בס"ד לפרשת בהעלותך התשפ"א
לכאורה בספר במדבר מתעוררת השאלה או התמיהה: מה מצא השם בעם ישראל שבחר בו לעם סגולה? לאורך כל הדרך ישנן חריקות, לאחר קריעת הים לא רוצים לזוז מים סוף, מתלוננים במרה, צריך היה לכפות עליהם הר כגיגית, ארבעים יום לאחר המעמד המופלא כבר חוטאים בחטא העגל, מתמהמהים יותר מידי בהר סיני, וכשכבר נוסעים- כתינוק הבורח מבית ספרו, מיד אחר כך המתאוננים במחנה וסופם הקשה בקברות התאווה, חטא המרגלים המואסים בארץ חמדה, ואחריהם המעפילים החפצים בארץ חמדה אבל מתעקשים לעלות בהר נגד רצון השם, חשיפת מחלוקות פנימיות בחטא קורח ועדתו, חטא הזונים עם בנות מואב ומדין, התמונה נראית עגומה, ואיתה הפליאה הזהו העם הנבחר?!
אפשר היה לעבור על החטאים ולהסביר למה הם לא כה חמורים, אפשר גם לטעון לטובת ישראל שאנו היחידים שרצינו לקבל את התורה, אומות אחרות אפילו רצון להיכנס לברית עם ה’ לא היה להן, אז השם עובד עם מי שרוצה לעבוד איתו גם אם יש לו חסרונות. אבל ברצוני הפעם ללכת בדרך אחרת: להאיר ולראות את הכוחות הבריאים שמתגלים במשך נדודי המדבר בעם ישראל, כוחות שחושפים את מעלת ישראל המיוחדת.
כבר בפרשת במדבר, כשכל עם ישראל נפקד, שבט לוי מוצא מהמפקד, התורה מסבירה ששבט לוי נבחר במקום הבכורים מתוך בני ישראל, הלוים שמרו על נאמנות מוחלטת לה’ בחטא העגל, כששבט שלם שומר על טהרתו, זה גילוי כוח קדושה איתן הנמצא באומה. חז"ל מספרים לנו שעוד בימי העבדות במצרים הלוים לא התנדבו ללבון לבנים, לכן לא השתעבדו ולא עבדו בפרך בשל כך. בסיפור סדום ועמורה, הערים לא ניצלו כי לא נמצאו בהם עשרה צדיקים שיגנו עליהם ויתקנו אותם במשך הזמן, כאן נמצא שבט שלם בישראל ששלם עם השם, שלא חטא בעצמו ואף לקח אחריות לתיקון שאר האומה. בפרשת בהעלותך עם ישראל מניף את הלוים תנופה להשם, עם ישראל בעצם בוחר בשבט הלוי להיות המוביל, הדגל, מקור ההשראה לכל ישראל, כל ישראל שותפים.
הפסח השני-התורה מצווה על עשית הפסח בשנה השניה ליציאת מצרים, אנשים שהיו טמאים לנפש אדם ביקשו מועד ב וקיבלו אותו, מה המסר מסיפור זה? ראשית עצם הציווי על הפסח כאן מעורר שאלה, הרי אין ציווי כזה בנוגע לחגים אחרים? אחת התשובות שהוצעו לשאלה זו: הפסח שחגגו בשנה הראשונה היה יחודי רק למצרים, והפסח שצוו לדורות, מיועד לעם חי בארצו ולא לעם נודד במדבר, אז לא ברור היה שעל ישראל לחוג במדבר את הפסח, לכן בא הציווי. בעומק העניין, האם החרות המדוברת כאן הינה רק חרות לאומית של עם בארצו, ברור שאין מקום לחוג פסח במדבר, או בגלות. אם יש מצוה לחוג את הפסח במדבר כפי שאכן מתברר בפרשתנו, הרי שמדובר בחרות גנטית, בחרות המוטבעת בטבע האומה,כזו שאף הגלויות לא יכולות לבטל. טענת הטמאים לנפש אדם, למה נגרע? חושפת טביעה חזקה באומה לקדושה לחיבור עם ה’, ובזכות הצעקה, הרצון להיות שותפים למהלך הכי חשוב בהיסטוריה העולמית, נחשף פסח שני, מועד ב’ להצטרפות היחידים שלא יכלו במועד א’. חשיפת פסח שני מתוך פניה של אנשים מהעם, מגלה לנו שהתורה חוץ מזה שניתנה מסיני, היא גם טמונה בעם.
אלדד ומידד-בעקבות תלונת העם ובקשתם לאכול בשר, משה רבנו נחלש ואומר לה’, לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני(שמות יא,יד) השם מצוה עליו לאסוף שבעים זקנים שיעזרו לו לשאת את הנהגת העם. כדי להגיע ל70 זקנים, בשלב ראשון כל שבט שלח 6 נציגים, מה שמביא 72 זקנים, מהם היתה אמורה להיות גרלה, אולם אלדד ומידד בחרו להישאר במחנה, רצו לחסוך מאותם שני אנשים שיפסידו את התפקיד, את הבושה. בסופו של דבר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, זוכים לנבואה לא מכח משה אלא מכח המחנה, מכוחו של עם ישראל. גם הם כמו הטמאים של פסח, חושפים מעלת עם ישראל העצמית.
בסיפור המרגלים שבפרשת שלח, אמנם רוב האנשים ששלח משה נפלו בשליחותם, ואף חשפו שהעם עוד לא בשל להכנס לארץ ולכן נגזרו עלינו 40 שנות הנדודים במדבר, אבל יהושע וכלב שלא נכשלו,חשפו כוחות אדירים שנמצאים בעם ישראל, כוחות שיאפשרו לאומה בבוא הזמן את היכולת לרשת את הארץ הקדושה. יהושע היה תלמיד מובהק של משה, נאמנותו למשה רבו עמדה לו, הוא חושף את השפעת התורה ומנהיגות משה שמלוים אותנו בהמשך דרכנו. יותר מפתיעה ההצלחה של כלב לעמוד בנסיון ולעמוד בפרץ. מאין בא כוחו המיוחד? התורה מעידה עליו שרוח אחרת היתה עימו,(שמות יד,מד) כלב חושף את הרוח הבריאה שמנשבת באומה, רוח שלא נבהלת ממראה העיניים, רוח שמלאה באהבת ה’ העם והארץ. נכון שבאותו זמן יהושע וכלב לא הצליחו למשוך את כל העם אחריהם, אבל היושב במרומים נוהג ברחמים, לאחר ארבעים שנה יהושע וכלב הם המנהיגים המכניסים את ישראל לארץ הבחירה.
העוצמה הנשית-לאורך כל הדרך, עם כל הנפילות והתלונות, מלוה את האומה העוצמה הנשית: הן לא התפתו בחטא העגל, ולא מאסו בארץ חמדה בחטא המרגלים ולכן לא נגזרה על הנשים הגזירה של המיתה במדבר, אשתו של און בן פלט הצילה אותו מעדת קורח, בנות צלפחד באהבת הארץ שבליבן גם חושפות את חיבת הארץ של כל בנות ישראל. גם הן מחדשות לנו חלק מהתורה, כן בנות צלפחד דוברות, חלק תורה הטמון באומה. ההנהגה הנשית בשונה מהגברית משפיעה בנסתר ולטווחים רחוקים, עד שמגיעים הפרות.
