסיבת המניעה לאהרן מגשת בכל עת אל הקודש הוא לבל יתבטל ממציאותו מרוב תשוקתו, רק ביום המקודש שישנו בו תוספת [נשמה יתירה מבחינת] חיה, ויש בו כח לסבול בהירות יותר ולעמוד בהיכל ולא יתבטל, והבן כי קצרתי:"(אגרא דכלה)
נראה מדבריו שיש בקודש הקודשים כזו הרגשת נוכחות השכינה וקרבת השם שאם יכנס לשם אדם שהוא אוהב השם גדול כמו אהרון הכהן או אחד מבניו הכהנים אזי השילוב של אהבת השם וגודל השכינה יביאו אותו לפריחת נשמתו כשם שנדב ואביהו פרחה נשמתם. על כן אמר הכתוב שמתו בקרבתם לפני ה' , הם היו קרובים מידי לה' מכדי שיצליחו להמשיך לחיות בעולם הזה.
אבל כיצד משה רבינו לא קיבל אזהרה כזו והוא רשאי להכנס אל הקודש פנימה כפי רצונו? גם כיצד הותר לאנשי בדק הבית להכנס פנימה בעת הצורך?
על אנשי התחזוקה יותר קל להבין כיצד יוכלו להכנס אפילו יהיו אוהבי השם גדולים, כי הם טרודים במלאכתם, ומלאכתם ענינה תיקון הכלים והקירות בכך הם שומרים על חיבורם לעולם הזה ועל ידי כך לא מתים.
משה רבינו בוודאי היה אוהב השם גדול ולמרות זאת יכל להכנס פנימה מבלי למות, כיצד ?
נראה שיש הבדל בין משה לאהרן ובניו. משה ניחן במידת הענווה בייחוד והם ניחנו במידת האהבה ביחוד. כל אחד כפי יעודו, משה שנועד להיות מקבל התורה היה צריך את כלי הקיבול הכי גדול שיש וזו מידת הענווה. אהרון הכהן שנועד לשרת הקודש ולקשר בין ישראל לאבינו שבשמיים היה צריך להיות אוהב ישראל גדול ואוהב השם גדול ולכן הוא צריך זהירות רבה בכניסתו לקודש פנימה.
אם נלך על הדרך השניה, מותם של נדב ואביהו דוקא חשף שיש יכולת לאהרן הכהן ובניו להכנס אל הקודש פנימה כמובן בתנאים מסוימים. הם"נשכבו על הגדר" פרצו את הדרך אמנם שלמו בחייהם אבל אחריהם כבר אפשר להכנס אל הקודש.
וכך כותב אור החיים הקדוש באחת מהדרכים שהוא מציע
"אכן לצד מה שהודיענו הכתוב שבעון העגל מתו שני בני אהרן דכתיב (עקב ט כ) ובאהרן התאנף ה' להשמידו ואתפלל וגו' ופירשו רז"ל (ויק"ר פ"ז) להשמידו זה מיתת הבנים והועילה תפלתו של משה מחצה, הא למדת כי שני בני אהרן בעון העגל מתו ומזבח כפרה היו המה לאביהם, ולא תקשה והלא אמרו (תו"כ כאן) שמתו לצד עון הקריבה למאן דאמר ולמאן דאמר על ההקרבה. יש לומר שאם לא היה עון אביהם היה ה' שומר רגלי חסידיו… וזה גרם שלא נשמרו רגלי חסידיו ושגגו בקריבה והקרבה, ונתקדש בהם הבית:..ועל פי הדברים האלה נוכל לומר כי לא הוכשר אהרן להיות ראוי לבא אל בית חצר המלך פנימה אלא באמצעות מזבח כפרה של הבנים בניו ונמחה רושם חטא העגל, אבל זולת זה לא הוכשר אהרן למעלה עצומה לעמוד במקום מופלא ובזה יתישב הכתוב על נכון. וידבר ה', ומודיע הכתוב כי הדיבור הנאמר בענין בזאת יבא אהרן אל הקודש לא נכשר אהרן למעלה זו אלא אחרי מות שני בני אהרן ונמחה חטאו. ודקדק לומר בני אהרן כאן רומז כפרת עון אביהם שבזה הושלם להיות ראוי להאמור בענין כמו שפירשתי. ובזה נתן הכתוב טעם למה לא צוה ה' את הדבר הזה עד הנה, כי מקודם לא היה מוכשר אהרן לזה,.."( אור החיים)
אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, המעשה של נדב ואביהו חשף מחד את הסכנה להכנס לקודש פנימה, ומאידך הם פרצו דרך ובזכותם יכולים הכהנים הגדולים להכנס פנימה מבלי למות על פי התנאים שקבעה התורה. יש כאן תורה גדולה את העבודה המיוחדת הזו צריכים לעשות אוהבי השם ואוהבי ישראל גדולים. דווקא בגלל זה הכניסה הזו מסוכנת להם, והם צריכים להקפיד על דינים שונים ותזמון מיוחד- יום הכיפורים כדי להצליח במשימה. שנזכה לראות בקרוב בבנין אריאל ובתשועת ישראל בעזרת האל.
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |