פרשת ויגש התפש"א
בס"ד לפרשת ויגש התשפ"ב
יעקב אבינו שולח את יוסף "וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר…"(בראשית לז,יד). מתי יוסף משלים את המשימה ומשיב לאביו דבר?
מובא בפרשה :מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל־אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכׇל־מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל־תַּעֲמֹד׃(בראשית מה,ט). עברו 22 שנה ויוסף משיב לאביו דבר, אך כיצד דברים אלו של יוסף משלימים את השליחות, האם היותו אדון למצרים עונה לשאלת אביו? וכיצד קריאתו לאביו רדה אלי קשורה למשימה?
בהמשך הסיפור, כשהאחים מגיעים ליעקב אבינו נאמר:
וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי־הוּא מֹשֵׁל בְּכׇל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפׇג לִבּוֹ כִּי לֹא־הֶאֱמִין לָהֶם׃ וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כׇּל־דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת־הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר־שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם׃ וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד־יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת׃(בראשית מה,כו-כח)
בתחילה השבטים מספרים ליעקב שיוסף חי ומושל בכל ארץ מצרים והוא לא מאמין להם,ואז אומר הכתוב שהשבטים אומרים את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם והוא גם רואה העגלות שיוסף שלח,אז "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". למה יעקב לא האמין בתחילה לבניו? ומה גרם לו אחר כך כן להאמין?
כשיוסף שולח את האחים חזרה לארץ, הוא מבקש מהם לומר בשמו, כה אמר בנך יוסף וכו', ואילו כשהם מגיעים לאביהם הם מספרים מעצמם מה ראו במצרים, ובזה הם לא משכנעים אותו. חז"ל אומרים שזה עונשו של בדאי שאף שאומר אמת לא מאמינים לו. בכל אופן הם מתעשתים ואומרים לאביהם את דברי יוסף כפי שאמר להם ואז חל השינוי ויעקב כבר האמין להם.
מבאר את הנושא הבני יששכר, כשיעקב ציווה על יוסף לך נא ראה את שלום אחיך, יוסף הבין שהשכינה דיברה מתוך גרונו של אביו, ממילא זו שליחות א-לוהית שהוא חייב לבצע. עם כל מה שהוא עבר יוסף הבין שהשליחות שלו צריכה להשתלם. והוא הבין שהמשימה איננה רק להודיע לאביו מה שלום אחיו, אלא להודיע לאביו שהוא הצליח להשיג את שלום אחיו, שהשלום חזר למשפחה. זו גם הסיבה מדוע יוסף, לאחר שעלה לגדולה לא שולח מיד שליחים ומודיע לאביו שהוא חי, הוא רוצה לשלוח הודעה רק כשהמשימה תושלם. כנראה כבר מירידת אברהם אבינו למצרים בשנות הרעב שהיו בזמנו, ומאמירת הקב"ה אליו " וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה."(בראשית טו,יג) הדהדה במשפחה ההכרה שנכונה להם גלות, וי"א שבשל כך עשיו ויתר בקלות על הבכורה (והברכה) כי לא רצה לסבול את הגלות. יוסף הצדיק במשך שנותיו במצרים כעבד,אסיר ואחר כך אדון בכל ארץ מצרים, התבונן והבין שיד ההשגחה העליונה הביאה אותו למצרים כדי להכשיר את השטח לקראת ביאת כל המשפחה למצרים. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה (בראשית מה,ז). הוא גם הבין שהניסיון שעבר עם אשת פוטיפר, הכשיר וזיכה אותו להיות אדון לכל ארץ מצרים. מצרים נקראת בתורה ערוות הארץ, מסיפורי התורה אנו רואים שהם היו פרוצים בעריות ביותר. כשיוסף הגיע למצרים, הקליפה של מצרים ניסתה להפיל אותו ברשתה. הצלחת יוסף בשמירת הברית, הביאה אותו למדרגה מעל לכל מצרים, הוא ניצח את הקליפה של ארץ מצרים ונהיה אדון לכל ארץ מצרים. עמידתו בניסיון איננה ענין פרטי שלו בלבד, היא החלישה את הקליפה והכשירה את השטח לעם ישראל שיוכלו להתרבות באופן פלאי במצרים מבלי לחטוא בעריות. מאותו טעם של ניצוח קליפת מצרים, יוסף גם מצוה על המצרים לעשות ברית מילה, שכידוע זה ענינה להסיר את הקליפה של העריות. שמירת הברית של יוסף הצדיק, גם זיכתה אותו להיות מושל במצרים (יוסף משל שמונים שנה במצרים! בטח בין המושלים שמשלו הכי הרבה שנים) וגם זיכתה אותו להשיג את השלום במשפחה, כי יש קשר מאוד חזק בין שמירת הברית והשלום, ואליהו מלאך הברית גם יביא את השלום ביננו. אז יוסף מודיע לאביו ששָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכׇל־מִצְרָיִם, ויעקב רואה כיצד האחים מדברים על יוסף, ורואה את העגלות, רואה שהאחים מצידם כבר נכונים לרדת למצרים ליוסף, נכונים לחיות תחת מלכות יוסף אחיהם, וכך שבה אליו רוחו.
ומה הכוונה בביטוי זה "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" ? אנו כיום משתמשים בו להביע הרגשה טובה ושמחה,אולם כאן נראה שמדובר במשהו הרבה יותר גדול. מיד בפסוק הבא עוברת התורה וקוראת לו ישראל, אז ותחי רוח יעקב והשיג את קומת ישראל שלו. חז"ל אומרים שחזרה אליו השכינה והנבואה שהיו מנועים ממנו כל אותם 22 שנה. יש דעה בחז"ל שהשכינה היתה עצורה ממנו בגלל שהיה בעצבות על יוסף, והשכינה תלויה בשמחת האדם. ויש דעה בחז"ל שבגלל המחלוקת במשפחה לא שרתה עליו השכינה.עכשיו כשמוע יעקב שיוסף בחיים ובראותו שהשלום חזר למשפחתו-ברגע אחד כל הסבל שהוא סבל  במשך השנים האלו התמתק, שלחתי את יוסף לראות את שלום הבנים, והמשימה הוכתרה בהצלחה. השם שלח את יוסף למצרים להכשיר את הקרקע לבואנו שמה וגם משימה זו הוכתרה בהצלחה.וְאַתָּה בֶן־אָדָם קַח־לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכׇל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו׃ וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל־אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ׃(מפתיחת הפטרת הפרשה יחזקאל לז,טז-יז)


פרשת ויגש התפש"ג

'ויגש אליו יהודה' הפרשה מתחילה בדרמה גדולה, יהודה ניגש להתעמת עם יוסף, מבחינתו הוא חייב להחזיר את בנימין הבייתה ,לאבא, ויהי מה. יהודה לא יודע שהוא עומד מול יוסף, המתח באויר עצום, והחשש ממלחמת אחים הוא ממשי ביותר. הסוף הטוב של הסיפור ידוע.
לאחר שהמשפחה התפייסה והשלימה, חוזרת המשפחה לאחדותה בארץ מצרים.
אבל בשלב זה של הסיפור מפתיע מאוד לפגוש את הפסוק הבא : וְאֶת־יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל־יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן׃" כעת זה כבר לא היוזמה של יהודה לגשת אל יוסף אלא יעקב הוא זה שמכשיר את יהודה לגשת, אך הדבר צריר בירור, מדוע עכשיו כשהתברר שחלומות יוסף היו נבואיים, ויוסף הוא המשביר לכל ארץ מצרים, והתברר אף שיעקב אבינו צדק שהעדיף את יוסף על פני אחיו,שראה בו את ממשיך דרכו ומנהיג המשפחה.דוקא עכשיו יעקב אבינו מתחיל לגדל את יהודה, לבנות את המנהיגות שלו? הלא יש כבר מנהיג מוכשר, כל אחיו כבר מקבלים את הנהגתו,למה לחולל שינויים במערכת?
המהלך הזה של יעקב אבינו-זה חידוש שצריך התבוננות. ומה שמעניין במיוחד במהלך הזה שיעקב שולח את יהודה ליוסף, הוא מבקש לגדל את מנהיגות יהודה מתוך חיבור עם הנהגת יוסף. עוד מעניין שמקום המפגש ביניהם הוא גשן, 'גשן' זו מילה הדומה במובנה ובשורשה ל'ויגש' לאותה פגישה בה ניגש יהודה לדבר עם יוסף ולשם הפרשה שנגזר ממנה. העוצמה כאן היא שלא רק שיעקב מגדל את יהודה, הוא אף יוזם את  המפגש של יהודה ויוסף, בתוך מהלך בניית מנהיגות יהודה. בשפה פשוטה הייתי מנסח כך, האחים פחדו ממלכותו של יוסף וניסו למנוע אותה מלהתממש, אולם דוקא מלכותו זו היא שמגדלת את מלכות יהודה, ובכלל לא אמורה להיות סתירה ביניהם. בעצם זה מה שקורה כבר מתחילת הפרשה,יוסף מוציא אל הפועל את המנהיגות של יהודה, כל ההתעמרות וההתנכרות של יוסף לאחיו, פשוט הצמיחה את יהודה, גידלה אותו.
למדנו שמנהיגות יהודה צמחה בשני שלבים. בשלב הראשון עלתה מתוך המשבר,בו יהודה גילה אחריות וערבות לאחיו, תוך שהוא מוכן להילחם באח הסמוי שלו כדי להציל את בנימין. בשלב השני צומחת מנהיגותו דוקא מתוך הערכה גדולה לאח שנהיה בינתיים גלוי. בשניהם יש גישה, בתחילה גישה שלילית ובסוף גישה חיובית.
כעת נבין האם אכן יעקב אבינו שינה את דעתו? כי בתחילה זה נראה שהוא חושב שרק יוסף צריך להנהיג האומה, הוא תופר לו חליפה של כתונת פסים, ומוסר לו את סודות הנהגת התורה, אולם אחר כך אנו רואים שהוא שולח את יהודה להורות לפניו, עד שבברכות הוא מעניק ליהודה את ההנהגה "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו"?
נראה שאם צריך לבחור או או, או יוסף או יהודה, אז היה ברור ליעקב אבינו שיוסף צריך להנהיג האומה, לכן בשלב ראשון הוא גידל את יוסף. אבל לאחר שכבר הושג השלום במשפחה, אז ההנהגה צריכה לעבור ליהודה. נראה שיעקב אבינו לא שינה את דעתו אלא שעם ההתקדמות בבניית המשפחה, גם ההנהגה היתה צריכה לעלות קומה.
הצמחת מנהיגות יהודה בידי יעקב אבינו מורה לנו דרך בבניה העצמית שלנו וגם מורה לנו דרך בבניה של ההנהגה הלאומית, וכך אומר השם משמואל:
דהנה ידוע שהתאחדות השבטים הי' פועל דמיוני על העתיד שכל ישראל יהי' כאיש אחד, יוסף הוא ראש של ישראל ויהודה הלב של ישראל, והם כדמיון שמים וארץ ולעתיד שיהי' הכל חיבור אחד הכל יהי' דבוק בסיבה ראשונה וע"כ אפרים לא יקנא את יהודה וגו'... וכן הי' הענין ששלח את יהודה אל יוסף להורות לפניו גושנה פירש רש"י להתקין לו בית תלמוד, היינו שתלמוד שהוא השכלה הוא המוח, ובית תלמוד הוא הלב מקבל השכלת המוח שלא להשתוקק אלא זה שהמוח משכיל, וכמו בכלל כן יהי' בפרט, ודו"ק: (שם משמואל ויגש, שנת תרע"ד)
גם בבניה האישית שלנו יש פה לימוד חשוב, החיבור בין היוסף שבנו ליהודה שבתוכנו, אצלנו האתגר נמצא באיכות התקשורת שבין המוח והלב, וכמו שיעקב אבינו שלח את יהודה אל יוסף כדי שילמד ממנו, כך המשימה שלנו הינה ללמד את הלב להקשיב למוח, ובכך לגדל את מלכות הלב.
כנגד זה בבנייה הלאומית האתגר ללמד את היהודים להקשיב וללמוד מהישראלים, רק כך יוכלו להגיע להנהגה שלהם.
חכמינו מלמדים אותנו שיוסף סלל את הדרך בפני המשפחה לא רק טכנית אלא גם רוחנית,הוא הצליח להחליש את קליפת מצרים,את יצר העריות המפעם בארץ חם, מתוך כך יכלה האומה לצמוח בממדים מדהימים בארץ גושן. מה הקשר? יצר העריות הוא כוח הדחף שנברא למימוש מצות פרו ורבו. כשיוסף התגבר על יצרו ולא נגע במי שלא שלו, הוא העלה את הרע לשורשו. השורש של היצר הזה הוא באהבה ואחוה אמיתיים. יוסף גילה אהבה גדולה במקומות הנכונים לה: אהבה לאחיו, רק אחריה אהבה למצרים ולכל האנושות, והוא הושיב את אחיו בארץ גושן=חבל ארץ המיוחד למפגש שהמשפחה צריכה.
למה חשוב להתבונן בהתפתחות יחסי יוסף ויהודה? כי מעשה אבות סימן לבנים,כי 'רבותי ההיסטוריה חוזרת', כי גם היום אנו צריכים ללמוד כיצד לעבור מ"ויגש אליו יהודה" שבתחילת הפרשה ל"וְאֶת־יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל־יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה". התורה מלמדת אותנו כיצד לעלות קומה, כיצד לבנות מנהיגות בעם מתוך אהבה ואחוה בתוכנו. רק מתוך כך גם נוכל להגיע לאחוה כלפי שאר העמים. הכוח היוספי והכוח היהודי כוחות משלימים הם ולא עוינים, ובכך נראה את מימוש הנבואה ואריה כבקר יאכל תבן, אריה זה יהודה גור אריה יהודה, כבקר זה יוסף בכור שורו הדר לו. זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר יְ-הוָה.


פרשת ויגש התפש"ד





































053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'