ציינתי כאן כמה נקודות, וישנן עוד רבות, החושפות את הכוחות הבריאים הטמונים באומה. אמנם בספר במדבר עולות לא מעט תלונות ובכיות, אבל ברקע האומה הולכת ומתפתחת, הולכת וחושפת את טבעה המדהים. וכך עושה האומה בכל ימי הנדודים במדבר העמים. וכך מתאר הרב קוק את הדברים:
מתגלה בכנסת ישראל צבעה העצמי, הולכים הכחות ומתפתחים, הולכת ושבה לה החכמה, הגבורה היושר והטהרה הפנימית, הולכת האומה ונבנית, מתתקנת היא לגאולתה, גאולת עולמים, פורחת היא ביפעת תפארתה. מתוך המון גלי הצרות העוברים עליה, מכל הגוים, מכל הנפוצות, היא מכניסה הון רב דעה ומעוף הבטה למרחקים ומוסיפה את הצדדים הטהורים שמבחוץ על רכושה העצמי. קנאת עם מתגברת, הכרת עצמותה מתגדלת. היא יודעת כבר שיש לה ארץ, שיש לה שפה, ספרות, שיש לה צבא - התחילה להכיר במלחמת עולם זו. ועל כולם יודעת היא, שיש לה אור חיים מיוחדים, שהם מעטרים אותה ומעטרים את העולם כולו על ידה, ועל ידי כל זה יחד יודעת היא את חסנה כי עז לה באלהי אמת. (אורות המלחמה,ז)
ואולי דברינו אלה יעזרו לנו להבין במידת מה את דברי קדשו של ירמיהו הנביא המתאר את ימי המדבר באופן כה פסטורלי ולכאורה רחוק מהמציאות:
הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְ-הוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. (ירמיהו ב,ב)
כל טוב בעז מלט
לכאורה בספר במדבר מתעוררת השאלה או התמיהה: מה מצא השם בעם ישראל שבחר בו לעם סגולה? לאורך כל הדרך ישנן חריקות, לאחר קריעת הים לא רוצים לזוז מים סוף, מתלוננים במרה, צריך היה לכפות עליהם הר כגיגית, ארבעים יום לאחר המעמד המופלא כבר חוטאים בחטא העגל, מתמהמהים יותר מידי בהר סיני, וכשכבר נוסעים- כתינוק הבורח מבית ספרו, מיד אחר כך המתאוננים במחנה וסופם הקשה בקברות התאווה, חטא המרגלים המואסים בארץ חמדה, ואחריהם המעפילים החפצים בארץ חמדה אבל מתעקשים לעלות בהר נגד רצון השם, חשיפת מחלוקות פנימיות בחטא קורח ועדתו, חטא הזונים עם בנות מואב ומדין, התמונה נראית עגומה, ואיתה הפליאה הזהו העם הנבחר?!
אפשר היה לעבור על החטאים ולהסביר למה הם לא כה חמורים, אפשר גם לטעון לטובת ישראל שאנו היחידים שרצינו לקבל את התורה, אומות אחרות אפילו רצון להיכנס לברית עם ה’ לא היה להן, אז השם עובד עם מי שרוצה לעבוד איתו גם אם יש לו חסרונות. אבל ברצוני הפעם ללכת בדרך אחרת: להאיר ולראות את הכוחות הבריאים שמתגלים במשך נדודי המדבר בעם ישראל, כוחות שחושפים את מעלת ישראל המיוחדת.
כבר בפרשת במדבר, כשכל עם ישראל נפקד, שבט לוי מוצא מהמפקד, התורה מסבירה ששבט לוי נבחר במקום הבכורים מתוך בני ישראל, הלוים שמרו על נאמנות מוחלטת לה’ בחטא העגל, כששבט שלם שומר על טהרתו, זה גילוי כוח קדושה איתן הנמצא באומה. חז"ל מספרים לנו שעוד בימי העבדות במצרים הלוים לא התנדבו ללבון לבנים, לכן לא השתעבדו ולא עבדו בפרך בשל כך. בסיפור סדום ועמורה, הערים לא ניצלו כי לא נמצאו בהם עשרה צדיקים שיגנו עליהם ויתקנו אותם במשך הזמן, כאן נמצא שבט שלם בישראל ששלם עם השם, שלא חטא בעצמו ואף לקח אחריות לתיקון שאר האומה. בפרשת בהעלותך עם ישראל מניף את הלוים תנופה להשם, עם ישראל בעצם בוחר בשבט הלוי להיות המוביל, הדגל, מקור ההשראה לכל ישראל, כל ישראל שותפים.
הפסח השני-התורה מצווה על עשית הפסח בשנה השניה ליציאת מצרים, אנשים שהיו טמאים לנפש אדם ביקשו מועד ב וקיבלו אותו, מה המסר מסיפור זה? ראשית עצם הציווי על הפסח כאן מעורר שאלה, הרי אין ציווי כזה בנוגע לחגים אחרים? אחת התשובות שהוצעו לשאלה זו: הפסח שחגגו בשנה הראשונה היה יחודי רק למצרים, והפסח שצוו לדורות, מיועד לעם חי בארצו ולא לעם נודד במדבר, אז לא ברור היה שעל ישראל לחוג במדבר את הפסח, לכן בא הציווי. בעומק העניין, האם החרות המדוברת כאן הינה רק חרות לאומית של עם בארצו, ברור שאין מקום לחוג פסח במדבר, או בגלות. אם יש מצוה לחוג את הפסח במדבר כפי שאכן מתברר בפרשתנו, הרי שמדובר בחרות גנטית, בחרות המוטבעת בטבע האומה,כזו שאף הגלויות לא יכולות לבטל. טענת הטמאים לנפש אדם, למה נגרע? חושפת טביעה חזקה באומה לקדושה לחיבור עם ה’, ובזכות הצעקה, הרצון להיות שותפים למהלך הכי חשוב בהיסטוריה העולמית, נחשף פסח שני, מועד ב’ להצטרפות היחידים שלא יכלו במועד א’. חשיפת פסח שני מתוך פניה של אנשים מהעם, מגלה לנו שהתורה חוץ מזה שניתנה מסיני, היא גם טמונה בעם.
אלדד ומידד-בעקבות תלונת העם ובקשתם לאכול בשר, משה רבנו נחלש ואומר לה’, לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני(שמות יא,יד) השם מצוה עליו לאסוף שבעים זקנים שיעזרו לו לשאת את הנהגת העם. כדי להגיע ל70 זקנים, בשלב ראשון כל שבט שלח 6 נציגים, מה שמביא 72 זקנים, מהם היתה אמורה להיות גרלה, אולם אלדד ומידד בחרו להישאר במחנה, רצו לחסוך מאותם שני אנשים שיפסידו את התפקיד, את הבושה. בסופו של דבר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, זוכים לנבואה לא מכח משה אלא מכח המחנה, מכוחו של עם ישראל. גם הם כמו הטמאים של פסח, חושפים מעלת עם ישראל העצמית.
בסיפור המרגלים שבפרשת שלח, אמנם רוב האנשים ששלח משה נפלו בשליחותם, ואף חשפו שהעם עוד לא בשל להכנס לארץ ולכן נגזרו עלינו 40 שנות הנדודים במדבר, אבל יהושע וכלב שלא נכשלו,חשפו כוחות אדירים שנמצאים בעם ישראל, כוחות שיאפשרו לאומה בבוא הזמן את היכולת לרשת את הארץ הקדושה. יהושע היה תלמיד מובהק של משה, נאמנותו למשה רבו עמדה לו, הוא חושף את השפעת התורה ומנהיגות משה שמלוים אותנו בהמשך דרכנו. יותר מפתיעה ההצלחה של כלב לעמוד בנסיון ולעמוד בפרץ. מאין בא כוחו המיוחד? התורה מעידה עליו שרוח אחרת היתה עימו,(שמות יד,מד) כלב חושף את הרוח הבריאה שמנשבת באומה, רוח שלא נבהלת ממראה העיניים, רוח שמלאה באהבת ה’ העם והארץ. נכון שבאותו זמן יהושע וכלב לא הצליחו למשוך את כל העם אחריהם, אבל היושב במרומים נוהג ברחמים, לאחר ארבעים שנה יהושע וכלב הם המנהיגים המכניסים את ישראל לארץ הבחירה.
העוצמה הנשית-לאורך כל הדרך, עם כל הנפילות והתלונות, מלוה את האומה העוצמה הנשית: הן לא התפתו בחטא העגל, ולא מאסו בארץ חמדה בחטא המרגלים ולכן לא נגזרה על הנשים הגזירה של המיתה במדבר, אשתו של און בן פלט הצילה אותו מעדת קורח, בנות צלפחד באהבת הארץ שבליבן גם חושפות את חיבת הארץ של כל בנות ישראל. גם הן מחדשות לנו חלק מהתורה, כן בנות צלפחד דוברות, חלק תורה הטמון באומה. ההנהגה הנשית בשונה מהגברית משפיעה בנסתר ולטווחים רחוקים, עד שמגיעים הפרות.
ציינתי כאן כמה נקודות, וישנן עוד רבות, החושפות את הכוחות הבריאים הטמונים באומה. אמנם בספר במדבר עולות לא מעט תלונות ובכיות, אבל ברקע האומה הולכת ומתפתחת, הולכת וחושפת את טבעה המדהים. וכך עושה האומה בכל ימי הנדודים במדבר העמים. וכך מתאר הרב קוק את הדברים:
מתגלה בכנסת ישראל צבעה העצמי, הולכים הכחות ומתפתחים, הולכת ושבה לה החכמה, הגבורה היושר והטהרה הפנימית, הולכת האומה ונבנית, מתתקנת היא לגאולתה, גאולת עולמים, פורחת היא ביפעת תפארתה. מתוך המון גלי הצרות העוברים עליה, מכל הגוים, מכל הנפוצות, היא מכניסה הון רב דעה ומעוף הבטה למרחקים ומוסיפה את הצדדים הטהורים שמבחוץ על רכושה העצמי. קנאת עם מתגברת, הכרת עצמותה מתגדלת. היא יודעת כבר שיש לה ארץ, שיש לה שפה, ספרות, שיש לה צבא - התחילה להכיר במלחמת עולם זו. ועל כולם יודעת היא, שיש לה אור חיים מיוחדים, שהם מעטרים אותה ומעטרים את העולם כולו על ידה, ועל ידי כל זה יחד יודעת היא את חסנה כי עז לה באלהי אמת. (אורות המלחמה,ז)
ואולי דברינו אלה יעזרו לנו להבין במידת מה את דברי קדשו של ירמיהו הנביא המתאר את ימי המדבר באופן כה פסטורלי ולכאורה רחוק מהמציאות:
הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְ-הוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. (ירמיהו ב,ב)
כל טוב בעז מלט
בס"ד לפרשת בהעלותך התשפ"ב
וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה׃(במדבר ח,ג)
מובא בספרי- להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. כמובן שהספרי צריך עיון, מה החידוש בזה שאהרן לא שינה, למה שישנה אדם גדול כמוהו מציווי הקב"ה?
הנה הרבה מטעמים ולימודים לחיינו הוציאו חכמינו מפסוק זה. נתחיל בפשט, לעשות מלאכה שעיני כל אליך נשואות ובמיוחד עיני ריבונו של עולם מבלי שתצא תקלה מתחת ידיך זה לא דבר פשוט. משל למלך שהיה צריך להוביל אוצר גדול לעיר אחרת, הוא פנה לאחד השרים הקרובים אליו בהוראה שידאג למישהו שיעשה את המשימה הזו, והשר התקשה למצוא מי שיעיז לבצע אותה, כי כולם פחדו מהמשימה, לבסוף הוא לקח סבל פשוט שלא ידע כלום מתוכנו של אותו אוצר וציווהו לקחת מטען זה לעיר פלונית וכך היה. נמצא שדוקא אהרן הכהן שהבין לעומקם של דברים את חשיבות המשימה עם כוונותיה, היה לו קשה לעשותה בדיוק כאשר צווה, ולכן הכתוב מציין לשבחו שהצליח בזה.
ויש שפרשו שהכתוב מדבר על היום הראשון של העלאת הנרות יום חנוכת המשכן שהוא גם היום בו מתו שני בניו של אהרן-נדב ואביהו, וביום כזה בו אהרן כואב ביותר את מותם של בניו מחד, ומאידך עם ישראל שמח בשמחת חנוכת המשכן, והוא אהרן צריך להעלות את הנרות עבור כל ישראל בשמחה של מצוה, זו בהחלט משימה לא פשוטה, ולכן משבח הכתוב את אהרן שהוא הצליח לעמוד בה.(תורת משה)
מי השילוח ועוד מפרשים פרשו שהכתוב דוקא מדבר על העלאת הנרות במשך כל הימים והשנים שאהרן עשה כן (כמעט ארבעים שנה), והחידוש בכתוב שאהרן הכהן לא נחלש בעשיית המצוה במשך הזמן, וכל יום היא היתה בעיניו כחדשה, ועשאה בהתלהבות ובדקדוק כביום הראשון שהעלה הנרות. ופרוש "לא שינה" כמו לא שנה, שהיה מעלה הנרות כל פעם כבפעם ראשונה. מכאן לימוד ואתגר חשובים ביותר בשבילנו לקיום המצוות וכלל המעשים טובים בחיינו, להתחדש בהם כל יום מחדש, להתחדש באהבתנו ובתפילותינו וכיוצא בזה.
הרמב"ן ועוד פרשנים פרשו שלמרות שהעלאת הנרות כשרה גם בבניו הכהנים, אהרן בהבינו את גודל המצוה וכוונותיה, הקפיד כל חייו לבצעה בעצמו וזהו שאמר הכתוב ויעש כן אהרן, שעשה המצוה בעצמו. אף אנו למדים מכך, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה.
רבי שמחה בונים מפשיסחא ביאר- אף על פי שזכה להגיע לגדולה כזו, לא נשתנה כלל בעיני עצמו ולא בא לכלל התפעלות וגאות אפילו כמלוא נימה, אלא נשאר גם להבא אותו עניו ושפל־רוח כמקודם. לפי פרוש זה הדגש בפסוק איננו על מעשה המצווה אלא על הכוונה והעמדה הנפשית שאהרן היה בה בקיום המצווה. אוי אוי כמה שהלימוד כאן חשוב לדורנו, כמה אנשים טובים וישרים שעלו לגדולה איבדו את ענוותנותם ושכחו את אמונתם. חשוב לציין שאמנם זהו ניסיון גדול מאוד להגיע לגדולה ולהישאר ענווים ושפלי רוח, אבל זו גם הדרך להשיג ענווה באמת, כי להיות מנקה רחובות ולהיות ענותן זה לא קשה וממילא גם אין זו ענווה גדולה. מנהיגי הדורות הכי נערצים בקורות עמנו היו אלה שהגיעו לגדולה ונשארו ענווים ושפלי רוח כמקודם. אז מי שרוצה להיות ענוותן באמת מומלץ לו לא לברוח מתפקידים מעלי מעמד והשפעה אלא לעשותם בענווה ובהכרה שכל הצלחה שהיא-ברכת השם היא.
נראה עוד לומר, שהניסיון של אהרון הכהן היה לדייק בעבודת הקודש, כי ידוע שמשה היה שושבינו של המלך , ואהרון שושבינה של המלכה, של כנסת ישראל. משה היה איש האמת ואהרון היה איש השלום, אוהב שלום ורודף שלום. למשה רבינו לא היה קשה לדייק במצוות השי"ת, כי זו האמת. אבל אנשי השלום פעמים שמוותרים על האמת כדי להשיג שלום. כך מסופר על אהרן הכהן שכאשר ראה שני יהודים מסוכסכים ביניהם, היה הולך לאחד מהם ואומר לו שחברו ממש היה רוצה להתפייס איתו, וכך להיפך עד שהיו אותם אנשים משלימים ביניהם, כך שנראה שהוא ויתר במידת מה על האמת בשביל השלום. מסתמא שגם כך נהג בעבודת הקודש במשכן, בטח הוא היה מסנגר על ישראל ומיפה את מעשיהם כדי שהשם יסלח להם. על כך מעיד המדרש שלא שינה, אהרן באמת חשף והאיר את הטמון בישראל ואין בכך שינוי.
