בס"ד לפרשת תצוה התשפ"א ולחג הפורים
משה זכה להיות ללא שם
משה רבנו כשבא לעמוד בפרץ ולבטל את רוע הגזירה מעל בני ישראל אומר לקב"ה: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. ה' נשא את חטאתם ובכל זאת משה רבנו נמחה במקצת מספר התורה, בפרשת תצוה שמו לא מופיע. למה זה היה מגיע לו, בגלל שהוא מסר את נפשו על עם ישראל, הוא צריך להיענש? אלא שצריך לבדוק האם העדר שמו זהו עונש או זכות ומעלה? יש אומרים ששמו של משה נמחה מפרשתנו כי קללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת. אבל השאלה צועקת, למה קללת חכם שעל תנאי צריכה להתקיים? אומר אור החיים הקדוש שמשה רבנו זכה שעם ישראל יגאל בזכותו וכך כותב:
יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בזוהר חדש (בראשית ח) כי 4 גלויות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו עליו השלום, ב' נגאלו בזכות יצחק, ג' בזכות יעקב, והד' תלוי בזכות משה ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה. וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו ואתה תצוה את בני ישראל על דרך (תהלים צ''א) כי מלאכיו יצוה, או על דרך אומרם ז''ל אין צו אלא מלכות כי הוא ימלוך עלינו לעתיד ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו ויקחו אליך שמן זית זך ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן מה השמן מאיר לעולם כך התורה והם דברי הזוהר שכתבנו .
ואומר מדרש לקח טוב:
ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. מלמד שנתן נפשו על ישראל, לפיכך נקראו על שמו, ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלם מים (ישעי׳ סג יא). ובסגנון דומה מופיע בעוד מדרשים שמשה רבנו זכה במסירות נפשו על ישראל שיקראו על שמו.
אנו רואים מחז"ל שמשה רבנו דוקא באומרו ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, זכה זכות עצומה, מסירות נפש כזו על עם ישראל זיכתה אותו שהם יקראו על שמו, אז למה נמחה שמו? אז יקראו על שמו או נמחה שמו?
יש מפרשים שמשה בעצם אמר לקב"ה בין אם תשא חטאתם ובין אם לא-מחני נא מספרך אשר כתבת. למה שיאמר כך? כי משה רבנו כל כולו היה למען עם ישראל, הוא לא ראה שום ענין בהצעה שה' הציע לו שיעשה אותו לגוי גדול. זכה משה שבפרשתנו
במקום שיופיע בשמו, הוא מופיע בגוף נוכח, בדרגה שמעל לשמות, היכן שאין עדין שם פרטי לבן אדם כי הוא כה כללי.
שאלנו, למה קללת חכם על תנאי מתקיימת? יש אומרים כי הקב"ה מצפה מהחכמים שרק יהיו מברכים ומלמדים זכות על כל ישראל, כך שאפילו קללה על תנאי כבר יש בה חסרון ופספוס של הדרך הנכונה. עוד נראה לומר שהתנאי בקללה לא עוקר לגמרי את מציאותה. ברגע שהיא יצאה מפיו של החכם כבר יש לה איזו מציאות בעולם, והתנאי רק מנתב אותה לנתיב מסוים. כך או כך משה רבנו מסר את נפשו על עם ישראל ובזה זכה הן שיקראו על שמו והן שנגאל בזכותו בב"א.
ובזה באנו להבין גם כיצד זה שנמחה שמו של משה מהתורה, הלא התורה מן השמים ולא תהה מוחלפת או משתנה? אלא שמלכתחילה שמו לא הופיע בפרשתנו בשל מעלתו וזכותו. וכשמשה עמד בפרץ ומסר עצמו על עם ישראל, הוא חשף במעשיו את מעלתו זו, והתגלה לנו למפרע שמפאת זאת שמו נעדר מפרשת תצוה.
גם מרדכי היהודי ואסתר המלכה מסרו את נפשם וסיכנו עצמם מתוך מסירות נפש עצומה על עם ישראל. לא פלא שבדומה למשה רבנו גם מרדכי זכה שיקראו על שמו, כמו שנאמר במגילה " עם מרדכי" גם אסתר זכתה שכל (כמעט כל) בנות ישראל שייוולדו בחודש זה יקראו על שמה, ועוד תהיה מגילה בתנ"ך על שמה.
שבת שלום ופורים שמח בעז מלט
משה זכה להיות ללא שם
משה רבנו כשבא לעמוד בפרץ ולבטל את רוע הגזירה מעל בני ישראל אומר לקב"ה: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. ה' נשא את חטאתם ובכל זאת משה רבנו נמחה במקצת מספר התורה, בפרשת תצוה שמו לא מופיע. למה זה היה מגיע לו, בגלל שהוא מסר את נפשו על עם ישראל, הוא צריך להיענש? אלא שצריך לבדוק האם העדר שמו זהו עונש או זכות ומעלה? יש אומרים ששמו של משה נמחה מפרשתנו כי קללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת. אבל השאלה צועקת, למה קללת חכם שעל תנאי צריכה להתקיים? אומר אור החיים הקדוש שמשה רבנו זכה שעם ישראל יגאל בזכותו וכך כותב:
יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בזוהר חדש (בראשית ח) כי 4 גלויות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו עליו השלום, ב' נגאלו בזכות יצחק, ג' בזכות יעקב, והד' תלוי בזכות משה ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה. וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו ואתה תצוה את בני ישראל על דרך (תהלים צ''א) כי מלאכיו יצוה, או על דרך אומרם ז''ל אין צו אלא מלכות כי הוא ימלוך עלינו לעתיד ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו ויקחו אליך שמן זית זך ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן מה השמן מאיר לעולם כך התורה והם דברי הזוהר שכתבנו .
ואומר מדרש לקח טוב:
ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. מלמד שנתן נפשו על ישראל, לפיכך נקראו על שמו, ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלם מים (ישעי׳ סג יא). ובסגנון דומה מופיע בעוד מדרשים שמשה רבנו זכה במסירות נפשו על ישראל שיקראו על שמו.
אנו רואים מחז"ל שמשה רבנו דוקא באומרו ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, זכה זכות עצומה, מסירות נפש כזו על עם ישראל זיכתה אותו שהם יקראו על שמו, אז למה נמחה שמו? אז יקראו על שמו או נמחה שמו?
יש מפרשים שמשה בעצם אמר לקב"ה בין אם תשא חטאתם ובין אם לא-מחני נא מספרך אשר כתבת. למה שיאמר כך? כי משה רבנו כל כולו היה למען עם ישראל, הוא לא ראה שום ענין בהצעה שה' הציע לו שיעשה אותו לגוי גדול. זכה משה שבפרשתנו
במקום שיופיע בשמו, הוא מופיע בגוף נוכח, בדרגה שמעל לשמות, היכן שאין עדין שם פרטי לבן אדם כי הוא כה כללי.
שאלנו, למה קללת חכם על תנאי מתקיימת? יש אומרים כי הקב"ה מצפה מהחכמים שרק יהיו מברכים ומלמדים זכות על כל ישראל, כך שאפילו קללה על תנאי כבר יש בה חסרון ופספוס של הדרך הנכונה. עוד נראה לומר שהתנאי בקללה לא עוקר לגמרי את מציאותה. ברגע שהיא יצאה מפיו של החכם כבר יש לה איזו מציאות בעולם, והתנאי רק מנתב אותה לנתיב מסוים. כך או כך משה רבנו מסר את נפשו על עם ישראל ובזה זכה הן שיקראו על שמו והן שנגאל בזכותו בב"א.
ובזה באנו להבין גם כיצד זה שנמחה שמו של משה מהתורה, הלא התורה מן השמים ולא תהה מוחלפת או משתנה? אלא שמלכתחילה שמו לא הופיע בפרשתנו בשל מעלתו וזכותו. וכשמשה עמד בפרץ ומסר עצמו על עם ישראל, הוא חשף במעשיו את מעלתו זו, והתגלה לנו למפרע שמפאת זאת שמו נעדר מפרשת תצוה.
גם מרדכי היהודי ואסתר המלכה מסרו את נפשם וסיכנו עצמם מתוך מסירות נפש עצומה על עם ישראל. לא פלא שבדומה למשה רבנו גם מרדכי זכה שיקראו על שמו, כמו שנאמר במגילה " עם מרדכי" גם אסתר זכתה שכל (כמעט כל) בנות ישראל שייוולדו בחודש זה יקראו על שמה, ועוד תהיה מגילה בתנ"ך על שמה.
שבת שלום ופורים שמח בעז מלט
בס"ד לפרשת תצוה התשפ"ב
פרשנים רבים עסקו בהבנת החלוקה שבין פרשת תרומה לתצוה. שתי הפרשות עוסקות בציווי בניית המשכן כליו ומשרתיו הכהנים ממילא עולה השאלה כיצד חולקו הנושאים האלו בין הפרשות?
בפרשת תרומה מובא עצם הציווי לבניית המשכן והתרומות לשם כך, והכלים: הארון, השולחן, המנורה, ומזבח הנחושת.
בפרשת תצוה מובא הציווי להבאת השמן והדלקת נר התמיד, בחירת הכהנים, בגדי הכהנים, סדר חניכת הכהנים המשכן וכליו, קרבן התמיד ולבסוף מזבח הזהב. לפני שננסה להבין החלוקה, ברצוני לציין את דברי הרב צבי יהודה קוק שעמד על חלוקת רוב פרשיות התורה לזוגות, בבחינת "אַחַת דִּבֶּר אֱ-לֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים."(תהלים סב,יב). כשדבר ה' יורד לארץ הוא מתפצל לשנים.
שמעתי מהרב אורי שרקי, שפרשת תרומה הינה הפרשה של משה רבנו ופרשת תצוה של הכהנים. לכן משה רבנו דומיננטי בפרשת תרומה ולא מוזכר כלל בתצוה, ואילו הכהנים הינם הנושא המרכזי בפרשת תצוה. יש הבדל בין משה לאהרן ביחס למשכן, לכליו ותפקידיו: משה רבנו לא היה זקוק לעבוד בבגדי הכהונה כאחיו אלא עבד בבגד לבן פשוט ללא כיסים, לכן גם בגדי הכהונה נמצאים בפרשת תצוה. גם מזבח הזהב לא נזכר בתרומה אלא בתצוה כי יש לו תפקיד כפרה ולדידו של משה רבנו כלל אין מקום לחטאים ממילא גם לא לכפרה. ןלמה הציווי על הבאת השמן והדלקת הנר המערבי מופיע בפרשת תצוה? הכתוב אומר במפורש יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר, זו משימה של הכהנים.
הסבר זה מביא אותנו להבין חלוקה נוספת בין הפרשות, הנובעת משני יעודים הפוכים שיש למשכן ולמקדש על פי חז"ל: מחד בית המקדש הוא ליבן של ישראל, מרכז הקדושה והחיים.(עיין שיחות הרצי"ה שמות 333)ממנו יוצאת הדרכת התורה, פסיקת ההלכה, הנבואה ושפע גשמי ורוחני. מאידך הוא מקום לעבודת השם, לעבודת הקורבנות. דרכו עולות תפילות ישראל לשמים, על ידו מתכפרים החטאים והעוונות. אפשר לתאר חלוקה זו בשני כיווני תנועה: תנועה מטה ותנועה מעלה. או בשפת התקשורת, מכשיר קליטה ומכשיר שידור. בית המקדש משמש נקודת חיבור בין שמים וארץ, דרכה יורד שפע לארץ ודרכה עולה עבודתנו לשמים. אם כן פרשת תרומה עוסקת במשכן כתחנת קליטה, כנקודת החיבור דרכה יורד השפע לארץ. בהתאם לזה כל הכלים שעל ידם יורד שפע לארץ מוזכרים בה: ארון הברית-הדיבור למשה רבנו היה יורד דרכו,הדרכת התורה. השולחן-דרכו היה יורד השפע הגשמי,הנהגת המלכות. המנורה- מורה ששכינה שורה בישראל, דרכה היה יורד אור ה' לנביאים ולחכמים.
פרשת תצוה עוסקת במשכן כתחנת השידור, נקודת העלאת העבודה שלנו לשמים. לכן בחירת הכהנים משרתי המקדש מובאים בפרשתנו. מה עניין נר התמיד? כבר בלשון הכתוב נאמר "להעלות נר תמיד" ומצוותו משמן זית זך להורות שעלינו לזכך את כוונתנו בעבודת השם. ויש להרחיב כאן מעט, הלא המנורה עצמה כבר מובאת בפרשת תרומה, כמו שציינתי שמורה שהשכינה שורה בישראל. אולם שני צדדים יש במנורה, היא גם תחנת שידור וגם קליטה. אנו רואים זאת בתפקיד הנביאים (חז"ל אומרים שהמנורה כנגד הנבואה) הנביא מחד שליח השם לעם, ומאידך גם שליח העם כלפי השם, כמו שנאמר על אברהם אבינו "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה…"(בראשית כ,ז) אם כן העלאת נר התמיד במנורה- זו פעולה שכבר שייכת לפרשת תצוה, לעבודה שמלמטה למעלה.
בניית מזבח הזהב גם צווה בפרשת תצוה כי אין הוא שייך להורדת שפע לארץ אלא לעבודה שעניינה ביטול גזירות ,לחיבור כל המציאות לשמים. אומר מי השילוח "מרמז כי כל הדברים הנעשים אף בעוה"ז הכל מקושר ברצון הש"י ובלתי רצונו לא יעשה שום דבר", אני מבין שביטול הגזרות מישראל נעשה על ידי שאנו "מזכירים" לקב"ה שכל הנעשה כאן בעולם הכל מקושר ברצונו יתברך, ולכן יש מקום שירחם עלינו.
שני היעודים הקיימים במשכן מקבילים לשני היעודים של האדם בעולם: תיקון העולם מחד ודבקות בה' מאידך.
ראינו אם כן שפרשת תרומה היא פרשת משה רבנו ופרשת תצוה פרשת אהרן הכהן. גם ראינו שפרשת תרומה עוסקת במשכן כמקום השראת שכינה,תורה,נבואה וברכה, ופרשת תצוה כמקום עבודת השם.
באמת שני מבטים אלו מתחברים יחד, כי משה רבינו עיקר ענינו היה להוריד שכינה לארץ, ואהרן הכהן ענינו היה לעבוד את השם, לכפר על חטאי ישראל. אומר הזוהר הקדוש: תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, הֵי מִנַּיְיהוּ עִלָּאָה. אֶלָּא מֹשֶׁה עִלָּאָה, מֹשֶׁה שׁוּשְׁבִינָא דְּמַלְכָּא, אַהֲרֹן שׁוּשְׁבִינָא דְּמַטְרוֹנִיתָא.(זהר ג,נג) דהיינו משה היה שליח ה' אל כנסת ישראל ואהרן הכהן היה שליח כנסת ישראל אל הקב"ה.
שנזכה בקרוב בימינו בע"ה לבניית בית המקדש ולחזרת השכינה לציון, "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים׃"(שמות כט,מה)
שבת שלום בעז מלט.
פרשנים רבים עסקו בהבנת החלוקה שבין פרשת תרומה לתצוה. שתי הפרשות עוסקות בציווי בניית המשכן כליו ומשרתיו הכהנים ממילא עולה השאלה כיצד חולקו הנושאים האלו בין הפרשות?
בפרשת תרומה מובא עצם הציווי לבניית המשכן והתרומות לשם כך, והכלים: הארון, השולחן, המנורה, ומזבח הנחושת.
בפרשת תצוה מובא הציווי להבאת השמן והדלקת נר התמיד, בחירת הכהנים, בגדי הכהנים, סדר חניכת הכהנים המשכן וכליו, קרבן התמיד ולבסוף מזבח הזהב. לפני שננסה להבין החלוקה, ברצוני לציין את דברי הרב צבי יהודה קוק שעמד על חלוקת רוב פרשיות התורה לזוגות, בבחינת "אַחַת דִּבֶּר אֱ-לֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים."(תהלים סב,יב). כשדבר ה' יורד לארץ הוא מתפצל לשנים.
שמעתי מהרב אורי שרקי, שפרשת תרומה הינה הפרשה של משה רבנו ופרשת תצוה של הכהנים. לכן משה רבנו דומיננטי בפרשת תרומה ולא מוזכר כלל בתצוה, ואילו הכהנים הינם הנושא המרכזי בפרשת תצוה. יש הבדל בין משה לאהרן ביחס למשכן, לכליו ותפקידיו: משה רבנו לא היה זקוק לעבוד בבגדי הכהונה כאחיו אלא עבד בבגד לבן פשוט ללא כיסים, לכן גם בגדי הכהונה נמצאים בפרשת תצוה. גם מזבח הזהב לא נזכר בתרומה אלא בתצוה כי יש לו תפקיד כפרה ולדידו של משה רבנו כלל אין מקום לחטאים ממילא גם לא לכפרה. ןלמה הציווי על הבאת השמן והדלקת הנר המערבי מופיע בפרשת תצוה? הכתוב אומר במפורש יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר, זו משימה של הכהנים.
הסבר זה מביא אותנו להבין חלוקה נוספת בין הפרשות, הנובעת משני יעודים הפוכים שיש למשכן ולמקדש על פי חז"ל: מחד בית המקדש הוא ליבן של ישראל, מרכז הקדושה והחיים.(עיין שיחות הרצי"ה שמות 333)ממנו יוצאת הדרכת התורה, פסיקת ההלכה, הנבואה ושפע גשמי ורוחני. מאידך הוא מקום לעבודת השם, לעבודת הקורבנות. דרכו עולות תפילות ישראל לשמים, על ידו מתכפרים החטאים והעוונות. אפשר לתאר חלוקה זו בשני כיווני תנועה: תנועה מטה ותנועה מעלה. או בשפת התקשורת, מכשיר קליטה ומכשיר שידור. בית המקדש משמש נקודת חיבור בין שמים וארץ, דרכה יורד שפע לארץ ודרכה עולה עבודתנו לשמים. אם כן פרשת תרומה עוסקת במשכן כתחנת קליטה, כנקודת החיבור דרכה יורד השפע לארץ. בהתאם לזה כל הכלים שעל ידם יורד שפע לארץ מוזכרים בה: ארון הברית-הדיבור למשה רבנו היה יורד דרכו,הדרכת התורה. השולחן-דרכו היה יורד השפע הגשמי,הנהגת המלכות. המנורה- מורה ששכינה שורה בישראל, דרכה היה יורד אור ה' לנביאים ולחכמים.
פרשת תצוה עוסקת במשכן כתחנת השידור, נקודת העלאת העבודה שלנו לשמים. לכן בחירת הכהנים משרתי המקדש מובאים בפרשתנו. מה עניין נר התמיד? כבר בלשון הכתוב נאמר "להעלות נר תמיד" ומצוותו משמן זית זך להורות שעלינו לזכך את כוונתנו בעבודת השם. ויש להרחיב כאן מעט, הלא המנורה עצמה כבר מובאת בפרשת תרומה, כמו שציינתי שמורה שהשכינה שורה בישראל. אולם שני צדדים יש במנורה, היא גם תחנת שידור וגם קליטה. אנו רואים זאת בתפקיד הנביאים (חז"ל אומרים שהמנורה כנגד הנבואה) הנביא מחד שליח השם לעם, ומאידך גם שליח העם כלפי השם, כמו שנאמר על אברהם אבינו "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה…"(בראשית כ,ז) אם כן העלאת נר התמיד במנורה- זו פעולה שכבר שייכת לפרשת תצוה, לעבודה שמלמטה למעלה.
בניית מזבח הזהב גם צווה בפרשת תצוה כי אין הוא שייך להורדת שפע לארץ אלא לעבודה שעניינה ביטול גזירות ,לחיבור כל המציאות לשמים. אומר מי השילוח "מרמז כי כל הדברים הנעשים אף בעוה"ז הכל מקושר ברצון הש"י ובלתי רצונו לא יעשה שום דבר", אני מבין שביטול הגזרות מישראל נעשה על ידי שאנו "מזכירים" לקב"ה שכל הנעשה כאן בעולם הכל מקושר ברצונו יתברך, ולכן יש מקום שירחם עלינו.
שני היעודים הקיימים במשכן מקבילים לשני היעודים של האדם בעולם: תיקון העולם מחד ודבקות בה' מאידך.
ראינו אם כן שפרשת תרומה היא פרשת משה רבנו ופרשת תצוה פרשת אהרן הכהן. גם ראינו שפרשת תרומה עוסקת במשכן כמקום השראת שכינה,תורה,נבואה וברכה, ופרשת תצוה כמקום עבודת השם.
באמת שני מבטים אלו מתחברים יחד, כי משה רבינו עיקר ענינו היה להוריד שכינה לארץ, ואהרן הכהן ענינו היה לעבוד את השם, לכפר על חטאי ישראל. אומר הזוהר הקדוש: תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, הֵי מִנַּיְיהוּ עִלָּאָה. אֶלָּא מֹשֶׁה עִלָּאָה, מֹשֶׁה שׁוּשְׁבִינָא דְּמַלְכָּא, אַהֲרֹן שׁוּשְׁבִינָא דְּמַטְרוֹנִיתָא.(זהר ג,נג) דהיינו משה היה שליח ה' אל כנסת ישראל ואהרן הכהן היה שליח כנסת ישראל אל הקב"ה.
שנזכה בקרוב בימינו בע"ה לבניית בית המקדש ולחזרת השכינה לציון, "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים׃"(שמות כט,מה)
שבת שלום בעז מלט.
בס"ד לפרשת תצוה התשפ"ג
מספרים כי כאשר פגש האדמו"ר מגור את החפץ חיים, אמר לו אני מברך אותך שבקרוב תדליק אש בשבת תלך יחף ותסחוב אבנים, החפץ חיים ענה ברגש, אמן, שאלו אותו התלמידים, רבנו מה זה הקללות המוזרות הללו? ענה להם, קללות? הרי הוא בירך אותי שבקרוב אהיה הכהן הגדול, אדליק את אש המערכה בשבת, אלך יחף ואסחוב על כתפי את אבני השוהם, הבה נתבונן בפריט לבוש מעניין זה אשר לבש הכהן הגדול ובדרך כלל אנו פחות שמים אליו לב, שתי אבני השהם שהוא נשא על כתפיו. כן מלבד אבני החושן שהכהן נשא על לבו, 12 אבנים כנגד 12 שבטי ישראל,אבן לכל שבט. כל שבט והצבע המיוחד שלו. הכהן הגדול גם נשא את שמות השבטים על כתפיו. כאן מדובר רק על שתי אבנים ,שתיהן אבני שוהם, בנוסף לאבן השהם שנמצאת גם בחושן. על כל אחת מהאבנים היו רשומים שמות ששה שבטים. וכך נאמר: וְשַׂמְתָּ אֶת־שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְ-הֹוָה עַל־שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן׃(שמות כח,יב)
כמובן, השאלה מה תפקידם? בשביל מה אהרן הכהן היה צריך לשאת את שמות השבטים גם על ליבו וגם על כתפיו?
ייחודיותה של אבן השהם למרות שהיום איננו יודעים בדיוק איזו אבן זו- ויש עליה דעות שונות במפרשים. אבל מה שבטוח שזו האבן של שבטי יוסף הצדיק=אפרים ומנשה. לכן האבן הזאת שבחושן שכנגד יוסף היא גם מכילה על כתפיו את השבטים כולם, דבר זה מתחבר לנו לכך שיוסף הצליח ברוב חכמתו לחבר את המשפחה, ולהחזיר אליה את השלום והשלווה. גם אפרים ומנשה מהווים לדורות לסמל של אחוות אחים, כמו שאנו מברכים את ילדינו בכל ערב שבת "ישימך א-לוהים כאפרים ומנשה…" ואף בגאולה יש למשיח בן יוסף תפקיד לחבר ולאחד את כל השבטים.
ההופעה הכפולה של השבטים בחושן ובאבני האפוד מבטאת שתי בחינות חשובות, יש כאן מחד את שמירת הייחודיות של כל שבט ושבט, ואת זה אהרן הכהן היה נושא על ליבו. לא טשטוש זהויות ומחיקת גוונים שונים שישנם בעם. דרכם גם היה מגיע דבר ה' וההדרכה שלו בהתאם לשאלה שהפנה אליו הכהן הגדול. אבל לא פחות חשוב מהצד השני השבטים גם מופיעים באבני השהם, כאן הם צריכים להצטופף ששה שבטים על כל אבן והאבנים גם זהות אחת לשניה. כאן האבנים יושבות על הכתפיים ומופנות כלפי מעלה. כאן הדגש הוא של אחדות ביננו ובין הקב"ה, ולכן כאן כל השבטים הם מאוחדים ביחד בתפקיד המרכזי של העם כולו.
הדבר מזכיר את מעמד הברכה הקללה שעם ישראל ערך בכניסתו לארץ, ששה שבטים עמדו על הר גריזים שהוא שכם אחד וששה שבטים על הר עיבל שהוא השכם השני, על שתי כתפי רכס ההרים מצפון ומדרום לשכם בנחלת יוסף הצדיק. שם הם קבלו על עצמם את המחויבות לקיום מצות ה' כאומה אחת מאוחדת. לימים כשתתפצל הממלכה לשתים, כשתפסק אותה ערבות זה לזה- יעשה זאת ירבעם בן נבט בשכם (מלכים א,יב)
רבי נתן בליקוטי הלכות כותב : וְעַל כֵּן כָּל הַשְּׁנֵים עָשָֹר שְׁבָטִים הָיוּ כְּלוּלִים בִּשְׁתֵּי אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, זֶהוּ בְּחִינַת שְׁנֵי עֵדִים שֶׁמְּבָרְרִין הָאֱמֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת יִחוּד חַמָּה וּלְבָנָה, שֶׁעִקַּר תִּקּוּן הַמִּשְׁפָּט עַל יְדֵי זֶה וְכַנַּ"ל.(חו"מ הלכות דיינים ב,לז)
עוד בארו חכמינו שאחת האבנים היתה כנגד הפסוק שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד" והשניה כנגד הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וכך גם מספר האותיות החקוקות עליהן היה זהה לפסוקים
25 אותיות על כל אבן. שני פסוקים אלו משמשים ל"קבלת עול מלכות שמים" בשתי דרגות יחוד עליון ויחוד תחתון. על פי זה שתי אבני השהם היו בתפקיד משדר כלפי שמים המבטא אמירה לקב"ה אנחנו מאוחדים ביננו ומקבלים את מלכותך עלינו. בזה נעשה התיקון לקלקול של עבודה זרה שהיא אכן מבטאת את ההיפך מיחוד ה', ובאמת כאשר חז"ל מציינים את התפקיד הרוחני של כל בגדי הכהן, בנוגע לאפוד נאמר שהוא בא לתקן את קלקול הע"ז. ולפי הרעיון הזה עיקר התיקון של האפוד נעשה על ידי שתי אבנים אלו היושבות על כתפי האפוד.
נמצא שהכהן הגדול היה משמש מתווך: הוא היה שליח שלנו כלפי השם יתברך בעבודה ובתפילה לכוון את ליבנו לאבינו שבשמים וזה בא לידי ביטוי בין השאר באבני הזכרון שנשא על כתפיו. והוא גם היה שליח של ה' כלפי האומה וכל השבטים וזה בא לידי ביטוי בעיקר בחושן המשפט.
לסיום נתמקד בכך שהתורה קוראת לאבנים אלו 'אבני זכרון' ובעצם הכהן מבצע את נשיאת אבני הזכרון על כתפיו, אומר הבאר מיים חיים שפעולה זו מבטאת את הצורך שהכהן ישא את עם ישראל על כתפיו כמי שנושא ילד קטן על כתפיו לשומרו מן המזיקים. הזכרון מובא פעמיים בפסוק,פעם אחת לומר לכהן לזכור אתנו, את מי שהוא מייצג כלפי ה', ופעם שניה כלפי שמים שה' יתברך יראה אותנו ויזכור אותנו לטובה. מובא במדרש: עֲבוֹדָתוֹ אֵינָהּ עֲבוֹדָה וְנִתְחַיֵּב אִלּוּלֵי שְׁמוֹתָן שֶׁל שְׁבָטִים חֲקוּקִים עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו,(קהלת רבה ז,א). נראה מהמדרש שזו לא רק המשימה שלו לזכור את ישראל בעבודתו,אלא גם מקור הכוח שלו לעמוד מול השם יתברך. עם ישראל זקוק לכהן הגדול שיכפר עליו והכהן הגדול זקוק לישראל כדי לעמוד מול השם יתברך.
גם אנו נקרא השבת על זכרון לא רק על אבני הזכרון אלא גם אם "זכור את אשר עשה לך עמלק". חז"ל אמרו כדי להקדים זכירה למעשה. גם לנו בזכרון זה ישנם 2 פנים, אנו מצוים לזכור מחד את שנאת עמלק אשר רוצה להביא לפרוד לשכחה לניתוק בין המוח והלב. ומנגד אנו צריכים לחבר את המוח והלב, לשים על כתפינו את שמות כל השבטים,להתפלל עבור כל העדה,לבקש את טובת כל עם ישראל, לך כנוס את כל היהודים.
מספרים כי כאשר פגש האדמו"ר מגור את החפץ חיים, אמר לו אני מברך אותך שבקרוב תדליק אש בשבת תלך יחף ותסחוב אבנים, החפץ חיים ענה ברגש, אמן, שאלו אותו התלמידים, רבנו מה זה הקללות המוזרות הללו? ענה להם, קללות? הרי הוא בירך אותי שבקרוב אהיה הכהן הגדול, אדליק את אש המערכה בשבת, אלך יחף ואסחוב על כתפי את אבני השוהם, הבה נתבונן בפריט לבוש מעניין זה אשר לבש הכהן הגדול ובדרך כלל אנו פחות שמים אליו לב, שתי אבני השהם שהוא נשא על כתפיו. כן מלבד אבני החושן שהכהן נשא על לבו, 12 אבנים כנגד 12 שבטי ישראל,אבן לכל שבט. כל שבט והצבע המיוחד שלו. הכהן הגדול גם נשא את שמות השבטים על כתפיו. כאן מדובר רק על שתי אבנים ,שתיהן אבני שוהם, בנוסף לאבן השהם שנמצאת גם בחושן. על כל אחת מהאבנים היו רשומים שמות ששה שבטים. וכך נאמר: וְשַׂמְתָּ אֶת־שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְ-הֹוָה עַל־שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן׃(שמות כח,יב)
כמובן, השאלה מה תפקידם? בשביל מה אהרן הכהן היה צריך לשאת את שמות השבטים גם על ליבו וגם על כתפיו?
ייחודיותה של אבן השהם למרות שהיום איננו יודעים בדיוק איזו אבן זו- ויש עליה דעות שונות במפרשים. אבל מה שבטוח שזו האבן של שבטי יוסף הצדיק=אפרים ומנשה. לכן האבן הזאת שבחושן שכנגד יוסף היא גם מכילה על כתפיו את השבטים כולם, דבר זה מתחבר לנו לכך שיוסף הצליח ברוב חכמתו לחבר את המשפחה, ולהחזיר אליה את השלום והשלווה. גם אפרים ומנשה מהווים לדורות לסמל של אחוות אחים, כמו שאנו מברכים את ילדינו בכל ערב שבת "ישימך א-לוהים כאפרים ומנשה…" ואף בגאולה יש למשיח בן יוסף תפקיד לחבר ולאחד את כל השבטים.
ההופעה הכפולה של השבטים בחושן ובאבני האפוד מבטאת שתי בחינות חשובות, יש כאן מחד את שמירת הייחודיות של כל שבט ושבט, ואת זה אהרן הכהן היה נושא על ליבו. לא טשטוש זהויות ומחיקת גוונים שונים שישנם בעם. דרכם גם היה מגיע דבר ה' וההדרכה שלו בהתאם לשאלה שהפנה אליו הכהן הגדול. אבל לא פחות חשוב מהצד השני השבטים גם מופיעים באבני השהם, כאן הם צריכים להצטופף ששה שבטים על כל אבן והאבנים גם זהות אחת לשניה. כאן האבנים יושבות על הכתפיים ומופנות כלפי מעלה. כאן הדגש הוא של אחדות ביננו ובין הקב"ה, ולכן כאן כל השבטים הם מאוחדים ביחד בתפקיד המרכזי של העם כולו.
הדבר מזכיר את מעמד הברכה הקללה שעם ישראל ערך בכניסתו לארץ, ששה שבטים עמדו על הר גריזים שהוא שכם אחד וששה שבטים על הר עיבל שהוא השכם השני, על שתי כתפי רכס ההרים מצפון ומדרום לשכם בנחלת יוסף הצדיק. שם הם קבלו על עצמם את המחויבות לקיום מצות ה' כאומה אחת מאוחדת. לימים כשתתפצל הממלכה לשתים, כשתפסק אותה ערבות זה לזה- יעשה זאת ירבעם בן נבט בשכם (מלכים א,יב)
רבי נתן בליקוטי הלכות כותב : וְעַל כֵּן כָּל הַשְּׁנֵים עָשָֹר שְׁבָטִים הָיוּ כְּלוּלִים בִּשְׁתֵּי אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, זֶהוּ בְּחִינַת שְׁנֵי עֵדִים שֶׁמְּבָרְרִין הָאֱמֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת יִחוּד חַמָּה וּלְבָנָה, שֶׁעִקַּר תִּקּוּן הַמִּשְׁפָּט עַל יְדֵי זֶה וְכַנַּ"ל.(חו"מ הלכות דיינים ב,לז)
עוד בארו חכמינו שאחת האבנים היתה כנגד הפסוק שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד" והשניה כנגד הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וכך גם מספר האותיות החקוקות עליהן היה זהה לפסוקים
25 אותיות על כל אבן. שני פסוקים אלו משמשים ל"קבלת עול מלכות שמים" בשתי דרגות יחוד עליון ויחוד תחתון. על פי זה שתי אבני השהם היו בתפקיד משדר כלפי שמים המבטא אמירה לקב"ה אנחנו מאוחדים ביננו ומקבלים את מלכותך עלינו. בזה נעשה התיקון לקלקול של עבודה זרה שהיא אכן מבטאת את ההיפך מיחוד ה', ובאמת כאשר חז"ל מציינים את התפקיד הרוחני של כל בגדי הכהן, בנוגע לאפוד נאמר שהוא בא לתקן את קלקול הע"ז. ולפי הרעיון הזה עיקר התיקון של האפוד נעשה על ידי שתי אבנים אלו היושבות על כתפי האפוד.
נמצא שהכהן הגדול היה משמש מתווך: הוא היה שליח שלנו כלפי השם יתברך בעבודה ובתפילה לכוון את ליבנו לאבינו שבשמים וזה בא לידי ביטוי בין השאר באבני הזכרון שנשא על כתפיו. והוא גם היה שליח של ה' כלפי האומה וכל השבטים וזה בא לידי ביטוי בעיקר בחושן המשפט.
לסיום נתמקד בכך שהתורה קוראת לאבנים אלו 'אבני זכרון' ובעצם הכהן מבצע את נשיאת אבני הזכרון על כתפיו, אומר הבאר מיים חיים שפעולה זו מבטאת את הצורך שהכהן ישא את עם ישראל על כתפיו כמי שנושא ילד קטן על כתפיו לשומרו מן המזיקים. הזכרון מובא פעמיים בפסוק,פעם אחת לומר לכהן לזכור אתנו, את מי שהוא מייצג כלפי ה', ופעם שניה כלפי שמים שה' יתברך יראה אותנו ויזכור אותנו לטובה. מובא במדרש: עֲבוֹדָתוֹ אֵינָהּ עֲבוֹדָה וְנִתְחַיֵּב אִלּוּלֵי שְׁמוֹתָן שֶׁל שְׁבָטִים חֲקוּקִים עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו,(קהלת רבה ז,א). נראה מהמדרש שזו לא רק המשימה שלו לזכור את ישראל בעבודתו,אלא גם מקור הכוח שלו לעמוד מול השם יתברך. עם ישראל זקוק לכהן הגדול שיכפר עליו והכהן הגדול זקוק לישראל כדי לעמוד מול השם יתברך.
גם אנו נקרא השבת על זכרון לא רק על אבני הזכרון אלא גם אם "זכור את אשר עשה לך עמלק". חז"ל אמרו כדי להקדים זכירה למעשה. גם לנו בזכרון זה ישנם 2 פנים, אנו מצוים לזכור מחד את שנאת עמלק אשר רוצה להביא לפרוד לשכחה לניתוק בין המוח והלב. ומנגד אנו צריכים לחבר את המוח והלב, לשים על כתפינו את שמות כל השבטים,להתפלל עבור כל העדה,לבקש את טובת כל עם ישראל, לך כנוס את כל היהודים.
בס"ד לפרשת תצוה התשפ"ד
אחד מבגדי הכהונה שנעשו לכבוד ולתפארת היה המצנפת, כל הכהנים לבדו מצנפת על ראשם, אם כי נחלקו הראשונים האם המצנפת של כהנים פשוטים היתה כשל הכהן הגדול. וכך מובא בתורה: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי־קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת׃
וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת־בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ־לִי׃
וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי־קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ־לִי׃(שמות כח,ב-ד)
חז"ל מציינים שכל אחד מבגדי הכהונה היה לו תפקיד מיוחד לכפרה, ובכן מה היה תפקיד המצנפת? איזו עבודה רוחנית היה הכהן עושה כנגדה? ומה פשר הקשר שבין המצנפת לציץ שעל מצח הכהן הגדול?
מובא בתלמוד:
אמר ר' ענני בר ששון למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין:כתונת- מכפרת על שפיכות דמים דכתיב (בראשית לז, לא) ויטבלו את הכתנת בדם. מכנסים- מכפרים על גילוי עריות דכתיב (שמות כח, מב) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת- מכפרת על גסי הרוח כדרבי חנינא דא"ר חנינא יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה. אבנט- מכפרת על הרהור הלב אהיכא דאיתיה (דכתיב (שמות כח, לה) והיה על לב אהרן). חושן- מכפר על הדינין דכתיב (שמות כח, טו) ועשית חושן משפט. אפוד- מכפר על עבודה זרה דכתיב (הושע ג, ד) אין אפוד ותרפים. מעיל- מכפר על לשון הרע אמר הקב"ה יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול. ציץ- מכפר על מעשה עזי פנים כתיב הכא (שמות כח, לח) והיה על מצח אהרן וכתיב התם (ירמיהו ג, ג) ומצח אשה זונה היה לך. (מסכת ערכין ט"ז)
ר' ענני מלמד אותנו שהמצנפת באה לכפר על גסות הרוח. עדין צריך להבין כיצד כובע-מצנפת מכפר על גסות הרוח, בו בזמן שכובעים ומגבעות הינם מלבושי כבוד והתנשאות?
תלוי באיזה כובע ניגשים להבין את הנושא, ישנם כובעים שמבטאים התנשאות ושררה וישנם כובעים שמבטאים הכנעה וענווה. חז"ל מציינים שהמצנפת היתה רדיד באורך 16 אמה (כ 8 מטר) והכהנים היו מלפפים בו את ראשם. ויש שפרשו שזה מקור השם מצנפת שמטעטפים ומצטנפים בה.(יש גם לראות את צרופי הבסיס צ.פ וכן את נ.פ קשורים לשורש זה) ככלל מלבושים שאנו כורכים מבטאים הכנעה. כך כריכות התפילין והסנדלים וכך גם המצנפת. אכן מובא בתלמוד שכיסוי ראש מביא ליראת שמים (שבת קנו ע"ב, קיח ע"א).
ביטוי לעבודת הכהנים במלבושי כבוד והכנעה אנו מוצאים בהלכות התפילה- בעבודת הלב שלנו, וכך כותב הרמב"ם :" תִּקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים כֵּיצַד. מְתַקֵּן מַלְבּוּשָׁיו תְּחִלָּה וּמְצַיֵּן עַצְמוֹ וּמְהַדֵּר שֶׁנֶּאֱמַר הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ. וְלֹא יַעֲמֹד בִּתְפִלָּה בַּאֲפוּנְדָתוֹ, וְלֹא בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה,.."(הלכות תפילה ה,ה)
המצנפת ולימוד התורה:
מבאר מי השילוח: הנה נגד השמונה בגדים תקנו אנשי כנסת הגדולה בברכת ק"ש שמונה דברים: להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים... ללמוד הוא נגד המצנפת כי מצנפת מכפר על גסי הרוח, (ערכין שם) היינו לקבל אמת ממי שאמרו. וללמד הוא נגד הציץ כי בהציץ נאמר והיה על מצחו תמיד לרצון, היינו שיהיה לאדם עין טובה ללמד את חבירו…"(מי השילוח א,תצוה)
למדנו שהיכולת ללמוד תורה תלויה ביכולת לתקן את גסות הרוח. התורה כמו המים הולכת למקום הנמוך, והענוה הינה תנאי בסיסי ליכולת ללמוד תורה, לכן ניתנה תורה במדבר, לכן אמרו הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה ועוד מאמרים רבים בנושא. לא בכדי כותב הרמב"ם שהחכמים נוהגים לא לגלות את ראשם.(הלכות דעות ה,ו)
במשך הדורות כיסוי הראש-הכיפה נעשה מנהג יהודי שהבדיל את היהודים משאר העולם. (להבדיל גם בדתות השקר כיסוי הראש נהיה סממן מזהה) רבי יוסף קארו שחי לפני כ 500 שנה כבר מביא את ההליכה בכיסוי ראש בהלכותיו (שו"ע אורח חיים ב,ו).
הציץ והמצנפת:
הציץ היה קשור אל המצנפת בפתיל תכלת והיה צריך להיות מכוון אל מול פניו. נראה לבאר את הקשר ביניהם בשלושה אופנים:
1 ידוע שמרכז המידע של המוח נמצא בחלק האחורי שלו, ואילו בקידמת המוח יכולות החישה והמחשבה. פתיל התכלת המחבר את השנים, מבטא את התנועה שצריכה להיות בין המחשבות לבין הזכרון שלנו, להעזר בידע שצברנו בעבר כשאנו חושבים ובוחנים דבר מה מחד, ומאידך להטעין למלא את המצברים של הידע שלנו על ידי מחשבותינו.
2 ראינו למעלה בדברי מי השילוח שהמצנפת כנגד ללמוד והציץ כנגד ללמד,פתיל התכלת מבטא את החיבור בין הקבלה לבין הנתינה של התורה. לימוד התורה שלנו שזור עם ההוראה שלה לאחרים.
3 אומר מי השילוח שהציץ רומז על הכהן הגדול שהוא דבק בה' יתברך כמצווה עליו ולכן כתוב על הציץ קודש לה', היינו בעומק מחשבתו היה תמיד "דע את אלוהי אביך". נמצא שהשילוב של שניהם מכוון את ההכנעה שמבטאת המצנפת,שתהיה כלפי שמים בלבד ע"י הציץ. יש בזה גם איזון של אהבה ויראה כלפי ה',כי הציץ מבטא את האהבה לה' והמצנפת את היראה ממנו. פתיל התכלת ממתיק את הדינים ויוצר איזונים בין השנים.
לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד־יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר׃
וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל־מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי יְ-הוָה יִקֳּבֶנּוּ׃
וְהָיִיתְ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד־יְ-הוָה וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף־אֱ-לֹהָיִךְ׃(ישעיה סב,א-ג)
שבת שלום בעז מלט.
אחד מבגדי הכהונה שנעשו לכבוד ולתפארת היה המצנפת, כל הכהנים לבדו מצנפת על ראשם, אם כי נחלקו הראשונים האם המצנפת של כהנים פשוטים היתה כשל הכהן הגדול. וכך מובא בתורה: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי־קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת׃
וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת־בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ־לִי׃
וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי־קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ־לִי׃(שמות כח,ב-ד)
חז"ל מציינים שכל אחד מבגדי הכהונה היה לו תפקיד מיוחד לכפרה, ובכן מה היה תפקיד המצנפת? איזו עבודה רוחנית היה הכהן עושה כנגדה? ומה פשר הקשר שבין המצנפת לציץ שעל מצח הכהן הגדול?
מובא בתלמוד:
אמר ר' ענני בר ששון למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין:כתונת- מכפרת על שפיכות דמים דכתיב (בראשית לז, לא) ויטבלו את הכתנת בדם. מכנסים- מכפרים על גילוי עריות דכתיב (שמות כח, מב) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת- מכפרת על גסי הרוח כדרבי חנינא דא"ר חנינא יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה. אבנט- מכפרת על הרהור הלב אהיכא דאיתיה (דכתיב (שמות כח, לה) והיה על לב אהרן). חושן- מכפר על הדינין דכתיב (שמות כח, טו) ועשית חושן משפט. אפוד- מכפר על עבודה זרה דכתיב (הושע ג, ד) אין אפוד ותרפים. מעיל- מכפר על לשון הרע אמר הקב"ה יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול. ציץ- מכפר על מעשה עזי פנים כתיב הכא (שמות כח, לח) והיה על מצח אהרן וכתיב התם (ירמיהו ג, ג) ומצח אשה זונה היה לך. (מסכת ערכין ט"ז)
ר' ענני מלמד אותנו שהמצנפת באה לכפר על גסות הרוח. עדין צריך להבין כיצד כובע-מצנפת מכפר על גסות הרוח, בו בזמן שכובעים ומגבעות הינם מלבושי כבוד והתנשאות?
תלוי באיזה כובע ניגשים להבין את הנושא, ישנם כובעים שמבטאים התנשאות ושררה וישנם כובעים שמבטאים הכנעה וענווה. חז"ל מציינים שהמצנפת היתה רדיד באורך 16 אמה (כ 8 מטר) והכהנים היו מלפפים בו את ראשם. ויש שפרשו שזה מקור השם מצנפת שמטעטפים ומצטנפים בה.(יש גם לראות את צרופי הבסיס צ.פ וכן את נ.פ קשורים לשורש זה) ככלל מלבושים שאנו כורכים מבטאים הכנעה. כך כריכות התפילין והסנדלים וכך גם המצנפת. אכן מובא בתלמוד שכיסוי ראש מביא ליראת שמים (שבת קנו ע"ב, קיח ע"א).
ביטוי לעבודת הכהנים במלבושי כבוד והכנעה אנו מוצאים בהלכות התפילה- בעבודת הלב שלנו, וכך כותב הרמב"ם :" תִּקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים כֵּיצַד. מְתַקֵּן מַלְבּוּשָׁיו תְּחִלָּה וּמְצַיֵּן עַצְמוֹ וּמְהַדֵּר שֶׁנֶּאֱמַר הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ. וְלֹא יַעֲמֹד בִּתְפִלָּה בַּאֲפוּנְדָתוֹ, וְלֹא בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה,.."(הלכות תפילה ה,ה)
המצנפת ולימוד התורה:
מבאר מי השילוח: הנה נגד השמונה בגדים תקנו אנשי כנסת הגדולה בברכת ק"ש שמונה דברים: להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים... ללמוד הוא נגד המצנפת כי מצנפת מכפר על גסי הרוח, (ערכין שם) היינו לקבל אמת ממי שאמרו. וללמד הוא נגד הציץ כי בהציץ נאמר והיה על מצחו תמיד לרצון, היינו שיהיה לאדם עין טובה ללמד את חבירו…"(מי השילוח א,תצוה)
למדנו שהיכולת ללמוד תורה תלויה ביכולת לתקן את גסות הרוח. התורה כמו המים הולכת למקום הנמוך, והענוה הינה תנאי בסיסי ליכולת ללמוד תורה, לכן ניתנה תורה במדבר, לכן אמרו הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה ועוד מאמרים רבים בנושא. לא בכדי כותב הרמב"ם שהחכמים נוהגים לא לגלות את ראשם.(הלכות דעות ה,ו)
במשך הדורות כיסוי הראש-הכיפה נעשה מנהג יהודי שהבדיל את היהודים משאר העולם. (להבדיל גם בדתות השקר כיסוי הראש נהיה סממן מזהה) רבי יוסף קארו שחי לפני כ 500 שנה כבר מביא את ההליכה בכיסוי ראש בהלכותיו (שו"ע אורח חיים ב,ו).
הציץ והמצנפת:
הציץ היה קשור אל המצנפת בפתיל תכלת והיה צריך להיות מכוון אל מול פניו. נראה לבאר את הקשר ביניהם בשלושה אופנים:
1 ידוע שמרכז המידע של המוח נמצא בחלק האחורי שלו, ואילו בקידמת המוח יכולות החישה והמחשבה. פתיל התכלת המחבר את השנים, מבטא את התנועה שצריכה להיות בין המחשבות לבין הזכרון שלנו, להעזר בידע שצברנו בעבר כשאנו חושבים ובוחנים דבר מה מחד, ומאידך להטעין למלא את המצברים של הידע שלנו על ידי מחשבותינו.
2 ראינו למעלה בדברי מי השילוח שהמצנפת כנגד ללמוד והציץ כנגד ללמד,פתיל התכלת מבטא את החיבור בין הקבלה לבין הנתינה של התורה. לימוד התורה שלנו שזור עם ההוראה שלה לאחרים.
3 אומר מי השילוח שהציץ רומז על הכהן הגדול שהוא דבק בה' יתברך כמצווה עליו ולכן כתוב על הציץ קודש לה', היינו בעומק מחשבתו היה תמיד "דע את אלוהי אביך". נמצא שהשילוב של שניהם מכוון את ההכנעה שמבטאת המצנפת,שתהיה כלפי שמים בלבד ע"י הציץ. יש בזה גם איזון של אהבה ויראה כלפי ה',כי הציץ מבטא את האהבה לה' והמצנפת את היראה ממנו. פתיל התכלת ממתיק את הדינים ויוצר איזונים בין השנים.
לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד־יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר׃
וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל־מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי יְ-הוָה יִקֳּבֶנּוּ׃
וְהָיִיתְ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד־יְ-הוָה וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף־אֱ-לֹהָיִךְ׃(ישעיה סב,א-ג)
שבת שלום בעז מלט.
053-525-3443 |
מייל: serge@hermesh.co.il |
פוגל סרז' |