בס"ד ערב פסח התשפ"א
בס"ד ערב פסח התשפ"ב
פסח מלה ומרור על שום מה?
הן בתלמוד והן בהגדה שאנו אומרים בליל הסדר מובאת אמירה של רבן גמליאל:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אומֵר: כָּל שֶׁלּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לא יָצָא יְדֵי חובָתו, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרור.
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבותֵינוּ אוכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפֶָּסַח הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבותֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּני יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַים בְּנָגְפּו אֶת מִצְרַים, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל? וַיִּקּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחווּ.
אוחז המצה בידו ומראה אותה למסובין:
מַצָּה זו שאנו אוכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁלא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבותֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגת מַצּות, כִּי לא חָמֵץ, כִּי גרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לא עָשׂו לָהֶם.
אוחז המרור בידו ומראה אותו למסובין:
מָרור זֶה שֶׁאָנוּ אוכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבותֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵיהם בַּעֲבדָה קָשָה, בְּחמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.
שואל הרב קוק,למה נתייחדו אלו המצוות שתהיה החובה לאמר בפה טעמים שלהן? אמנם מצוות צריכות כוונה, אבל הכוונה הנצרכת בקיום המצוות הינה שכך ציווה הקב"ה ולא טעמי המצוות, ולמה כאן אומר רבן גמליאל שעלינו לכוון לטעם המצוות האלו, פסח מצה ומרור?
עונה הרב, אם ללא דברי החכמים היינו חושבים טעם אחר שעומד מאחורי המצוה ולא הוא הטעם הנכון, אז נכון הדבר שיקבעו החכמים חובה שנזכור בפה את הטעם העיקרי שנודע לנו מהשם.
ראשית מדגיש הרב, הלשון פסח על בתי אבותינו כוונתו שהשם השרה שכינתו, הופיע בבתי ישראל ולא שדילג מעליהם. שנית מברר הרב, כיצד זה קרה שהיתה השראת שכינה בבתי ישראל, בזמן שהמצרים נענשו במכת בכורות? הלא אמרו חז"ל " כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה" אמנם היינו יכולים לומר שזו אמירה הנכונה בין אנשים פרטיים ולא בין אומות, אבל הרב רואה בה כלל גדול הנכון גם בין ישראל לעמים, אגב לכן באמת מומלץ מאוד שלא למסור שום דין שיש לנו על מישהו לשמים. עונה הרב שבאמת המצרים לא נענשו בשבילנו, כי מצד עם ישראל אפשרי שהשם יבטל את חופש הבחירה האנושי, כמו שעם ישראל טבעו כאומה נהיה קדוש, היה אפשר להוציא את ישראל ממצרים תוך ביטול חופש הבחירה של פרעה ומצרים, אלא שמצד טובת המצרים ושאר העולם, נכון שהקב"ה יעניש אותם על מעלליהם שעוללו לנו, כדי שהעולם יחזור בתשובה ויתקן את דרכיו, כי תכלית הבריאה היא שיהיו אנשים בעלי בחירה עושים רצון השי"ת והטוב בעיניו.
מבאר הרב, פסח זה על שום שהשם השרה שכינתו בבתי ישראל בנגפו את מצרים, ללמדנו שאין העונשים שהשם נותן לאומות העולם גורמים לחציצה ביננו לבין השם יתברך.
המצה שאנו אוכלים, מורה שהשי"ת נתן לעם ישראל מעלה מיוחדת שמעל למדרגה הפשוטה של בחירה בין טוב לרע, כך מצד הכלל זהו הטבע שלנו להיות קדושים, השם לא נתן לנו להחמיץ-להתקלקל, לא ביציאת מצרים ולא בכל ההיסטוריה.
המרור שאנו אוכלים מורה על כך שעוד לא תמה המרירות שבתוכנו, שבגללה אנו עוד סובלים מרורים מבחוץ כדי להיגמל ממנה, אנו בענווה מודים ומכירים שכל הסבל שסבלנו נועד לתיקון נפשנו.
ולמה אנו טובלים בסוף את המרור בחרוסת? ללמדנו שאכילת המרור איננה לנצח, אנו נגיע בע"ה לכך שכולם ידעו את השם בלא עמל, כי היצר הרע יעזוב אותנו ואיתו לב האבן, במקומו נקבל לב בשר.
לאן אנו שואפים להתקדם באכילת הפסח המצה והמרור?
פסח- שלא תהיה חציצה אף בין כל אחד ואחד מאיתנו לבין הקב"ה. מצה- שכולנו נתנקה מהחמץ הפנימי, נתעלה למדרגת הבחירה בין טוב לטוב. והמרור? שכבר לא נצטרך לאכול אותו יותר.
חג חרות שמח לכולם, בעז מלט.
פסח מלה ומרור על שום מה?
הן בתלמוד והן בהגדה שאנו אומרים בליל הסדר מובאת אמירה של רבן גמליאל:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אומֵר: כָּל שֶׁלּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לא יָצָא יְדֵי חובָתו, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרור.
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבותֵינוּ אוכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפֶָּסַח הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבותֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּני יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַים בְּנָגְפּו אֶת מִצְרַים, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל? וַיִּקּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחווּ.
אוחז המצה בידו ומראה אותה למסובין:
מַצָּה זו שאנו אוכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁלא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבותֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגת מַצּות, כִּי לא חָמֵץ, כִּי גרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לא עָשׂו לָהֶם.
אוחז המרור בידו ומראה אותו למסובין:
מָרור זֶה שֶׁאָנוּ אוכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבותֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵיהם בַּעֲבדָה קָשָה, בְּחמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.
שואל הרב קוק,למה נתייחדו אלו המצוות שתהיה החובה לאמר בפה טעמים שלהן? אמנם מצוות צריכות כוונה, אבל הכוונה הנצרכת בקיום המצוות הינה שכך ציווה הקב"ה ולא טעמי המצוות, ולמה כאן אומר רבן גמליאל שעלינו לכוון לטעם המצוות האלו, פסח מצה ומרור?
עונה הרב, אם ללא דברי החכמים היינו חושבים טעם אחר שעומד מאחורי המצוה ולא הוא הטעם הנכון, אז נכון הדבר שיקבעו החכמים חובה שנזכור בפה את הטעם העיקרי שנודע לנו מהשם.
ראשית מדגיש הרב, הלשון פסח על בתי אבותינו כוונתו שהשם השרה שכינתו, הופיע בבתי ישראל ולא שדילג מעליהם. שנית מברר הרב, כיצד זה קרה שהיתה השראת שכינה בבתי ישראל, בזמן שהמצרים נענשו במכת בכורות? הלא אמרו חז"ל " כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה" אמנם היינו יכולים לומר שזו אמירה הנכונה בין אנשים פרטיים ולא בין אומות, אבל הרב רואה בה כלל גדול הנכון גם בין ישראל לעמים, אגב לכן באמת מומלץ מאוד שלא למסור שום דין שיש לנו על מישהו לשמים. עונה הרב שבאמת המצרים לא נענשו בשבילנו, כי מצד עם ישראל אפשרי שהשם יבטל את חופש הבחירה האנושי, כמו שעם ישראל טבעו כאומה נהיה קדוש, היה אפשר להוציא את ישראל ממצרים תוך ביטול חופש הבחירה של פרעה ומצרים, אלא שמצד טובת המצרים ושאר העולם, נכון שהקב"ה יעניש אותם על מעלליהם שעוללו לנו, כדי שהעולם יחזור בתשובה ויתקן את דרכיו, כי תכלית הבריאה היא שיהיו אנשים בעלי בחירה עושים רצון השי"ת והטוב בעיניו.
מבאר הרב, פסח זה על שום שהשם השרה שכינתו בבתי ישראל בנגפו את מצרים, ללמדנו שאין העונשים שהשם נותן לאומות העולם גורמים לחציצה ביננו לבין השם יתברך.
המצה שאנו אוכלים, מורה שהשי"ת נתן לעם ישראל מעלה מיוחדת שמעל למדרגה הפשוטה של בחירה בין טוב לרע, כך מצד הכלל זהו הטבע שלנו להיות קדושים, השם לא נתן לנו להחמיץ-להתקלקל, לא ביציאת מצרים ולא בכל ההיסטוריה.
המרור שאנו אוכלים מורה על כך שעוד לא תמה המרירות שבתוכנו, שבגללה אנו עוד סובלים מרורים מבחוץ כדי להיגמל ממנה, אנו בענווה מודים ומכירים שכל הסבל שסבלנו נועד לתיקון נפשנו.
ולמה אנו טובלים בסוף את המרור בחרוסת? ללמדנו שאכילת המרור איננה לנצח, אנו נגיע בע"ה לכך שכולם ידעו את השם בלא עמל, כי היצר הרע יעזוב אותנו ואיתו לב האבן, במקומו נקבל לב בשר.
לאן אנו שואפים להתקדם באכילת הפסח המצה והמרור?
פסח- שלא תהיה חציצה אף בין כל אחד ואחד מאיתנו לבין הקב"ה. מצה- שכולנו נתנקה מהחמץ הפנימי, נתעלה למדרגת הבחירה בין טוב לטוב. והמרור? שכבר לא נצטרך לאכול אותו יותר.
חג חרות שמח לכולם, בעז מלט.
בס"ד ערב פסח התשפ"ג
כיצד אפשר לישב את רש"י שאומר שבית המקדש ירד מן השמים, והלא אנו מצווים לבנות בעצמנו את בית המקדש?
במסכת סוכה ישנה סוגיה על יום הנף. זהו היום הראשון של חול המועד פסח שבו אנו מצווים להניף את עומר. הנפת העומר פותחת את עונת הקציר ומתירה את היבול של השנה החדשה באכילה.במשנה מובאת תקנת רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן שיום הנף כולו יהיה אסור באכילת התבואה של השנה החדשה. החכמים מבררים את פשר התקנה: החשש הוא שבפסח הראשון שיחוג לאחר בניית הבית השלישי, שאז יחזור הדין לקדמותו שהנף העומר מתיר את החדש ולא כמו עכשיו שהיום עצמו מתיר. החשש הוא שאנשים יאמרו, אשתקד מי לא אכלנו (מהתבואה החדשה) בהאיר המזרח?! ולא ידעו שכאשר בית המקדש בנוי הנפת העומר מתירה החדש, ואסור עד להנפת העומר לאכול תבואה חדשה. הגמרא מנסה לברר כיצד יתכן אפשרי שיבנה בית המקדש והכהנים לא יספיקו להניף את העומר כבר בבוקר יום ט"ז בניסן? דעה אחת המובאת בגמרא שהוא יבנה בליל ט"ו ולכן לא יתארגנו הכהנים מקודם,דעה שניה שהוא יבנה סמוך לשקיעת החמה של יום ט"ו ואז ברור שלא יוכלו להספיק להניף העומר. המסקנה של הסוגיה, שכשאין בית המקדש קיים עדין- יום הנף אסור מהתורה.
רש"י בפרושו לסוגיה שואל כיצד יתכן שבית המקדש יבנה בלילה,הן מצד שלא בונים המקדש בלילה והן מצד שזהו יום טוב ואסור לבנות ביום טוב? ותשובתו: הני מילי בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנא' (שמות ט״ו:י״ז) מקדש ה' כוננו ידיך:
על רש"י זה רוצים לסמוך אלו שבאים לפטור עצמם מלבנות את בית המקדש השלישי. אבל האם רש"י באמת התכוון שפתאום ינחת על הר הבית איזה אסטרואיד בדמות בית המקדש?
ובכן כמה שורות קודם כותב רש"י דיבור המתחיל "דאיבני אימת - הך חששא דחיישינן למהרה יבנה אימת תגמור המלאכה…" ברור מכאן שהוא מדבר כאן רק על גמר מלאכת המקדש,יתכן שהמקדש יבנה במשך כמה שנים וגמר המלאכה יתרחש בדיוק בערב פסח, ולדעת רש"י אפשר שגמר המלאכה יהיה בידי שמים. גם בדף מ"ב ובעוד מקומות פשוט ברש"י שעלינו מוטלת בניית בית המקדש. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה מביא בפשיטות את המצוה לבנות את בית הבחירה.שאר הראשונים לא חולקים עליו, והכסף משנה-הוא רבי יוסף קארו נוהג לסכם את שיטות הראשונים השונות וכלל לא מזכיר דעה כזו שבית המקדש ירד מן השמים. לכן פשוט שעלינו מוטלת המצוה לבנות את בית המקדש.
אבל האם אנו בכלל מסוגלים?