מובא בספר מעינה של תורה ביאור מאוד מעניין לנושא (מובא בשם המלבי"ם, אבל לא מצאתי שם ביאור זה,כנראה מקורו בספר אחר): בכל הבריאות שבפרשת מעשה-בראשית נאמר: ''ויהי כן'', ורק בבריאה של האור נאמר: ''ויהי אור'' ולא נאמר ''כן''. ואמרו על כך חכמינו, לפי שהאור הנברא נגנז, מאחר שלא היה העולם ראוי לו, ובמקומו נתהווה אור אחר, קטן ושונה מכפי שנברא. אהרן הכהן, בהדליקו את המנורה, תיקן את העולם והחזיר לו את האור הראשון, ונמצא שהוא החזיר את ה''כן'', שעשה את האור כפי שנברא מלכתחילה בלי השינוי שחל בו אחר-כך, והיינו ''שלא שינה''.
למדנו מביאור מופלא זה שרק עכשיו בהקמת המשכן, נשלמה מלאכת בריאת האור, הביטוי וַיַּעַשׂ כֵּן שנאמר כאן בעצם משלים את מעשה בראשית. אור המנורה הוא בעצם גילוי אור מעשה בראשית, הוא האור המאיר את כל העולם הגשמי באור א-לוהי.
בכיוון דומה הלך האלשיך הקדוש, הוא מבאר שמה שנאמר שאהרון הכהן הדליק את הנרות אל מול פני המנורה, הכוונה למנורה העליונה שבשמים, ומאז הדלקה זו ממשיכה המנורה שמימית לדלוק ולהאיר לעולמות. הדברים מזכירים את המנורה שראה זכריה הנביא, שגולה על ראשה-זהו כלי שמן המוריק את השמן לנרות המנורה, כביכול המנורה כאן מדליקה אור שמקורו בעצם בשמים. וכך אמרו חז"ל שהמנורה מורה על השכינה השורה בישראל.
ביאור נוסף ועמוק שמביא מי השילוח, נביא אותו בשלמותו:
ויעש כן אהרן. להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. איתא בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל [פרשת בהעלותך] שע"ז נאמר ויעש כן לפי שהיה נראה ששינה, מחמת שבצווי נאמר יאירו שבעת הנרות, פירש שמעצמו יאירו ולא שיעשה הוא גמר הדלקתן, ואח"כ נאמר העלה נרותיה ומשמע שהיה עושה כל ההדלקה וע"ז נאמר ויעש כן אהרן. והענין בזה כי עסק הכהן היה תמיד לזכות ולברר את מעשה בני ישראל לפני המקום ולתקן את מעשיהם שעשו, אף שהיו נראים כאינם מהוגנים היה אהרן הכהן מעלה אותם בקדושתו ובתפלתו עד שנעשו כזכיות וזה הוא דוקא אחר המעשה, אך קודם המעשה לא יסמוך האדם ע"ז רק צריך להזהר עד מקום שידו מגעת. וזהו ביאור הפסוק בהעלותך את הנרות, כי אף שהיה אהרן מתקן ומעלה את מעשה בני ישראל והוא משפיע להם אור, ועכ"ז אל מול פני המנורה יאירו, היינו שיזהיר אותם כי קודם המעשה יראו שיאירו מעצמם, היינו שיעשו מעשים כשרים ומבוררים ולא יסמכו ע"ז שאהרן מעלה אותם, וזה ויעש כן אהרן, כי קודם ראה שהזהיר שלא יסמכו עליו שיתקן כל אחד ואחד עד מקום שידו מגעת, ועל מעשים הנעשים כבר תקן אהרן את הכל, וזה העלה נרותיה העלה הוא לשון עבר, וזהו שלא שינה.(ע"כ מי השילוח)
מי השילוח מביא כאן מבט יסודי דו פני, אנו מחד צריכים לקחת אחריות מלאה על מעשינו ולא לסמוך על עבודת הכהן הגדול שיתקן אותם. ומאידך כל מה שנעשה כבר בעבר- אהרן היה מתקן אותו לפני השם. ביאור זה מתחבר למה שהבאתי למעלה לעבודת השלום של אהרון הכהן, שנראה הדבר כביכול הוא מוותר כאן על האמת, אבל מעצם זה שהוא הצליח להשיג את השלום בסופו של דבר מתברר שהוא לא שינה. נאמר בסגנון אחר דברי סנגוריה יכולים לעזור אם הם באמת חושפים רובד פנימי של האדם, ומתוך כך גם האדם באמת מתקן את דרכיו.
לסיכום: זהו אתגר גדול לקיים את מצוות השי"ת בדקדוק ובהקפדה מחד וגם בהתלהבות ובשמחה מאידך. לגשת למצוות מתוך הכרה ש"אם אין אני לי מי לי", ולאחר מכן לומר לעצמנו שהכל לטובה, ואייך שהדברים קרו כך רצה השם יתברך שיקרו. שנזכה שיאיר השם לנו את דרכינו ומעשינו כאן בעולם.
וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה׃(במדבר ח,ג)
מובא בספרי- להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. כמובן שהספרי צריך עיון, מה החידוש בזה שאהרן לא שינה, למה שישנה אדם גדול כמוהו מציווי הקב"ה?
הנה הרבה מטעמים ולימודים לחיינו הוציאו חכמינו מפסוק זה. נתחיל בפשט, לעשות מלאכה שעיני כל אליך נשואות ובמיוחד עיני ריבונו של עולם מבלי שתצא תקלה מתחת ידיך זה לא דבר פשוט. משל למלך שהיה צריך להוביל אוצר גדול לעיר אחרת, הוא פנה לאחד השרים הקרובים אליו בהוראה שידאג למישהו שיעשה את המשימה הזו, והשר התקשה למצוא מי שיעיז לבצע אותה, כי כולם פחדו מהמשימה, לבסוף הוא לקח סבל פשוט שלא ידע כלום מתוכנו של אותו אוצר וציווהו לקחת מטען זה לעיר פלונית וכך היה. נמצא שדוקא אהרן הכהן שהבין לעומקם של דברים את חשיבות המשימה עם כוונותיה, היה לו קשה לעשותה בדיוק כאשר צווה, ולכן הכתוב מציין לשבחו שהצליח בזה.
ויש שפרשו שהכתוב מדבר על היום הראשון של העלאת הנרות יום חנוכת המשכן שהוא גם היום בו מתו שני בניו של אהרן-נדב ואביהו, וביום כזה בו אהרן כואב ביותר את מותם של בניו מחד, ומאידך עם ישראל שמח בשמחת חנוכת המשכן, והוא אהרן צריך להעלות את הנרות עבור כל ישראל בשמחה של מצוה, זו בהחלט משימה לא פשוטה, ולכן משבח הכתוב את אהרן שהוא הצליח לעמוד בה.(תורת משה)
מי השילוח ועוד מפרשים פרשו שהכתוב דוקא מדבר על העלאת הנרות במשך כל הימים והשנים שאהרן עשה כן (כמעט ארבעים שנה), והחידוש בכתוב שאהרן הכהן לא נחלש בעשיית המצוה במשך הזמן, וכל יום היא היתה בעיניו כחדשה, ועשאה בהתלהבות ובדקדוק כביום הראשון שהעלה הנרות. ופרוש "לא שינה" כמו לא שנה, שהיה מעלה הנרות כל פעם כבפעם ראשונה. מכאן לימוד ואתגר חשובים ביותר בשבילנו לקיום המצוות וכלל המעשים טובים בחיינו, להתחדש בהם כל יום מחדש, להתחדש באהבתנו ובתפילותינו וכיוצא בזה.
הרמב"ן ועוד פרשנים פרשו שלמרות שהעלאת הנרות כשרה גם בבניו הכהנים, אהרן בהבינו את גודל המצוה וכוונותיה, הקפיד כל חייו לבצעה בעצמו וזהו שאמר הכתוב ויעש כן אהרן, שעשה המצוה בעצמו. אף אנו למדים מכך, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה.
רבי שמחה בונים מפשיסחא ביאר- אף על פי שזכה להגיע לגדולה כזו, לא נשתנה כלל בעיני עצמו ולא בא לכלל התפעלות וגאות אפילו כמלוא נימה, אלא נשאר גם להבא אותו עניו ושפל־רוח כמקודם. לפי פרוש זה הדגש בפסוק איננו על מעשה המצווה אלא על הכוונה והעמדה הנפשית שאהרן היה בה בקיום המצווה. אוי אוי כמה שהלימוד כאן חשוב לדורנו, כמה אנשים טובים וישרים שעלו לגדולה איבדו את ענוותנותם ושכחו את אמונתם. חשוב לציין שאמנם זהו ניסיון גדול מאוד להגיע לגדולה ולהישאר ענווים ושפלי רוח, אבל זו גם הדרך להשיג ענווה באמת, כי להיות מנקה רחובות ולהיות ענותן זה לא קשה וממילא גם אין זו ענווה גדולה. מנהיגי הדורות הכי נערצים בקורות עמנו היו אלה שהגיעו לגדולה ונשארו ענווים ושפלי רוח כמקודם. אז מי שרוצה להיות ענוותן באמת מומלץ לו לא לברוח מתפקידים מעלי מעמד והשפעה אלא לעשותם בענווה ובהכרה שכל הצלחה שהיא-ברכת השם היא.
נראה עוד לומר, שהניסיון של אהרון הכהן היה לדייק בעבודת הקודש, כי ידוע שמשה היה שושבינו של המלך , ואהרון שושבינה של המלכה, של כנסת ישראל. משה היה איש האמת ואהרון היה איש השלום, אוהב שלום ורודף שלום. למשה רבינו לא היה קשה לדייק במצוות השי"ת, כי זו האמת. אבל אנשי השלום פעמים שמוותרים על האמת כדי להשיג שלום. כך מסופר על אהרן הכהן שכאשר ראה שני יהודים מסוכסכים ביניהם, היה הולך לאחד מהם ואומר לו שחברו ממש היה רוצה להתפייס איתו, וכך להיפך עד שהיו אותם אנשים משלימים ביניהם, כך שנראה שהוא ויתר במידת מה על האמת בשביל השלום. מסתמא שגם כך נהג בעבודת הקודש במשכן, בטח הוא היה מסנגר על ישראל ומיפה את מעשיהם כדי שהשם יסלח להם. על כך מעיד המדרש שלא שינה, אהרן באמת חשף והאיר את הטמון בישראל ואין בכך שינוי.
מובא בספר מעינה של תורה ביאור מאוד מעניין לנושא (מובא בשם המלבי"ם, אבל לא מצאתי שם ביאור זה,כנראה מקורו בספר אחר): בכל הבריאות שבפרשת מעשה-בראשית נאמר: ''ויהי כן'', ורק בבריאה של האור נאמר: ''ויהי אור'' ולא נאמר ''כן''. ואמרו על כך חכמינו, לפי שהאור הנברא נגנז, מאחר שלא היה העולם ראוי לו, ובמקומו נתהווה אור אחר, קטן ושונה מכפי שנברא. אהרן הכהן, בהדליקו את המנורה, תיקן את העולם והחזיר לו את האור הראשון, ונמצא שהוא החזיר את ה''כן'', שעשה את האור כפי שנברא מלכתחילה בלי השינוי שחל בו אחר-כך, והיינו ''שלא שינה''.
למדנו מביאור מופלא זה שרק עכשיו בהקמת המשכן, נשלמה מלאכת בריאת האור, הביטוי וַיַּעַשׂ כֵּן שנאמר כאן בעצם משלים את מעשה בראשית. אור המנורה הוא בעצם גילוי אור מעשה בראשית, הוא האור המאיר את כל העולם הגשמי באור א-לוהי.
בכיוון דומה הלך האלשיך הקדוש, הוא מבאר שמה שנאמר שאהרון הכהן הדליק את הנרות אל מול פני המנורה, הכוונה למנורה העליונה שבשמים, ומאז הדלקה זו ממשיכה המנורה שמימית לדלוק ולהאיר לעולמות. הדברים מזכירים את המנורה שראה זכריה הנביא, שגולה על ראשה-זהו כלי שמן המוריק את השמן לנרות המנורה, כביכול המנורה כאן מדליקה אור שמקורו בעצם בשמים. וכך אמרו חז"ל שהמנורה מורה על השכינה השורה בישראל.
ביאור נוסף ועמוק שמביא מי השילוח, נביא אותו בשלמותו:
ויעש כן אהרן. להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. איתא בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל [פרשת בהעלותך] שע"ז נאמר ויעש כן לפי שהיה נראה ששינה, מחמת שבצווי נאמר יאירו שבעת הנרות, פירש שמעצמו יאירו ולא שיעשה הוא גמר הדלקתן, ואח"כ נאמר העלה נרותיה ומשמע שהיה עושה כל ההדלקה וע"ז נאמר ויעש כן אהרן. והענין בזה כי עסק הכהן היה תמיד לזכות ולברר את מעשה בני ישראל לפני המקום ולתקן את מעשיהם שעשו, אף שהיו נראים כאינם מהוגנים היה אהרן הכהן מעלה אותם בקדושתו ובתפלתו עד שנעשו כזכיות וזה הוא דוקא אחר המעשה, אך קודם המעשה לא יסמוך האדם ע"ז רק צריך להזהר עד מקום שידו מגעת. וזהו ביאור הפסוק בהעלותך את הנרות, כי אף שהיה אהרן מתקן ומעלה את מעשה בני ישראל והוא משפיע להם אור, ועכ"ז אל מול פני המנורה יאירו, היינו שיזהיר אותם כי קודם המעשה יראו שיאירו מעצמם, היינו שיעשו מעשים כשרים ומבוררים ולא יסמכו ע"ז שאהרן מעלה אותם, וזה ויעש כן אהרן, כי קודם ראה שהזהיר שלא יסמכו עליו שיתקן כל אחד ואחד עד מקום שידו מגעת, ועל מעשים הנעשים כבר תקן אהרן את הכל, וזה העלה נרותיה העלה הוא לשון עבר, וזהו שלא שינה.(ע"כ מי השילוח)
מי השילוח מביא כאן מבט יסודי דו פני, אנו מחד צריכים לקחת אחריות מלאה על מעשינו ולא לסמוך על עבודת הכהן הגדול שיתקן אותם. ומאידך כל מה שנעשה כבר בעבר- אהרן היה מתקן אותו לפני השם. ביאור זה מתחבר למה שהבאתי למעלה לעבודת השלום של אהרון הכהן, שנראה הדבר כביכול הוא מוותר כאן על האמת, אבל מעצם זה שהוא הצליח להשיג את השלום בסופו של דבר מתברר שהוא לא שינה. נאמר בסגנון אחר דברי סנגוריה יכולים לעזור אם הם באמת חושפים רובד פנימי של האדם, ומתוך כך גם האדם באמת מתקן את דרכיו.
לסיכום: זהו אתגר גדול לקיים את מצוות השי"ת בדקדוק ובהקפדה מחד וגם בהתלהבות ובשמחה מאידך. לגשת למצוות מתוך הכרה ש"אם אין אני לי מי לי", ולאחר מכן לומר לעצמנו שהכל לטובה, ואייך שהדברים קרו כך רצה השם יתברך שיקרו. שנזכה שיאיר השם לנו את דרכינו ומעשינו כאן בעולם.
בס"ד לפרשת בהעלותך התשפ"ג
הפרשה פותחת כך:
דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת׃
וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
מהי העבודה המיוחדת לאהרן הכהן בהעלאת הנרות?
מבאר מי השילוח:
נר השביעי הוא נגד כוונה לשם שמים, וגם זאת צריך להטה כלפי שכינה היינו שיבין עומק רצון הש"י להיכן הוא נוטה,..והענין בזה כי עסק הכהן היה תמיד לזכות ולברר את מעשה בני ישראל לפני המקום ולתקן את מעשיהם שעשו, אף שהיו נראים כאינם מהוגנים היה אהרן הכהן מעלה אותם בקדושתו ובתפלתו עד שנעשו כזכיות…
תפקידו של אהרן הכהן היה לא רק לשום שלום בין אדם לבין חברו ,הוא גם היה משים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. הכהן הגדול צריך להיות סנגורן של ישראל.
אבל האם להיות סנגור אין פירושו לשנות את פני הדברים?
ויעש כן אהרון- אומרים חז"ל מלמד שלא שינה. מובא בליקוטי תורה (מרבינו האר"י הקדוש לפרשת בהעלותך) שהכתוב אומר שלא שינה, לפי שהיה נראה שהוא כן שינה.מבאר מי השילוח העלאת הנרות מטרתה לכוון את המעשים שלנו כלפי שמים, שיהיו לרצון השם. זוהי עבודת הסנגוריה של אהרון הכהן. לכאורה סנגור - העבודה שלו הינה לשנות את הדברים באופן שידגיש את הצדדים החיוביים והיפים במעשיהם של האנשים ויסתיר את החלקים השליליים.
מה המהות של סנגוריה?
אם הסנגור יאמר דברים שאינם האמת, מה זה יעזור זה שקר, הלא הכל גלוי וידוע לפניו. ואם הוא לא ישנה כלום, אז בכלל מה צריך את הסינגור שלו?
זה האתגר של אהרון הכהן להעלות את הנרות, להאיר את הנקודה הקדושה שבתוך המעשים מבלי לשנות.
כמה שיטות מוכרות:
א, השם, רצוננו לעשות את הטוב בעיניך אלא ששאור שבעיסה מבלבל אותנו ומסית אותנו. זה קצת לרמוז לשם שגם לו יש חלק בעבירות שלנו כי הוא יצר את היצר הרע.
ב, כמו שאהרון היה עושה שלום בין הבריות, אומר לפלוני אתה יודע כמה אלמוני רוצה להשלים איתך. וחוזר ואומר אותו דבר גם לאלמוני. עד שהם היו נפגשים ומתפייסים. כן בדומה לזה גם כלפי ה'. הנחת העבודה שבטוח יש בפנים אהבה אל השם יתברך אלא שכל מיני תרעומות והשפעות זרות מקשות עליה להופיע.
ג, סנגוריה מודרנית- כיום הרבה אנשים בוחרים מבחינתם בטוב, הולכים בדרך ישרה, גומלין חסדים וכיוצא בזה אבל לא מכירים את ה' ולא יודעים תמיד מהי הדרך הנכונה.
סוף סוף הכל גלוי וידוע לפניו ה' יתברך, כיצד הכהן הגדול משנה את גזר הדין, כיצד מועילה הסנגוריה?
כדי לענות על השאלה צריך לשאול עוד שאלה, כיצד התפילה משנה את גזר הדין ברמת הפרט, הלא גם כאן הכל גלוי וידוע לפניו?
התפילה הופכת אותנו להיות אדם חדש, בעקבות כך אפשר שגם דינים שרבצו עלינו מקודם כבר לא שייכים לנו במקומנו החדש.
כאן נוספת עוד קומה, אנחנו חלק מהאומה, אנחנו משפיעים זה על זה. מכח הערבות יכול הכהן להעלות את הנרות עבור כולנו ולהפוך אותנו להיות אנשים חדשים ולזכות אותנו במחילה סליחה וכפרה. אהרן הכהן הדגיש את הצד החיובי והוא גרם לכל ישראל להמשך אחריו. ואז למרות שהיה נראה שהוא שינה, התברר שבאמת עם ישראל איתו רוצה להאיר את מול פני המנורה.
שנזכה להאיר את האור אל מול פני המנורה,לשם שמים, שנזכה לגרש את כל החושך , שנזכה לכהן גדול שידע לכוון את האורות שלנו לכיוון הנכון.
הפרשה פותחת כך:
דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת׃
וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
מהי העבודה המיוחדת לאהרן הכהן בהעלאת הנרות?
מבאר מי השילוח:
נר השביעי הוא נגד כוונה לשם שמים, וגם זאת צריך להטה כלפי שכינה היינו שיבין עומק רצון הש"י להיכן הוא נוטה,..והענין בזה כי עסק הכהן היה תמיד לזכות ולברר את מעשה בני ישראל לפני המקום ולתקן את מעשיהם שעשו, אף שהיו נראים כאינם מהוגנים היה אהרן הכהן מעלה אותם בקדושתו ובתפלתו עד שנעשו כזכיות…
תפקידו של אהרן הכהן היה לא רק לשום שלום בין אדם לבין חברו ,הוא גם היה משים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. הכהן הגדול צריך להיות סנגורן של ישראל.
אבל האם להיות סנגור אין פירושו לשנות את פני הדברים?
ויעש כן אהרון- אומרים חז"ל מלמד שלא שינה. מובא בליקוטי תורה (מרבינו האר"י הקדוש לפרשת בהעלותך) שהכתוב אומר שלא שינה, לפי שהיה נראה שהוא כן שינה.מבאר מי השילוח העלאת הנרות מטרתה לכוון את המעשים שלנו כלפי שמים, שיהיו לרצון השם. זוהי עבודת הסנגוריה של אהרון הכהן. לכאורה סנגור - העבודה שלו הינה לשנות את הדברים באופן שידגיש את הצדדים החיוביים והיפים במעשיהם של האנשים ויסתיר את החלקים השליליים.
מה המהות של סנגוריה?
אם הסנגור יאמר דברים שאינם האמת, מה זה יעזור זה שקר, הלא הכל גלוי וידוע לפניו. ואם הוא לא ישנה כלום, אז בכלל מה צריך את הסינגור שלו?
זה האתגר של אהרון הכהן להעלות את הנרות, להאיר את הנקודה הקדושה שבתוך המעשים מבלי לשנות.
כמה שיטות מוכרות:
א, השם, רצוננו לעשות את הטוב בעיניך אלא ששאור שבעיסה מבלבל אותנו ומסית אותנו. זה קצת לרמוז לשם שגם לו יש חלק בעבירות שלנו כי הוא יצר את היצר הרע.
ב, כמו שאהרון היה עושה שלום בין הבריות, אומר לפלוני אתה יודע כמה אלמוני רוצה להשלים איתך. וחוזר ואומר אותו דבר גם לאלמוני. עד שהם היו נפגשים ומתפייסים. כן בדומה לזה גם כלפי ה'. הנחת העבודה שבטוח יש בפנים אהבה אל השם יתברך אלא שכל מיני תרעומות והשפעות זרות מקשות עליה להופיע.
ג, סנגוריה מודרנית- כיום הרבה אנשים בוחרים מבחינתם בטוב, הולכים בדרך ישרה, גומלין חסדים וכיוצא בזה אבל לא מכירים את ה' ולא יודעים תמיד מהי הדרך הנכונה.
סוף סוף הכל גלוי וידוע לפניו ה' יתברך, כיצד הכהן הגדול משנה את גזר הדין, כיצד מועילה הסנגוריה?
כדי לענות על השאלה צריך לשאול עוד שאלה, כיצד התפילה משנה את גזר הדין ברמת הפרט, הלא גם כאן הכל גלוי וידוע לפניו?
התפילה הופכת אותנו להיות אדם חדש, בעקבות כך אפשר שגם דינים שרבצו עלינו מקודם כבר לא שייכים לנו במקומנו החדש.
כאן נוספת עוד קומה, אנחנו חלק מהאומה, אנחנו משפיעים זה על זה. מכח הערבות יכול הכהן להעלות את הנרות עבור כולנו ולהפוך אותנו להיות אנשים חדשים ולזכות אותנו במחילה סליחה וכפרה. אהרן הכהן הדגיש את הצד החיובי והוא גרם לכל ישראל להמשך אחריו. ואז למרות שהיה נראה שהוא שינה, התברר שבאמת עם ישראל איתו רוצה להאיר את מול פני המנורה.
שנזכה להאיר את האור אל מול פני המנורה,לשם שמים, שנזכה לגרש את כל החושך , שנזכה לכהן גדול שידע לכוון את האורות שלנו לכיוון הנכון.
בס"ד לפרשת בהעלותך התשפ"ד
בפרשתנו מסופר שמשה רבנו מנסה לשדל את יתרו חותנו להצטרף למסעו של עם ישראל, ויתרו דוחה את ההצעה של חתנו וכך נאמר בתורה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן־רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְ-הֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־יְ-הֹוָה דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ׃
וַיֹּאמֶר אַל־נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל־כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם׃
וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְ-הֹוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ׃
יש להתבונן בדברים,מהי טענת משה רבנו ומה ענה אותו יתרו, הלא אם ציינה לנו זאת התורה, לימוד יש כאן!
הנה גם בדברי משה וגם בתשובת יתרו יש הדהוד למהלך של אברהם אבינו אביהם של הגרים. אברהם התצוה ללכת מארצו וממולדתו וללכת לארץ שה' יראה לו. יתרו כאן עונה למשה תשובה הפוכה" כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ". כאילו אומר אינני מעונין ללכת הליכה שתגרום לי לעזוב את ארצי ומולדתי. אברהם אבינו בעקבות הליכתו אחרי דבר ה' זכה להגיע למקום. המקום שהתורה קוראת לו המקום! בהר המוריה, וכאן משה רבנו כשמנסה לשכנע את יתרו להצטרף למסע שלנו, אומר לו נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְ-הֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם. המקום בתורה הוא המקום אשר יבחר השם,זהו מקום השראת השכינה,מקום בו מתחברים שמים וארץ,מקום ממנו נשתת העולם ובו נברא אדם הראשון,מקום דרכו כל התפילות שלנו עולות לרקיע.
שלמה המלך בנאום חנוכת בית המקדש שבנה אומר בין השאר:
וַיָּקֶם יְ-הֹוָה אֶת־דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-הֹוָה וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם יְ-הֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר־שָׁם בְּרִית יְ-הֹוָה אֲשֶׁר כָּרַת עִם־אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃(מלכים א,ח,כ-כא)
שלמה המלך הקדיש מקום לארון הברית, ובהמשך דבריו הוא אומר:
כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל־הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי׃
וּפָנִיתָ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּחִנָּתוֹ יְ-הֹוָה אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל־הָרִנָּה וְאֶל־הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם׃
לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל־הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃
וְשָׁמַעְתָּ אֶל־תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל־מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל־הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ׃(מלכים א ח,כז-ל)
למרות שאתה ה' אין סופי ואין לך מקום כמו דברים סופיים, אתה אמרת על מקום זה- "יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם" , ואתה ה' בחרת במקום הזה לשמוע אל התפילות שנתפלל אליך דרך המקום הזה.
אומר כאן בעל ה 'באר מים חיים'
"והנה בחינה הזו בתכלית על תכליתו היה בבית עולמים מקום המקדש שנקרא חדר הורתי והוא נחלתו להיות שמו יתברך שוכן אצל תורתו לוחות העדות אשר בארון הקודש. והכל הוא מצד איכות רוב הקדושה אשר שם מעת הבריאה. וביותר כשישראל על אדמתן הנה הם מוסיפין קדושה בארץ והארץ קונה רוב מעלה וקדושה על ידי ישראל וכמו שאיתא בדברי הרב האלשיך (בפרשת בהר בפסוק וכי תבואו אל הארץ וגו') ועל ידי זה זוכים למעלה הזו להיות הקב"ה שם משכנו בתוכם. וידוע שהוא הנקרא מקום כמו (בראשית כ"ב, ג') אל המקום אשר אמר לו, או (שם שם, ד') וירא את המקום מרחוק.
וזה שאמר משה לחובב המדיני נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם. פירוש כי על דעת זה אנחנו נוסעים שכשנבוא אל המקום הידוע הלזה. אז יתקיים לנו הדבר שאמר ה', אותו אתן לכם. פירוש שעל המקום ההוא אמר ה' ששם אותו את עצמו יתברך כביכול אתן לכם. כי שם לי בעצמי אתם לוקחים לחלקיכם וגורליכם כמאמר חז"ל הנזכר."
אנו מבינים שמשה מציע ליתרו לנסוע איתנו למקום הכי נפלא שיש עלי אדמות. מקום שכבר אברהם אבינו התחיל את המסע אליו. זהו המקום היחידי בעולם שנקרא בשם עצם פרטי 'מקום'! אבל כמו אברהם אבינו כדי לנסוע למקום המיוחד צריך להשאיר מאחור משהו-את ארץ המולדת, ויתרו הבין את זה. זהו שיתרו ענה למשה "לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ׃". בפשט הדברים יתרו טען כלפיו שהוא לא רוצה לאבד את מקומו שלו. וכך מתאר זאת מדרש לקח טוב:
"ויאמר אליו לא אלך כי אל ארצי ואל מולדתי אלך. אמר לו יש אדם שיש לו ארץ ואין לו נכסים. ארץ ונכסים ואין לו משפחה, אני יש לי ארץ ונכסים ומשפחה ודיין הייתי בעירי:"
ומשה שב ועונה לו שגם להליכה במדבר יש משמעות, אנחנו עושים תיקונים מאוד חשובים בדרך. הדרך איננה מכשול בפני המטרה,אלא הכנה למטרה.
אנו היום נמצאים במלחמה לא קלה, ו"הדרך ארוכה היא ויפה". כמו במדבר גם היום ישנם משברים ומריבות באומה, ישנם כאלה שהתעיפו מהדרך שמתקשים לראות את יופיה, ורוצים משיח/שלום/שחרור חטופים וסיום המלחמה עכשיו. מה נאמר למי שהתעייף? נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְ-הֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־יְ-הֹוָה דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל׃ אכן לא קל, אבל אנו בדרך למקום הכי משובח שיש בעולם, ואנו כבר קרובים אליו, כבר מתחילים לראות את האור שבקצה הדרך. אפשר גם להתעודד מהאויבים שלנו, אם האויבים שלנו אלו הרשעים הכי גדולים שיש כיום בעולם ומבחינתם אנו האויב הכי מסוכן, אנו באמת בדרך אל "המקום".
מה עלה בגורל יתרו?
לאחר שמשה רבנו ענה לו "וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְ-הֹוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ׃
" לא מתוארת התשובה שהוא ענה למשה ולא בחירתו בעקבות זאת. אמנם בספר שמות מסופר שמשה שלח את יתרו כנראה הכוונה להליכה בעקבות הדברים כאן. חז"ל נחלקו בדבר , לדעת רבי יהושע משה שלחו בכבודו של עולם ויש גרסה מכבודו של עולם, משמע שיתרו עזב את ישראל וחזר לארצו. ולדעת רבי אלעזר המודעי יתרו הלך לגייר את משפחתו וחזר אחר כך והצטרף לישראל. אמנם פשט הפסוקים יותר מתאים לשיטת רבי יהושע אבל בספר שופטים מסופר על משפחת יתרו שחייתה ביריחו, לכן נראה לומר שגם לדעת רבי יהושע בהמשך יתרו או בניו שינו מגמה הצטרפו לעם ישראל, וקבלו את דושנה של יריחו.
מעשה אבות סימן לבאות ומעשה יתרו סימן לגוים, העולם עובר ברור נוקב , הטוב מתברר מהרע, הרע יאבד והטוב ידבק בישראל. וכך אנו פותחים את הפטרת השבת:
"רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן כִּי הִנְנִי־בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם־יְ-הֹוָה׃ וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל־יְ-הֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי־יְ-הֹוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ׃ וְנָחַל יְ-הֹוָה אֶת־יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃ הַס כׇּל־בָּשָׂר מִפְּנֵי יְ-הֹוָה כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קׇדְשׁוֹ׃"(זכריה ב,יד-יז)
בפרשתנו מסופר שמשה רבנו מנסה לשדל את יתרו חותנו להצטרף למסעו של עם ישראל, ויתרו דוחה את ההצעה של חתנו וכך נאמר בתורה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן־רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְ-הֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־יְ-הֹוָה דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ׃
וַיֹּאמֶר אַל־נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל־כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם׃
וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְ-הֹוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ׃
יש להתבונן בדברים,מהי טענת משה רבנו ומה ענה אותו יתרו, הלא אם ציינה לנו זאת התורה, לימוד יש כאן!
הנה גם בדברי משה וגם בתשובת יתרו יש הדהוד למהלך של אברהם אבינו אביהם של הגרים. אברהם התצוה ללכת מארצו וממולדתו וללכת לארץ שה' יראה לו. יתרו כאן עונה למשה תשובה הפוכה" כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ". כאילו אומר אינני מעונין ללכת הליכה שתגרום לי לעזוב את ארצי ומולדתי. אברהם אבינו בעקבות הליכתו אחרי דבר ה' זכה להגיע למקום. המקום שהתורה קוראת לו המקום! בהר המוריה, וכאן משה רבנו כשמנסה לשכנע את יתרו להצטרף למסע שלנו, אומר לו נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְ-הֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם. המקום בתורה הוא המקום אשר יבחר השם,זהו מקום השראת השכינה,מקום בו מתחברים שמים וארץ,מקום ממנו נשתת העולם ובו נברא אדם הראשון,מקום דרכו כל התפילות שלנו עולות לרקיע.
שלמה המלך בנאום חנוכת בית המקדש שבנה אומר בין השאר:
וַיָּקֶם יְ-הֹוָה אֶת־דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-הֹוָה וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם יְ-הֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר־שָׁם בְּרִית יְ-הֹוָה אֲשֶׁר כָּרַת עִם־אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃(מלכים א,ח,כ-כא)
שלמה המלך הקדיש מקום לארון הברית, ובהמשך דבריו הוא אומר:
כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל־הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי׃
וּפָנִיתָ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּחִנָּתוֹ יְ-הֹוָה אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל־הָרִנָּה וְאֶל־הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם׃
לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל־הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃
וְשָׁמַעְתָּ אֶל־תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל־מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל־הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ׃(מלכים א ח,כז-ל)
למרות שאתה ה' אין סופי ואין לך מקום כמו דברים סופיים, אתה אמרת על מקום זה- "יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם" , ואתה ה' בחרת במקום הזה לשמוע אל התפילות שנתפלל אליך דרך המקום הזה.
אומר כאן בעל ה 'באר מים חיים'
"והנה בחינה הזו בתכלית על תכליתו היה בבית עולמים מקום המקדש שנקרא חדר הורתי והוא נחלתו להיות שמו יתברך שוכן אצל תורתו לוחות העדות אשר בארון הקודש. והכל הוא מצד איכות רוב הקדושה אשר שם מעת הבריאה. וביותר כשישראל על אדמתן הנה הם מוסיפין קדושה בארץ והארץ קונה רוב מעלה וקדושה על ידי ישראל וכמו שאיתא בדברי הרב האלשיך (בפרשת בהר בפסוק וכי תבואו אל הארץ וגו') ועל ידי זה זוכים למעלה הזו להיות הקב"ה שם משכנו בתוכם. וידוע שהוא הנקרא מקום כמו (בראשית כ"ב, ג') אל המקום אשר אמר לו, או (שם שם, ד') וירא את המקום מרחוק.
וזה שאמר משה לחובב המדיני נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם. פירוש כי על דעת זה אנחנו נוסעים שכשנבוא אל המקום הידוע הלזה. אז יתקיים לנו הדבר שאמר ה', אותו אתן לכם. פירוש שעל המקום ההוא אמר ה' ששם אותו את עצמו יתברך כביכול אתן לכם. כי שם לי בעצמי אתם לוקחים לחלקיכם וגורליכם כמאמר חז"ל הנזכר."
אנו מבינים שמשה מציע ליתרו לנסוע איתנו למקום הכי נפלא שיש עלי אדמות. מקום שכבר אברהם אבינו התחיל את המסע אליו. זהו המקום היחידי בעולם שנקרא בשם עצם פרטי 'מקום'! אבל כמו אברהם אבינו כדי לנסוע למקום המיוחד צריך להשאיר מאחור משהו-את ארץ המולדת, ויתרו הבין את זה. זהו שיתרו ענה למשה "לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ׃". בפשט הדברים יתרו טען כלפיו שהוא לא רוצה לאבד את מקומו שלו. וכך מתאר זאת מדרש לקח טוב:
"ויאמר אליו לא אלך כי אל ארצי ואל מולדתי אלך. אמר לו יש אדם שיש לו ארץ ואין לו נכסים. ארץ ונכסים ואין לו משפחה, אני יש לי ארץ ונכסים ומשפחה ודיין הייתי בעירי:"
ומשה שב ועונה לו שגם להליכה במדבר יש משמעות, אנחנו עושים תיקונים מאוד חשובים בדרך. הדרך איננה מכשול בפני המטרה,אלא הכנה למטרה.
אנו היום נמצאים במלחמה לא קלה, ו"הדרך ארוכה היא ויפה". כמו במדבר גם היום ישנם משברים ומריבות באומה, ישנם כאלה שהתעיפו מהדרך שמתקשים לראות את יופיה, ורוצים משיח/שלום/שחרור חטופים וסיום המלחמה עכשיו. מה נאמר למי שהתעייף? נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְ-הֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־יְ-הֹוָה דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל׃ אכן לא קל, אבל אנו בדרך למקום הכי משובח שיש בעולם, ואנו כבר קרובים אליו, כבר מתחילים לראות את האור שבקצה הדרך. אפשר גם להתעודד מהאויבים שלנו, אם האויבים שלנו אלו הרשעים הכי גדולים שיש כיום בעולם ומבחינתם אנו האויב הכי מסוכן, אנו באמת בדרך אל "המקום".
מה עלה בגורל יתרו?
לאחר שמשה רבנו ענה לו "וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְ-הֹוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ׃
" לא מתוארת התשובה שהוא ענה למשה ולא בחירתו בעקבות זאת. אמנם בספר שמות מסופר שמשה שלח את יתרו כנראה הכוונה להליכה בעקבות הדברים כאן. חז"ל נחלקו בדבר , לדעת רבי יהושע משה שלחו בכבודו של עולם ויש גרסה מכבודו של עולם, משמע שיתרו עזב את ישראל וחזר לארצו. ולדעת רבי אלעזר המודעי יתרו הלך לגייר את משפחתו וחזר אחר כך והצטרף לישראל. אמנם פשט הפסוקים יותר מתאים לשיטת רבי יהושע אבל בספר שופטים מסופר על משפחת יתרו שחייתה ביריחו, לכן נראה לומר שגם לדעת רבי יהושע בהמשך יתרו או בניו שינו מגמה הצטרפו לעם ישראל, וקבלו את דושנה של יריחו.
מעשה אבות סימן לבאות ומעשה יתרו סימן לגוים, העולם עובר ברור נוקב , הטוב מתברר מהרע, הרע יאבד והטוב ידבק בישראל. וכך אנו פותחים את הפטרת השבת:
"רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן כִּי הִנְנִי־בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם־יְ-הֹוָה׃ וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל־יְ-הֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי־יְ-הֹוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ׃ וְנָחַל יְ-הֹוָה אֶת־יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃ הַס כׇּל־בָּשָׂר מִפְּנֵי יְ-הֹוָה כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קׇדְשׁוֹ׃"(זכריה ב,יד-יז)
053-525-3443 |
מייל: serge@hermesh.co.il |
פוגל סרז' |