בס"ד לפרשת צו התשפ"א
בס"ד לפרשת צו התשפ"ב
בס"ד לפרשת צו התשפ"ג
כל הכהנים מצוים ביום המשח אותם לעבודה במקדש להביא מנחה לה'. יוצא דופן מהם הוא הכהן הגדול שהוא מביא כל יום מנחה לה', מנחה זו עולה כליל לה' ואין הכהנים אוכלים ממנה כלל, וכך מובא בפרשה:
זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַי-הֹוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב׃
עַל־מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ־נִיחֹחַ לַי-הֹוָה׃
וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חׇק־עוֹלָם לַי-הֹוָה כָּלִיל תׇּקְטָר׃
וְכׇל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל׃
וכך כותב רש"י: אַף הַהֶדְיוֹטוֹת מַקְרִיבִין עֲשִׂירִית הָאֵפָה בַּיּוֹם שֶׁהֵן מִתְחַנְּכִין לָעֲבוֹדָה, אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר מִנְחָה תָּמִיד וְגוֹ' וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו וְגוֹ' חָק עוֹלָם:
מדוע מנחה זו עולה כולה כליל, מסביר הרמב"ם שאם הכהן היה אוכל ממנחה זו כשאר מנחות שמביאים ישראל, כאילו לא הביא מנחה כלל,לכן המנחה עולה כולה לה'.
שאלה שהעסיקה רבים, מדוע הכהן הגדול צריך להביא בכל יום את המנחה הזו?
1 - האברבנאל מביא כמה תשובות לדבר הנה חלקם:
כידוע אומרים קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים, לכן הכהן הגדול צריך כל יום להביא את המנחה כביטוי של תשובה אישית.
2 - בזה הוא מעורר ליבם של ישראל גם לפשפש במעשיהם ולעשות תשובה, הנה הם יאמרו לעצמם הכהן הגדול מביא מנחה ואני לא אביא?!
3 - במעשהו זה הוא גורם שלא יתביישו ישראל גם הם להביא את קורבנותיהם.
4 - בהביאו מנחה זו, שהיא זולה הוא מעודד את העניים שלא יתביישו בכך שהם מביאים מנחה בלבד, הלא אפילו הכהן הגדול מביא קרבן מנחה כזה בכל יום.
5 - הבאת המנחה ממקמת את הכהן הגדול בעמדת ענוה ודלות מול הקב"ה. והיא מאוד חשובה להצלחת תפקידו.
6 - בהבאת המנחה הוא מכריז בעצם שכל עניינו לעשות רצון ה' ולא הנאת בטנו. וזהו שכולו עולה כליל.
כיוון אחר של מבט על מנחת הכהן הגדול, שהוא מתחדש בכל יום בעבודת הקב"ה כביכול כל יום הוא מתחנך מחדש לעבודתו. הדבר מקביל למנורה בבית המקדש שבכל יום בהעלות הנרות עליה היא נחנכת מחדש. ומקביל לנשמה שלנו המתחדשת בכל יום תמיד. השם משמואל משוה זאת למלאכים שמתחדשים כל יום תמיד, וכך כותב: וכמו המלאכים אף שהם נקראים עומדים ואינם הולכים מדרגא לדרגא וכמו אתמול כן היום, ומ"מ כולם עונים באימה ואומרים ביראה ברגש עצום ואינו נתישן אצלם מאומה(שם משמואל צו,ד).
המנחה הזו מתחברת לזה שהכהן הגדול צריך לשמור על עצמו שלא להטמא לשום מת אפילו לא לשבעת הקרובים,קרי מנחת התמיד עוזרת לו לשמור את עצמו בקדושה ובטהרה מיוחדים.
עוד צריך לזכור שכל הקורבנות עתידים ליבטל ,וקורבנות המנחה לא. כבר כתבתי על זה בעבר, שכאשר יסתיים תיקון העולם,כל מעשה שיש בו תיקון כבר לא יהיה נצרך ואילו קורבנות המנחה לא יבטלו כי הם במהותם קרבנות תודה ותודה שייכת גם לעולם מתוקן. ויש הקבלה בתורה בין קרבנות התמיד בהם כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים, לבין מנחת התמיד אף היא מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים. נמצא שכאשר יתבטלו קרבנות התמיד בעתיד, מנחת התמיד תתפוס את מקומם במקדש. הכהן הגדול בהביאו את מנחת התמיד מקשר אותנו לעולם שכולו טוב, לעולם שבו המנחה נמצאת במרכז עבודת השם.
ככלל אנחנו מתקשים לעשות בכל יום מעשה שיש בו התחדשות פנימית. התחברות לנקודת הכהן הגדול שבנו,לנשמתנו, יכולה לעזור לנו להתחדש כל יום בתפילה,בלימוד התורה ובכלל בחיינו, ולומר תודה בכל יום בהתרגשות גדולה לריבונו של עולם על כל החיים והטוב שהוא נותן לנו.
כל הכהנים מצוים ביום המשח אותם לעבודה במקדש להביא מנחה לה'. יוצא דופן מהם הוא הכהן הגדול שהוא מביא כל יום מנחה לה', מנחה זו עולה כליל לה' ואין הכהנים אוכלים ממנה כלל, וכך מובא בפרשה:
זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַי-הֹוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב׃
עַל־מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ־נִיחֹחַ לַי-הֹוָה׃
וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חׇק־עוֹלָם לַי-הֹוָה כָּלִיל תׇּקְטָר׃
וְכׇל־מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל׃
וכך כותב רש"י: אַף הַהֶדְיוֹטוֹת מַקְרִיבִין עֲשִׂירִית הָאֵפָה בַּיּוֹם שֶׁהֵן מִתְחַנְּכִין לָעֲבוֹדָה, אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר מִנְחָה תָּמִיד וְגוֹ' וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו וְגוֹ' חָק עוֹלָם:
מדוע מנחה זו עולה כולה כליל, מסביר הרמב"ם שאם הכהן היה אוכל ממנחה זו כשאר מנחות שמביאים ישראל, כאילו לא הביא מנחה כלל,לכן המנחה עולה כולה לה'.
שאלה שהעסיקה רבים, מדוע הכהן הגדול צריך להביא בכל יום את המנחה הזו?
1 - האברבנאל מביא כמה תשובות לדבר הנה חלקם:
כידוע אומרים קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים, לכן הכהן הגדול צריך כל יום להביא את המנחה כביטוי של תשובה אישית.
2 - בזה הוא מעורר ליבם של ישראל גם לפשפש במעשיהם ולעשות תשובה, הנה הם יאמרו לעצמם הכהן הגדול מביא מנחה ואני לא אביא?!
3 - במעשהו זה הוא גורם שלא יתביישו ישראל גם הם להביא את קורבנותיהם.
4 - בהביאו מנחה זו, שהיא זולה הוא מעודד את העניים שלא יתביישו בכך שהם מביאים מנחה בלבד, הלא אפילו הכהן הגדול מביא קרבן מנחה כזה בכל יום.
5 - הבאת המנחה ממקמת את הכהן הגדול בעמדת ענוה ודלות מול הקב"ה. והיא מאוד חשובה להצלחת תפקידו.
6 - בהבאת המנחה הוא מכריז בעצם שכל עניינו לעשות רצון ה' ולא הנאת בטנו. וזהו שכולו עולה כליל.
כיוון אחר של מבט על מנחת הכהן הגדול, שהוא מתחדש בכל יום בעבודת הקב"ה כביכול כל יום הוא מתחנך מחדש לעבודתו. הדבר מקביל למנורה בבית המקדש שבכל יום בהעלות הנרות עליה היא נחנכת מחדש. ומקביל לנשמה שלנו המתחדשת בכל יום תמיד. השם משמואל משוה זאת למלאכים שמתחדשים כל יום תמיד, וכך כותב: וכמו המלאכים אף שהם נקראים עומדים ואינם הולכים מדרגא לדרגא וכמו אתמול כן היום, ומ"מ כולם עונים באימה ואומרים ביראה ברגש עצום ואינו נתישן אצלם מאומה(שם משמואל צו,ד).
המנחה הזו מתחברת לזה שהכהן הגדול צריך לשמור על עצמו שלא להטמא לשום מת אפילו לא לשבעת הקרובים,קרי מנחת התמיד עוזרת לו לשמור את עצמו בקדושה ובטהרה מיוחדים.
עוד צריך לזכור שכל הקורבנות עתידים ליבטל ,וקורבנות המנחה לא. כבר כתבתי על זה בעבר, שכאשר יסתיים תיקון העולם,כל מעשה שיש בו תיקון כבר לא יהיה נצרך ואילו קורבנות המנחה לא יבטלו כי הם במהותם קרבנות תודה ותודה שייכת גם לעולם מתוקן. ויש הקבלה בתורה בין קרבנות התמיד בהם כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים, לבין מנחת התמיד אף היא מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים. נמצא שכאשר יתבטלו קרבנות התמיד בעתיד, מנחת התמיד תתפוס את מקומם במקדש. הכהן הגדול בהביאו את מנחת התמיד מקשר אותנו לעולם שכולו טוב, לעולם שבו המנחה נמצאת במרכז עבודת השם.
ככלל אנחנו מתקשים לעשות בכל יום מעשה שיש בו התחדשות פנימית. התחברות לנקודת הכהן הגדול שבנו,לנשמתנו, יכולה לעזור לנו להתחדש כל יום בתפילה,בלימוד התורה ובכלל בחיינו, ולומר תודה בכל יום בהתרגשות גדולה לריבונו של עולם על כל החיים והטוב שהוא נותן לנו.
בס"ד ערב פסח התשפ"ד
בתיאור הטיפול שציוותה התורה באפר הקרבנות נאמר "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי־בַד יִלְבַּשׁ עַל־בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת־הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת־הָעֹלָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ׃"
בפשיטות מצוה התורה שהכהן כאשר מבצע את תרומת הדשן, הוא צריך ללבוש את הכתונת והמכנסיים, להוריד את האפר מהמזבח ולהניחו ליד המזבח. אלא שכמה שאלות עולות בפסוק זה, וכי היה הכהן לבוש אז רק בשני בגדים ולא בכל הסט שכלל אף את המצנפת והאבנט?! ממילא למה מצינת התורה רק שנים אלו? עוד למה הכתונת נקראת כאן מדו בד ?
בפשטות התורה באה לחדד שאת מלאכת תרומת הדשן הכהן צריך לעשות עם בגדי הכהונה שלו, להבדיל מהציווי הבא בתורה בנוגע להוצאת האפר החוצה שאת זה הוא כבר היה עושה בבגדים אחרים. והתורה ציינה את הכתונת והמכנסיים כי הם מועדים להתלכלך מהאפר ולמרות זאת חייב הכהן ללובשם, ואין צריך לומר שאף המצנפת והאבנט שפחות מועדים להתלכלך צריך הכהן ללבוש.
המסר הפשוט, אין לעשות שום עבודה על המזבח אלא רק בבגדי הכהנים היעודיים-עם המדים.
ולמה השתמשה כאן התורה בלשון מדו-מלשון מדים? ללמד שהבגדים של כל כהן צריכים להיות עשויים לפי מידותיו. מכאן תשובה נוספת למה מוזכרים רק הכתונת והמכנסיים ולא האבנט והמצנפת, מסביר הנצי"ב הכתונת והמכנסיים חייבים להיות כפי מידתו של הכהן העובד ואילו האבנט והמצנפת אפשר גם להשתמש בשל כהן אחר כי אין כל כך הבדל בין הכהנים בשיעור גודל הראש שלהם, והאבנט היה בעל מידה אחידה אצל כל הכהנים-לב' אמות אורכו.
למה חשוב שיהיו הבגדים עשויים כפי מידותיו?
בצד הפשוט זהו לכבוד השם שהבגדים יושבים בול על הכהנים, אבל יותר מכך מבאר מי השילוח:
"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו. מדו הוא הכתונת שמכפר על כעס (ערכין ט"ז.) ושפיכות דמים, ומכנסי היינו נגד תאוה כי מכנסים מכפרים על גלוי עריות, ורומז על מי שהוא נקי עכ"פ בתאוה וכעס יכול להתקרב לה'."
המסר אם כן שאמנם עבודת המידות הינה עבודה לכל החיים, אבל הבסיס, עבודת המידות הבסיסית שאיתה אפשר כבר להתקרב להשם, הינה תיקון מידות הכעס והתאוה שלו. מסר זה מקביל לאיסור בתורה על הבאה של כל שאור וכל דבש לבית המקדש, השאור מכוון כנגד הכעס, והדבש כנגד התאוה.
אבל צריך עיון למה דוקא בהוראת דיני הרמת הדשן מהמזבח מלמדת אותנו התורה דין שנכון תמיד לכהנים-בגדי הכהונה שלהם צריכים להיות תמיד כמידתם?
היינו חושבים שהרמת הדשן אולי בכלל איננה עבודת ה', אלא כורח המציאות, שהיא שייכת למחלקת שפ"ע ותו לא. הלימוד שמלמדת אותנו התורה כאן כל גישה אל המזבח, יש בה עבודת ה', הינה צורך גבוה. היינו חושבים שכיוון שיש חשש שהכהנים יתלכלכו בעבודה זו אז מוטב שיעשו אותה בבגדי ב' ולא בבגדי א', קמ"ל שחייבים בגדי א'. עכשיו שיש חשש התלכלכות ויש צורך בבגדי א', חייבים להקפיד שהמדים עשויים כמידתם. כשאנו מבינים שהתאמת הבגדים למידות הכהנים אינם רק ענין של כבוד אלא ביטוי לעבודת המידות, לזהירות כיצד צריך לגשת אל הקודש. ברור שצריך הרבה יותר זהירות כשנגשים לפנות את האפר מהמזבח מאשר כשבאים להקריב איזה קרבן או להקטיר קטורת, שם אנו מרגישים את ההוד וההילה של העבודה ואנו מהלכים ברגש, אבל בתרומת הדשן אנו עלולים להתיחס בזלזול מה, לכן הזהירה התורה דוקא כאן מדו בד-שיהו כמידתם. ועוד יש לומר שדוקא תרומת הדשן שאין בה הוד מיוחד ולא טובת הנאה, לכן בכוחה לסגל לכהנים העושים מלאכה זו לרכוש מידת ענוה והכנעה כלפי שמים כנגד יצרי הכעס והתאוה.
מה הקשר בין הכתונת ואזהרת מידתה לבין מידת הכעס?
הכעס ככלל בא מצד הרגשת גבהות של האדם, כשאנו מרגישים את עצמנו יותר ממה שאנחנו, אנו מרגישים שהבריות לא נוהגות איתנו בכבוד הראוי לנו ואנו כועסים, לכן הציווי על מידת הכתונת שתהיה כמידתנו בא ללמדנו שנשים לב לא להתלבש בבגדים שיש בהם התנשאות והתפארות על אחרים. וכך נלמד דרך כיצד לא נכעס ולא נתאוה למה שאינו שלנו.
יש לנו ללמוד מדין זה שלא נלבש בגדים שאינם תואמים את מידתנו, שלא נתגאה ולא נתאוה למה שלא שלנו, ולא נתרשל גם במשימות פחות יוקרתיות בעיני הבריות. שנזכה לראות בקרוב כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם.
בתיאור הטיפול שציוותה התורה באפר הקרבנות נאמר "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי־בַד יִלְבַּשׁ עַל־בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת־הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת־הָעֹלָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ׃"
בפשיטות מצוה התורה שהכהן כאשר מבצע את תרומת הדשן, הוא צריך ללבוש את הכתונת והמכנסיים, להוריד את האפר מהמזבח ולהניחו ליד המזבח. אלא שכמה שאלות עולות בפסוק זה, וכי היה הכהן לבוש אז רק בשני בגדים ולא בכל הסט שכלל אף את המצנפת והאבנט?! ממילא למה מצינת התורה רק שנים אלו? עוד למה הכתונת נקראת כאן מדו בד ?
בפשטות התורה באה לחדד שאת מלאכת תרומת הדשן הכהן צריך לעשות עם בגדי הכהונה שלו, להבדיל מהציווי הבא בתורה בנוגע להוצאת האפר החוצה שאת זה הוא כבר היה עושה בבגדים אחרים. והתורה ציינה את הכתונת והמכנסיים כי הם מועדים להתלכלך מהאפר ולמרות זאת חייב הכהן ללובשם, ואין צריך לומר שאף המצנפת והאבנט שפחות מועדים להתלכלך צריך הכהן ללבוש.
המסר הפשוט, אין לעשות שום עבודה על המזבח אלא רק בבגדי הכהנים היעודיים-עם המדים.
ולמה השתמשה כאן התורה בלשון מדו-מלשון מדים? ללמד שהבגדים של כל כהן צריכים להיות עשויים לפי מידותיו. מכאן תשובה נוספת למה מוזכרים רק הכתונת והמכנסיים ולא האבנט והמצנפת, מסביר הנצי"ב הכתונת והמכנסיים חייבים להיות כפי מידתו של הכהן העובד ואילו האבנט והמצנפת אפשר גם להשתמש בשל כהן אחר כי אין כל כך הבדל בין הכהנים בשיעור גודל הראש שלהם, והאבנט היה בעל מידה אחידה אצל כל הכהנים-לב' אמות אורכו.
למה חשוב שיהיו הבגדים עשויים כפי מידותיו?
בצד הפשוט זהו לכבוד השם שהבגדים יושבים בול על הכהנים, אבל יותר מכך מבאר מי השילוח:
"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו. מדו הוא הכתונת שמכפר על כעס (ערכין ט"ז.) ושפיכות דמים, ומכנסי היינו נגד תאוה כי מכנסים מכפרים על גלוי עריות, ורומז על מי שהוא נקי עכ"פ בתאוה וכעס יכול להתקרב לה'."
המסר אם כן שאמנם עבודת המידות הינה עבודה לכל החיים, אבל הבסיס, עבודת המידות הבסיסית שאיתה אפשר כבר להתקרב להשם, הינה תיקון מידות הכעס והתאוה שלו. מסר זה מקביל לאיסור בתורה על הבאה של כל שאור וכל דבש לבית המקדש, השאור מכוון כנגד הכעס, והדבש כנגד התאוה.
אבל צריך עיון למה דוקא בהוראת דיני הרמת הדשן מהמזבח מלמדת אותנו התורה דין שנכון תמיד לכהנים-בגדי הכהונה שלהם צריכים להיות תמיד כמידתם?
היינו חושבים שהרמת הדשן אולי בכלל איננה עבודת ה', אלא כורח המציאות, שהיא שייכת למחלקת שפ"ע ותו לא. הלימוד שמלמדת אותנו התורה כאן כל גישה אל המזבח, יש בה עבודת ה', הינה צורך גבוה. היינו חושבים שכיוון שיש חשש שהכהנים יתלכלכו בעבודה זו אז מוטב שיעשו אותה בבגדי ב' ולא בבגדי א', קמ"ל שחייבים בגדי א'. עכשיו שיש חשש התלכלכות ויש צורך בבגדי א', חייבים להקפיד שהמדים עשויים כמידתם. כשאנו מבינים שהתאמת הבגדים למידות הכהנים אינם רק ענין של כבוד אלא ביטוי לעבודת המידות, לזהירות כיצד צריך לגשת אל הקודש. ברור שצריך הרבה יותר זהירות כשנגשים לפנות את האפר מהמזבח מאשר כשבאים להקריב איזה קרבן או להקטיר קטורת, שם אנו מרגישים את ההוד וההילה של העבודה ואנו מהלכים ברגש, אבל בתרומת הדשן אנו עלולים להתיחס בזלזול מה, לכן הזהירה התורה דוקא כאן מדו בד-שיהו כמידתם. ועוד יש לומר שדוקא תרומת הדשן שאין בה הוד מיוחד ולא טובת הנאה, לכן בכוחה לסגל לכהנים העושים מלאכה זו לרכוש מידת ענוה והכנעה כלפי שמים כנגד יצרי הכעס והתאוה.
מה הקשר בין הכתונת ואזהרת מידתה לבין מידת הכעס?
הכעס ככלל בא מצד הרגשת גבהות של האדם, כשאנו מרגישים את עצמנו יותר ממה שאנחנו, אנו מרגישים שהבריות לא נוהגות איתנו בכבוד הראוי לנו ואנו כועסים, לכן הציווי על מידת הכתונת שתהיה כמידתנו בא ללמדנו שנשים לב לא להתלבש בבגדים שיש בהם התנשאות והתפארות על אחרים. וכך נלמד דרך כיצד לא נכעס ולא נתאוה למה שאינו שלנו.
יש לנו ללמוד מדין זה שלא נלבש בגדים שאינם תואמים את מידתנו, שלא נתגאה ולא נתאוה למה שלא שלנו, ולא נתרשל גם במשימות פחות יוקרתיות בעיני הבריות. שנזכה לראות בקרוב כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם.
053-525-3443 |
מייל: serge@hermesh.co.il |
פוגל סרז' |