מובא במדרש רבה (שמות רבה יב): ולא תאמר 'משה העמידו', אלא המשכן נעשו בו נסים ועמד מעצמו, שנאמר: "ויהי בחודש הראשון … הוקם המשכן: ויקם משה את המשכן וכו' ". ואם תמה אתה על זה, הרי שלמה כשבנה בית המקדש, הוא נבנה מעצמו. אמר רב הונא בשם רבי אסי: הכל סייעו את שלמה כשבנה את בית האלהים: הבריות והרוחות. מנין? שכתוב: "והבית בהיבנותו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו" (מלכים א ו ז) – מעצמו היה נבנה. לפיכך: במעשה נסים נבנה. וכן כשהוקם המשכן במעשה נסים עמד, הוי: "ויביאו את המשכן אל משה".
ומובא במדרש תנחומא:
אמר משה: רבש"ע, איני יודע להעמידו. אמר ליה: עסוק בידיך ואתה מֳרְאֶה להעמידו והוא עומד מאליו ואני כותב עליך שאתה הקימתו, שנאמר: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן". ומי העמידו? משה, שנאמר: "ויקם משה את המשכן" כיון שהוקם המשכן מיד ירדה שכינתו לתוכו, שנאמר: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן"(תנחומא פקודי יא)
הנה בבניית המשכן ראינו בחז"ל שהשם אמר למשה להקים את המשכן ומשה ענה לו שאיננו יכול, המשימה גדולה עליו. אמר לו השם שיעשה כאילו הוא מרים את המשכן והשם ידאג שזה יצליח.
גם על שלמה המלך מסופר שהוא נתקע. בנה בנין לתפארת. אבל לא הצליח להכניס את ארון הברית לקודש הקדשים. היה זקוק לנס שיתרחש.
בעצם כל המהות של בית המקדש כביתו של הקב"ה, מותנה בזה שהוא אכן יבא לביתו . זאת אומרת שיש רכיב שצריך לרדת מהשמיים.
גם בפסח מצרים שבשונה מפסח דורות כל בית של כל ישראלי במצרים שימש כחצר העזרה שבבית המקדש שבו עם ישראל שחט את פסחו . השם הוריד את שכינתו לכל בתי ישראל. בית המקדש ירד מהשמיים לכל בית ובית של עם ישראל לזמן שחיטת הפסח.
למדנו שאנו מצוים לבנות את בית המקדש, וגם למדנו שללא עזרה ממרום אין לנו סיכוי להצליח, ולמדנו שחודש ניסן ככלל ופסח בפרט הינו הזמן המסוגל ביותר לניסים, לכן ישנה סבירות שנס הקמת המשכן אכן יתרחש בניסן. שנזכה לגאולה שלמה בקרוב בע"ה.
כיצד אפשר לישב את רש"י שאומר שבית המקדש ירד מן השמים, והלא אנו מצווים לבנות בעצמנו את בית המקדש?
במסכת סוכה ישנה סוגיה על יום הנף. זהו היום הראשון של חול המועד פסח שבו אנו מצווים להניף את עומר. הנפת העומר פותחת את עונת הקציר ומתירה את היבול של השנה החדשה באכילה.במשנה מובאת תקנת רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן שיום הנף כולו יהיה אסור באכילת התבואה של השנה החדשה. החכמים מבררים את פשר התקנה: החשש הוא שבפסח הראשון שיחוג לאחר בניית הבית השלישי, שאז יחזור הדין לקדמותו שהנף העומר מתיר את החדש ולא כמו עכשיו שהיום עצמו מתיר. החשש הוא שאנשים יאמרו, אשתקד מי לא אכלנו (מהתבואה החדשה) בהאיר המזרח?! ולא ידעו שכאשר בית המקדש בנוי הנפת העומר מתירה החדש, ואסור עד להנפת העומר לאכול תבואה חדשה. הגמרא מנסה לברר כיצד יתכן אפשרי שיבנה בית המקדש והכהנים לא יספיקו להניף את העומר כבר בבוקר יום ט"ז בניסן? דעה אחת המובאת בגמרא שהוא יבנה בליל ט"ו ולכן לא יתארגנו הכהנים מקודם,דעה שניה שהוא יבנה סמוך לשקיעת החמה של יום ט"ו ואז ברור שלא יוכלו להספיק להניף העומר. המסקנה של הסוגיה, שכשאין בית המקדש קיים עדין- יום הנף אסור מהתורה.
רש"י בפרושו לסוגיה שואל כיצד יתכן שבית המקדש יבנה בלילה,הן מצד שלא בונים המקדש בלילה והן מצד שזהו יום טוב ואסור לבנות ביום טוב? ותשובתו: הני מילי בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנא' (שמות ט״ו:י״ז) מקדש ה' כוננו ידיך:
על רש"י זה רוצים לסמוך אלו שבאים לפטור עצמם מלבנות את בית המקדש השלישי. אבל האם רש"י באמת התכוון שפתאום ינחת על הר הבית איזה אסטרואיד בדמות בית המקדש?
ובכן כמה שורות קודם כותב רש"י דיבור המתחיל "דאיבני אימת - הך חששא דחיישינן למהרה יבנה אימת תגמור המלאכה…" ברור מכאן שהוא מדבר כאן רק על גמר מלאכת המקדש,יתכן שהמקדש יבנה במשך כמה שנים וגמר המלאכה יתרחש בדיוק בערב פסח, ולדעת רש"י אפשר שגמר המלאכה יהיה בידי שמים. גם בדף מ"ב ובעוד מקומות פשוט ברש"י שעלינו מוטלת בניית בית המקדש. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה מביא בפשיטות את המצוה לבנות את בית הבחירה.שאר הראשונים לא חולקים עליו, והכסף משנה-הוא רבי יוסף קארו נוהג לסכם את שיטות הראשונים השונות וכלל לא מזכיר דעה כזו שבית המקדש ירד מן השמים. לכן פשוט שעלינו מוטלת המצוה לבנות את בית המקדש.
אבל האם אנו בכלל מסוגלים?
מובא במדרש רבה (שמות רבה יב): ולא תאמר 'משה העמידו', אלא המשכן נעשו בו נסים ועמד מעצמו, שנאמר: "ויהי בחודש הראשון … הוקם המשכן: ויקם משה את המשכן וכו' ". ואם תמה אתה על זה, הרי שלמה כשבנה בית המקדש, הוא נבנה מעצמו. אמר רב הונא בשם רבי אסי: הכל סייעו את שלמה כשבנה את בית האלהים: הבריות והרוחות. מנין? שכתוב: "והבית בהיבנותו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו" (מלכים א ו ז) – מעצמו היה נבנה. לפיכך: במעשה נסים נבנה. וכן כשהוקם המשכן במעשה נסים עמד, הוי: "ויביאו את המשכן אל משה".
ומובא במדרש תנחומא:
אמר משה: רבש"ע, איני יודע להעמידו. אמר ליה: עסוק בידיך ואתה מֳרְאֶה להעמידו והוא עומד מאליו ואני כותב עליך שאתה הקימתו, שנאמר: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן". ומי העמידו? משה, שנאמר: "ויקם משה את המשכן" כיון שהוקם המשכן מיד ירדה שכינתו לתוכו, שנאמר: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן"(תנחומא פקודי יא)
הנה בבניית המשכן ראינו בחז"ל שהשם אמר למשה להקים את המשכן ומשה ענה לו שאיננו יכול, המשימה גדולה עליו. אמר לו השם שיעשה כאילו הוא מרים את המשכן והשם ידאג שזה יצליח.
גם על שלמה המלך מסופר שהוא נתקע. בנה בנין לתפארת. אבל לא הצליח להכניס את ארון הברית לקודש הקדשים. היה זקוק לנס שיתרחש.
בעצם כל המהות של בית המקדש כביתו של הקב"ה, מותנה בזה שהוא אכן יבא לביתו . זאת אומרת שיש רכיב שצריך לרדת מהשמיים.
גם בפסח מצרים שבשונה מפסח דורות כל בית של כל ישראלי במצרים שימש כחצר העזרה שבבית המקדש שבו עם ישראל שחט את פסחו . השם הוריד את שכינתו לכל בתי ישראל. בית המקדש ירד מהשמיים לכל בית ובית של עם ישראל לזמן שחיטת הפסח.
למדנו שאנו מצוים לבנות את בית המקדש, וגם למדנו שללא עזרה ממרום אין לנו סיכוי להצליח, ולמדנו שחודש ניסן ככלל ופסח בפרט הינו הזמן המסוגל ביותר לניסים, לכן ישנה סבירות שנס הקמת המשכן אכן יתרחש בניסן. שנזכה לגאולה שלמה בקרוב בע"ה.
בס"ד ערב פסח התשפ"ד
בס"ד ערב פסח התשפ"ה
מובא בתלמוד "פֶּסַח נֶאֱכָל עַל הַשָּׂבָע."(פסחים ע) אחד הדינים באכילת הפסח הוא שצריך לאכול אותו על השובע, היום כשאנו מנועים עדין מלקיים את מצות הפסח, אנו מקיימים זכר לפסח באכילת האפיקומן בסיום הסעודה, וכך כותב השו"ע "לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד זכר לפסח הנאכל על השובע ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו ויהא זהיר לאכלו קודם חצות:" (או"ח סימן תעז א)
ומביא המשנה ברורה " ולכתחילה טוב שיקח שני זיתים אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו:" ועוד מציין המ"ב שהאזהרה לאכול אותו לפני חצות באה מדין אכילת הפסח שהתורה ציוותה לאוכלו עד חצות.
למה המצוה לאכול את הפסח על השובע, לכאורה יותר מתאים היה לאכול אותו בתחילת הסעודה הן מצד זריזים מקדימים למצות והן מצד שבאכילה הראשונה יש לנו יכולת להתלהב ולשמוח בה יותר מאשר כשאנו שבעים?
הנה כמה מהראשונים הביאו בשם הירושלמי שהמצוה לאכול אותו על השובע באה בעקבות דין אחר ב אכילת הפסח, והוא האיסור לשבור בו עצם כפי שנאמר בתורה בפירוש "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב מו) אלא שתשובה זו לא מסבירה למה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן (דהיינו אין אוכלים עוד מנה אחרונה אחר האפיקומן ולכן האפיקומן הוא המנה שאחרי המנה האחרונה), ז"א אנו לא רק צריכים לאכול את הפסח על השובע אלא אף לאכול אותו אחרון,למה?
'המאור הקטן' מבאר שהטעם לאכול את הפסח על השובע ולא לאכול אחריו כלום כדי שנזכור לקרוא את ההלל לאחר אכילת הפסח. לפי הסבר זה נראה שאמירת ההלל בליל הפסח הינה השיא של הלילה, היא בוקעת את כל הגגות והרקיעים. עכשיו אנו מבינים גם למה לא אוכלים אחר הפסח כלום ולמה חשוב שיאכל על השובע, כי אמירת ההלל וההודאה להשם יתברך בטח הרבה יותר משובחת כשאנו שבעים.
כיוון נוסף מאיר לנו הרב קוק על אכילת הפסח על השובע על פי הנוסח שאנו אומרים בהגדה "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח." שפירושו בעברית כל מי שרעב יבוא ויאכל וכל מי שצריך יבוא ויאכל מהפסח. מבאר הרב קוק שאכילת הפסח צריכה לבוא מתוך הכרה של 'צריך' ולא של 'רעב', מתוך הכרה שזו גזירת המלך בתורתו הקדושה. כשאנו אוכלים מתוך רעב לא ניכר שאנו מקיימים את מצות ה', אולם כשאנו אוכלים את הפסח על השובע אנו מפנימים שזו מצות ה' ולא מימוש תאוה בעלמא.
טעם נוסף שהזכירו חכמינו כדי שישאר טעם הפסח בפינו ומתוך כך נמשיך לספר בעניין יציאת מצרים כל הלילה. והוא דומה לטעם שאנו אוכלים בדרך כלל במנה האחרונה דבר טעים במיוחד שישאר לנו הטעם בפה לאורך זמן. כתב האבודרהם "ומתוך הטעם נזכיר טעמי מצות הפסח ונספר בהם כל הלילה." נראה שהוא רוצה לדייק בטעם זה, הטעם הפיזי הנשאר לנו בפה גם יזכיר לנו טעמים פנימיים ויעורר אותנו לעסוק בטעמי המצוה.
ה 'תפארת שלמה' אומר שעל ידי אכילת הפסח על השובע בקדושה בכוחנו למשוך פרנסה לעולם,שהלא אמרו חז"ל שבפסח העולם נידון על התבואה. ולמה זה כך? אם נחבר את דברי הרב קוק לכאן,נוכל לומר שאכילה זו שניכר בה שאנו רוצים לעשות רצון השם יתברך והאכילה הרצויה בעיננו הינה אכילה כזו ולא אכילת תיאבון ממילא מעוררת חסדי שמים להביא לנו שפע ברכה.
ה 'שפת אמת' הולך עוד יותר רחוק וכך כותב "יציאת מצרים היתה הכנה גם לגאולה העתידה. כמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ולכן הפסח נאכל על השובע לומר כי הגם שיציאת מצרים היתה גאולה ראשונה אבל גאולה האחרונה תלויה בה כמ"ש גאלתי אתכם אחרית כראשית." (שפת אמת פסח תרנ"ג)
יש להבין כיצד זה שהפסח הנאכל על השבע ואין אוכלים אחריו עוד דברים מבטא את היותה של גאולת מצרים הכנה לגאולה העתידה? אולי כוונת השפת אמת לומר שהלילה רומז לכל הגלויות, ואכילת הפסח בסוף הארוחה משאירה את טעמו לכל הלילה עד הבוקר, או כוונתו שהשבע עצמו מבטא את ימות המשיח שבהם יהיה שבע גדול בארץ, ואכילת הפסח על השבע מבטאת את אכילתו, את הזכרת יציאת מצרים אף בגאולה השלמה, מצד שהוא ראשית הופעת עם ישראל,ביציאת מצרים זכינו לחיי עולם וחירות עולם. הקב"ה-לא אדם הוא להנחם, ובחירתו בעם ישראל הינה נצחית.
יהי רצון שנזכה בקרוב לחזור ולקיים את מצות הפסח כהלכתו, נזכה לטעום בפסח את כל הטעמים שבמצוה ונזכה כימי צאתנו מארץ מצרים לראות נפלאות.
מובא בתלמוד "פֶּסַח נֶאֱכָל עַל הַשָּׂבָע."(פסחים ע) אחד הדינים באכילת הפסח הוא שצריך לאכול אותו על השובע, היום כשאנו מנועים עדין מלקיים את מצות הפסח, אנו מקיימים זכר לפסח באכילת האפיקומן בסיום הסעודה, וכך כותב השו"ע "לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד זכר לפסח הנאכל על השובע ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו ויהא זהיר לאכלו קודם חצות:" (או"ח סימן תעז א)
ומביא המשנה ברורה " ולכתחילה טוב שיקח שני זיתים אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו:" ועוד מציין המ"ב שהאזהרה לאכול אותו לפני חצות באה מדין אכילת הפסח שהתורה ציוותה לאוכלו עד חצות.
למה המצוה לאכול את הפסח על השובע, לכאורה יותר מתאים היה לאכול אותו בתחילת הסעודה הן מצד זריזים מקדימים למצות והן מצד שבאכילה הראשונה יש לנו יכולת להתלהב ולשמוח בה יותר מאשר כשאנו שבעים?
הנה כמה מהראשונים הביאו בשם הירושלמי שהמצוה לאכול אותו על השובע באה בעקבות דין אחר ב אכילת הפסח, והוא האיסור לשבור בו עצם כפי שנאמר בתורה בפירוש "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב מו) אלא שתשובה זו לא מסבירה למה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן (דהיינו אין אוכלים עוד מנה אחרונה אחר האפיקומן ולכן האפיקומן הוא המנה שאחרי המנה האחרונה), ז"א אנו לא רק צריכים לאכול את הפסח על השובע אלא אף לאכול אותו אחרון,למה?
'המאור הקטן' מבאר שהטעם לאכול את הפסח על השובע ולא לאכול אחריו כלום כדי שנזכור לקרוא את ההלל לאחר אכילת הפסח. לפי הסבר זה נראה שאמירת ההלל בליל הפסח הינה השיא של הלילה, היא בוקעת את כל הגגות והרקיעים. עכשיו אנו מבינים גם למה לא אוכלים אחר הפסח כלום ולמה חשוב שיאכל על השובע, כי אמירת ההלל וההודאה להשם יתברך בטח הרבה יותר משובחת כשאנו שבעים.
כיוון נוסף מאיר לנו הרב קוק על אכילת הפסח על השובע על פי הנוסח שאנו אומרים בהגדה "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח." שפירושו בעברית כל מי שרעב יבוא ויאכל וכל מי שצריך יבוא ויאכל מהפסח. מבאר הרב קוק שאכילת הפסח צריכה לבוא מתוך הכרה של 'צריך' ולא של 'רעב', מתוך הכרה שזו גזירת המלך בתורתו הקדושה. כשאנו אוכלים מתוך רעב לא ניכר שאנו מקיימים את מצות ה', אולם כשאנו אוכלים את הפסח על השובע אנו מפנימים שזו מצות ה' ולא מימוש תאוה בעלמא.
טעם נוסף שהזכירו חכמינו כדי שישאר טעם הפסח בפינו ומתוך כך נמשיך לספר בעניין יציאת מצרים כל הלילה. והוא דומה לטעם שאנו אוכלים בדרך כלל במנה האחרונה דבר טעים במיוחד שישאר לנו הטעם בפה לאורך זמן. כתב האבודרהם "ומתוך הטעם נזכיר טעמי מצות הפסח ונספר בהם כל הלילה." נראה שהוא רוצה לדייק בטעם זה, הטעם הפיזי הנשאר לנו בפה גם יזכיר לנו טעמים פנימיים ויעורר אותנו לעסוק בטעמי המצוה.
ה 'תפארת שלמה' אומר שעל ידי אכילת הפסח על השובע בקדושה בכוחנו למשוך פרנסה לעולם,שהלא אמרו חז"ל שבפסח העולם נידון על התבואה. ולמה זה כך? אם נחבר את דברי הרב קוק לכאן,נוכל לומר שאכילה זו שניכר בה שאנו רוצים לעשות רצון השם יתברך והאכילה הרצויה בעיננו הינה אכילה כזו ולא אכילת תיאבון ממילא מעוררת חסדי שמים להביא לנו שפע ברכה.
ה 'שפת אמת' הולך עוד יותר רחוק וכך כותב "יציאת מצרים היתה הכנה גם לגאולה העתידה. כמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ולכן הפסח נאכל על השובע לומר כי הגם שיציאת מצרים היתה גאולה ראשונה אבל גאולה האחרונה תלויה בה כמ"ש גאלתי אתכם אחרית כראשית." (שפת אמת פסח תרנ"ג)
יש להבין כיצד זה שהפסח הנאכל על השבע ואין אוכלים אחריו עוד דברים מבטא את היותה של גאולת מצרים הכנה לגאולה העתידה? אולי כוונת השפת אמת לומר שהלילה רומז לכל הגלויות, ואכילת הפסח בסוף הארוחה משאירה את טעמו לכל הלילה עד הבוקר, או כוונתו שהשבע עצמו מבטא את ימות המשיח שבהם יהיה שבע גדול בארץ, ואכילת הפסח על השבע מבטאת את אכילתו, את הזכרת יציאת מצרים אף בגאולה השלמה, מצד שהוא ראשית הופעת עם ישראל,ביציאת מצרים זכינו לחיי עולם וחירות עולם. הקב"ה-לא אדם הוא להנחם, ובחירתו בעם ישראל הינה נצחית.
יהי רצון שנזכה בקרוב לחזור ולקיים את מצות הפסח כהלכתו, נזכה לטעום בפסח את כל הטעמים שבמצוה ונזכה כימי צאתנו מארץ מצרים לראות נפלאות.
בס"ד ערב פסח התשפ"ו
מתי והיכן בודקים את החמץ? – סוד בדיקת החמץ
מסכת פסחים נפתחת במשפט קצר ומשמעותי: "אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כׇּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה." האמוראים בגמרא טורחים לבאר ש"אור לארבעה עשר" הכוונה לְלֵיל ארבעה עשר ולא לאור היום. מעבר לבירור ההלכתי המציב את הבדיקה בלילה כזמן המועדף, עלינו לשאול: מה המשמעות הרוחנית של קביעה זו?
ההלכה השנייה במשנה מבררת היכן יש לבדוק: הכלל הוא שבודקים רק במקום שנוהגים להכניס אליו חמץ. הגמרא ממשיכה ומפרטת מקומות שאפילו אם הוכנס אליהם חמץ – אינם טעונים בדיקה, כגון רפת ולול, או חמץ הנמצא תחת תלולית עפר הגבוהה משלושה טפחים.
העולם הזה משול ללילה
הגמרא במסכת פסחים מלמדת שהעולם הזה דומה ללילה, ועולם הבא – ליום. אף שמו של "עולם" מבטא את מהותו: מקום עלום, מקום שבו האור האלוהי נסתר. לכן, המצווה לבדוק את החמץ דווקא בלילה מלמדת שזוהי משימתנו המיוחדת בעולם הזה – עולם של הסתר ועירוב – לגלות ולהאיר בו את החמץ המסתתר: היצר המתעתע המנסה לגרום לנו להחמיץ את השעה ולהפסיד את הזדמנויות התיקון.
אור הנר, אומרים חכמינו, רומז לאור המצוות. בכוחן של המצוות שאנו מקיימים לספק בידינו את יכולת ההבחנה והשמירה מן היצר הרע. ועצם כינויו של היצר הרע בשם "חמץ" מלמד שורש עמוק: שורשם של כל היצרים הרעים הוא ההתנשאות והגאווה.
רבי נתן מברסלב, תלמידו המובהק של רבי נחמן, הלך בכיוון זה וכתב:
עִקַּר בְּדִיקַת הֶחָמֵץ וּבִעוּרוֹ הוּא בְּחִינַת בִּעוּר, בְּחִינַת הַטֶּבַע מֵהָעוֹלָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָמֵץ כַּנַּ"ל וּכְשֶׁנִּתְבַּטֵּל הַטֶּבַע וְנִתְגַּלֶּה הַהַשְׁגָּחָה זֶה בְּחִינַת בִּטּוּל הַחֹשֶׁךְ וְהַלַּיְלָה כַּנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת תֹּקֶף הַגָּלֻיּוֹת הַנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת חָכְמַת הַטֶּבַע כַּנַּ"ל, כִּי כִּשֶׁנִּתְגַּלֶּה הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם אֲזַי אֵין שׁוּם חֹשֶׁךְ כְּלָל, כִּי עִקַּר הָאוֹר הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּבְיָכוֹל, כַּנַּ"ל וַאֲזַי לַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כו', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קל"ט:י"ב), "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יחשיך ממך ולילה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה" כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה לֶעָתִיד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (זכריה י"ד:ז'), "וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר" כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים (בהגדה של פסח), "תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה"...
לפי דבריו, ביום – בגאולה השלמה – לא יהיה צורך כלל לחפש ולבער את החמץ, שכן יכירו כל יושבי תבל בהשגחתו של הקב"ה. כל האתגר שלנו עכשיו, בפסח שבגלות, הוא לגלות את האור בלילה: "תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה".
יש לציין שביאורו של רבי נתן שונה מן ההסבר הקודם: לשיטתו, החמץ רומז לטבע המסתיר את ההשגחה האלוהית מעיני הבריות, ואילו לפי ההסבר הראשון החמץ רומז ליצר הרע הפנימי של האדם המבלבלו ומונעו מלכת בדרך הישרה.
ה"נועם מגדים" הוסיף ולמד מכאן שעלינו לבדוק גם את המצוות עצמן שאנו מקיימים – שלא תהיה בהן התנשאות ופניות שלא לשם שמים.
ומן הדין שאין צריך לבדוק חמץ במקום שאין מכניסים אליו חמץ, אנו לומדים היכן יש למקד את העבודה הרוחנית ואת הערנות שלנו – רק היכן שנכנס החמץ-היכן שיש לנו יצר הרע. ויש לזכור: כשעלה משה רבינו למרום לקבל את התורה, טענו המלאכים "מה לילוד אשה בינינו?" – ומשה השיב שהתורה ניתנה דווקא לבעלי יצר הרע. כל ענינה של התורה הוא שבני האדם, הנאבקים ביצרם, יקבלו אותה ויעבדו עמה.
העולם הזה הוא עולם המלחמות, עולם שהאתגר בו הוא להתגבר, לנצח, לתקן ולהגביר את האור על החושך. השלום הוא חזון נפלא שאנו צועדים לקראתו – אך עד שנגיע אליו, מצוותנו להאיר את הלילה.
בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם מְצוּיִין בְּבָתֵּיהֶם – הזמן הנכון לחשבון הנפש
התלמוד מביא נימוק נוסף לבדיקה בלילה, בדברי רב נחמן בר יצחק: "בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם מְצוּיִין בְּבָתֵּיהֶם, וְאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה" (פסחים ד ע"א). הפרשנים עמדו על כך שרב נחמן ציין שני טעמים יחד: אם היה אומר רק שבני האדם מצויים בביתם, היינו מסיקים שאדם בטל המצוי בביתו כל היום יבדוק ביום – וזה אינו נכון. ואם היה אומר רק שאור הנר יפה לבדיקה, היינו מסיקים שבבית אפל מותר לבדוק בשעות היום – וגם זה אינו נכון. לכן נדרשים שני הטעמים יחד.
מה באו לרמוז לנו חכמים בכך שאת החמץ בודקים "בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם מְצוּיִין בְּבָתֵּיהֶם"? כותב הצפנת פענח:
אך דכל זה כשהנשמה הנק' אדם וכמ"ש בזוהר (ח"א כ:) הגוף נק' בשר אדם ונשמה מלגאו נק' אדם וכו', בביתו, בתוך גופו, אז אור הנר יפה לבדיקה. מה שאין כן כשאין בני אדם מצויין בביתם.
נראה על פי דבריו, פעמים רבות קשה לנו לנצח את היצר הרע בעצם שעת ההתרחשות. העצה הנכונה היא לבער את החמץ "בלילה" – כשאנו בביתנו, ברוגע ובשליטה עצמית. זהו הזמן המועדף לחשבון נפש ולקבלת החלטות. כך למשל: קשה מאוד לקבל החלטה נכונה בשעת כעס, אבל כשאדם שקט ושולט בעצמו – יכול הוא להחליט מה יעשה כשיתחיל לכעוס בפעם הבאה.
ומה מוסיף לנו הטעם השני – "אור הנר יפה לבדיקה"? הנר מאיר אור נקודתי וממוקד. התיקונים הנכונים יצמחו מיסודיות ומעומק: ניתוח פרטי ההתנהגות, בחינת הרגשות הראשוניים שעוררו את המעשה, והבנת שורש הבעיה – וכך ניתן לבדוק ולבער את החמץ לאמיתו.
שתי הגישות – הבחנה וסינתזה
נמצאנו למדים שיש בפנינו שתי דרכי הבנה לבדיקת החמץ בלילה:
לפי ההסבר הראשון, היום מבטא את העולם המתוקן שבו אין צורך כלל לחפש חמץ – שכן כל יושבי תבל יכירו בגלוי בהשגחת ה'. לפי ההסבר השני, היום מבטא את מרחב ההתרחשויות, האירועים, המפגשים והניסיונות, ודווקא הלילה – שקט הבית, ההשתקפות הפנימית – מאפשר לנו לפשפש במעשינו ולבער את החמץ.
אין סתירה אמיתית בין שתי הגישות: ביחס לעולם הבא, העולם הזה כולו נחשב כלילה. אך בתוך חיי העולם הזה עצמו, הלילה הוא הזמן המועדף לחשבון נפש, לסיכום אירועי היום ולקבלת החלטות טובות ליום המחר.
היכן בודקים – רק בתוכנו ולא אצל הזולת
מן המשנה "כׇּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה" למד ה"עבודת ישראל" יסוד עמוק בעבודת המידות: אין לנו לחפש את המומים אצל הזולת. "מקום שאין מכניסין בו חמץ" – הוא מקומם של אחרים – אינו צריך בדיקה. רק את החמץ שבו, שבפנימיותו, על האדם לבדוק, לבער ולתקן.
מסר לדורנו
בדיקת החמץ בלילה, לאור הנר, בשעה שאנו שרויים בביתנו – היא תמונת ראי של עבודת הנפש שכל אחד מאתנו קרוי לעשות. בעולם רועש ומהיר, שבו ההתרחשויות מציפות אותנו ואינן נותנות פנאי להתבונן, הפסח קורא לנו לעצור, לשבת עם עצמנו ולבדוק: היכן מסתתרת הגאווה, היכן ההרגלים הרעים, היכן אנו "מחמיצים" הזדמנויות של תיקון וצמיחה. האור שאנו מחפשים אינו רחוק – הוא אור המצוות, אור שקט ונקודתי כאור הנר, שכוחו לחשוף גם את הפינות הנסתרות. ויהי רצון שנזכה "תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה" – לגאולה שלמה בקרוב.
מתי והיכן בודקים את החמץ? – סוד בדיקת החמץ
מסכת פסחים נפתחת במשפט קצר ומשמעותי: "אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כׇּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה." האמוראים בגמרא טורחים לבאר ש"אור לארבעה עשר" הכוונה לְלֵיל ארבעה עשר ולא לאור היום. מעבר לבירור ההלכתי המציב את הבדיקה בלילה כזמן המועדף, עלינו לשאול: מה המשמעות הרוחנית של קביעה זו?
ההלכה השנייה במשנה מבררת היכן יש לבדוק: הכלל הוא שבודקים רק במקום שנוהגים להכניס אליו חמץ. הגמרא ממשיכה ומפרטת מקומות שאפילו אם הוכנס אליהם חמץ – אינם טעונים בדיקה, כגון רפת ולול, או חמץ הנמצא תחת תלולית עפר הגבוהה משלושה טפחים.
העולם הזה משול ללילה
הגמרא במסכת פסחים מלמדת שהעולם הזה דומה ללילה, ועולם הבא – ליום. אף שמו של "עולם" מבטא את מהותו: מקום עלום, מקום שבו האור האלוהי נסתר. לכן, המצווה לבדוק את החמץ דווקא בלילה מלמדת שזוהי משימתנו המיוחדת בעולם הזה – עולם של הסתר ועירוב – לגלות ולהאיר בו את החמץ המסתתר: היצר המתעתע המנסה לגרום לנו להחמיץ את השעה ולהפסיד את הזדמנויות התיקון.
אור הנר, אומרים חכמינו, רומז לאור המצוות. בכוחן של המצוות שאנו מקיימים לספק בידינו את יכולת ההבחנה והשמירה מן היצר הרע. ועצם כינויו של היצר הרע בשם "חמץ" מלמד שורש עמוק: שורשם של כל היצרים הרעים הוא ההתנשאות והגאווה.
רבי נתן מברסלב, תלמידו המובהק של רבי נחמן, הלך בכיוון זה וכתב:
עִקַּר בְּדִיקַת הֶחָמֵץ וּבִעוּרוֹ הוּא בְּחִינַת בִּעוּר, בְּחִינַת הַטֶּבַע מֵהָעוֹלָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָמֵץ כַּנַּ"ל וּכְשֶׁנִּתְבַּטֵּל הַטֶּבַע וְנִתְגַּלֶּה הַהַשְׁגָּחָה זֶה בְּחִינַת בִּטּוּל הַחֹשֶׁךְ וְהַלַּיְלָה כַּנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת תֹּקֶף הַגָּלֻיּוֹת הַנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת חָכְמַת הַטֶּבַע כַּנַּ"ל, כִּי כִּשֶׁנִּתְגַּלֶּה הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם אֲזַי אֵין שׁוּם חֹשֶׁךְ כְּלָל, כִּי עִקַּר הָאוֹר הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּבְיָכוֹל, כַּנַּ"ל וַאֲזַי לַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כו', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קל"ט:י"ב), "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יחשיך ממך ולילה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה" כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה לֶעָתִיד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (זכריה י"ד:ז'), "וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר" כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים (בהגדה של פסח), "תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה"...
לפי דבריו, ביום – בגאולה השלמה – לא יהיה צורך כלל לחפש ולבער את החמץ, שכן יכירו כל יושבי תבל בהשגחתו של הקב"ה. כל האתגר שלנו עכשיו, בפסח שבגלות, הוא לגלות את האור בלילה: "תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה".
יש לציין שביאורו של רבי נתן שונה מן ההסבר הקודם: לשיטתו, החמץ רומז לטבע המסתיר את ההשגחה האלוהית מעיני הבריות, ואילו לפי ההסבר הראשון החמץ רומז ליצר הרע הפנימי של האדם המבלבלו ומונעו מלכת בדרך הישרה.
ה"נועם מגדים" הוסיף ולמד מכאן שעלינו לבדוק גם את המצוות עצמן שאנו מקיימים – שלא תהיה בהן התנשאות ופניות שלא לשם שמים.
ומן הדין שאין צריך לבדוק חמץ במקום שאין מכניסים אליו חמץ, אנו לומדים היכן יש למקד את העבודה הרוחנית ואת הערנות שלנו – רק היכן שנכנס החמץ-היכן שיש לנו יצר הרע. ויש לזכור: כשעלה משה רבינו למרום לקבל את התורה, טענו המלאכים "מה לילוד אשה בינינו?" – ומשה השיב שהתורה ניתנה דווקא לבעלי יצר הרע. כל ענינה של התורה הוא שבני האדם, הנאבקים ביצרם, יקבלו אותה ויעבדו עמה.
העולם הזה הוא עולם המלחמות, עולם שהאתגר בו הוא להתגבר, לנצח, לתקן ולהגביר את האור על החושך. השלום הוא חזון נפלא שאנו צועדים לקראתו – אך עד שנגיע אליו, מצוותנו להאיר את הלילה.
בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם מְצוּיִין בְּבָתֵּיהֶם – הזמן הנכון לחשבון הנפש
התלמוד מביא נימוק נוסף לבדיקה בלילה, בדברי רב נחמן בר יצחק: "בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם מְצוּיִין בְּבָתֵּיהֶם, וְאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה" (פסחים ד ע"א). הפרשנים עמדו על כך שרב נחמן ציין שני טעמים יחד: אם היה אומר רק שבני האדם מצויים בביתם, היינו מסיקים שאדם בטל המצוי בביתו כל היום יבדוק ביום – וזה אינו נכון. ואם היה אומר רק שאור הנר יפה לבדיקה, היינו מסיקים שבבית אפל מותר לבדוק בשעות היום – וגם זה אינו נכון. לכן נדרשים שני הטעמים יחד.
מה באו לרמוז לנו חכמים בכך שאת החמץ בודקים "בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם מְצוּיִין בְּבָתֵּיהֶם"? כותב הצפנת פענח:
אך דכל זה כשהנשמה הנק' אדם וכמ"ש בזוהר (ח"א כ:) הגוף נק' בשר אדם ונשמה מלגאו נק' אדם וכו', בביתו, בתוך גופו, אז אור הנר יפה לבדיקה. מה שאין כן כשאין בני אדם מצויין בביתם.
נראה על פי דבריו, פעמים רבות קשה לנו לנצח את היצר הרע בעצם שעת ההתרחשות. העצה הנכונה היא לבער את החמץ "בלילה" – כשאנו בביתנו, ברוגע ובשליטה עצמית. זהו הזמן המועדף לחשבון נפש ולקבלת החלטות. כך למשל: קשה מאוד לקבל החלטה נכונה בשעת כעס, אבל כשאדם שקט ושולט בעצמו – יכול הוא להחליט מה יעשה כשיתחיל לכעוס בפעם הבאה.
ומה מוסיף לנו הטעם השני – "אור הנר יפה לבדיקה"? הנר מאיר אור נקודתי וממוקד. התיקונים הנכונים יצמחו מיסודיות ומעומק: ניתוח פרטי ההתנהגות, בחינת הרגשות הראשוניים שעוררו את המעשה, והבנת שורש הבעיה – וכך ניתן לבדוק ולבער את החמץ לאמיתו.
שתי הגישות – הבחנה וסינתזה
נמצאנו למדים שיש בפנינו שתי דרכי הבנה לבדיקת החמץ בלילה:
לפי ההסבר הראשון, היום מבטא את העולם המתוקן שבו אין צורך כלל לחפש חמץ – שכן כל יושבי תבל יכירו בגלוי בהשגחת ה'. לפי ההסבר השני, היום מבטא את מרחב ההתרחשויות, האירועים, המפגשים והניסיונות, ודווקא הלילה – שקט הבית, ההשתקפות הפנימית – מאפשר לנו לפשפש במעשינו ולבער את החמץ.
אין סתירה אמיתית בין שתי הגישות: ביחס לעולם הבא, העולם הזה כולו נחשב כלילה. אך בתוך חיי העולם הזה עצמו, הלילה הוא הזמן המועדף לחשבון נפש, לסיכום אירועי היום ולקבלת החלטות טובות ליום המחר.
היכן בודקים – רק בתוכנו ולא אצל הזולת
מן המשנה "כׇּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה" למד ה"עבודת ישראל" יסוד עמוק בעבודת המידות: אין לנו לחפש את המומים אצל הזולת. "מקום שאין מכניסין בו חמץ" – הוא מקומם של אחרים – אינו צריך בדיקה. רק את החמץ שבו, שבפנימיותו, על האדם לבדוק, לבער ולתקן.
מסר לדורנו
בדיקת החמץ בלילה, לאור הנר, בשעה שאנו שרויים בביתנו – היא תמונת ראי של עבודת הנפש שכל אחד מאתנו קרוי לעשות. בעולם רועש ומהיר, שבו ההתרחשויות מציפות אותנו ואינן נותנות פנאי להתבונן, הפסח קורא לנו לעצור, לשבת עם עצמנו ולבדוק: היכן מסתתרת הגאווה, היכן ההרגלים הרעים, היכן אנו "מחמיצים" הזדמנויות של תיקון וצמיחה. האור שאנו מחפשים אינו רחוק – הוא אור המצוות, אור שקט ונקודתי כאור הנר, שכוחו לחשוף גם את הפינות הנסתרות. ויהי רצון שנזכה "תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה" – לגאולה שלמה בקרוב.
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |