בס"ד לפרשת וישב התשפ"א
בס"ד לפרשת וישב התשפ"ב
בחירה והשגחה: ישנם תנועות ודעות בעולם הטוענות שיש השגחה אלוהית בעולם וממילא אין בחירה, הכל מוכתב מלמעלה. ישנן תנועות ודעות בעולם הטוענות שיש לנו בחירה חופשית, העולם נתון בעוצם ידינו וממילא השם לא מנהיג את העולם ואולי גם כלל לא קיים.
שתי התנועות "פוטרות" את האדם מדין וחשבון על מעשיו, לשיטה ראשונה אנו לא ממש בעלי בחירה ואחריות למעשינו ולשנייה אין כלפי מי למסור דין וחשבון.
ולפי אמונתנו, לפי תורת ישראל: יש בורא ומנהיג לעולם, אולם גם יש בחירה ביד בשר ודם.
כיצד הבחירה שלנו משתלבת עם ההשגחה? מה אם אנו נבחר חלילה נגד רצון השם יתברך, האם רצוננו יגבר על בוראנו? או שרַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְ-הוָה הִיא תָקוּם. ?
זוהי שאלה מהותית מאוד, מחד אם האדם לא יכול לעשות דבר נגד רצונו יתברך, איזו בחירה היא זו, גם הבחירה שיבחר האדם לעשות טוב, אין לה משקל אם אין לו יכולת הפוכה מזו. מאידך לא יתכן שאדם יוכל לקלקל לקב"ה את התוכניות שלו, שיוכל לדוגמא לפגוע בצדיק וחסיד הבוטח בה', שלו מובטחת השמירה וההגנה של השם.
הרבה קולמוסים נשברו על הנושא הזה, דעות רבות הושמעו ונכתבו, ואין אני בא להקיף את כל הנושא, אלא לנסות לנסח את התפיסה שרוב חכמי ישראל מסכימים איתה( אני מקוה).
מסופר בפרשה: וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ׃ וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא׃ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו׃ וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל־תִּשְׁלְחוּ־בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל־אָבִיו׃
חכמינו מציינים שהבור אמנם היה ריק ממים אבל נחשים ועקרבים היו בו, אם כן מה מרוויח ראובן מכך שישליכו את יוסף לבור ולא יהרגו אותו בידיים?
מבאר הנצי"ב ב'הרחב דבר': ולהסביר יותר יש להקדים הא דאיתא בזוהר הק׳ בפ׳ זו דראובן אמר להשליך את יוסף בבור מלא נחשים ועקרבים ולא ירא שיהרגוהו שהיה בטוח על זכותו. והא שהי׳ ירא מן האחים היינו משום דבחירה שבאדם הוא למעלה מהשגחה העליונה. ויש לי ראי׳ מפורשת לזה מדכתיב בדניאל ו׳ בשעה שהשליכו כורש בגוב אריות וחתמא מלכא בעזקתי׳ כדי דלא תשני צבו בדניאל פי׳ הי׳ בטוח שלא יגעו בו אריות שאינם בעלי בחירה. אבל ירא דלא תשני רצון בדניאל. ואמנם חלילה לומר שאין ביד ההשגחה העליונה לשמור גם מבחירת האדם. אלא כך יש לנו לומר דלזה בעינן זכות יותר. והיינו שיהא טוב גם בין אדם לחבירו ויהי׳ צדיק וטוב לו בשביל שהוא צדיק גמור כמש״כ לעיל ריש פ׳ נח בהר״ד. [ועפ״ז הטעם נשמר יעקב מבחירה הרעה של לבן. וכמש״כ פ׳ ויצא ל״א כ״א]. והנה יעקב ידע בכל בניו שהמה צדיקים אבל ירא שהמה אינם בעלי גמ״ח כ״כ בזה שהוציא יוסף דבה רעה. ובזה שראה ששונאים את יוסף מקנאה. וכ״ז חסרון במדת גמ״ח הוא. ע״כ ירא שלא יפגעו בהם רעת בני האדם. משא״כ יוסף שהי׳ באמת בעל גמ״ח להפליא כמבואר להלן מדת יוסף וגם ראה יעקב זאת שהוא אוהב את אחיו. אע״ג שהמה שונאים אותו ע״כ חשב למשפט שאין לו לירא עליו. כך הי׳ עלה על דעתו הגדולה של ישראל .
הנצי"ב מציב לנו מבט משולב, מחד כאשר השם "מאוד" רוצה הוא ישמור אדם גם מבעלי בחירה שלא יוכלו להזיקו, ומאידך אדם יכול להזיק ואף להרוג מי שלא נגזרה עליו גזירה בשמים.
השגחת השם בעולם הינה מדורגת:
על האומה- ישנה השגחה מאוד גדולה, ממילא הבחירה האנושית פחות משפיעה עליה.
על צדיקים שהינם גם חסידים- ישנה גם שמירה מבעלי בחירה לכן יעקב לא היה ירא שיוסף יינזק מאחיו. ראובן שרצה להציל את יוסף מאחיו, סבר שיוסף לא מספיק צדיק כדי להינצל מהם, אבל היה מספיק צדיק כדי להינצל מן הנחשים והעקרבים שאינם בעלי בחירה.
על צדיקים-ישנה שמירה ממזיקים שונים אבל אין שמירה מוחלטת מבני אדם.
בנוסף ישנם עוד פרמטרים שמשפיעים: בשעת סכנה או מקום סכנה יש ירידה ברמת ההגנה של האנשים.
במקרה שלנו, יוסף אכן היה צדיק וחסיד והיתה עליו שמירה מעולה, ראובן לא ידע זאת ולכן הציע לאחים להשליך את יוסף לבור. באמת ההשגחה העליונה גלגלה את הזכות לידי ראובן הזכאי וכך נשמר יוסף מאחיו. הסיפור הזה מדגים לנו כיצד ההשגחה העליונה מסדרת את העניינים למרות בחירת האנשים וגם באמצעות בחירת האנשים. על ידי שיטת "מגלגלים זכות לידי זכאי וחובה לידי חייב" ההשגחה העליונה מכוונת את העניינים למרות ובאמצעות הבחירה האנושית. כיוון שההשגחה העליונה מסדרת את כך העניינים , נכון לנו מחד להתבונן על מה שנעשה כבר בעולם בכלל ובחיינו הפרטיים בפרט, כמעשה שמים. להשתדל לקבל את הדברים ואיתם להשלים. ומאידך כל דבר שעומד לפנינו לבחירה, להתפלל ולהשתדל לבחור נכון, להרגיש את כובד הבחירה שבידנו.
שנזכה תמיד בע"ה להיות שליחים רק לדבר זכות ומצוה.
בחירה והשגחה: ישנם תנועות ודעות בעולם הטוענות שיש השגחה אלוהית בעולם וממילא אין בחירה, הכל מוכתב מלמעלה. ישנן תנועות ודעות בעולם הטוענות שיש לנו בחירה חופשית, העולם נתון בעוצם ידינו וממילא השם לא מנהיג את העולם ואולי גם כלל לא קיים.
שתי התנועות "פוטרות" את האדם מדין וחשבון על מעשיו, לשיטה ראשונה אנו לא ממש בעלי בחירה ואחריות למעשינו ולשנייה אין כלפי מי למסור דין וחשבון.
ולפי אמונתנו, לפי תורת ישראל: יש בורא ומנהיג לעולם, אולם גם יש בחירה ביד בשר ודם.
כיצד הבחירה שלנו משתלבת עם ההשגחה? מה אם אנו נבחר חלילה נגד רצון השם יתברך, האם רצוננו יגבר על בוראנו? או שרַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְ-הוָה הִיא תָקוּם. ?
זוהי שאלה מהותית מאוד, מחד אם האדם לא יכול לעשות דבר נגד רצונו יתברך, איזו בחירה היא זו, גם הבחירה שיבחר האדם לעשות טוב, אין לה משקל אם אין לו יכולת הפוכה מזו. מאידך לא יתכן שאדם יוכל לקלקל לקב"ה את התוכניות שלו, שיוכל לדוגמא לפגוע בצדיק וחסיד הבוטח בה', שלו מובטחת השמירה וההגנה של השם.
הרבה קולמוסים נשברו על הנושא הזה, דעות רבות הושמעו ונכתבו, ואין אני בא להקיף את כל הנושא, אלא לנסות לנסח את התפיסה שרוב חכמי ישראל מסכימים איתה( אני מקוה).
מסופר בפרשה: וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ׃ וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא׃ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו׃ וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל־תִּשְׁלְחוּ־בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל־אָבִיו׃
חכמינו מציינים שהבור אמנם היה ריק ממים אבל נחשים ועקרבים היו בו, אם כן מה מרוויח ראובן מכך שישליכו את יוסף לבור ולא יהרגו אותו בידיים?
מבאר הנצי"ב ב'הרחב דבר': ולהסביר יותר יש להקדים הא דאיתא בזוהר הק׳ בפ׳ זו דראובן אמר להשליך את יוסף בבור מלא נחשים ועקרבים ולא ירא שיהרגוהו שהיה בטוח על זכותו. והא שהי׳ ירא מן האחים היינו משום דבחירה שבאדם הוא למעלה מהשגחה העליונה. ויש לי ראי׳ מפורשת לזה מדכתיב בדניאל ו׳ בשעה שהשליכו כורש בגוב אריות וחתמא מלכא בעזקתי׳ כדי דלא תשני צבו בדניאל פי׳ הי׳ בטוח שלא יגעו בו אריות שאינם בעלי בחירה. אבל ירא דלא תשני רצון בדניאל. ואמנם חלילה לומר שאין ביד ההשגחה העליונה לשמור גם מבחירת האדם. אלא כך יש לנו לומר דלזה בעינן זכות יותר. והיינו שיהא טוב גם בין אדם לחבירו ויהי׳ צדיק וטוב לו בשביל שהוא צדיק גמור כמש״כ לעיל ריש פ׳ נח בהר״ד. [ועפ״ז הטעם נשמר יעקב מבחירה הרעה של לבן. וכמש״כ פ׳ ויצא ל״א כ״א]. והנה יעקב ידע בכל בניו שהמה צדיקים אבל ירא שהמה אינם בעלי גמ״ח כ״כ בזה שהוציא יוסף דבה רעה. ובזה שראה ששונאים את יוסף מקנאה. וכ״ז חסרון במדת גמ״ח הוא. ע״כ ירא שלא יפגעו בהם רעת בני האדם. משא״כ יוסף שהי׳ באמת בעל גמ״ח להפליא כמבואר להלן מדת יוסף וגם ראה יעקב זאת שהוא אוהב את אחיו. אע״ג שהמה שונאים אותו ע״כ חשב למשפט שאין לו לירא עליו. כך הי׳ עלה על דעתו הגדולה של ישראל .
הנצי"ב מציב לנו מבט משולב, מחד כאשר השם "מאוד" רוצה הוא ישמור אדם גם מבעלי בחירה שלא יוכלו להזיקו, ומאידך אדם יכול להזיק ואף להרוג מי שלא נגזרה עליו גזירה בשמים.
השגחת השם בעולם הינה מדורגת:
על האומה- ישנה השגחה מאוד גדולה, ממילא הבחירה האנושית פחות משפיעה עליה.
על צדיקים שהינם גם חסידים- ישנה גם שמירה מבעלי בחירה לכן יעקב לא היה ירא שיוסף יינזק מאחיו. ראובן שרצה להציל את יוסף מאחיו, סבר שיוסף לא מספיק צדיק כדי להינצל מהם, אבל היה מספיק צדיק כדי להינצל מן הנחשים והעקרבים שאינם בעלי בחירה.
על צדיקים-ישנה שמירה ממזיקים שונים אבל אין שמירה מוחלטת מבני אדם.
בנוסף ישנם עוד פרמטרים שמשפיעים: בשעת סכנה או מקום סכנה יש ירידה ברמת ההגנה של האנשים.
במקרה שלנו, יוסף אכן היה צדיק וחסיד והיתה עליו שמירה מעולה, ראובן לא ידע זאת ולכן הציע לאחים להשליך את יוסף לבור. באמת ההשגחה העליונה גלגלה את הזכות לידי ראובן הזכאי וכך נשמר יוסף מאחיו. הסיפור הזה מדגים לנו כיצד ההשגחה העליונה מסדרת את העניינים למרות בחירת האנשים וגם באמצעות בחירת האנשים. על ידי שיטת "מגלגלים זכות לידי זכאי וחובה לידי חייב" ההשגחה העליונה מכוונת את העניינים למרות ובאמצעות הבחירה האנושית. כיוון שההשגחה העליונה מסדרת את כך העניינים , נכון לנו מחד להתבונן על מה שנעשה כבר בעולם בכלל ובחיינו הפרטיים בפרט, כמעשה שמים. להשתדל לקבל את הדברים ואיתם להשלים. ומאידך כל דבר שעומד לפנינו לבחירה, להתפלל ולהשתדל לבחור נכון, להרגיש את כובד הבחירה שבידנו.
שנזכה תמיד בע"ה להיות שליחים רק לדבר זכות ומצוה.
בס"ד לפרשת וישב התשפ"ג
מזל-טוב תמר כלת יהודה יולדת תאומים:
וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ׃
וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן־יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל־יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה׃
וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה־פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ׃
וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל־יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח׃ (בראשית לח,כז-ל)
פרץ נקרא כל החיים שלו 'פרץ' כי בלידה שלו הוא פרץ מהרחם של אמא שלו, וזרח גם כן חטף את השם 'זרח' בגלל איזו אפיזודה בלידה שלו. (בנוגע לזרח נחלקו הפרשנים האם שמו על שם השָׁנִי או על שם השמש הזורחת).
כידוע נתינת שם לתינוק על פי חז"ל יש בה רוח הקודש, לכוון ליעוד של אותו תינוק כאן בעולם. נראה שפעולה ראשונה שעושה התינוק בעולם יש בה ביטוי חזק ליעוד שלו, כי ככלל בשנים הראשונות הצד הסגולי הוא הדומיננטי בילד, וככל שהוא הולך וגדל הצד הבחירי נעשה יותר מרכזי ומאפיל על הסגולי (או מממש אותו). נמצא שהצד הסגולי באדם הכי חזק בתחילת חייו. לכן גם ישנה שיטה בפסיכולוגיה שמבססת את הכרת היעוד שלנו בחיים מחד ואת הטעות הבסיסית שלנו מאידך על זכרונות הילדות הכי ראשוניים שאנו זוכרים.
ואכן לגבי פרץ, אנו יודעים ששמו חושף לא רק את ענינו שלו בחיים אלא אף בכלל זרעו לכל הדורות, זרע המלכים צאצאיו, שהמאפין אותם שהם פורצים להם דרך, אומרת המשנה "מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו" (סנהדרין פ"ב מ"ד). וכן במקומות נוספים בש"ס. וחכמינו קראו למלך המשיח בן פרצי. תפקידם של המלכים לפרוץ דרכים חדשות,להוביל ליזום ולחדש.
אך מה חושף שמו של זרח? המדרש קושר אותו לעכן צאצא שלו בזמן יהושע בן נון שמעל בחרם וגרם מפלה לישראל במלחמת העי בשל כך. וכך רש"י כותב: אַרְבַּע יָדוֹת כְּתוּבוֹת כָּאן כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה חֲרָמִים שֶׁמָּעַל עָכָן שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁלָּקַח, אַדֶּרֶת שִׁנְעָר וּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת כֶּסֶף שֶׁל מָאתַיִם שְׁקָלִים וּלְשׁוֹן זָהָב, בְּרֵאשִׁית רַבָּה: ז"א המדרש קושר את ארבעת הפעמים שמוזכר כאן יד בפסוקים עם ארבעת הפעמים שעכן מעל בחרם. כיצד זה קשור לזרח? הוא דומה לצבע השני ולצבע הזהב.
אם פרץ שמו מעיד על תכונה חשובה המאפיינת אותו ואת זרעו, הרי שהקישור של זרח לעכן לא באמת מסביר למה נכון היה כך לקרוא את שמו? מה הצד החיובי הטמון בשמו? מה רומז לנו שזרח הושיט ידו?
בע"ה נוכל להבין זאת על פי כיוון אחר שהלכו בו המפרשים, כיוון שקושר את פרץ עם הלבנה ואת זרח לשמש, וכך כותב רבנו בחיי " זרח על שם החמה, פרץ על שם הלבנה, ומלכות בית דוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה…כי זרח כנגד החמה שזורחת תמיד בענין שוה, ופרץ כנגד הלבנה שהיא פעם מתמלאת פעם חסרה ונפרצת, ע"כ יתחייב מלכות בית דוד הבא מפרץ להיות בזמן מן הזמנים פעם קיים פעם בטל…"
רבינו בחיי פתח לנו צוהר, ועדין נשאר הסתום רבה על הפרוץ,
רבי נחמן מברסלב כותב "וְחוּט הַשָּׁנִי, זֶה בְּחִינַת זְרִיחַת אוֹר הַפָּנִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (בראשית ל״ח:ל׳): וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח וְכוּ'; כִּי הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' (ישעיהו ס׳:ב׳)."(ליקוטי מוהרן כג,ג). נראה שרבי נחמן רומז לנו כאן רמז שזרח קשור לזריחה שיזרח עלינו ה' בבוא הגאולה.
אור החיים הקדוש אומר זאת יותר בברור וכך אומר: לזרח משפחת הזרחי ירמוז מה שאמר הכתוב (שם ס') הנה החושך וגו' ועליך יזרח ה' וכתיב והיה לך ה' לאור עולם, והוא אומרו משפחת הזרחי אשר עלינו יזרח ה': (אור החיים במדבר כו,יט)
עולה מהדברים שאמנם כל שושלת המלכים מבית יהודה בני פרץ הם, ונמשלו ללבנה. אבל בבוא הגאולה יגיע שלב מתקדם יותר שבו כבר יאיר אור החמה, וזרח מבטא את אותו אור עליון נשגב שיאיר בגאולה.
נמצא שסוף מעשה בהושטת יד תחילה.
כעת נשאר לנו להבין רק כיצד קשורה חמדת הכסף והזהב של עכן דווקא לזריחת האור הגדולה שתהיה בהמשך הגאולה?
רבי נחמן מברסלב שוב נחלץ לעזרתנו וכך כותב,"כִּי חֹשֶׁךְ הוּא בְּחִינוֹת בְּעִצָּבוֹן, דַּאֲגַת וְתַאֲוַת הַפַּרְנָסָה, צַעַר כִּפְלַיִם כַּיּוֹלֵדָה, אַנְפִּין חֲשׁוֹכִין, עֲבוֹדָה זָרָה. וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' – אֱמוּנַת אֱלֹקוּת, אוֹר הַפָּנִים, וַיִּחַן פְּנֵי הָעִיר, תִּקּוּן הַמַּטְבֵּעַ, תִּקּוּן תַּאֲוַת מָמוֹן, בְּחִינוֹת: שְׂמַח זְבוּלוּן:"(ליקוטי מוהרן כג,ג)
נמצא שלמרות שבפרץ ישנה רק הופעה אחת, והיא הופעתו כפורץ, אצל זרח ישנם ב' הופעות הקשורות למהותו, הראשונה היא לפני פריצתו של פרץ, אך הופעה זו לא מצליחה, רק אחרי תיקונו של פרץ יכולה מהותו של זרח לזרוח בצורה חיובית, ההופעה הראשונה הייתה אצל עכן בה היתה הושטת יד שלא כהוגן להשיג את הזהב,אחריה יצא פרץ, ממנו יצאו מלכי בית יהודה, עכשיו מגיע הזמן של אותה הופעה אך בצורה חיובית הופעה זו היא זריחת המשיח ואז בעקבות בוא המשיח נצליח לתקן את המטבע, את תאות הממון הושטת היד הפעם כבר תהיה לטובה ויהיה שפע גדול בעולם.
ונזכה למימוש הנבואה:
קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְ-הוָה עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְ-הוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ.(ישעיה ס,א-ג)
מזל-טוב תמר כלת יהודה יולדת תאומים:
וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ׃
וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן־יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל־יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה׃
וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה־פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ׃
וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל־יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח׃ (בראשית לח,כז-ל)
פרץ נקרא כל החיים שלו 'פרץ' כי בלידה שלו הוא פרץ מהרחם של אמא שלו, וזרח גם כן חטף את השם 'זרח' בגלל איזו אפיזודה בלידה שלו. (בנוגע לזרח נחלקו הפרשנים האם שמו על שם השָׁנִי או על שם השמש הזורחת).
כידוע נתינת שם לתינוק על פי חז"ל יש בה רוח הקודש, לכוון ליעוד של אותו תינוק כאן בעולם. נראה שפעולה ראשונה שעושה התינוק בעולם יש בה ביטוי חזק ליעוד שלו, כי ככלל בשנים הראשונות הצד הסגולי הוא הדומיננטי בילד, וככל שהוא הולך וגדל הצד הבחירי נעשה יותר מרכזי ומאפיל על הסגולי (או מממש אותו). נמצא שהצד הסגולי באדם הכי חזק בתחילת חייו. לכן גם ישנה שיטה בפסיכולוגיה שמבססת את הכרת היעוד שלנו בחיים מחד ואת הטעות הבסיסית שלנו מאידך על זכרונות הילדות הכי ראשוניים שאנו זוכרים.
ואכן לגבי פרץ, אנו יודעים ששמו חושף לא רק את ענינו שלו בחיים אלא אף בכלל זרעו לכל הדורות, זרע המלכים צאצאיו, שהמאפין אותם שהם פורצים להם דרך, אומרת המשנה "מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו" (סנהדרין פ"ב מ"ד). וכן במקומות נוספים בש"ס. וחכמינו קראו למלך המשיח בן פרצי. תפקידם של המלכים לפרוץ דרכים חדשות,להוביל ליזום ולחדש.
אך מה חושף שמו של זרח? המדרש קושר אותו לעכן צאצא שלו בזמן יהושע בן נון שמעל בחרם וגרם מפלה לישראל במלחמת העי בשל כך. וכך רש"י כותב: אַרְבַּע יָדוֹת כְּתוּבוֹת כָּאן כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה חֲרָמִים שֶׁמָּעַל עָכָן שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁלָּקַח, אַדֶּרֶת שִׁנְעָר וּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת כֶּסֶף שֶׁל מָאתַיִם שְׁקָלִים וּלְשׁוֹן זָהָב, בְּרֵאשִׁית רַבָּה: ז"א המדרש קושר את ארבעת הפעמים שמוזכר כאן יד בפסוקים עם ארבעת הפעמים שעכן מעל בחרם. כיצד זה קשור לזרח? הוא דומה לצבע השני ולצבע הזהב.
אם פרץ שמו מעיד על תכונה חשובה המאפיינת אותו ואת זרעו, הרי שהקישור של זרח לעכן לא באמת מסביר למה נכון היה כך לקרוא את שמו? מה הצד החיובי הטמון בשמו? מה רומז לנו שזרח הושיט ידו?
בע"ה נוכל להבין זאת על פי כיוון אחר שהלכו בו המפרשים, כיוון שקושר את פרץ עם הלבנה ואת זרח לשמש, וכך כותב רבנו בחיי " זרח על שם החמה, פרץ על שם הלבנה, ומלכות בית דוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה…כי זרח כנגד החמה שזורחת תמיד בענין שוה, ופרץ כנגד הלבנה שהיא פעם מתמלאת פעם חסרה ונפרצת, ע"כ יתחייב מלכות בית דוד הבא מפרץ להיות בזמן מן הזמנים פעם קיים פעם בטל…"
רבינו בחיי פתח לנו צוהר, ועדין נשאר הסתום רבה על הפרוץ,
רבי נחמן מברסלב כותב "וְחוּט הַשָּׁנִי, זֶה בְּחִינַת זְרִיחַת אוֹר הַפָּנִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (בראשית ל״ח:ל׳): וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח וְכוּ'; כִּי הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' (ישעיהו ס׳:ב׳)."(ליקוטי מוהרן כג,ג). נראה שרבי נחמן רומז לנו כאן רמז שזרח קשור לזריחה שיזרח עלינו ה' בבוא הגאולה.
אור החיים הקדוש אומר זאת יותר בברור וכך אומר: לזרח משפחת הזרחי ירמוז מה שאמר הכתוב (שם ס') הנה החושך וגו' ועליך יזרח ה' וכתיב והיה לך ה' לאור עולם, והוא אומרו משפחת הזרחי אשר עלינו יזרח ה': (אור החיים במדבר כו,יט)
עולה מהדברים שאמנם כל שושלת המלכים מבית יהודה בני פרץ הם, ונמשלו ללבנה. אבל בבוא הגאולה יגיע שלב מתקדם יותר שבו כבר יאיר אור החמה, וזרח מבטא את אותו אור עליון נשגב שיאיר בגאולה.
נמצא שסוף מעשה בהושטת יד תחילה.
כעת נשאר לנו להבין רק כיצד קשורה חמדת הכסף והזהב של עכן דווקא לזריחת האור הגדולה שתהיה בהמשך הגאולה?
רבי נחמן מברסלב שוב נחלץ לעזרתנו וכך כותב,"כִּי חֹשֶׁךְ הוּא בְּחִינוֹת בְּעִצָּבוֹן, דַּאֲגַת וְתַאֲוַת הַפַּרְנָסָה, צַעַר כִּפְלַיִם כַּיּוֹלֵדָה, אַנְפִּין חֲשׁוֹכִין, עֲבוֹדָה זָרָה. וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' – אֱמוּנַת אֱלֹקוּת, אוֹר הַפָּנִים, וַיִּחַן פְּנֵי הָעִיר, תִּקּוּן הַמַּטְבֵּעַ, תִּקּוּן תַּאֲוַת מָמוֹן, בְּחִינוֹת: שְׂמַח זְבוּלוּן:"(ליקוטי מוהרן כג,ג)
נמצא שלמרות שבפרץ ישנה רק הופעה אחת, והיא הופעתו כפורץ, אצל זרח ישנם ב' הופעות הקשורות למהותו, הראשונה היא לפני פריצתו של פרץ, אך הופעה זו לא מצליחה, רק אחרי תיקונו של פרץ יכולה מהותו של זרח לזרוח בצורה חיובית, ההופעה הראשונה הייתה אצל עכן בה היתה הושטת יד שלא כהוגן להשיג את הזהב,אחריה יצא פרץ, ממנו יצאו מלכי בית יהודה, עכשיו מגיע הזמן של אותה הופעה אך בצורה חיובית הופעה זו היא זריחת המשיח ואז בעקבות בוא המשיח נצליח לתקן את המטבע, את תאות הממון הושטת היד הפעם כבר תהיה לטובה ויהיה שפע גדול בעולם.
ונזכה למימוש הנבואה:
קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְ-הוָה עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְ-הוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ.(ישעיה ס,א-ג)
וימאן להתנחם.
בס"ד לפרשת וישב התשפ"ד
לצערנו הרב בימים אלה אין כמעט יום בלי אבדות כואבות לעם ישראל. חוץ ממשפחות האבלים עצמם, כמעט כל ישראל חווים, ומכירים אי מי מההרוגים, והולכים לניחום האבלים. אבל כיצד מנחמים? מה אפשר כבר לומר להורים, אחים, אחיות ונשות הנופלים? השאלה קשה, אבל לא נכון לברוח ממנה. בריחה זה למשל לומר לאבלים, אין נחמה. סליחה באנו ליאש או לחזק? אם אני לא יודע כיצד מנחמים אבלים, אז אני יכול לומר להם שאין נחמה??
הבא ניגש להתבונן בתורה מה היא מלמדת אותנו, בפרשה מסופר על זריקת יוסף לבור, על מכירתו לישמעאלים, על התרמית שהאחים עושים ליעקב אבינו על ידי הכתונת של יוסף. בעקבות זאת מובא:
וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמׇתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל־בְּנוֹ יָמִים רַבִּים׃וַיָּקֻמוּ כׇל־בָּנָיו וְכׇל־בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי־אֵרֵד אֶל־בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו׃(בראשית לז,לה-לו)
כל בני המשפחה מנסים לנחם את יעקב והוא מסרב להתנחם. לא מוזכר כיצד הם ניסו לנחמו, מה הם אמרו לו,למה? עוד יש להתבונן למה יעקב לא מתנחם?
אומר אור החיים הקדוש, אכן הבנים לא אמרו לו דברי ניחומים אלא התאספו כולם כל בניו ובנותיו וכל בניהם.הם אמרו בליבם שאביהם בטח יתנחם על בנו בעצם ראותו את כל צאצאיו הרבים אבל בפועל הם לא הצליחו בזה לנחמו.
מבאר הספורנו שיעקב אבינו האשים את עצמו שעל ידו באה התקלה, בזה שהוא שלח את יוסף אל אחיו לראות את שלומם למרות שהוא ידע שהם שונאים אותו, לכן הוא קיבל על עצמו אבלות לכל ימיו,ממילא לא רצה לקבל תנחומים. אנו למדים מכאן המכשול היסודי לקבל תנחומים הינו כאשר אנו רואים את עצמנו אשמים במותו של המת.
הספורנו מבאר ש וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו הכוונה שיצחק אביו בכה על יעקב בנו שבגלל שלא קבל תנחומים, הוא גרם לזה שלא תשרה עליו השכינה, ועל כך בכה יצחק. החיבור של השנים מלמד שכאשר אנו לא סולחים לעצמנו על טעויות שעשינו,אנו מונעים מהשכינה לשרות עלינו.
בירור זה מעלה כיוון נוסף של מבט על הסיפור, אפשר שיעקב לא קיבל תנחומים בגלל שלא שרתה עליו השכינה. שריית השכינה כמוה כנחמה. כי מה מנחם את האדם בעולם הזה- הרגשת השכינה השורה עליו. היא מביאה אותנו להבנה שהכל מושגח מאת השם יתברך,הכל לטובה וגם החסר הגדול שאנו מרגישים יושלם לטובה בגאולה השלמה.
רש"י מביא כיוון אחר של מבט בשם המדרש "וימאן להתנחם. אֵין אָדָם מְקַבֵּל תַּנְחוּמִין עַל הַחַי וְסָבוּר שֶׁמֵּת, שֶׁעַל הַמֵּת נִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב וְלֹא עַל הַחַי "(בראשית רבה):
לפי פרוש זה הסיבה לכך שיעקב לא התנחם בכלל לא נמצאת בקומה האנושית, אלא הינה חלק מחוק רוחני בעולם. כמו שכל דבר גשמי הוא זמני, כמו שהחיים כאן בעולם זמניים, כך גם הכאב והצער זמניים. אולם זה נכון למי שנפטר מן העולם, מי שעדין נמצא כאן, הנוכחות שלו מקרינה איזו אנרגיה שלא נותנת לשכוח ממנו ולהתנחם. אלא ששואלים על כך, כיצד יעקב אבינו לא ידע חוק זה? עונה השפתי חכמים שגזרה זו שהמת נשכח מהלב ולא החי נלמדה מיעקב אבינו, הוא מקור הלימוד. ממילא ליעקב עצמו לא היה ממי ללמוד חוק זה והוא אכן לא ידעו.
העצה למי שהולך לניחום אבלים ולא יודע מה לומר שלא יאמר. בכלל חז"ל לימדו אותנו שההולכים לניחום אבלים לא יפתחו בדיבור עם האבלים עד שהם האבלים יפתחו ראשונים בדיבור איתנו. ואחרי שהאבלים פתחו את פיהם ואין לנו מה לנחם ולעודד, אנו יכולים לנקוט בשיטה היהודית המפורסמת, פשוט לשאול אותם מה מנחם אותם, כיצד הם מתחזקים במצב שבו הם נמצאים, מה הם חושבים שאנו צריכים היום לעשות לזכר יקירם, מהי לדעתם ה"צוואה" של יקירם, וכיוצא בזה. מה שלמדתי וראיתי בניחומים הרבים שהייתי בהם במלחמה הזו, מגיעים אלפי אנשים כואבים וכמובן עצובים לבתי האבלים ויוצאים משם מחוזקים מנוחמים ויותר שמחים. זה פשוט מדהים, וחוזר על עצמו, המשפחות האבלות נמצאות ברמת אנרגיה עוצמתית מאוד, המפגש עם המוות גם מפגיש אותם עם כלל האומה, עם פעמי המשיח, עם ותשחק ליום אחרון ועם השכינה. בתי האבלים הם פשוט תחנות כוח עוצמתיות מאוד. אמנם ברור שהאבלים צריכים אותנו, הבאים לנחם עושים מלאכה חשובה מאוד, אבל העיקר בעצם הנוכחות והאמפתיה ופחות במה יאמרו.
הבא נתפלל שכל היוספים הנמצאים בבורות יצאו במהרה לחרות וכל המשפחות השכולות יתנחמו בבניין ירושלים ובחזרת השכינה לשכון כבוד בישראל.
בס"ד לפרשת וישב התשפ"ד
לצערנו הרב בימים אלה אין כמעט יום בלי אבדות כואבות לעם ישראל. חוץ ממשפחות האבלים עצמם, כמעט כל ישראל חווים, ומכירים אי מי מההרוגים, והולכים לניחום האבלים. אבל כיצד מנחמים? מה אפשר כבר לומר להורים, אחים, אחיות ונשות הנופלים? השאלה קשה, אבל לא נכון לברוח ממנה. בריחה זה למשל לומר לאבלים, אין נחמה. סליחה באנו ליאש או לחזק? אם אני לא יודע כיצד מנחמים אבלים, אז אני יכול לומר להם שאין נחמה??
הבא ניגש להתבונן בתורה מה היא מלמדת אותנו, בפרשה מסופר על זריקת יוסף לבור, על מכירתו לישמעאלים, על התרמית שהאחים עושים ליעקב אבינו על ידי הכתונת של יוסף. בעקבות זאת מובא:
וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמׇתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל־בְּנוֹ יָמִים רַבִּים׃וַיָּקֻמוּ כׇל־בָּנָיו וְכׇל־בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי־אֵרֵד אֶל־בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו׃(בראשית לז,לה-לו)
כל בני המשפחה מנסים לנחם את יעקב והוא מסרב להתנחם. לא מוזכר כיצד הם ניסו לנחמו, מה הם אמרו לו,למה? עוד יש להתבונן למה יעקב לא מתנחם?
אומר אור החיים הקדוש, אכן הבנים לא אמרו לו דברי ניחומים אלא התאספו כולם כל בניו ובנותיו וכל בניהם.הם אמרו בליבם שאביהם בטח יתנחם על בנו בעצם ראותו את כל צאצאיו הרבים אבל בפועל הם לא הצליחו בזה לנחמו.
מבאר הספורנו שיעקב אבינו האשים את עצמו שעל ידו באה התקלה, בזה שהוא שלח את יוסף אל אחיו לראות את שלומם למרות שהוא ידע שהם שונאים אותו, לכן הוא קיבל על עצמו אבלות לכל ימיו,ממילא לא רצה לקבל תנחומים. אנו למדים מכאן המכשול היסודי לקבל תנחומים הינו כאשר אנו רואים את עצמנו אשמים במותו של המת.
הספורנו מבאר ש וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו הכוונה שיצחק אביו בכה על יעקב בנו שבגלל שלא קבל תנחומים, הוא גרם לזה שלא תשרה עליו השכינה, ועל כך בכה יצחק. החיבור של השנים מלמד שכאשר אנו לא סולחים לעצמנו על טעויות שעשינו,אנו מונעים מהשכינה לשרות עלינו.
בירור זה מעלה כיוון נוסף של מבט על הסיפור, אפשר שיעקב לא קיבל תנחומים בגלל שלא שרתה עליו השכינה. שריית השכינה כמוה כנחמה. כי מה מנחם את האדם בעולם הזה- הרגשת השכינה השורה עליו. היא מביאה אותנו להבנה שהכל מושגח מאת השם יתברך,הכל לטובה וגם החסר הגדול שאנו מרגישים יושלם לטובה בגאולה השלמה.
רש"י מביא כיוון אחר של מבט בשם המדרש "וימאן להתנחם. אֵין אָדָם מְקַבֵּל תַּנְחוּמִין עַל הַחַי וְסָבוּר שֶׁמֵּת, שֶׁעַל הַמֵּת נִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁיִּשְׁתַּכַּח מִן הַלֵּב וְלֹא עַל הַחַי "(בראשית רבה):
לפי פרוש זה הסיבה לכך שיעקב לא התנחם בכלל לא נמצאת בקומה האנושית, אלא הינה חלק מחוק רוחני בעולם. כמו שכל דבר גשמי הוא זמני, כמו שהחיים כאן בעולם זמניים, כך גם הכאב והצער זמניים. אולם זה נכון למי שנפטר מן העולם, מי שעדין נמצא כאן, הנוכחות שלו מקרינה איזו אנרגיה שלא נותנת לשכוח ממנו ולהתנחם. אלא ששואלים על כך, כיצד יעקב אבינו לא ידע חוק זה? עונה השפתי חכמים שגזרה זו שהמת נשכח מהלב ולא החי נלמדה מיעקב אבינו, הוא מקור הלימוד. ממילא ליעקב עצמו לא היה ממי ללמוד חוק זה והוא אכן לא ידעו.
העצה למי שהולך לניחום אבלים ולא יודע מה לומר שלא יאמר. בכלל חז"ל לימדו אותנו שההולכים לניחום אבלים לא יפתחו בדיבור עם האבלים עד שהם האבלים יפתחו ראשונים בדיבור איתנו. ואחרי שהאבלים פתחו את פיהם ואין לנו מה לנחם ולעודד, אנו יכולים לנקוט בשיטה היהודית המפורסמת, פשוט לשאול אותם מה מנחם אותם, כיצד הם מתחזקים במצב שבו הם נמצאים, מה הם חושבים שאנו צריכים היום לעשות לזכר יקירם, מהי לדעתם ה"צוואה" של יקירם, וכיוצא בזה. מה שלמדתי וראיתי בניחומים הרבים שהייתי בהם במלחמה הזו, מגיעים אלפי אנשים כואבים וכמובן עצובים לבתי האבלים ויוצאים משם מחוזקים מנוחמים ויותר שמחים. זה פשוט מדהים, וחוזר על עצמו, המשפחות האבלות נמצאות ברמת אנרגיה עוצמתית מאוד, המפגש עם המוות גם מפגיש אותם עם כלל האומה, עם פעמי המשיח, עם ותשחק ליום אחרון ועם השכינה. בתי האבלים הם פשוט תחנות כוח עוצמתיות מאוד. אמנם ברור שהאבלים צריכים אותנו, הבאים לנחם עושים מלאכה חשובה מאוד, אבל העיקר בעצם הנוכחות והאמפתיה ופחות במה יאמרו.
הבא נתפלל שכל היוספים הנמצאים בבורות יצאו במהרה לחרות וכל המשפחות השכולות יתנחמו בבניין ירושלים ובחזרת השכינה לשכון כבוד בישראל.
בס"ד לפרשת וישב התשפ"ה
התערבות אלוהית ובחירת האדם-יהודה ויוסף
בפרשת וישב התורה עוברת לתקופה היסטורית חדשה- "אלה תולדות יעקב יוסף" 'אלה' פוסל את הראשונים,הכוונה שמתחיל כאן דבר חדש אנו עוברים מדור האבות לדור הבנים, מקומת היסודות למבנה האומה עצמו. אנו רואים שמכאן ואילך לכל אורך ההיסטוריה יהיה מתח בין שני זרמים בעם ישראל, בין יוסף וממשיכי דרכו מחד, ויהודה וממשיכי דרכו מאידך.
אפשר לנתח את השוני בין דרכים אלו באופנים שונים. ברצוני לבחון את השוני במינון שבין ההתערבות האלוהית לבין פעולת האדם בעולם. ככלל אמונת ישראל משלבת בין השנים, "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג,טו), מחד הקב"ה משגיח בעולם ומאידך ניתנה לנו בחירה חופשית. הכרה זו עם כל הקושי להבינה הינה אחת מיסודות האמונה. בשני הקצוות ישנן תפיסות מאוד מסוכנות. האחת אומרת שהכל רק בידי שמים - כולו מן אללה, ממילא אפשר לעשות מה שבא לנו ואחר כך להכריז שזה היה משמים. בקצה השני נמצאת האמירה שהכל בידי האדם, ממילא האדם יכול גם לעשות ככל העולה על רוחו כי מי יעניש אותו על מעשיו, וזו משמעות האמירה של אברהם "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (בראשית כ,יא).
באמצע נמצא השילוב היהודי, אולם גם בו ישנן דקויות שונות בשילוב בין השניים.
הנהגת יהודה והנהגת יוסף:
אצל יהודה ההשגחה העליונה רצתה שהוא יוליד מתמר את פרץ וזרח, היא כפתה אותו, הא-לוהים אינה לידו שיבוא אל תמר ויוליד ממנה ילדים. בעצם כבר אצל לאה אימנו הא-לוהים אינה לידו של יעקב אבינו שישא את לאה לאישה ויוליד ממנה ילדים, ביניהם כמובן גם יהודה, למרות שיעקב לא רצה זאת. אפשר לראות התערבות א-לוהית זו בשושלת דוד המלך בעוד מקומות. בנות לוט משקות אותו יין ומשכרות אותו כדי להוליד ממנו ילדים, כך נולד מואב שממנו יצאה רות המואביה - "אמה של מלכות". גם דוד המלך עצמו נולד מתרגיל כזה שחוללה ההשגחה העליונה לישי אביו שחשש שמא אין זרעו מתוקן מטעם "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" והוא צאצא של רות המואביה, ואם כן הוא לא ראוי לבוא אל נצבת אשתו. לכן ישי סיכם עם שפחתו שהוא משחרר אותה על תנאי וסיכם שיבוא אליה בלילה, היא סיפרה לגבירתה והן התחלפו בלילה, כך ישי בא אל נצבת אשתו בלי שהוא רוצה בכך וכך נולד דוד המלך - נעים זמירות ישראל.
יהודה שראה את הנהגת השם איתו, קיבל בהכנעה ובענוה את הנהגת ה' ואמר על מעשה תמר "וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח,כו). יהודה חי בתודעה שהשם מכוון ומשגיח על כל הנעשה לכוון את כל בני האדם ליעודם כאן בעולם, יהודה בעבודתו ובהודאתו סלל דרך לבעלי תשובה.
לעומת זאת ליוסף היתה הנהגה אחרת, כמובן שגם הוא האמין שהשם משגיח בעולם, כך לדוגמה כשהוא עונה לשבטים "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית נ,כ). אבל ההנהגה שלו היתה לפעול ולעשות בעצמו בעולם מתוך יראת אלוהים. בתורה נאמר על יוסף "וְכֹל אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה יְ-הֹוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית לט,ג) ובעוד כמה מקומות בסגנון דומה. האמונה של יוסף היתה שהשם משגיח עליו דרך הבחירה שלו ולא במקום הבחירה שלו.
העמדה הנפשית של יוסף מול ה' הינה "אֶת־הָאֱ-לֹהִים אֲנִי יָרֵא׃"(בראשית מב,יח) לעומתו העמדה של יהודה היא של ענוה מול השם. הירא יודע כיצד לא לחטוא, הענו יודע להגיד סליחה טעיתי. אצל הירא יש 'אני', אצל בעל הענוה אין בכלל 'אני'. הירא אומן ב'לא לקלקל' הענו אומן ב'כיצד לתקן'. הרב קוק אמר שההשתוקקות של יוסף הינה לקבל תורה משמים, ההשתוקקות של יהודה הינה לקבל נבואה משמים. יוסף רוצה לתקן את העולם ויהודה רוצה לדבוק בה'.
עכשיו אפשר להבין מדוע יהודה והאחים כה שנאו את יוסף על חלומותיו, בחלומותיו האלומות שלהם משתחוות לו, השמש ,הירח והכוכבים גם משתחוים לו, הוא במרכז! ואילו לדידם ה' יתברך נמצא במרכז!
גם דוד המלך היה בעמדה הזו של יהודה, ולכן הוא יכל לנצח את גלית, מה שאף אחד אחר בצבא שאול לא העז לנסות, כי לדידו של דוד ה' היה במרכז, בעמדה נפשית כזו אין בכלל מגבלת יכולת אנושית. לעומת זאת כנראה ששאר החיילים היו יראי א-לוהים וככאלה לא העיזו להילחם בגלית.
בהמשך שאול מפסיד את המלוכה לדוד, הוא לא מצליח לסבול את זה שדוד יהיה בראש. יותר מאוחר ירבעם בן נבט גם יסרב לקבל שבן ישי יהיה בראש. באמירה מכלילה אומר: מלכות ישראל נפלה בשל בעיית 'מי בראש'. ובדילוג הסטורי גדול עד לבית הלל ובית שמאי, שואלת הגמרא "מִפְּנֵי מָה זָכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבּוֹעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן? מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין וַעֲלוּבִין הָיוּ, וְשׁוֹנִין דִּבְרֵיהֶן וְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּקְדִּימִין דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶן" (ערובין יג,ב). הלל הזקן שהיה צאצא של דוד המלך המשיך את הנהגתו של דוד וזכה שתפסק הלכה כמותו. מי שלא שם את עצמו במרכז יכול לעמוד בראש.
עם ישראל בנוי על שתי השיטות ולשתיהן יש מקום, אבל אנו צריכים לזכור מי בראש.
איזו הנהגה תהיה למלך המשיח? עונה על כך זכריה הנביא:
גִּילִי מְאֹד בַּת־צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל־חֲמוֹר וְעַל־עַיִר בֶּן־אֲתֹנוֹת׃ וְהִכְרַתִּי־רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלַ͏ִם וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמׇשְׁלוֹ מִיָּם עַד־יָם וּמִנָּהָר עַד־אַפְסֵי־אָרֶץ׃(זכריה ט,ט-י)
התערבות אלוהית ובחירת האדם-יהודה ויוסף
בפרשת וישב התורה עוברת לתקופה היסטורית חדשה- "אלה תולדות יעקב יוסף" 'אלה' פוסל את הראשונים,הכוונה שמתחיל כאן דבר חדש אנו עוברים מדור האבות לדור הבנים, מקומת היסודות למבנה האומה עצמו. אנו רואים שמכאן ואילך לכל אורך ההיסטוריה יהיה מתח בין שני זרמים בעם ישראל, בין יוסף וממשיכי דרכו מחד, ויהודה וממשיכי דרכו מאידך.
אפשר לנתח את השוני בין דרכים אלו באופנים שונים. ברצוני לבחון את השוני במינון שבין ההתערבות האלוהית לבין פעולת האדם בעולם. ככלל אמונת ישראל משלבת בין השנים, "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג,טו), מחד הקב"ה משגיח בעולם ומאידך ניתנה לנו בחירה חופשית. הכרה זו עם כל הקושי להבינה הינה אחת מיסודות האמונה. בשני הקצוות ישנן תפיסות מאוד מסוכנות. האחת אומרת שהכל רק בידי שמים - כולו מן אללה, ממילא אפשר לעשות מה שבא לנו ואחר כך להכריז שזה היה משמים. בקצה השני נמצאת האמירה שהכל בידי האדם, ממילא האדם יכול גם לעשות ככל העולה על רוחו כי מי יעניש אותו על מעשיו, וזו משמעות האמירה של אברהם "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (בראשית כ,יא).
באמצע נמצא השילוב היהודי, אולם גם בו ישנן דקויות שונות בשילוב בין השניים.
הנהגת יהודה והנהגת יוסף:
אצל יהודה ההשגחה העליונה רצתה שהוא יוליד מתמר את פרץ וזרח, היא כפתה אותו, הא-לוהים אינה לידו שיבוא אל תמר ויוליד ממנה ילדים. בעצם כבר אצל לאה אימנו הא-לוהים אינה לידו של יעקב אבינו שישא את לאה לאישה ויוליד ממנה ילדים, ביניהם כמובן גם יהודה, למרות שיעקב לא רצה זאת. אפשר לראות התערבות א-לוהית זו בשושלת דוד המלך בעוד מקומות. בנות לוט משקות אותו יין ומשכרות אותו כדי להוליד ממנו ילדים, כך נולד מואב שממנו יצאה רות המואביה - "אמה של מלכות". גם דוד המלך עצמו נולד מתרגיל כזה שחוללה ההשגחה העליונה לישי אביו שחשש שמא אין זרעו מתוקן מטעם "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" והוא צאצא של רות המואביה, ואם כן הוא לא ראוי לבוא אל נצבת אשתו. לכן ישי סיכם עם שפחתו שהוא משחרר אותה על תנאי וסיכם שיבוא אליה בלילה, היא סיפרה לגבירתה והן התחלפו בלילה, כך ישי בא אל נצבת אשתו בלי שהוא רוצה בכך וכך נולד דוד המלך - נעים זמירות ישראל.
יהודה שראה את הנהגת השם איתו, קיבל בהכנעה ובענוה את הנהגת ה' ואמר על מעשה תמר "וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח,כו). יהודה חי בתודעה שהשם מכוון ומשגיח על כל הנעשה לכוון את כל בני האדם ליעודם כאן בעולם, יהודה בעבודתו ובהודאתו סלל דרך לבעלי תשובה.
לעומת זאת ליוסף היתה הנהגה אחרת, כמובן שגם הוא האמין שהשם משגיח בעולם, כך לדוגמה כשהוא עונה לשבטים "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית נ,כ). אבל ההנהגה שלו היתה לפעול ולעשות בעצמו בעולם מתוך יראת אלוהים. בתורה נאמר על יוסף "וְכֹל אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה יְ-הֹוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית לט,ג) ובעוד כמה מקומות בסגנון דומה. האמונה של יוסף היתה שהשם משגיח עליו דרך הבחירה שלו ולא במקום הבחירה שלו.
העמדה הנפשית של יוסף מול ה' הינה "אֶת־הָאֱ-לֹהִים אֲנִי יָרֵא׃"(בראשית מב,יח) לעומתו העמדה של יהודה היא של ענוה מול השם. הירא יודע כיצד לא לחטוא, הענו יודע להגיד סליחה טעיתי. אצל הירא יש 'אני', אצל בעל הענוה אין בכלל 'אני'. הירא אומן ב'לא לקלקל' הענו אומן ב'כיצד לתקן'. הרב קוק אמר שההשתוקקות של יוסף הינה לקבל תורה משמים, ההשתוקקות של יהודה הינה לקבל נבואה משמים. יוסף רוצה לתקן את העולם ויהודה רוצה לדבוק בה'.
עכשיו אפשר להבין מדוע יהודה והאחים כה שנאו את יוסף על חלומותיו, בחלומותיו האלומות שלהם משתחוות לו, השמש ,הירח והכוכבים גם משתחוים לו, הוא במרכז! ואילו לדידם ה' יתברך נמצא במרכז!
גם דוד המלך היה בעמדה הזו של יהודה, ולכן הוא יכל לנצח את גלית, מה שאף אחד אחר בצבא שאול לא העז לנסות, כי לדידו של דוד ה' היה במרכז, בעמדה נפשית כזו אין בכלל מגבלת יכולת אנושית. לעומת זאת כנראה ששאר החיילים היו יראי א-לוהים וככאלה לא העיזו להילחם בגלית.
בהמשך שאול מפסיד את המלוכה לדוד, הוא לא מצליח לסבול את זה שדוד יהיה בראש. יותר מאוחר ירבעם בן נבט גם יסרב לקבל שבן ישי יהיה בראש. באמירה מכלילה אומר: מלכות ישראל נפלה בשל בעיית 'מי בראש'. ובדילוג הסטורי גדול עד לבית הלל ובית שמאי, שואלת הגמרא "מִפְּנֵי מָה זָכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבּוֹעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן? מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין וַעֲלוּבִין הָיוּ, וְשׁוֹנִין דִּבְרֵיהֶן וְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּקְדִּימִין דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶן" (ערובין יג,ב). הלל הזקן שהיה צאצא של דוד המלך המשיך את הנהגתו של דוד וזכה שתפסק הלכה כמותו. מי שלא שם את עצמו במרכז יכול לעמוד בראש.
עם ישראל בנוי על שתי השיטות ולשתיהן יש מקום, אבל אנו צריכים לזכור מי בראש.
איזו הנהגה תהיה למלך המשיח? עונה על כך זכריה הנביא:
גִּילִי מְאֹד בַּת־צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל־חֲמוֹר וְעַל־עַיִר בֶּן־אֲתֹנוֹת׃ וְהִכְרַתִּי־רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלַ͏ִם וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמׇשְׁלוֹ מִיָּם עַד־יָם וּמִנָּהָר עַד־אַפְסֵי־אָרֶץ׃(זכריה ט,ט-י)
+972-53-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |