בס"ד לפרשת שופטים התשפ"א
בפרשת שופטים מובא שהכוהנים והלויים אין להם חלק ונחלה עם ישראל, ה' הוא נחלתם, כנגד זה שאין הם מקבלים נחלה בארץ התורה מגדירה את מתנות הכהונה שצריכים ישראל לתת לכהנים.
לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְ-הוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְ-הוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ. וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה.
למה נבחרו דוקא הזרוע הלחיים והקיבה להינתן כמתנות הכהונה? מדוע בכלל נכנסה פרשיית מתנות הכהונה לפרשת שופטים, העוסקת ככלל בענייני משפט האומה?
מובא במדרש: הזרוע והלחיים והקיבה. מבני מה זכו כהנים לשלשה מתנות הללו, בשביל מעשה פנחס, זרוע בעד ויקח רומח בידו (במדבר כה ז). לחיים על שם ויתפלל ותעצר המגפה (שם שם ח'). הקיבה בעד האשה אל קובתה (שם):
לדברי המדרש פנחס זיכה את כל הכהנים במתנות אלו, מדוע מעשה שלו מזכה את כל הכהנים לכל הדורות במתנות אלו?
נראה שמתנות הכהונה אינם רק "פיצוי" על שהכוהנים לא קבלו נחלה בארץ, הם גם "תשלום" על השירות שהם נותנים לאומה. בדרך כלל התועלת הצומחת לעם מהכוהנים סמויה מהעין, הם מקריבים עבורנו קורבנות בבית המקדש, מקטירים הקטורת, מדליקים הנרות, מברכים ומתפללים עלינו, כיצד פעולות אלו תורמות לנו, לא תמיד אנו קולטים, מעשהו של פנחס שעצר את המגפה מעם ישראל, חשף לעין האומה את התועלת הגדולה הבאה מהכוהנים. הכהנים כל הזמן בעבודתם במקדש היו מונעים מגפות מהאומה, מבטלים גזרות רעות, מרוממים את רוח האומה, מקרבים ביננו לבין הקב"ה. פנחס קם מתוך העדה, הפסוק מייחסו בן אלעזר בן אהרן הכהן, לומר לנו שהגן הכוהני שבו עמד לו להצליח במשימה. אותה דאגה ואהבה שהיתה לסבו ולאביו לעם, היתה גם זו שהניעה אותו. אמנם בתחילה לאחר מעשנו ביזוהו שאר השבטים שלא הבינו שהוא בעצם הציל אותם, אבל שבט לוי והכוהנים לא ביזוהו, הם הזדהו איתו, הם ידעו שאהבת ישראל הניעה אותו והם זכו בזרוע, לחיים וקיבה לקבל מכל ישראל השוחטים בהמותיהם.
הפרשה פותחת במצוה לשים שופטים ושוטרים בכל שערינו. אנו מבינים שהכוונה לשערי העיר, המדינה, השבטים. חכמינו אפילו לקחו את המצוה לשערי הגוף שלנו שצריכים שמירה, או לשערי הזמן שצריכים שמירה כמו ערב שבת או ראש השנה בו כולנו נשפטים. הפרשיה הזו העוסקת במתנות הכהנים והקישור של המתנות לפנחס הכהן, מורה שהכוהנים הם גם סוג של שופטים ושומרים העומדים בשער. בית המקדש הינו גם שער, שער השמים. פנחס במעשהו עסק בשמירה על האומה, מעשי הזנות שהתרחשו עם בנות מדין ומואב הביאו איתם קלקולים והרס לעם, לכן התרחשה מגפה, ופנחס עצר את הסחף הזה ובעקבות זאת גם המגפה נעצרה.
אבל למה דוקא חלקים אלו?, הכהנים הם בחינת הזרוע ,לחיים וקיבה של האומה. הם מקבלים חלקים אלו מהבהמות כי יש להם קשר מהותי לחלקים אלו. בכיוון זה מובא באיכה רבה א,כה : וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ. עַל כֹּהֲנֶיהָ, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר (דברים יח, ג): וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְחָיַיִם וְהַקֵּבָה.
אלא שצריך להבין מה מבטאים איברים אלו?
נראה שהזרוע מבטאת כוח לפעול, וגם זכות בדבר הנעשה, כמו הביטוי בתורה "כוחי ועוצם ידי" המבטא מחשבה שאני בזכות עצמי השגתי הדבר, ואומר משה : וזכרת כי השם הוא הנותן כוח לעשות חייל.
הלחיים כמו שמביא המדרש איכה דוקא מבטאים חלק מאוד רך ורגיש באישיות שלנו. אולי בא לומר שהכוהנים בזכות הרגישות ואכפתיות שלהם לעם ישראל מקבלים את הלחיים. המדרש שהבאתי למעלה בנוגע לפנחס מקשר את הלחיים לתפילה שהתפלל פנחס, בחזרה אלינו לכלל הכהנים, אפשר שהם מקבלים הלחיים בזכות היותם בעלי התפילה שלנו. ואפשר ששני ההסברים הללו משלימים האחד את השני, הרגישות של הכהנים לסבלם של ישראל המבוטאת בלחיים, היא הנותנת להם את הלשון להתפלל עלינו לפני ה'.
הקיבה תפקידה לעכל עיכול ראשוני של המזון. האם הכהנים מקבלים הקיבה כי המזון הרוחני(ובנסתר גם הגשמי) שאנו מקבלים עובר דרך בית המקדש והכוהנים, ואולי גם בא לומר לנו שלא נחשוב שאנו מאכילים הכהנים אלא הם בעבודת השם מביאים לנו המזון. בדומה לזה גם הזרוע שהם מקבלים מבטאת את חלקם שהוא בזכות ולא בחסד.
בכיוון דומה הלך הכלי יקר וכך הוא כותב: וטעם הזרוע והלחיים והקבה, קרוב לשמוע שהזרוע שכר נשיאת כפיו והלחיים שכר ברכת כהנים בפה, והקבה כי בזכותו ישלח ה' את הברכה שאוכל קמעא ומתברך במעיו.
המיוחד בהסבר הכלי יקר, הוא מדבר על תרומת הכהנים שמטיבים עמנו גם כיום בזמן שאין בית המקדש קיים עדין.
נכון לעכשיו משום מה מצוה זו היא בכלל המצוות ש"אין להם מזל", אף בית מטבחיים לא טורח לתת לכהנים את הזרוע הלחיים והקבה המגיעים להם, ואני תוהה מדוע בתחומים מסוימים אנו מקפידים ומהדרים אחר איזו חומרה או חשש רחוק, וכאן במצוה מפורשת מהתורה השייכת גם להיום, אין מקפידים לקיימה.
ברוכים תהיו בעז מלט
בפרשת שופטים מובא שהכוהנים והלויים אין להם חלק ונחלה עם ישראל, ה' הוא נחלתם, כנגד זה שאין הם מקבלים נחלה בארץ התורה מגדירה את מתנות הכהונה שצריכים ישראל לתת לכהנים.
לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְ-הוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְ-הוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ. וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה.
למה נבחרו דוקא הזרוע הלחיים והקיבה להינתן כמתנות הכהונה? מדוע בכלל נכנסה פרשיית מתנות הכהונה לפרשת שופטים, העוסקת ככלל בענייני משפט האומה?
מובא במדרש: הזרוע והלחיים והקיבה. מבני מה זכו כהנים לשלשה מתנות הללו, בשביל מעשה פנחס, זרוע בעד ויקח רומח בידו (במדבר כה ז). לחיים על שם ויתפלל ותעצר המגפה (שם שם ח'). הקיבה בעד האשה אל קובתה (שם):
לדברי המדרש פנחס זיכה את כל הכהנים במתנות אלו, מדוע מעשה שלו מזכה את כל הכהנים לכל הדורות במתנות אלו?
נראה שמתנות הכהונה אינם רק "פיצוי" על שהכוהנים לא קבלו נחלה בארץ, הם גם "תשלום" על השירות שהם נותנים לאומה. בדרך כלל התועלת הצומחת לעם מהכוהנים סמויה מהעין, הם מקריבים עבורנו קורבנות בבית המקדש, מקטירים הקטורת, מדליקים הנרות, מברכים ומתפללים עלינו, כיצד פעולות אלו תורמות לנו, לא תמיד אנו קולטים, מעשהו של פנחס שעצר את המגפה מעם ישראל, חשף לעין האומה את התועלת הגדולה הבאה מהכוהנים. הכהנים כל הזמן בעבודתם במקדש היו מונעים מגפות מהאומה, מבטלים גזרות רעות, מרוממים את רוח האומה, מקרבים ביננו לבין הקב"ה. פנחס קם מתוך העדה, הפסוק מייחסו בן אלעזר בן אהרן הכהן, לומר לנו שהגן הכוהני שבו עמד לו להצליח במשימה. אותה דאגה ואהבה שהיתה לסבו ולאביו לעם, היתה גם זו שהניעה אותו. אמנם בתחילה לאחר מעשנו ביזוהו שאר השבטים שלא הבינו שהוא בעצם הציל אותם, אבל שבט לוי והכוהנים לא ביזוהו, הם הזדהו איתו, הם ידעו שאהבת ישראל הניעה אותו והם זכו בזרוע, לחיים וקיבה לקבל מכל ישראל השוחטים בהמותיהם.
הפרשה פותחת במצוה לשים שופטים ושוטרים בכל שערינו. אנו מבינים שהכוונה לשערי העיר, המדינה, השבטים. חכמינו אפילו לקחו את המצוה לשערי הגוף שלנו שצריכים שמירה, או לשערי הזמן שצריכים שמירה כמו ערב שבת או ראש השנה בו כולנו נשפטים. הפרשיה הזו העוסקת במתנות הכהנים והקישור של המתנות לפנחס הכהן, מורה שהכוהנים הם גם סוג של שופטים ושומרים העומדים בשער. בית המקדש הינו גם שער, שער השמים. פנחס במעשהו עסק בשמירה על האומה, מעשי הזנות שהתרחשו עם בנות מדין ומואב הביאו איתם קלקולים והרס לעם, לכן התרחשה מגפה, ופנחס עצר את הסחף הזה ובעקבות זאת גם המגפה נעצרה.
אבל למה דוקא חלקים אלו?, הכהנים הם בחינת הזרוע ,לחיים וקיבה של האומה. הם מקבלים חלקים אלו מהבהמות כי יש להם קשר מהותי לחלקים אלו. בכיוון זה מובא באיכה רבה א,כה : וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ. עַל כֹּהֲנֶיהָ, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר (דברים יח, ג): וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְחָיַיִם וְהַקֵּבָה.
אלא שצריך להבין מה מבטאים איברים אלו?
נראה שהזרוע מבטאת כוח לפעול, וגם זכות בדבר הנעשה, כמו הביטוי בתורה "כוחי ועוצם ידי" המבטא מחשבה שאני בזכות עצמי השגתי הדבר, ואומר משה : וזכרת כי השם הוא הנותן כוח לעשות חייל.
הלחיים כמו שמביא המדרש איכה דוקא מבטאים חלק מאוד רך ורגיש באישיות שלנו. אולי בא לומר שהכוהנים בזכות הרגישות ואכפתיות שלהם לעם ישראל מקבלים את הלחיים. המדרש שהבאתי למעלה בנוגע לפנחס מקשר את הלחיים לתפילה שהתפלל פנחס, בחזרה אלינו לכלל הכהנים, אפשר שהם מקבלים הלחיים בזכות היותם בעלי התפילה שלנו. ואפשר ששני ההסברים הללו משלימים האחד את השני, הרגישות של הכהנים לסבלם של ישראל המבוטאת בלחיים, היא הנותנת להם את הלשון להתפלל עלינו לפני ה'.
הקיבה תפקידה לעכל עיכול ראשוני של המזון. האם הכהנים מקבלים הקיבה כי המזון הרוחני(ובנסתר גם הגשמי) שאנו מקבלים עובר דרך בית המקדש והכוהנים, ואולי גם בא לומר לנו שלא נחשוב שאנו מאכילים הכהנים אלא הם בעבודת השם מביאים לנו המזון. בדומה לזה גם הזרוע שהם מקבלים מבטאת את חלקם שהוא בזכות ולא בחסד.
בכיוון דומה הלך הכלי יקר וכך הוא כותב: וטעם הזרוע והלחיים והקבה, קרוב לשמוע שהזרוע שכר נשיאת כפיו והלחיים שכר ברכת כהנים בפה, והקבה כי בזכותו ישלח ה' את הברכה שאוכל קמעא ומתברך במעיו.
המיוחד בהסבר הכלי יקר, הוא מדבר על תרומת הכהנים שמטיבים עמנו גם כיום בזמן שאין בית המקדש קיים עדין.
נכון לעכשיו משום מה מצוה זו היא בכלל המצוות ש"אין להם מזל", אף בית מטבחיים לא טורח לתת לכהנים את הזרוע הלחיים והקבה המגיעים להם, ואני תוהה מדוע בתחומים מסוימים אנו מקפידים ומהדרים אחר איזו חומרה או חשש רחוק, וכאן במצוה מפורשת מהתורה השייכת גם להיום, אין מקפידים לקיימה.
ברוכים תהיו בעז מלט
בס"ד לפרשת שופטים התשפ"ב
מי יגיד את המילה האחרונה, זה נושא משמעותי,הן בארגונים שונים והן במערכות השלטון. בשלטון דיקטטורי זו לא שאלה,ברור מי שם אומר את המילה האחרונה,אבל זו גם בדיוק הבעיה, זכויות אדם נרמסות ללא יכולת עצירה ועל פי רוב גם חיי אדם בסיכון במדינות אלו. במדינות דמוקרטיות השאלה הזו כן נשאלת, ועדין לא נמצא הפתרון המושלם לשאלה זו. גם במדינת ישראל הנושא לא פתור לא במוסדות המדינה וגם לא במבנה והתנהלות המפלגות השונות,ויש ויכוחים סביבו. כיום בארץ הבג"ץ ניכס לעצמו את הזכות לומר את המילה האחרונה, איזה חוקים שהכנסת חוקקה יתקבלו ואיזה לא, וישנה התרעמות גדולה כנגד זה.
מה אומרת התורה בנושא זה?
מצד אחד, חוקי התורה עומדים מעל הכל, הכל כפופים אליהם. הסנהדרין יכולה לדון את כולם. יכולה לבטל החלטות של המלך אם הן סותרות הלכה מהלכות התורה. גם עצם מינוי המלך צריך לקבל את הסכמתם של הסנהדרין.
מצד שני המלך ( או כיום הממשלה) עומד מעל הכל, הוא יכול לחוקק חוקים אזרחיים, יכול לגייס חיילים לצבא,יכול לחייב את האזרחים לשלם מיסים, יכול להלאים נכסים (תמורת פיצוי הולם לנפגעים), גם חברי הסנהדרין עצמם כפופים להחלטותיו . הצבא ,המשטרה ושאר הגופים המבצעים כפופים אליו. יכול אפילו לדון דיני נפשות שלא על פי כללי המשפט התורי(כגון החלטה על פי עד אחד בלבד או הודאה עצמית או בלי התראה וכדו') במצבים מסוימים (רמב"ם הל' מלכים ג,ה. הל' רוצח ב,ד. הל' סנהדרין יח,ו). וכן הוא יכול לדון מי שמורד במלכותו והעונש המירבי המותר הוא מוות(רמב"ם הל' מלכים ג,ח-ט). וכאן מונחת אולי התשובה לשאלה קשה, כיצד יתכן ששמואל הנביא פחד משאול המלך שיהרגנו. והשאלה קשה כי הלא שמואל הנביא הוא שמשח את שאול למלך, והוא קיבל הוראה חדשה מאת השם למשוח למלך את דוד בן ישי, וכיצד יתכן שמי ששקול היה כנגד משה ואהרן וקיבל הוראה מאת השם יתברך יפחד משאול המלך? ונראה שבזמן הביניים עד משיחת דוד בפועל,אם היה שאול המלך עוצר את שמואל היה יכול לדונו למיתה על פי כללי התורה, לכן הוא פחד.
מצד שלישי הנביא עומד מעל הכל,הוא זה שזכותו לומר את המילה האחרונה. כוחו של הנביא לבטל כל חוק של המלך וכל הוראה או הלכה של התורה בהוראת שעה, מלבד מצוה אחת בתורה שאין רשות לנביא לבטלה-איסור ע"ז.
מה למדנו מכאן? מי גובר על מי? מערכת איזונים זו מזכירה לי את משחק אבן נייר ומספריים. האבן שוברת את המספרים, אבל הנייר עוטף את האבן, והמספריים גוזרים את הנייר. אמנם הנביא עומד מצד מה מעל כל השאר, וזה מאפשר לקודקוד עולם להתערב במקרים יוצאי דופן בנעשה כאן ולתת הנחיה שונה מהרגיל. אבל הנביא ללא קבלת נבואה מאת השם,אין דינו שונה מכל חכם אחר, וגם הוא כפוף לסנהדרין שזכותה לדון אותו ככלל ובפרט לבדוק שאכן נביא אמת הוא. והיא גם זכאית מהתורה לדון את המלך בכל הנוגע למשפט התורה, וזכאית לבטל כאמור החלטות שלו אבל רק בתנאי שהן נוגדות את התורה. והמלך? כמעט שאיננו מוגבל בכלום אם התמנה על פי נביא ,העם קבלוהו עליהם ואיננו סותר את מצוות התורה.
הסטורית עם ישראל נפל על פי רוב בשל המלכים שלא קבלו עליהם את הגבלות הנביאים והחכמים, נביאים נרדפו על ידי המלכים אפילו עד כדי הוצאה להורג, חכמי הסנהדרין הוצאו להורג כשהמלך זיהה בהם סיכון למלכותו ומערכת האיזונים לא עבדה כמתוכנן. כיוון שהמלך הוא בעל העוצמה, בעל השליטה ברשויות המבצעות, אם הוא לא מספיק צדיק הוא פורק מעליו עול החכמים והנביאים.
המלך הינו בעל הסיכון הכי גדול אבל מצד שני גם הפוטנציאל הכי גדול. מבאר זאת מי השילוח שהמלך בזה שתקנות וחוקים שהוא מתקן מחייבים את כולם "כל היוצא מפיו הם דברי אלוהים"(מי השילוח ב,פרשת שופטים). צריך לומר שהוא מדבר על המלך האידיאלי.
בהמשך לדברים נראה שנציגות השם בעולם עברה כמה שלבים במהלך ההיסטוריה, מאז משה רבינו ועד סוף עידן הנבואה, היו הנביאים אומרים את המילה האחרונה. מאז היה הסנהדרין/בית הדין אומר את המילה האחרונה. השלב הבא יהיה מלך המשיח. זה שצריך לקבל הן את הסכמת הנבואה והסכמת הסנהדרין, כשיגיע הוא יהיה זה שאומר את המילה האחרונה, כי תהיה לו הענוה להקשיב לחכמים ולנביאים. כך יוכל להשלים את תיקון העולם.
בנוגע להתנהלות מדינת ישראל כיום, מחד אני מזדהה עם המתנגדים לשלטון הבג"ץ על הכנסת, כי לא מתקבל על הדעת שאנשים שלא נבחרו על ידי הציבור, ישליטו את התפיסה הפוליטית שלהם על החלטות נבחרי הציבור ויחליטו איזה חוק בגי"ץ ואיזה לא. מצד שני גם על פי המודל של התורה יש מקום לגוף שתפקידו לבחון את החלטות הכנסת וקבילותם בהתאם לתורת השם, לערכי הנצח.
גם בתוכנו אנו נערכת אותה מלחמה פנימית,מי יגיד את המילה האחרונה, האתגר הגדול שלנו שהנפש שהיא המקבילה למלך במדינה, תהיה לה הענוה להקשיב לעצות השכל=החכמים, להנחיית הנשמה=דבר הנביא. כשזה יקרה זו תהיה הגאולה הפרטית שלנו.
מי יגיד את המילה האחרונה, זה נושא משמעותי,הן בארגונים שונים והן במערכות השלטון. בשלטון דיקטטורי זו לא שאלה,ברור מי שם אומר את המילה האחרונה,אבל זו גם בדיוק הבעיה, זכויות אדם נרמסות ללא יכולת עצירה ועל פי רוב גם חיי אדם בסיכון במדינות אלו. במדינות דמוקרטיות השאלה הזו כן נשאלת, ועדין לא נמצא הפתרון המושלם לשאלה זו. גם במדינת ישראל הנושא לא פתור לא במוסדות המדינה וגם לא במבנה והתנהלות המפלגות השונות,ויש ויכוחים סביבו. כיום בארץ הבג"ץ ניכס לעצמו את הזכות לומר את המילה האחרונה, איזה חוקים שהכנסת חוקקה יתקבלו ואיזה לא, וישנה התרעמות גדולה כנגד זה.
מה אומרת התורה בנושא זה?
מצד אחד, חוקי התורה עומדים מעל הכל, הכל כפופים אליהם. הסנהדרין יכולה לדון את כולם. יכולה לבטל החלטות של המלך אם הן סותרות הלכה מהלכות התורה. גם עצם מינוי המלך צריך לקבל את הסכמתם של הסנהדרין.
מצד שני המלך ( או כיום הממשלה) עומד מעל הכל, הוא יכול לחוקק חוקים אזרחיים, יכול לגייס חיילים לצבא,יכול לחייב את האזרחים לשלם מיסים, יכול להלאים נכסים (תמורת פיצוי הולם לנפגעים), גם חברי הסנהדרין עצמם כפופים להחלטותיו . הצבא ,המשטרה ושאר הגופים המבצעים כפופים אליו. יכול אפילו לדון דיני נפשות שלא על פי כללי המשפט התורי(כגון החלטה על פי עד אחד בלבד או הודאה עצמית או בלי התראה וכדו') במצבים מסוימים (רמב"ם הל' מלכים ג,ה. הל' רוצח ב,ד. הל' סנהדרין יח,ו). וכן הוא יכול לדון מי שמורד במלכותו והעונש המירבי המותר הוא מוות(רמב"ם הל' מלכים ג,ח-ט). וכאן מונחת אולי התשובה לשאלה קשה, כיצד יתכן ששמואל הנביא פחד משאול המלך שיהרגנו. והשאלה קשה כי הלא שמואל הנביא הוא שמשח את שאול למלך, והוא קיבל הוראה חדשה מאת השם למשוח למלך את דוד בן ישי, וכיצד יתכן שמי ששקול היה כנגד משה ואהרן וקיבל הוראה מאת השם יתברך יפחד משאול המלך? ונראה שבזמן הביניים עד משיחת דוד בפועל,אם היה שאול המלך עוצר את שמואל היה יכול לדונו למיתה על פי כללי התורה, לכן הוא פחד.
מצד שלישי הנביא עומד מעל הכל,הוא זה שזכותו לומר את המילה האחרונה. כוחו של הנביא לבטל כל חוק של המלך וכל הוראה או הלכה של התורה בהוראת שעה, מלבד מצוה אחת בתורה שאין רשות לנביא לבטלה-איסור ע"ז.
מה למדנו מכאן? מי גובר על מי? מערכת איזונים זו מזכירה לי את משחק אבן נייר ומספריים. האבן שוברת את המספרים, אבל הנייר עוטף את האבן, והמספריים גוזרים את הנייר. אמנם הנביא עומד מצד מה מעל כל השאר, וזה מאפשר לקודקוד עולם להתערב במקרים יוצאי דופן בנעשה כאן ולתת הנחיה שונה מהרגיל. אבל הנביא ללא קבלת נבואה מאת השם,אין דינו שונה מכל חכם אחר, וגם הוא כפוף לסנהדרין שזכותה לדון אותו ככלל ובפרט לבדוק שאכן נביא אמת הוא. והיא גם זכאית מהתורה לדון את המלך בכל הנוגע למשפט התורה, וזכאית לבטל כאמור החלטות שלו אבל רק בתנאי שהן נוגדות את התורה. והמלך? כמעט שאיננו מוגבל בכלום אם התמנה על פי נביא ,העם קבלוהו עליהם ואיננו סותר את מצוות התורה.
הסטורית עם ישראל נפל על פי רוב בשל המלכים שלא קבלו עליהם את הגבלות הנביאים והחכמים, נביאים נרדפו על ידי המלכים אפילו עד כדי הוצאה להורג, חכמי הסנהדרין הוצאו להורג כשהמלך זיהה בהם סיכון למלכותו ומערכת האיזונים לא עבדה כמתוכנן. כיוון שהמלך הוא בעל העוצמה, בעל השליטה ברשויות המבצעות, אם הוא לא מספיק צדיק הוא פורק מעליו עול החכמים והנביאים.
המלך הינו בעל הסיכון הכי גדול אבל מצד שני גם הפוטנציאל הכי גדול. מבאר זאת מי השילוח שהמלך בזה שתקנות וחוקים שהוא מתקן מחייבים את כולם "כל היוצא מפיו הם דברי אלוהים"(מי השילוח ב,פרשת שופטים). צריך לומר שהוא מדבר על המלך האידיאלי.
בהמשך לדברים נראה שנציגות השם בעולם עברה כמה שלבים במהלך ההיסטוריה, מאז משה רבינו ועד סוף עידן הנבואה, היו הנביאים אומרים את המילה האחרונה. מאז היה הסנהדרין/בית הדין אומר את המילה האחרונה. השלב הבא יהיה מלך המשיח. זה שצריך לקבל הן את הסכמת הנבואה והסכמת הסנהדרין, כשיגיע הוא יהיה זה שאומר את המילה האחרונה, כי תהיה לו הענוה להקשיב לחכמים ולנביאים. כך יוכל להשלים את תיקון העולם.
בנוגע להתנהלות מדינת ישראל כיום, מחד אני מזדהה עם המתנגדים לשלטון הבג"ץ על הכנסת, כי לא מתקבל על הדעת שאנשים שלא נבחרו על ידי הציבור, ישליטו את התפיסה הפוליטית שלהם על החלטות נבחרי הציבור ויחליטו איזה חוק בגי"ץ ואיזה לא. מצד שני גם על פי המודל של התורה יש מקום לגוף שתפקידו לבחון את החלטות הכנסת וקבילותם בהתאם לתורת השם, לערכי הנצח.
גם בתוכנו אנו נערכת אותה מלחמה פנימית,מי יגיד את המילה האחרונה, האתגר הגדול שלנו שהנפש שהיא המקבילה למלך במדינה, תהיה לה הענוה להקשיב לעצות השכל=החכמים, להנחיית הנשמה=דבר הנביא. כשזה יקרה זו תהיה הגאולה הפרטית שלנו.
בס"ד לפרשת שופטים התשפ"ג
בדיני המלך המובאים בפרשה מובא בין השאר הציווי "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל־סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם"
אומרים חז"ל שהתורה מצוה את המלך שיהיו לו שני ספרי תורה, וכך אומרת הגמרא "מה אני מקיים את משנה התורה הזאת לשתי תורות אחת שיוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד"(סנהדרין כב)
למה המלך לא יכול להשתמש בספר תורה אחד? ומה בא הכתוב לומר בסוף הפסוק "מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם"?
מבאר הרב קוק שאמנם שני הספרים הינם זהים, אבל ספר אחד בא לכוון את מעשיו של המלך בתור אדם פרטי כמו כל אחד אחר והספר השני שממנו שואבים את רוח ישראל סבא בחיים הציבוריים של ישראל.(מאמרי הראיה 385)
לימוד התנ"ך מראה לנו כמה סכנה יש בתפקיד המלוכה,כמה מלכים בישראל שנפלו ונכשלו בהנהגת האומה. הכוח והשררה עלולים להעביר את המלך בנקל על דעת קונו, לכן הוא צריך לשאת על זרועו ספר תורה. בנוסף מופיעה בתורה הדרכה שונה להנהגת הציבור מהנהגת היחיד ועל המלך ללמוד אותה.
מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם-הכתוב מלמד אותנו שהמלך צריך לדקדק בכתיבת ספר התורה שלא יהיו בו טעויות. כותב הרמב"ם "וּמַגִּיהִין אוֹתוֹ מִסֵּפֶר הָעֲזָרָה עַל פִּי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל"(הלכות תפילין מזוזה וס"ת ז,ב) ולמה כל כך חשוב לדקדק בכתיבתו? מבאר הנצי"ב שהמטרה שתהיה בו בספר התורה הזה קדושה יתרה.
ויש מפרשים שבארו שהמטרה איננה רק בדיוק כתיבת הספר אלא התורה רוצה שהמלך יוועץ וילמד מחכמי הסנהדרין את הלכות הציבור. חז"ל מציינים לשבח את דוד המלך שהיה נועץ בסנהדרין לפני כל יציאה שלו למלחמה. וכך כותב יש"ר על התורה "כוונת הכתוב שחייב המלך לילך אל הכהנים הלוים בעלי הקבלה הנאמנה, ומהם ילמד הדרכים הנפלאים שנמסרו פה אל פה לחכמי לב ולא נתפרשו בתורה, כי לא יתכן לצוות עליהם להמון מבני אדם, לפי שאין בכח כל הנפשות להגיע אל תכלית השלמות באלו הדרכים, ורק נכללו בצווי והלכת בדרכיו, אבל המלך שהוא איש אשר רוח בו צריך ללמוד מפי הכהנים יותר ממה שכתוב בתורה גם סתרי הדברים הראוים להנהגת המלכים ודרכי הנגיד בעם, ולכן מצוה לו לכתוב פירוש התורה הזאת ודברי הקבלה מלפני הכהנים הלוים על ספר התורה שבכתב"
על דרך הרמז, המלך רומז לספירת המלכות. יש לה דבר מיוחד שונה משאר הספירות בהיותה הספירה העשירית. כלפי כל הספירות שמעליה היא בהתבטלות, בקבלה. לעומת זאת כלפי העולם שמתחתיה היא נהיית הכתר, המשפיעה ומחייה אותו. בדומה לזה יש לו למלך שני ספרי תורה. אחד פנימי המבטא את הענוה שצריכה להיות לו להקשיב לדבר השם על ידי הכהנים,החכמים והנביאים. ואחד שאיתו הוא יוצא לכל מקום. המבטא הנהגה של כבוד מלכים דהינו כבוד האומה וטובתה.
גם השולחן העומד בבית המקדש, הרומז למלך, יש בו שתי בחינות אלו. בסיס שלם וגובה שבור. הבסיס העומד על הקרקע מידותיו שלמות רומז להנהגת המלך כלפי העם שצריכה להיות בשלמות. ואילו גובהו של השולחן אמה וחצי, רומז למידת הענוה שצריכה להיות למלך כלפי שמים.
בדרך אחרת, המלך רומז למלכו של עולם. שתי התורות שיש לו רומזות לשתי הנהגות שהוא מנהיג את העולם, הנהגה שהוא נמצא בארמונו. או אז הרוצה לפגוש את המלך צריך לעבור כמה מחסומים שערים והכנות.. אבל יש לה גם תועלת מסוימת,אנחנו פחות חשופים לביקורת מצד המלך במצב הזה. ויש הנהגה שהמלך יוצא אל העם,"המלך בשדה". זו הזדמנות פז שלנו לפגוש אותו,לחוש את קרבתו ואהבתו אלינו, ולדבר איתו. אבל יש גם סכנה בזה, כי אנחנו יותר חשופים,המלך רואה אותנו כמו שאנחנו.
אנו עכשיו בפתחו של חודש אלול,החודש בו המלך יוצא לשדה, בו אפשר בקלות רבה יותר לפגוש את המלך, אנו כבר חשים את הרוחניות המרחפת באוויר, והאתגר שלנו לא לפספס את ההזדמנות. כשאנו חשים את "לך אמר ליבי בקשו פני" עלינו להגיב "את פניך ה' אבקש".
בחזרה למלך בשר ודם, האתגר הגדול של הדור שלנו הינו להצמיח את המלכות המתוקנת, תקון כל העולם כולו תלוי בזה, כי השם נתן לנו להיות שותפים בתיקון העולם, חיי יחידים המתנהלים על פי התורה זה נפלא אבל לא יתקן את העולם, אבל חיי אומה מתוקנים זה כבר סיפור אחר, זה ישמש דוגמא ומופת לכל העולם.
נביא-חכם-מלך:
בתקופת בית ראשון נושאי דבר ה' הראשיים היו הנביאים. פעמים שהמלך הקשיב להם ופעמים רבות שלא. בבית שני והילך כשפסקה הנבואה, ההנהגה הרוחנית עברה לחכמים, הם היו נושאי דבר השם. גם אז פעמים שהמלכים הקשיבו להם ופעמים רבות לא. בגאולה הנוכחית שאנו חווים ושותפים בה, נושא דבר השם יהיה המלך,מלך המשיח. כל התיקונים שעברנו במשך הדורות הכשירו אותנו ולימדו אותנו לבקש מלכות אחרת. מלך שחכמי הסנהדרין יכתבו לו את ספר התורה שלו, וידריכו אותו בהנהגת הציבור. מלך שכל רצונו יהיה להמליך את ה' למלך על כל הארץ. הוא לא ירבה לו נשים ותענוגות, לא ירבה לו סוסים,מרכבות וטייסות, לא ירבה לו כסף וזהב ושאר מטבעות, רק יפעל להנהיג את האומה וכל העולם כולו בצדק וברחמים כפי רצון ה' יתברך.
בדיני המלך המובאים בפרשה מובא בין השאר הציווי "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל־סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם"
אומרים חז"ל שהתורה מצוה את המלך שיהיו לו שני ספרי תורה, וכך אומרת הגמרא "מה אני מקיים את משנה התורה הזאת לשתי תורות אחת שיוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד"(סנהדרין כב)
למה המלך לא יכול להשתמש בספר תורה אחד? ומה בא הכתוב לומר בסוף הפסוק "מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם"?
מבאר הרב קוק שאמנם שני הספרים הינם זהים, אבל ספר אחד בא לכוון את מעשיו של המלך בתור אדם פרטי כמו כל אחד אחר והספר השני שממנו שואבים את רוח ישראל סבא בחיים הציבוריים של ישראל.(מאמרי הראיה 385)
לימוד התנ"ך מראה לנו כמה סכנה יש בתפקיד המלוכה,כמה מלכים בישראל שנפלו ונכשלו בהנהגת האומה. הכוח והשררה עלולים להעביר את המלך בנקל על דעת קונו, לכן הוא צריך לשאת על זרועו ספר תורה. בנוסף מופיעה בתורה הדרכה שונה להנהגת הציבור מהנהגת היחיד ועל המלך ללמוד אותה.
מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם-הכתוב מלמד אותנו שהמלך צריך לדקדק בכתיבת ספר התורה שלא יהיו בו טעויות. כותב הרמב"ם "וּמַגִּיהִין אוֹתוֹ מִסֵּפֶר הָעֲזָרָה עַל פִּי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל"(הלכות תפילין מזוזה וס"ת ז,ב) ולמה כל כך חשוב לדקדק בכתיבתו? מבאר הנצי"ב שהמטרה שתהיה בו בספר התורה הזה קדושה יתרה.
ויש מפרשים שבארו שהמטרה איננה רק בדיוק כתיבת הספר אלא התורה רוצה שהמלך יוועץ וילמד מחכמי הסנהדרין את הלכות הציבור. חז"ל מציינים לשבח את דוד המלך שהיה נועץ בסנהדרין לפני כל יציאה שלו למלחמה. וכך כותב יש"ר על התורה "כוונת הכתוב שחייב המלך לילך אל הכהנים הלוים בעלי הקבלה הנאמנה, ומהם ילמד הדרכים הנפלאים שנמסרו פה אל פה לחכמי לב ולא נתפרשו בתורה, כי לא יתכן לצוות עליהם להמון מבני אדם, לפי שאין בכח כל הנפשות להגיע אל תכלית השלמות באלו הדרכים, ורק נכללו בצווי והלכת בדרכיו, אבל המלך שהוא איש אשר רוח בו צריך ללמוד מפי הכהנים יותר ממה שכתוב בתורה גם סתרי הדברים הראוים להנהגת המלכים ודרכי הנגיד בעם, ולכן מצוה לו לכתוב פירוש התורה הזאת ודברי הקבלה מלפני הכהנים הלוים על ספר התורה שבכתב"
על דרך הרמז, המלך רומז לספירת המלכות. יש לה דבר מיוחד שונה משאר הספירות בהיותה הספירה העשירית. כלפי כל הספירות שמעליה היא בהתבטלות, בקבלה. לעומת זאת כלפי העולם שמתחתיה היא נהיית הכתר, המשפיעה ומחייה אותו. בדומה לזה יש לו למלך שני ספרי תורה. אחד פנימי המבטא את הענוה שצריכה להיות לו להקשיב לדבר השם על ידי הכהנים,החכמים והנביאים. ואחד שאיתו הוא יוצא לכל מקום. המבטא הנהגה של כבוד מלכים דהינו כבוד האומה וטובתה.
גם השולחן העומד בבית המקדש, הרומז למלך, יש בו שתי בחינות אלו. בסיס שלם וגובה שבור. הבסיס העומד על הקרקע מידותיו שלמות רומז להנהגת המלך כלפי העם שצריכה להיות בשלמות. ואילו גובהו של השולחן אמה וחצי, רומז למידת הענוה שצריכה להיות למלך כלפי שמים.
בדרך אחרת, המלך רומז למלכו של עולם. שתי התורות שיש לו רומזות לשתי הנהגות שהוא מנהיג את העולם, הנהגה שהוא נמצא בארמונו. או אז הרוצה לפגוש את המלך צריך לעבור כמה מחסומים שערים והכנות.. אבל יש לה גם תועלת מסוימת,אנחנו פחות חשופים לביקורת מצד המלך במצב הזה. ויש הנהגה שהמלך יוצא אל העם,"המלך בשדה". זו הזדמנות פז שלנו לפגוש אותו,לחוש את קרבתו ואהבתו אלינו, ולדבר איתו. אבל יש גם סכנה בזה, כי אנחנו יותר חשופים,המלך רואה אותנו כמו שאנחנו.
אנו עכשיו בפתחו של חודש אלול,החודש בו המלך יוצא לשדה, בו אפשר בקלות רבה יותר לפגוש את המלך, אנו כבר חשים את הרוחניות המרחפת באוויר, והאתגר שלנו לא לפספס את ההזדמנות. כשאנו חשים את "לך אמר ליבי בקשו פני" עלינו להגיב "את פניך ה' אבקש".
בחזרה למלך בשר ודם, האתגר הגדול של הדור שלנו הינו להצמיח את המלכות המתוקנת, תקון כל העולם כולו תלוי בזה, כי השם נתן לנו להיות שותפים בתיקון העולם, חיי יחידים המתנהלים על פי התורה זה נפלא אבל לא יתקן את העולם, אבל חיי אומה מתוקנים זה כבר סיפור אחר, זה ישמש דוגמא ומופת לכל העולם.
נביא-חכם-מלך:
בתקופת בית ראשון נושאי דבר ה' הראשיים היו הנביאים. פעמים שהמלך הקשיב להם ופעמים רבות שלא. בבית שני והילך כשפסקה הנבואה, ההנהגה הרוחנית עברה לחכמים, הם היו נושאי דבר השם. גם אז פעמים שהמלכים הקשיבו להם ופעמים רבות לא. בגאולה הנוכחית שאנו חווים ושותפים בה, נושא דבר השם יהיה המלך,מלך המשיח. כל התיקונים שעברנו במשך הדורות הכשירו אותנו ולימדו אותנו לבקש מלכות אחרת. מלך שחכמי הסנהדרין יכתבו לו את ספר התורה שלו, וידריכו אותו בהנהגת הציבור. מלך שכל רצונו יהיה להמליך את ה' למלך על כל הארץ. הוא לא ירבה לו נשים ותענוגות, לא ירבה לו סוסים,מרכבות וטייסות, לא ירבה לו כסף וזהב ושאר מטבעות, רק יפעל להנהיג את האומה וכל העולם כולו בצדק וברחמים כפי רצון ה' יתברך.
בס"ד לפרשת שופטים התשפ"ד
בתחילת הפרשה מופיע ציווי מיוחד
לֹא־תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כׇּל־עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה־לָּךְ׃ (דברים טז,כא)
דהיינו יש איסור נטיעת עצים ליד המזבח בבית המקדש.
עובדי האלילים הקדמונים נהגו לטעת עצים תמירים וחסונים ליד מזבחותיהם ובתי תיפלתם, באה התורה להרחיק אותנו מן העבירה, ואוסרת נטיעה זו אפילו לשם שמים. או שמא יבואו לעובדו ממש כמנהג הגוים (רשב"ם). או בגלל עצם הדמיון לעובדי כוכבים, גם אם זה רק ליצור פאר והדר (רמב"ן)
רעיון זה של יצירת פאר חיצוני סביב מקום העבודה היה נפוץ אצל הגויים, ולכן אף הם קובעים את מקדשיהם על ההרים הרמים. היות וזה מתאים לאלהים מעשי ידי אדם, וכדרכם של בני האדם המנסים ליפות את מעשיהם. לא כן היא עבודת השם, ולכן מקום מקדשנו דוקא בין כתפיו שכן ולא בראש ההרים הרמים.
צריך לדעת כי זה נאמר רק ביחס למה שסובב את העבודה, כמו המיקום או הסביבה, אך בית ה' עצמו הרי הוא לא פחות משאר מצוות, שנאמר זה א-לי ואנוהו, ומצוה עלינו לבנות בית מפואר כפי יכולתנו, וכך כותב הרמב"ם: וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְחַזֵּק אֶת הַבִּנְיָן וּלְהַגְבִּיהוֹ כְּפִי כֹּחַ הַצִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ט ט) "וּלְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ". וּמְפָאֲרִין אוֹתוֹ וּמְיַפִּין כְּפִי כֹּחָן אִם יְכוֹלִין לָטוּחַ אוֹתוֹ בְּזָהָב וּלְהַגְדִּיל בְּמַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה מִצְוָה: (הל' בית הבחירה א,י"א)
והתורה מרחיבה את האיסור לכל סוגי העץ "לֹא־תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כׇּל־עֵץ" וכך כותב הרמב"ם : וְאֵין בּוֹנִין בּוֹ עֵץ בּוֹלֵט כְּלָל אֶלָּא אוֹ בַּאֲבָנִים אוֹ בִּלְבֵנִים וְסִיד. וְאֵין עוֹשִׂין אַכְסַדְרוֹת שֶׁל עֵץ בְּכָל הָעֲזָרָה אֶלָּא שֶׁל אֲבָנִים אוֹ לְבֵנִים:(הלכות בית הבחירה א,ט)(אכסדרה הינה סוכת עצים-פרגולה)
הראב"ד שואל על הרמב"ם הלא בשמחת בית השואבה היו בונים גזוזטראות סביב העזרה וכן עזרת כהן גדול של עץ היתה? ענו על כך כמה תשובות: א. מה שהרמב"ם כתב שאסור לבנות בעץ- דוקא בעזרה שהיא עזרת ישראל וכהנים, ובשאר חלקי הר הבית מותרת בניה בעץ או נטיעת עצים. ב. את הגזוזטראות בנו בניית ארעי לימי חג הסוכות וזה לא נאסר. ג. מה שנאסר זה עצים או אכסדראות המשמשים לצל לשוהים מתחתם ואילו הגזוזטראות שבנו בימי החג שימשו לשבת או לעמוד עליהם וזה לא נאסר.
המהר"ל מפראג מאיר את העניין "טעם האיסור דהוא כמו שתוף דבר אל דבר, שהרי ראוי להיות המזבח במיוחד, כדי להורות על מי שנבנה לו המזבח הוא מיוחד. ומי שנוטע אצלו אילן, או בית, הרי הוא משתף עמו דבר". המהר"ל מביא ראיה לדבריו מדרשת חז"ל. חז"ל דרשו את הסמיכות של דין אשרה לדיני מינוי הדיינים ואמרו הממנה דיין שאינו הגון כאילו נטע אשירה אצל המזבח. למדנו שהעזרה צריכה להיות נקיה מעצים כדי לא לערבב ישות כלשהי בבית השם. ונראה שטעם האיסור דוקא באכסדרה או עץ חי שהם עשוים לצל, לחסות בצילם. לימדה אותנו התורה שאסור לחסות תחת עצים ליד המזבח.
מה אנו לומדים מדין זה לעבודת השם שלנו?
מבאר מי השילוח:
"הענין בזה אף שנצטוה האדם שיהיה כפוף תחת תלמיד חכם כמבואר לעיל בעובדא דר"ג ור"י זהו רק בד"ת, אבל בתפלה אסור להיות כפוף תחת שום גוון כי מזבח הוא מקום תפילה ועבודה, וזה שנאמר בגמ' (ברכות כ"ז:) אסור לאדם שיתפלל אחורי רבו, היינו שלא יתפלל לשום גוון, כגון שיתפלל להש"י שיושיע אותו שיהיה גדול בתורה כרבו וזה אסור, כי בתפלה צריך להבין כי הוא מתפלל להש"י מקור הישועה שיכול להושיע אותו בלי גבול ומיצר,.."
נראה לדייק בדברי קודשו, שבתפילה אנו צריכים להיות בהתבטלות ובפניה רק להשי"ת ולא לשום דבר זולתו. ובעצם גם הבקשה שאנו מבקשים מאת ה' צריך לשים לב בתפילה שלא לצמצם אותה לאופן מסוים או גבול כלשהו, אלא הרחב פיך ואמלאהו.
עוד יש לומר, שעובדי הע"ז היו נוטעים אשרות בבתי תיפלתם כדי לחסות בצילם וכדי להרוויח איזו תועלת והנאה אישית מאותה עבודה, הם יצרו אידאות בשירות האדם. לא כן עבודת הבורא יתברך, מהותה של עבודת השם איננה למלא את מבוקשנו ולהפיק תועלת והנאה מעבודת השם, אלא מימוש השתוקקות הנשמה לקרבת השם והשואת הרצון שלנו לרצונו יתברך. גם הבקשות הגשמיות שלנו מאת השם הינן כדי שנוכל לחיות מלאים ושלמים כפי רצון השם.
וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת־יְ-הוָה כִּי־כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד־גְּדוֹלָם נְאֻם־יְ-הוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר־עוֹד׃(ירמיהו לא,לד)
בתחילת הפרשה מופיע ציווי מיוחד
לֹא־תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כׇּל־עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה־לָּךְ׃ (דברים טז,כא)
דהיינו יש איסור נטיעת עצים ליד המזבח בבית המקדש.
עובדי האלילים הקדמונים נהגו לטעת עצים תמירים וחסונים ליד מזבחותיהם ובתי תיפלתם, באה התורה להרחיק אותנו מן העבירה, ואוסרת נטיעה זו אפילו לשם שמים. או שמא יבואו לעובדו ממש כמנהג הגוים (רשב"ם). או בגלל עצם הדמיון לעובדי כוכבים, גם אם זה רק ליצור פאר והדר (רמב"ן)
רעיון זה של יצירת פאר חיצוני סביב מקום העבודה היה נפוץ אצל הגויים, ולכן אף הם קובעים את מקדשיהם על ההרים הרמים. היות וזה מתאים לאלהים מעשי ידי אדם, וכדרכם של בני האדם המנסים ליפות את מעשיהם. לא כן היא עבודת השם, ולכן מקום מקדשנו דוקא בין כתפיו שכן ולא בראש ההרים הרמים.
צריך לדעת כי זה נאמר רק ביחס למה שסובב את העבודה, כמו המיקום או הסביבה, אך בית ה' עצמו הרי הוא לא פחות משאר מצוות, שנאמר זה א-לי ואנוהו, ומצוה עלינו לבנות בית מפואר כפי יכולתנו, וכך כותב הרמב"ם: וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְחַזֵּק אֶת הַבִּנְיָן וּלְהַגְבִּיהוֹ כְּפִי כֹּחַ הַצִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ט ט) "וּלְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ". וּמְפָאֲרִין אוֹתוֹ וּמְיַפִּין כְּפִי כֹּחָן אִם יְכוֹלִין לָטוּחַ אוֹתוֹ בְּזָהָב וּלְהַגְדִּיל בְּמַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה מִצְוָה: (הל' בית הבחירה א,י"א)
והתורה מרחיבה את האיסור לכל סוגי העץ "לֹא־תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כׇּל־עֵץ" וכך כותב הרמב"ם : וְאֵין בּוֹנִין בּוֹ עֵץ בּוֹלֵט כְּלָל אֶלָּא אוֹ בַּאֲבָנִים אוֹ בִּלְבֵנִים וְסִיד. וְאֵין עוֹשִׂין אַכְסַדְרוֹת שֶׁל עֵץ בְּכָל הָעֲזָרָה אֶלָּא שֶׁל אֲבָנִים אוֹ לְבֵנִים:(הלכות בית הבחירה א,ט)(אכסדרה הינה סוכת עצים-פרגולה)
הראב"ד שואל על הרמב"ם הלא בשמחת בית השואבה היו בונים גזוזטראות סביב העזרה וכן עזרת כהן גדול של עץ היתה? ענו על כך כמה תשובות: א. מה שהרמב"ם כתב שאסור לבנות בעץ- דוקא בעזרה שהיא עזרת ישראל וכהנים, ובשאר חלקי הר הבית מותרת בניה בעץ או נטיעת עצים. ב. את הגזוזטראות בנו בניית ארעי לימי חג הסוכות וזה לא נאסר. ג. מה שנאסר זה עצים או אכסדראות המשמשים לצל לשוהים מתחתם ואילו הגזוזטראות שבנו בימי החג שימשו לשבת או לעמוד עליהם וזה לא נאסר.
המהר"ל מפראג מאיר את העניין "טעם האיסור דהוא כמו שתוף דבר אל דבר, שהרי ראוי להיות המזבח במיוחד, כדי להורות על מי שנבנה לו המזבח הוא מיוחד. ומי שנוטע אצלו אילן, או בית, הרי הוא משתף עמו דבר". המהר"ל מביא ראיה לדבריו מדרשת חז"ל. חז"ל דרשו את הסמיכות של דין אשרה לדיני מינוי הדיינים ואמרו הממנה דיין שאינו הגון כאילו נטע אשירה אצל המזבח. למדנו שהעזרה צריכה להיות נקיה מעצים כדי לא לערבב ישות כלשהי בבית השם. ונראה שטעם האיסור דוקא באכסדרה או עץ חי שהם עשוים לצל, לחסות בצילם. לימדה אותנו התורה שאסור לחסות תחת עצים ליד המזבח.
מה אנו לומדים מדין זה לעבודת השם שלנו?
מבאר מי השילוח:
"הענין בזה אף שנצטוה האדם שיהיה כפוף תחת תלמיד חכם כמבואר לעיל בעובדא דר"ג ור"י זהו רק בד"ת, אבל בתפלה אסור להיות כפוף תחת שום גוון כי מזבח הוא מקום תפילה ועבודה, וזה שנאמר בגמ' (ברכות כ"ז:) אסור לאדם שיתפלל אחורי רבו, היינו שלא יתפלל לשום גוון, כגון שיתפלל להש"י שיושיע אותו שיהיה גדול בתורה כרבו וזה אסור, כי בתפלה צריך להבין כי הוא מתפלל להש"י מקור הישועה שיכול להושיע אותו בלי גבול ומיצר,.."
נראה לדייק בדברי קודשו, שבתפילה אנו צריכים להיות בהתבטלות ובפניה רק להשי"ת ולא לשום דבר זולתו. ובעצם גם הבקשה שאנו מבקשים מאת ה' צריך לשים לב בתפילה שלא לצמצם אותה לאופן מסוים או גבול כלשהו, אלא הרחב פיך ואמלאהו.
עוד יש לומר, שעובדי הע"ז היו נוטעים אשרות בבתי תיפלתם כדי לחסות בצילם וכדי להרוויח איזו תועלת והנאה אישית מאותה עבודה, הם יצרו אידאות בשירות האדם. לא כן עבודת הבורא יתברך, מהותה של עבודת השם איננה למלא את מבוקשנו ולהפיק תועלת והנאה מעבודת השם, אלא מימוש השתוקקות הנשמה לקרבת השם והשואת הרצון שלנו לרצונו יתברך. גם הבקשות הגשמיות שלנו מאת השם הינן כדי שנוכל לחיות מלאים ושלמים כפי רצון השם.
וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת־יְ-הוָה כִּי־כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד־גְּדוֹלָם נְאֻם־יְ-הוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר־עוֹד׃(ירמיהו לא,לד)
053-525-3443 |
מייל: serge@hermesh.co.il |
פוגל סרז' |