בס"ד לפרשת קדושים התשפ"א
בס"ד לפרשת קדושים התשפ"ב
אומרת התורה: לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְ-הֹוָה׃.
ראשית, אשרינו שקיבלנו את התורה הקדושה הזו, שהקב"ה לא נתן לנו להישאר שבויים ביצרינו, אשרינו שאלו הם ערכינו, אשרינו שלא חופש הדיבור הוא הדגל שלנו אלא סכנת הדיבור הרע והמזיק לנו ולסביבה!
שנית, ברור שהתורה אסרה לקלל כל אדם, אפילו את מי שחרש, וברור שנתינת מכשול לכל אדם אסורה, ועיוור הוא מי שלא רואה את המכשול, וברור שהמכשול המדובר איננו רק מכשול בדברים גשמיים, גם כל עצה לא טובה או אפילו אמירה מטעה שעלולה לגרום לשני לחטוא או לעשות טעות בחייו כולן אסורות.
אמנם לא מובן מה הקשר בין איסור קללה של החרש לבין נתינת מכשול לעור? הלא הקללה לחרש לא מסתמכת על היותו חרש, ואילו שימת מכשול לעור מסתמכת על היותו כזה. ברור שאסור לקלל כל אדם ולא רק חרש, ולמה אמרה התורה לא תקלל חרש ?
היינו יכולים לחשוב, מה זו קללה, מה באמת סכנתה? הסכנה כשאדם המקולל שומע, ואז הוא נפגעי ממני, נוצרת מחלוקת ושנאה, אבל אם הוא חרש ולא שמע את הקללה, אז לא נגרם לו כל נזק, לכן אמרה התורה לא תקלל חרש, ללמד שהקללה מזיקה ולא מצד שהוא שומע אותה, יש כוח למילים גם אם הן נאמרות בחדרי חדרים. ובזה גם נמצא המכנה המשותף של הפסוק, כמו עצה רעה לזולת המזיקה גם קללה כזו.
אומר הזוהר הקדוש: דְּלֵית לָךְ מִלָּה וּמִלָּה דְּנָפִיק מִפּוּמֵיהּ, דְּלָא אִית לֵיהּ קָלָא, הַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא, וְכַמָּה קַסְטְרִין מִתְחַבְּרָן עִמֵּיהּ דְּהַהוּא קָלָא, עַד דְּסַלְּקָא וְאִתְּעַר אֲתַר דִּתְהוֹמָא רַבָּא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ וְכַמָּה מִתְעָרִין עָלֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ. וַוי לְמַאן דְּאַפִּיק מִלָּה בִּישָׁא מִפּוּמֵיהּ,
ותרגומו: שֶׁאֵין לְךְ דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו שֶׁאֵין לוֹ קוֹל. אוֹתוֹ קוֹל עוֹלֶה לְמַעְלָה, וְכַמָּה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מִתְחַבְּרִים לְאוֹתוֹ הַקּוֹל, עַד שֶׁעוֹלֶה וּמֵעִיר אֶת הַתְּהוֹם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, וְכַמָּה הֵם שֶׁמִּתְעוֹרְרִים עַל הָאָדָם. אוֹי לְמִי שֶׁמּוֹצִיא דָּבָר רַע מִפִּיו,(זוהר ג,פה)
בפשיטות אומר הזוהר, אין דיבור של האדם שלא מוקלט ומשודר, כל קללה מזהמת את האויר וסופה שגם מזיקה למקלל.
יותר מזה, עצם הבאת שני האיסורים בסמיכות באותו הפסוק מלמדת אותנו שיכולת השמיעה של המקולל גם מאפשרת לו לנטרל את הנזק שעלולה הקללה לגרום לו, כשם שראיית המכשול יכולה להציל את הניזק. יוצא שלקלל חרש זה עוול חמור יותר מלקלל אדם רגיל, כי אין לו דרך להישמר מאותה קללה. כיצד נשמרים מקללה? קללה לא יכולה להזיק למי שאין לו חסרון, היא משתמשת בנקודת תורפה של הניזק, לכן בלעם חיפש כזו בישראל כשבא לקללם, יוצא שכששומע את קללתו יכול למנוע את השפעתה השלילית עליו.
עוד נראה שיש בפסוק זה מדרג כשם שיש בפסוקים אחרים בפרשה, אנשים יותר מורים לעצמם היתר לקלל את הזולת מאשר לתת לפניו מכשול, לכן אמרה התורה קודם לא תקלל חרש, ואם לא תקלל אחרים, סיכוי טוב שגם לא תבוא לתת לפניהם מכשול. ויש גם מצב הפוך, אדם המורה היתר לעצמו לתת עצות לא טובות לאחרים, בטענה שסוף סוף יש להם בחירה חופשית והם יבחרו את הנכון להם, לזה הסמיכה התורה את איסור מכשול לקללת חרש, לומר לנו גם אם חברך יהיה כחרש ולא יעשה את העצה הקלוקלת שנתת לו, סוף סוף אתה כאותו מקלל חרש, מזהם את אויר העולם בדיבור רע.
זה לעומת זה עשה הא-לוהים, כל דיבור טוב שלנו מרפא את האויר גם אם אין אדם סביבנו השומע אותו, כל עצה טובה שאנו נותנים לזולת מתקנת את העולם. כֹּה אָמַר יְ-הוָה שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת.
(ישעיה נו,א)
אומרת התורה: לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְ-הֹוָה׃.
ראשית, אשרינו שקיבלנו את התורה הקדושה הזו, שהקב"ה לא נתן לנו להישאר שבויים ביצרינו, אשרינו שאלו הם ערכינו, אשרינו שלא חופש הדיבור הוא הדגל שלנו אלא סכנת הדיבור הרע והמזיק לנו ולסביבה!
שנית, ברור שהתורה אסרה לקלל כל אדם, אפילו את מי שחרש, וברור שנתינת מכשול לכל אדם אסורה, ועיוור הוא מי שלא רואה את המכשול, וברור שהמכשול המדובר איננו רק מכשול בדברים גשמיים, גם כל עצה לא טובה או אפילו אמירה מטעה שעלולה לגרום לשני לחטוא או לעשות טעות בחייו כולן אסורות.
אמנם לא מובן מה הקשר בין איסור קללה של החרש לבין נתינת מכשול לעור? הלא הקללה לחרש לא מסתמכת על היותו חרש, ואילו שימת מכשול לעור מסתמכת על היותו כזה. ברור שאסור לקלל כל אדם ולא רק חרש, ולמה אמרה התורה לא תקלל חרש ?
היינו יכולים לחשוב, מה זו קללה, מה באמת סכנתה? הסכנה כשאדם המקולל שומע, ואז הוא נפגעי ממני, נוצרת מחלוקת ושנאה, אבל אם הוא חרש ולא שמע את הקללה, אז לא נגרם לו כל נזק, לכן אמרה התורה לא תקלל חרש, ללמד שהקללה מזיקה ולא מצד שהוא שומע אותה, יש כוח למילים גם אם הן נאמרות בחדרי חדרים. ובזה גם נמצא המכנה המשותף של הפסוק, כמו עצה רעה לזולת המזיקה גם קללה כזו.
אומר הזוהר הקדוש: דְּלֵית לָךְ מִלָּה וּמִלָּה דְּנָפִיק מִפּוּמֵיהּ, דְּלָא אִית לֵיהּ קָלָא, הַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא, וְכַמָּה קַסְטְרִין מִתְחַבְּרָן עִמֵּיהּ דְּהַהוּא קָלָא, עַד דְּסַלְּקָא וְאִתְּעַר אֲתַר דִּתְהוֹמָא רַבָּא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ וְכַמָּה מִתְעָרִין עָלֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ. וַוי לְמַאן דְּאַפִּיק מִלָּה בִּישָׁא מִפּוּמֵיהּ,
ותרגומו: שֶׁאֵין לְךְ דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו שֶׁאֵין לוֹ קוֹל. אוֹתוֹ קוֹל עוֹלֶה לְמַעְלָה, וְכַמָּה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מִתְחַבְּרִים לְאוֹתוֹ הַקּוֹל, עַד שֶׁעוֹלֶה וּמֵעִיר אֶת הַתְּהוֹם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, וְכַמָּה הֵם שֶׁמִּתְעוֹרְרִים עַל הָאָדָם. אוֹי לְמִי שֶׁמּוֹצִיא דָּבָר רַע מִפִּיו,(זוהר ג,פה)
בפשיטות אומר הזוהר, אין דיבור של האדם שלא מוקלט ומשודר, כל קללה מזהמת את האויר וסופה שגם מזיקה למקלל.
יותר מזה, עצם הבאת שני האיסורים בסמיכות באותו הפסוק מלמדת אותנו שיכולת השמיעה של המקולל גם מאפשרת לו לנטרל את הנזק שעלולה הקללה לגרום לו, כשם שראיית המכשול יכולה להציל את הניזק. יוצא שלקלל חרש זה עוול חמור יותר מלקלל אדם רגיל, כי אין לו דרך להישמר מאותה קללה. כיצד נשמרים מקללה? קללה לא יכולה להזיק למי שאין לו חסרון, היא משתמשת בנקודת תורפה של הניזק, לכן בלעם חיפש כזו בישראל כשבא לקללם, יוצא שכששומע את קללתו יכול למנוע את השפעתה השלילית עליו.
עוד נראה שיש בפסוק זה מדרג כשם שיש בפסוקים אחרים בפרשה, אנשים יותר מורים לעצמם היתר לקלל את הזולת מאשר לתת לפניו מכשול, לכן אמרה התורה קודם לא תקלל חרש, ואם לא תקלל אחרים, סיכוי טוב שגם לא תבוא לתת לפניהם מכשול. ויש גם מצב הפוך, אדם המורה היתר לעצמו לתת עצות לא טובות לאחרים, בטענה שסוף סוף יש להם בחירה חופשית והם יבחרו את הנכון להם, לזה הסמיכה התורה את איסור מכשול לקללת חרש, לומר לנו גם אם חברך יהיה כחרש ולא יעשה את העצה הקלוקלת שנתת לו, סוף סוף אתה כאותו מקלל חרש, מזהם את אויר העולם בדיבור רע.
זה לעומת זה עשה הא-לוהים, כל דיבור טוב שלנו מרפא את האויר גם אם אין אדם סביבנו השומע אותו, כל עצה טובה שאנו נותנים לזולת מתקנת את העולם. כֹּה אָמַר יְ-הוָה שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת.
(ישעיה נו,א)
בס"ד לפרשת קדושים התשפ"ג
בס"ד לפרשת קדושים התשפ"ד
והדרת…
ברצוני לדבר הפעם על מצוה יקרה מאוד בתורה וכך מובא בפרשה:
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְ-הֹוָה׃(ויקרא יט,לב)
שיבה הוא כינוי לכל אדם המבוגר מגיל שבעים ובלבד שאיננו רשע,(לדעת האר"י הקדוש כבר מגיל שישים)והזקן הוא התלמיד-חכם אפילו אם הוא צעיר לימים. התורה מצוה אותנו לקום בפניהם קימה שיש בה הידור, ואין בה חסרון כיס. גדר המצוה הוא לקום כשהם נכנסים לתוך 4 אמות שלנו(דהיינו כשני מטר מאיתנו) עד שיעברו מכנגד פנינו. אם מדובר ברבו המובהק או רב המופלג בחכמה יש להמשיך ולעמוד עד שיתכסה מעיניו או עד שישב במקומו. אם יש חסרון כיס בעמידה זו כגון אדם שעובד בעבודה כלשהיא ואם יקום בפני הזקן תפסד מלאכתו-אין לו חובה לקום.
איש שֵׂיבָה לעומת הזקן מי קודם לכבוד? כבוד הזקן קודם, אור החיים הקדוש מוצא לזה סמך מהפסוק שנאמר בו והדרת על הזקן דוקא למרות שהמצוה להדר הינה לגבי שניהם. וכן הזקן לא צריך לעמוד מלוא קומתו בפני איש השיבה אלא רק להתרומם קמעא. אבל כיבוד של אדם רגיל כן לעמוד מלוא קומתו.
כותב השו"ע אעפ"כ אין ראוי לחכם שיטריח על הצבור לכוין לעבור לפניהם שיעמדו מפניו אלא ילך לו בדרך קצרה כדי שלא ירבו לעמוד ואם יוכל להקיף הדרך כדי שלא יעבור לפניהם זכות הוא לו. וכן ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול, ועדין ראוי לכבד אותו קצת. (עיין בהלכות יותר בהרחבה בשו"ע יו"ד סימן רמ"ד)
ולמרות מה שפסק השו"ע כותבים חכמי ישראל שאם הזקן רואה שמצוות חביבות על האנשים ולקום בפניו איננו טורח בשבילם אז כן יעבור לפני האנשים כדי לזכות אותם במצוה יקרה זו.(ראה פלא יועץ ערך קימה)
למה מקשר הפסוק את הציווי על כבוד הזקנים ליראת א-לוהים?
בפשיטות כי כיבוד הוא דבר המסור ללב, ואין האנשים יודעים מה בלבו של אדם אלא רק הקב"ה, לכן אומרת התורה ויראת מא-לוהיך. ויש שפרשו שבשכר שתכבד את הזקנים תזכה לקנות "יראת שמים", דהיינו זה שכרה של מצוה זו. מצד שני כיוון שהפרשה מתחילה במידת היראה באומרה "איש אמו ואביו תראו" אנו מבינים שהיראה הינה הבסיס לכל קומת הקדושה שהפרשה מדברת עליה. נמצא שהיראה הינה גם בסיס לעבודת ההתקדשות והינה גם מתנה שאנו זוכים לקבל בעקבות העבודה שלנו.
עוד למדו חכמי ישראל מהפסוק, מפני שיבה תקום-מפני השיבה שלך תקום, תקום לעבוד ולתקן את עצמך לפני שתגיע לגיל שיבה, ואם תעשה זאת אז אתה תהדר ותיפה את זקנותך.(זהר פנחס מו, ח"ג רכ"ז)
עוד רואים חכמי ישראל רמז והדרכה בפסוק כיצד לזכות לתורה, וכך כותב ה'בת עין':
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, פירוש שצריך לקום בזריזות יותר ויותר עד כלות הנפש לבא לבחינת שיבה. והדרת פני זקן, פירוש לחזור ולהדר עד מאוד לבא לבחינת זקן שהוא קבלת התורה במסירות נפש. ויראת מאלקיך, פירוש שיהיה לך בושה והכנעה מלפני מלך מלכי הקב"ה עד כלות הנפש, עד שייחד שמו עליך להיות נקרא אלקיך, ואז ויראת, הבחינת יראה שיהיה לך יהיה מאלקיך, השי"ת יזכנו לבא לבחי' זו בשלמות אמן כן יהי רצון:
נראה לחבר את הדברים לפשט כך, הטירחה לקום בפני הזקנים מביאה את מי שמתגבר על העצלות והאגו שלו וקם בפני החכמים והזקנים לרכוש מידת הערכה,כבוד ומסירות לתורה, ובושה והכנעה מלפני ה' יתברך. השגת מידות יקרות אלו בכוחה לזכות אותנו להשיג את החכמה האלוהית בעצמנו , לזכות שהקב"ה ייחד שמו עלינו, ולזכות להגיע לגיל זקנה בקומה זקופה.
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה׃ שְׁתוּלִים בְּבֵית יְ-הוָה בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ׃ עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ׃ לְהַגִּיד כִּי־יָשָׁר יְ-הוָה צוּרִי וְלֹא־עַוְלָתָה בּוֹ׃(תהלים צב,יג-טז)
והדרת…
ברצוני לדבר הפעם על מצוה יקרה מאוד בתורה וכך מובא בפרשה:
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְ-הֹוָה׃(ויקרא יט,לב)
שיבה הוא כינוי לכל אדם המבוגר מגיל שבעים ובלבד שאיננו רשע,(לדעת האר"י הקדוש כבר מגיל שישים)והזקן הוא התלמיד-חכם אפילו אם הוא צעיר לימים. התורה מצוה אותנו לקום בפניהם קימה שיש בה הידור, ואין בה חסרון כיס. גדר המצוה הוא לקום כשהם נכנסים לתוך 4 אמות שלנו(דהיינו כשני מטר מאיתנו) עד שיעברו מכנגד פנינו. אם מדובר ברבו המובהק או רב המופלג בחכמה יש להמשיך ולעמוד עד שיתכסה מעיניו או עד שישב במקומו. אם יש חסרון כיס בעמידה זו כגון אדם שעובד בעבודה כלשהיא ואם יקום בפני הזקן תפסד מלאכתו-אין לו חובה לקום.
איש שֵׂיבָה לעומת הזקן מי קודם לכבוד? כבוד הזקן קודם, אור החיים הקדוש מוצא לזה סמך מהפסוק שנאמר בו והדרת על הזקן דוקא למרות שהמצוה להדר הינה לגבי שניהם. וכן הזקן לא צריך לעמוד מלוא קומתו בפני איש השיבה אלא רק להתרומם קמעא. אבל כיבוד של אדם רגיל כן לעמוד מלוא קומתו.
כותב השו"ע אעפ"כ אין ראוי לחכם שיטריח על הצבור לכוין לעבור לפניהם שיעמדו מפניו אלא ילך לו בדרך קצרה כדי שלא ירבו לעמוד ואם יוכל להקיף הדרך כדי שלא יעבור לפניהם זכות הוא לו. וכן ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול, ועדין ראוי לכבד אותו קצת. (עיין בהלכות יותר בהרחבה בשו"ע יו"ד סימן רמ"ד)
ולמרות מה שפסק השו"ע כותבים חכמי ישראל שאם הזקן רואה שמצוות חביבות על האנשים ולקום בפניו איננו טורח בשבילם אז כן יעבור לפני האנשים כדי לזכות אותם במצוה יקרה זו.(ראה פלא יועץ ערך קימה)
למה מקשר הפסוק את הציווי על כבוד הזקנים ליראת א-לוהים?
בפשיטות כי כיבוד הוא דבר המסור ללב, ואין האנשים יודעים מה בלבו של אדם אלא רק הקב"ה, לכן אומרת התורה ויראת מא-לוהיך. ויש שפרשו שבשכר שתכבד את הזקנים תזכה לקנות "יראת שמים", דהיינו זה שכרה של מצוה זו. מצד שני כיוון שהפרשה מתחילה במידת היראה באומרה "איש אמו ואביו תראו" אנו מבינים שהיראה הינה הבסיס לכל קומת הקדושה שהפרשה מדברת עליה. נמצא שהיראה הינה גם בסיס לעבודת ההתקדשות והינה גם מתנה שאנו זוכים לקבל בעקבות העבודה שלנו.
עוד למדו חכמי ישראל מהפסוק, מפני שיבה תקום-מפני השיבה שלך תקום, תקום לעבוד ולתקן את עצמך לפני שתגיע לגיל שיבה, ואם תעשה זאת אז אתה תהדר ותיפה את זקנותך.(זהר פנחס מו, ח"ג רכ"ז)
עוד רואים חכמי ישראל רמז והדרכה בפסוק כיצד לזכות לתורה, וכך כותב ה'בת עין':
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, פירוש שצריך לקום בזריזות יותר ויותר עד כלות הנפש לבא לבחינת שיבה. והדרת פני זקן, פירוש לחזור ולהדר עד מאוד לבא לבחינת זקן שהוא קבלת התורה במסירות נפש. ויראת מאלקיך, פירוש שיהיה לך בושה והכנעה מלפני מלך מלכי הקב"ה עד כלות הנפש, עד שייחד שמו עליך להיות נקרא אלקיך, ואז ויראת, הבחינת יראה שיהיה לך יהיה מאלקיך, השי"ת יזכנו לבא לבחי' זו בשלמות אמן כן יהי רצון:
נראה לחבר את הדברים לפשט כך, הטירחה לקום בפני הזקנים מביאה את מי שמתגבר על העצלות והאגו שלו וקם בפני החכמים והזקנים לרכוש מידת הערכה,כבוד ומסירות לתורה, ובושה והכנעה מלפני ה' יתברך. השגת מידות יקרות אלו בכוחה לזכות אותנו להשיג את החכמה האלוהית בעצמנו , לזכות שהקב"ה ייחד שמו עלינו, ולזכות להגיע לגיל זקנה בקומה זקופה.
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה׃ שְׁתוּלִים בְּבֵית יְ-הוָה בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ׃ עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ׃ לְהַגִּיד כִּי־יָשָׁר יְ-הוָה צוּרִי וְלֹא־עַוְלָתָה בּוֹ׃(תהלים צב,יג-טז)
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |