בס"ד לפרשת ניצבים התשפ"א
בפרשת נצבים מתאר לנו משה רבנו את מהלך צמיחת גאולתנו כפי שאנו רואים במו עיננו בדיוק נמרץ. הבא נתבונן בפרטי התהליך:
א וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל לְבָבֶךָ, בְּכָל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. ב וְשַׁבְתָּ עַד יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. ג וְשָׁב יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה. ד אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ. ה וֶהֱבִיאֲךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ. ו וּמָל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ, וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. ז וְנָתַן יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ, אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. ח וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְ-הוָה; וְעָשִׂיתָ, אֶת כָּל מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם. ט וְהוֹתִירְךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה: כִּי יָשׁוּב יְ-הוָה, לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ, עַל אֲבֹתֶיךָ. י כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: כִּי תָשׁוּב אֶל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. (דברים ל, א-י)
פסוק א: כאשר יבשילו כל התנאים והאירועים המתאימים במצב הגלות שהאומה (היתה) נתונה בה, תתחיל התעוררות באומה. חלק ממנה תתעורר מתוך תודעה של ברכה,(למשל עלית התימנים בתמ"ר או עליית תלמידי הגר"א וחסידי הבעש"ט)) וחלק מתוך הקללה רח"ל.
פסוק ב: מתאר תשובה פורתא, עד ולא עד בכלל. הכוונה שהצלחנו לשמוע את קול השם הקורא לנו לשוב לארץ, יש מי ששמע את קול השופר הגדול ויש מי ששמע רק קול שופר קטן ר"ל.
פסוק ג: קיבוץ הגלויות מכל ארצות תבל, בחלקו הגדול כבר זכינו שיתרחש. חשוב מאוד לקרוא לאחינו שבגולה להזדרז ולעלות ארצה.
פסוק ד: מדבר על קיבוץ הנדחים, אלו חלקים באומה שפחות מחוברים, ואולי מדבר כאן על עשרת השבטים.
פסוק ה' שלב ההתנחלות בארץ, ברוך ה' אנו זוכים לראות את הארץ הולכת ונגאלת משממונה. דבר שאבותינו חלמו עליו דורות רבים.
פסוק ו: מילת הלב מתאר שלב שלדעתי אנחנו היום נמצאים בו. אנו רואים בדורנו שכל השבים בתשובה רק מאהבה שבים , הפחדות לא עובדות. אבל יותר מזה, גם הרבה אנשים שלא חוזרים בתשובה בתצורה דתית מעשית, הכוח המניע המרכזי שלהם הינו האהבה, רוב מוחלט של הציבור אוהבים את הטוב ומחפשים לעשות טוב בעולם. עכשיו כשהקב"ה רואה שהעם חפץ בטוב הוא מגלה את פניו יותר ויותר. פסוק ז' עוסק במפלת אויבי ישראל שתעשה בדרך ניסית ביד ה', עליו דברו הנביאים בנבואותיהם על מפלת גוג ומגוג או מפלת עשיו לעתיד לבוא. אלו הם הנפלאות שהבטיחו לנו כימי צאתנו מארץ מצרים. מבאר הרב קוק את מטרת הניסים האלו: והניסים יבואו על כל פנים להשלמת האנושיות הרחוקה בכללה מדעת ה', טרם תגלה לה הניסיות. או גם להשלים אותנו במעלה יותר גבוהה ונכבדה. לכן מיד בפסוק הבא: פסוק ח: מתאר משה רבנו את התשובה השלמה של עם ישראל וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְ-הוָה; וְעָשִׂיתָ, אֶת כָּל מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם. זו השלמת המלכת השם למלך על ידנו, או בסגנון אחר זהו ראש השנה של הגאולה. וזהו גם השלב שבו יהפוך השם להיות מלך על כל הארץ. כמו שאומר עובדיה הנביא: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַי-הוָה הַמְּלוּכָה.
בפסוק ט אנו פוגשים את התעלות הטבע ליעודו ללא מחלות,עקרות ובצורות : וְהוֹתִירְךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה. ועולה עוד קומה בפסוק הבא: יָשׁוּב יְ-הוָה, לָשׂוּשׂ עָלֶינו לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ, עַל אֲבֹתֶינו. לא רק הצלחה כלכלית אלא גם ששון ושמחה, ישיש עליך א-לוהיך.
אבל מה עושה הפסוק האחרון בפרשיה, פסוק י? כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: כִּי תָשׁוּב אֶל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. מה הוא מחדש לנו? החידוש הגדול המתואר כאן, שילוב של הקפדה על המצוות המעשיות מחד ולב שלם עם השם מצד שני. כי בנוהג שבעולם יש הנוטים להתמקד בעשיית המצוות המעשיות כמצות אנשים מלומדה, ויש הנוטים להתמקד בקשר נפשי עם השם, אבל מזלזלים במצוות המעשיות. אבל המעלה הגדולה שייכת לשילוב ביניהם-זהו החלום הגדול של הגאולה. עוד אפשר לראות כאן שילוב של התיקון הנצרך לחטאי בית ראשון ולחטאי בית שני. בבית ראשון היה חסר בכל נפשך ובבית שני היה חסר את שמירת כל מצותיו וחקתיו.
שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּי-הוָה, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי, כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי, כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ. כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ, כֵּן אֲ-דֹנָי יְ-הוִה יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם.
בפרשת נצבים מתאר לנו משה רבנו את מהלך צמיחת גאולתנו כפי שאנו רואים במו עיננו בדיוק נמרץ. הבא נתבונן בפרטי התהליך:
א וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל לְבָבֶךָ, בְּכָל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. ב וְשַׁבְתָּ עַד יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. ג וְשָׁב יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה. ד אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ. ה וֶהֱבִיאֲךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ. ו וּמָל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ, וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. ז וְנָתַן יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ, אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. ח וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְ-הוָה; וְעָשִׂיתָ, אֶת כָּל מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם. ט וְהוֹתִירְךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה: כִּי יָשׁוּב יְ-הוָה, לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ, עַל אֲבֹתֶיךָ. י כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: כִּי תָשׁוּב אֶל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. (דברים ל, א-י)
פסוק א: כאשר יבשילו כל התנאים והאירועים המתאימים במצב הגלות שהאומה (היתה) נתונה בה, תתחיל התעוררות באומה. חלק ממנה תתעורר מתוך תודעה של ברכה,(למשל עלית התימנים בתמ"ר או עליית תלמידי הגר"א וחסידי הבעש"ט)) וחלק מתוך הקללה רח"ל.
פסוק ב: מתאר תשובה פורתא, עד ולא עד בכלל. הכוונה שהצלחנו לשמוע את קול השם הקורא לנו לשוב לארץ, יש מי ששמע את קול השופר הגדול ויש מי ששמע רק קול שופר קטן ר"ל.
פסוק ג: קיבוץ הגלויות מכל ארצות תבל, בחלקו הגדול כבר זכינו שיתרחש. חשוב מאוד לקרוא לאחינו שבגולה להזדרז ולעלות ארצה.
פסוק ד: מדבר על קיבוץ הנדחים, אלו חלקים באומה שפחות מחוברים, ואולי מדבר כאן על עשרת השבטים.
פסוק ה' שלב ההתנחלות בארץ, ברוך ה' אנו זוכים לראות את הארץ הולכת ונגאלת משממונה. דבר שאבותינו חלמו עליו דורות רבים.
פסוק ו: מילת הלב מתאר שלב שלדעתי אנחנו היום נמצאים בו. אנו רואים בדורנו שכל השבים בתשובה רק מאהבה שבים , הפחדות לא עובדות. אבל יותר מזה, גם הרבה אנשים שלא חוזרים בתשובה בתצורה דתית מעשית, הכוח המניע המרכזי שלהם הינו האהבה, רוב מוחלט של הציבור אוהבים את הטוב ומחפשים לעשות טוב בעולם. עכשיו כשהקב"ה רואה שהעם חפץ בטוב הוא מגלה את פניו יותר ויותר. פסוק ז' עוסק במפלת אויבי ישראל שתעשה בדרך ניסית ביד ה', עליו דברו הנביאים בנבואותיהם על מפלת גוג ומגוג או מפלת עשיו לעתיד לבוא. אלו הם הנפלאות שהבטיחו לנו כימי צאתנו מארץ מצרים. מבאר הרב קוק את מטרת הניסים האלו: והניסים יבואו על כל פנים להשלמת האנושיות הרחוקה בכללה מדעת ה', טרם תגלה לה הניסיות. או גם להשלים אותנו במעלה יותר גבוהה ונכבדה. לכן מיד בפסוק הבא: פסוק ח: מתאר משה רבנו את התשובה השלמה של עם ישראל וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְ-הוָה; וְעָשִׂיתָ, אֶת כָּל מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם. זו השלמת המלכת השם למלך על ידנו, או בסגנון אחר זהו ראש השנה של הגאולה. וזהו גם השלב שבו יהפוך השם להיות מלך על כל הארץ. כמו שאומר עובדיה הנביא: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַי-הוָה הַמְּלוּכָה.
בפסוק ט אנו פוגשים את התעלות הטבע ליעודו ללא מחלות,עקרות ובצורות : וְהוֹתִירְךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה. ועולה עוד קומה בפסוק הבא: יָשׁוּב יְ-הוָה, לָשׂוּשׂ עָלֶינו לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ, עַל אֲבֹתֶינו. לא רק הצלחה כלכלית אלא גם ששון ושמחה, ישיש עליך א-לוהיך.
אבל מה עושה הפסוק האחרון בפרשיה, פסוק י? כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: כִּי תָשׁוּב אֶל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. מה הוא מחדש לנו? החידוש הגדול המתואר כאן, שילוב של הקפדה על המצוות המעשיות מחד ולב שלם עם השם מצד שני. כי בנוהג שבעולם יש הנוטים להתמקד בעשיית המצוות המעשיות כמצות אנשים מלומדה, ויש הנוטים להתמקד בקשר נפשי עם השם, אבל מזלזלים במצוות המעשיות. אבל המעלה הגדולה שייכת לשילוב ביניהם-זהו החלום הגדול של הגאולה. עוד אפשר לראות כאן שילוב של התיקון הנצרך לחטאי בית ראשון ולחטאי בית שני. בבית ראשון היה חסר בכל נפשך ובבית שני היה חסר את שמירת כל מצותיו וחקתיו.
שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּי-הוָה, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי, כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי, כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ. כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ, כֵּן אֲ-דֹנָי יְ-הוִה יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם.
בס"ד לפרשת ניצבים התשפ"ב
צדיק, בעל תשובה או צדיק בעל תשובה.
בס"ד לפרשת נצבים התשפ"ב.
מי גדול יותר צדיק או בעל תשובה?
מחד יש עדיפות לצדיק על פני בעל התשובה, מי שלא טעם טעם חטא, שלא התלכלך בטיט, כמו שנאמר אשרי מי שלא חטא.
מאידך יש יתרון לבעל תשובה, המאיסה שלו ברע הרבה יותר עוצמתית, יכולת המלחמה שלו ברע ממילא חזקה יותר. הוא מבורר בדרכו. האכפתיות שלו לעזור לאלו שעדין שקועים בטיט גם יותר גדולה.
ובאמת יש בחז"ל מחלוקת בנושא:
שיטת רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך .
ואילו רבי אבהו אומר: שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים. שנאמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב״, לרחוק ברישא והדר לקרוב.(מסכת ברכות ל"ד)
צריך להבין כיצד יתכן כי בעלי תשובה נמצאים במקום גבוה יותר מצדיקים?
הדבר יובן לפי היסוד שביאר לנו האר"י הקדוש (עץ חיים שער קליפת נגה,פרק ח)
היסוד הוא שיש בבריאה אור מרכזי המכונה אור נוגה. אור הנמצא בתווך שבין הקודש ובין החול. באור זה יש ערבוב של טוב ורע. והמשימה שלנו בעולם היא לברר את האורות האלו, ולהפריד בין השניים. בעבודה זו אנו נעשים שותפים בתיקון העולם. מובא שם שאם האדם חוטא חלילה, החלק הטוב שבאור הנוגה נופל ונשבה תחת כוחות הטומאה. החידוש המדהים הוא, שכאשר מצליח האדם לשוב בתשובה, הוא לא רק חוזר למצב הראשוני שבו הוא התחיל- של אורות נוגה מעורבים טוב ורע, אלא האורות הטובים נחלצים לגמרי והטוב חוזר אל הקדושה העליונה. נמצא שהנפילה והתשובה שבאה בעקבותיה הביאו את האדם למקום הרבה יותר טוב מאשר בתחילת הדרך שלו, ובזה נשלם האדם.
יותר מבואר שם, שזה פירוש הענין שאמרו שהשב בתשובה מאהבה-זדונות נהפכים לו לזכויות, כי דווקא עכשיו לאחר התשובה מתברר שגם הנפילה שקדמה לתשובה נתנה שירות טוב לתהליך ברור הטוב מהרע בקרבנו ונתנה תרומה להשלמת התיקון שלנו.
זה לא שהאר"י אומר שחייבים ליפול לחטא כדי לתקן את קליפת הנוגה, ברור שאפשר ומומלץ לא ליפול לחטאים, אך למרות זה יש כאן חידוש כי רק מעמידה על המשמר שלא ליפול לחטאים אנו עדין לא מתקנים את קליפת נוגה, ערוב הטוב והרע עדין קיים שם, ונראה שבדרך כלל אנו לא מתעוררים לעשות את התיקון המבוקש כל זמן שאנו רק עומדים על המשמר.
בעצם כך אפשר להבין את כל מהלך ההיסטוריה. אמנם אדם הראשון נפל בחטא, וכל השתלשלות ההיסטוריה באה בעקבות זאת כדי לתקן את הנפילה הזו. הרבה סבל וצער באו בעקבות זה. אבל מצד שני התיקון שאנו עמלים עליו יביא אותנו למקום הרבה יותר נעלה ממציאות גן העדן של אדם הראשון לפני שחטא. כי אדם הראשון אם לא היה אוכל מעץ הדעת, עדיין היה נשאר מקנן בלבו הספק שמא הוא הפסיד משהו גדול בזה שלא חטא. ועוד החלקים בבריאה שצריכים השלמה ותיקון דהיינו חלקי הרע שבקליפת אור הנגה אולי לא היו כה מטרידים אותו וכלל לא היה מתקן אותם לולא החטא, גם יתכן שהוא לא היה מכיר בחופש הבחירה שלו, וממילא ביכולתו לתקן, ועכשיו לאחר שקלקל גם התחיל להאמין ביכולת לתקן. וזהו מאמר חז"ל "אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁל בָּהֶן"(גיטין מג,ע"א)
ע"פ זה נוכל להבין כוונת התורה באומרה "וְהָיָה כִי־יָבֹאוּ עָלֶיךָ כׇּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה"(דברים ל,א) בתחילת פרשיית הגאולה והתשובה שבפרשת נצבים, כיצד אומרת התורה "והיה" על דבר שאיננו שמח, והלא כלל הוא שתמיד בכל מקום "והיה" הוא לשון שמחה? ועוד מה כוונת התורה באומרה "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה׃"(דברים ל,יב)? אכן נראה הדבר על פי דברינו, שיש מה לשמוח לאחר החטאים והגלות שבאה בעקבותיהם,כי עכשיו התשובה תהיה שלמה בע"ה ואיתה גם תיקון העולם בשלמות. וזהו גם מאמר התורה ש"לא בשמים היא", החטאים הורידו אותה לארץ מקליפת אור הנגה, ולאחר החטאים התשובה נגישה אלינו ואיננה עוד בשמים, "כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ׃"(דברים ל,יד)
ברמת היחיד, לאחר שחכמינו נחלקו מי מהם עדיף צדיק או בעל תשובה, וברור שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים, לכן שווה לנסות למצוא את השילוב ביניהם, להנות משני העולמות. להיות צדיק בעל תשובה, גם צדיק וגם בעל תשובה. כיצד זה אפשרי? זה אפשרי בכוח הערבות. האם אנו חייבים ליפול לכל מיני מקומות נמוכים כדי למאוס בהם? ברור שלא, אנו יכולים לשמוע ממי שנפלו לשם כמה רע שם, הצדיקים יכולים לחוות דרך בעלי התשובה את עוצמת מאיסת הרע שלהם. למעשה כל אחד מאיתנו יכול לזכות א…
צדיק, בעל תשובה או צדיק בעל תשובה.
בס"ד לפרשת נצבים התשפ"ב.
מי גדול יותר צדיק או בעל תשובה?
מחד יש עדיפות לצדיק על פני בעל התשובה, מי שלא טעם טעם חטא, שלא התלכלך בטיט, כמו שנאמר אשרי מי שלא חטא.
מאידך יש יתרון לבעל תשובה, המאיסה שלו ברע הרבה יותר עוצמתית, יכולת המלחמה שלו ברע ממילא חזקה יותר. הוא מבורר בדרכו. האכפתיות שלו לעזור לאלו שעדין שקועים בטיט גם יותר גדולה.
ובאמת יש בחז"ל מחלוקת בנושא:
שיטת רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך .
ואילו רבי אבהו אומר: שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים. שנאמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב״, לרחוק ברישא והדר לקרוב.(מסכת ברכות ל"ד)
צריך להבין כיצד יתכן כי בעלי תשובה נמצאים במקום גבוה יותר מצדיקים?
הדבר יובן לפי היסוד שביאר לנו האר"י הקדוש (עץ חיים שער קליפת נגה,פרק ח)
היסוד הוא שיש בבריאה אור מרכזי המכונה אור נוגה. אור הנמצא בתווך שבין הקודש ובין החול. באור זה יש ערבוב של טוב ורע. והמשימה שלנו בעולם היא לברר את האורות האלו, ולהפריד בין השניים. בעבודה זו אנו נעשים שותפים בתיקון העולם. מובא שם שאם האדם חוטא חלילה, החלק הטוב שבאור הנוגה נופל ונשבה תחת כוחות הטומאה. החידוש המדהים הוא, שכאשר מצליח האדם לשוב בתשובה, הוא לא רק חוזר למצב הראשוני שבו הוא התחיל- של אורות נוגה מעורבים טוב ורע, אלא האורות הטובים נחלצים לגמרי והטוב חוזר אל הקדושה העליונה. נמצא שהנפילה והתשובה שבאה בעקבותיה הביאו את האדם למקום הרבה יותר טוב מאשר בתחילת הדרך שלו, ובזה נשלם האדם.
יותר מבואר שם, שזה פירוש הענין שאמרו שהשב בתשובה מאהבה-זדונות נהפכים לו לזכויות, כי דווקא עכשיו לאחר התשובה מתברר שגם הנפילה שקדמה לתשובה נתנה שירות טוב לתהליך ברור הטוב מהרע בקרבנו ונתנה תרומה להשלמת התיקון שלנו.
זה לא שהאר"י אומר שחייבים ליפול לחטא כדי לתקן את קליפת הנוגה, ברור שאפשר ומומלץ לא ליפול לחטאים, אך למרות זה יש כאן חידוש כי רק מעמידה על המשמר שלא ליפול לחטאים אנו עדין לא מתקנים את קליפת נוגה, ערוב הטוב והרע עדין קיים שם, ונראה שבדרך כלל אנו לא מתעוררים לעשות את התיקון המבוקש כל זמן שאנו רק עומדים על המשמר.
בעצם כך אפשר להבין את כל מהלך ההיסטוריה. אמנם אדם הראשון נפל בחטא, וכל השתלשלות ההיסטוריה באה בעקבות זאת כדי לתקן את הנפילה הזו. הרבה סבל וצער באו בעקבות זה. אבל מצד שני התיקון שאנו עמלים עליו יביא אותנו למקום הרבה יותר נעלה ממציאות גן העדן של אדם הראשון לפני שחטא. כי אדם הראשון אם לא היה אוכל מעץ הדעת, עדיין היה נשאר מקנן בלבו הספק שמא הוא הפסיד משהו גדול בזה שלא חטא. ועוד החלקים בבריאה שצריכים השלמה ותיקון דהיינו חלקי הרע שבקליפת אור הנגה אולי לא היו כה מטרידים אותו וכלל לא היה מתקן אותם לולא החטא, גם יתכן שהוא לא היה מכיר בחופש הבחירה שלו, וממילא ביכולתו לתקן, ועכשיו לאחר שקלקל גם התחיל להאמין ביכולת לתקן. וזהו מאמר חז"ל "אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁל בָּהֶן"(גיטין מג,ע"א)
ע"פ זה נוכל להבין כוונת התורה באומרה "וְהָיָה כִי־יָבֹאוּ עָלֶיךָ כׇּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה"(דברים ל,א) בתחילת פרשיית הגאולה והתשובה שבפרשת נצבים, כיצד אומרת התורה "והיה" על דבר שאיננו שמח, והלא כלל הוא שתמיד בכל מקום "והיה" הוא לשון שמחה? ועוד מה כוונת התורה באומרה "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה׃"(דברים ל,יב)? אכן נראה הדבר על פי דברינו, שיש מה לשמוח לאחר החטאים והגלות שבאה בעקבותיהם,כי עכשיו התשובה תהיה שלמה בע"ה ואיתה גם תיקון העולם בשלמות. וזהו גם מאמר התורה ש"לא בשמים היא", החטאים הורידו אותה לארץ מקליפת אור הנגה, ולאחר החטאים התשובה נגישה אלינו ואיננה עוד בשמים, "כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ׃"(דברים ל,יד)
ברמת היחיד, לאחר שחכמינו נחלקו מי מהם עדיף צדיק או בעל תשובה, וברור שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים, לכן שווה לנסות למצוא את השילוב ביניהם, להנות משני העולמות. להיות צדיק בעל תשובה, גם צדיק וגם בעל תשובה. כיצד זה אפשרי? זה אפשרי בכוח הערבות. האם אנו חייבים ליפול לכל מיני מקומות נמוכים כדי למאוס בהם? ברור שלא, אנו יכולים לשמוע ממי שנפלו לשם כמה רע שם, הצדיקים יכולים לחוות דרך בעלי התשובה את עוצמת מאיסת הרע שלהם. למעשה כל אחד מאיתנו יכול לזכות א…
בס"ד לפרשת ניצבים התשפ"ג
לכבןו הברית שבפרשת נצבים התשפ"ג
ממש לפני מותו כורת משה רבנו ברית מחודשת בין עם ישראל לבין הקב"ה. עם ישראל כבר מכיר את כל מצות ה', וגם עומד כבר על מנעולה של ארץ ישראל, עכשיו הזמן לכריתת ברית של עם ישראל לקיום דבר ה'.
וכך מתאר לנו משה את המעמד: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל׃ טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ׃
יש כאן רשימה מסודרת של בעלי הברית, תיאור מפורט של כלל מעמדות החברה בישראל, הבעיה, מה שפחות מובן זה מה הסיפור של חוטבי העצים ושואבי המים. יותר מכך משה מתאר מחוטב עציך עד שואב מימך, כאילו שהם נמצאים באיזה שני קצות של הקשת החברתית, והלא הם נמצאים ממש האחד ליד השני?
דבר מעניין מצאנו שבתפקידים אלו שימשו אפילו חכמים גדולים בישראל, כמו שמציין הרמב"ם "גדולי חכמי ישראל היה מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים…"(הלכות תלמוד תורה,א,ט)
אבי מורי שיזכה לרפואה שלמה, היה רגיל לומר שלמרות שהם נראים קרובים זה לזה, הם אכן בשני קצות הקשת, חוטבי העצים עסוקים בגדיעת חיים ואילו שואבי המים עסוקים בהבאת חיים, לכן אלו מבטאים שני קצוות סגנון חיים של הציבור.
מקצוע איננו רק מקור הכנסה, הוא מבטא את האישיות של האדם. אדם שעוסק בשאיבת מים עוסק בנתינה, בהשפעת שפע. לעומתו אדם שכורת עצים הוא חותך, חד, מברר דברים על דיוקם. לא סתם מציין הרמב"ם שחכמי ישראל מהם היו חוטבי עצים ומהם שואבי מים. כי עבודת החכמים גם באה לחתוך,לברר דברים על דיוקם,לפסוק הלכות. וגם באה להוריד חיים,להחיות את נפשות האנשים, לבאר את התורה. את עבודת הביאור של התורה מסביר הרב קוק "מלשון באר, באר מיים חיים. ע"פ המידה הזו יזלו מים חיים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת אמת שנפל לנו מורשה מדורות הראשונים" (הקדמת עין איה עמ' יד)
כשחז"ל רצו לשבח חכם מסוים ואמרו עליו שאיננו קוטל קנים. הכוונה שהוא לא קוטל קנים פשוטים אלא עוקר עצים או אפי' עוקר הרים. ופעמים לצד השני שבחו חכם שהוא כמעיין המתגבר, ככלל אפשר לומר שחכמי ההלכה יותר נוטים להיות מסוג חוטבי עצים, כי ההלכה צריכה להיות חותכת. ואילו חכמי האגדה יותר נוטים אל שואבי המים, כי ענינם לחזק, להחיות ולרומם את האנשים.
חלוקה זו נראה שמתאימה לדברי הגאון מוילנא שמחלק את כלל האנשים לשני סוגים: כעסניים ותאוונים. (וכן הוא בצדקת הצדיק קיז) כמובן רוב האנשים נמצאים בספקטרום שביניהם. אצל חלקנו התורה מאתגרת בעיקר את התאוות והחמדות שלנו, ואילו חלקנו האחר מוצא את עיקר עבודת ה' שלו דווקא על הציר של כעס, הקפדה, קנאה. כל אחד צריך לדעת שהדברים המאתגרים שלו, אלו לא רק המקומות הקשים לו בעבדת ה' אלא גם המקומות שבעצם בהם הוא הכי טוב. וכך אומר צדקת הצדיק "כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר,הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו" (מט)
ידידי ורעי ר' אייל ארז מצא שרשומים כאן בברית עשרה בעלי ברית, והם מסודרים על פי עשרת הספירות. נמצא כי חוטב עציך מכוון לספירת היסוד ושואב מימך למלכות. חוטב עציך לפי זה מכוון למדה של יוסף הצדיק, ושואב מימך ליהודה ולדוד המלך, וממילא כעת נוכל להבין יותר את ההתמודדות של ההולכים בדרכם, וכמו שמבאר צדקת הצדיק (פ) שבעצם לא תרצח ולא תנאף הם שני הפכים, לא תנאף הוא השיא של הכח התאווני, ולא תרצח של הכעסני, ואכן מובא במסכת מכות שבגלעד ובשכם נפישי רוצחים. וגלעד ושכם שניהם בנחלת יוסף כך שצאצאי יוסף בגלל האופי החד והתקיף שלהם, קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח, דווקא לכן הנסיונות שלהם הם בעיקר בקשיים של לא תרצח, ואילו הקשר בין שואב מימך לספירת המלכות, כי המלך תפקידו להשפיע שפע לכל ישראל, ובעצם הוא משקה את כל העם, כמוהו גם המלכות תפקידה להוריד את השפע לעולם הזה, ולכן יהודה ואחריו דוד המלך הניסיונות שלהם מתאימים יותר לצד התאווני. וכמו שראינו זה מוכיח ששם עיקר הכח שלהם להצליח, ואז חוטב העצים השייך לצד הכעסני מועיל לעולם הוא ופוסל ומברר את הטעון פסילה. ולעומתו שואב מים עוסק לטובה בשפע התאווני להביא חיים ורטיבות לעולם.
בעצם זה מתאים גם ליסוד של משיח בן יוסף ולמלכות של משיח בן דוד, אפשר שמטרת הברית שכורת משה עם עם ישראל שתלווה את עם ישראל מימי משה רבנו ועד לחוטב העצים - משיח בן יוסף ולשואב המים - מלך המשיח בן דוד. לא בכדי מציינים חכמינו שבעקבי משיח מתגברים מאוד חטאי התאוות ככלל ושמירת הברית בפרט. נמצא שיש לדורנו משימה מיוחדת במסגרת הברית עם הקב"ה לתקן את יצר העריות וככלל היצר התאווני. (עיין צדקת הצדיק קיא)
ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה.(ישעיה יב,ג)
לכבןו הברית שבפרשת נצבים התשפ"ג
ממש לפני מותו כורת משה רבנו ברית מחודשת בין עם ישראל לבין הקב"ה. עם ישראל כבר מכיר את כל מצות ה', וגם עומד כבר על מנעולה של ארץ ישראל, עכשיו הזמן לכריתת ברית של עם ישראל לקיום דבר ה'.
וכך מתאר לנו משה את המעמד: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל׃ טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ׃
יש כאן רשימה מסודרת של בעלי הברית, תיאור מפורט של כלל מעמדות החברה בישראל, הבעיה, מה שפחות מובן זה מה הסיפור של חוטבי העצים ושואבי המים. יותר מכך משה מתאר מחוטב עציך עד שואב מימך, כאילו שהם נמצאים באיזה שני קצות של הקשת החברתית, והלא הם נמצאים ממש האחד ליד השני?
דבר מעניין מצאנו שבתפקידים אלו שימשו אפילו חכמים גדולים בישראל, כמו שמציין הרמב"ם "גדולי חכמי ישראל היה מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים…"(הלכות תלמוד תורה,א,ט)
אבי מורי שיזכה לרפואה שלמה, היה רגיל לומר שלמרות שהם נראים קרובים זה לזה, הם אכן בשני קצות הקשת, חוטבי העצים עסוקים בגדיעת חיים ואילו שואבי המים עסוקים בהבאת חיים, לכן אלו מבטאים שני קצוות סגנון חיים של הציבור.
מקצוע איננו רק מקור הכנסה, הוא מבטא את האישיות של האדם. אדם שעוסק בשאיבת מים עוסק בנתינה, בהשפעת שפע. לעומתו אדם שכורת עצים הוא חותך, חד, מברר דברים על דיוקם. לא סתם מציין הרמב"ם שחכמי ישראל מהם היו חוטבי עצים ומהם שואבי מים. כי עבודת החכמים גם באה לחתוך,לברר דברים על דיוקם,לפסוק הלכות. וגם באה להוריד חיים,להחיות את נפשות האנשים, לבאר את התורה. את עבודת הביאור של התורה מסביר הרב קוק "מלשון באר, באר מיים חיים. ע"פ המידה הזו יזלו מים חיים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת אמת שנפל לנו מורשה מדורות הראשונים" (הקדמת עין איה עמ' יד)
כשחז"ל רצו לשבח חכם מסוים ואמרו עליו שאיננו קוטל קנים. הכוונה שהוא לא קוטל קנים פשוטים אלא עוקר עצים או אפי' עוקר הרים. ופעמים לצד השני שבחו חכם שהוא כמעיין המתגבר, ככלל אפשר לומר שחכמי ההלכה יותר נוטים להיות מסוג חוטבי עצים, כי ההלכה צריכה להיות חותכת. ואילו חכמי האגדה יותר נוטים אל שואבי המים, כי ענינם לחזק, להחיות ולרומם את האנשים.
חלוקה זו נראה שמתאימה לדברי הגאון מוילנא שמחלק את כלל האנשים לשני סוגים: כעסניים ותאוונים. (וכן הוא בצדקת הצדיק קיז) כמובן רוב האנשים נמצאים בספקטרום שביניהם. אצל חלקנו התורה מאתגרת בעיקר את התאוות והחמדות שלנו, ואילו חלקנו האחר מוצא את עיקר עבודת ה' שלו דווקא על הציר של כעס, הקפדה, קנאה. כל אחד צריך לדעת שהדברים המאתגרים שלו, אלו לא רק המקומות הקשים לו בעבדת ה' אלא גם המקומות שבעצם בהם הוא הכי טוב. וכך אומר צדקת הצדיק "כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר,הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו" (מט)
ידידי ורעי ר' אייל ארז מצא שרשומים כאן בברית עשרה בעלי ברית, והם מסודרים על פי עשרת הספירות. נמצא כי חוטב עציך מכוון לספירת היסוד ושואב מימך למלכות. חוטב עציך לפי זה מכוון למדה של יוסף הצדיק, ושואב מימך ליהודה ולדוד המלך, וממילא כעת נוכל להבין יותר את ההתמודדות של ההולכים בדרכם, וכמו שמבאר צדקת הצדיק (פ) שבעצם לא תרצח ולא תנאף הם שני הפכים, לא תנאף הוא השיא של הכח התאווני, ולא תרצח של הכעסני, ואכן מובא במסכת מכות שבגלעד ובשכם נפישי רוצחים. וגלעד ושכם שניהם בנחלת יוסף כך שצאצאי יוסף בגלל האופי החד והתקיף שלהם, קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח, דווקא לכן הנסיונות שלהם הם בעיקר בקשיים של לא תרצח, ואילו הקשר בין שואב מימך לספירת המלכות, כי המלך תפקידו להשפיע שפע לכל ישראל, ובעצם הוא משקה את כל העם, כמוהו גם המלכות תפקידה להוריד את השפע לעולם הזה, ולכן יהודה ואחריו דוד המלך הניסיונות שלהם מתאימים יותר לצד התאווני. וכמו שראינו זה מוכיח ששם עיקר הכח שלהם להצליח, ואז חוטב העצים השייך לצד הכעסני מועיל לעולם הוא ופוסל ומברר את הטעון פסילה. ולעומתו שואב מים עוסק לטובה בשפע התאווני להביא חיים ורטיבות לעולם.
בעצם זה מתאים גם ליסוד של משיח בן יוסף ולמלכות של משיח בן דוד, אפשר שמטרת הברית שכורת משה עם עם ישראל שתלווה את עם ישראל מימי משה רבנו ועד לחוטב העצים - משיח בן יוסף ולשואב המים - מלך המשיח בן דוד. לא בכדי מציינים חכמינו שבעקבי משיח מתגברים מאוד חטאי התאוות ככלל ושמירת הברית בפרט. נמצא שיש לדורנו משימה מיוחדת במסגרת הברית עם הקב"ה לתקן את יצר העריות וככלל היצר התאווני. (עיין צדקת הצדיק קיא)
ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה.(ישעיה יב,ג)
בס"ד לפרשת ניצבים התשפ"ד
ביום מותו, משה רבינו עורך טקס כריתת ברית עם כל עם ישראל.
חלפו כבר ארבעים שנה מהברית הקודמת במעמד הר סיני, עם ישראל כבר למד להכיר את כל מצוות השם הוא אף זכה אפילו לכבוש את עבר הירדן המזרחי והגיע עד לערבות יריחו, העם מגיע לבשלות שיכולה להגיע לכדי ברית "בוגרת" עם הקב"ה.
בברית זו בולטת הצטרפותם של כאלו שכלל לא נמצאים בה.
וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת־הָאָלָה הַזֹּאת׃ כִּי אֶת־אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְ-הֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם׃
השאלה: איך אפשר לכרות ברית עמהם, והלא אינם בעולם?
כותב גור אריה על התורה - המהר"ל מפראג:
"יש לתרץ, דודאי שפיר הוא, דהא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדולים בחכמה ובמנין (מגילה ב. ), ואין בית דין כמו בית דין של משה. וכיון שכך הוא, הרי שפיר יכולים לקבל עליהם ברית "את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה". וראיה לזה, דכתיב (יהושע ט, יח) "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה", אף על גב שלא היו ישראל אצל השבועה, אחר שנשבעו נשיאי העדה – יכולים הם לגזור. ובודאי הנשיאים הביאו באלה ובשבועה כל הדורות, ולא קשיא מידי"
לפי הסבר המהר"ל המחויבות באה מכוח תקנת בית דין של משה רבינו.
לדעת המלבי"ם לב הענין הוא קבלת האבות בעבור זרעם אחריהם.
מסביר המלבי"ם:
א . האדם מורכב מחלק רוחני וחלק גשמי, הרוחני-הנפשות של כל ישראל היו במעמד כריתת הברית, והגוף של כל הדורות הבאים אמנם לא היה , אבל קבלת האבות פעלה על כל הדורות שיצאו מחלציהם שגופם גם יהיה בברית, כי כל הדורות הבאים כבר נמצאים עצורים אצל האבות.
ב. "דבר שהוא לו לזכות וטובה בודאי יכולים לקבל עליהם ולזכותם, ולכן יכלו לקבל על הדורות הבאים לקיים כל התורה מפני שהתורה היא רק ליישר את המדות ולהדריך בדרך ישרה שלא ישתקע בתאות הגשמיות, ושיבא להשלים תכלית כונת מה שברא ה' את האדם". זה הכלל שנקרא בהלכה "זכים לאדם שלא בפניו"
ג. כיוון שהשם הוא המחיה כל בכל רגע ורגע, בודאי שהוא יכול לגזור ככל העולם על רוחו ואיננו תלוי בהסכמתנו כדי לחייבנו. "ואולם ענין הברית וקבלת ישראל התורה לא מפני שהיו יכולים לעכב אלא מפני שחפץ ה' לזכותם שיהיה דברו חזק וקיים להם, לכן השתדל שהם בעצמם יתחייבו וישתעבדו לעשותם, ויקבעו הדברים בלבם בקבלה חזקה ואמתית. ממילא עי"ז יהיו הדברים נשרשים גם בנפשות דורות הבאים, כי ציור החזק אשר בנפשם פועל גם על יו"ח"
בנוסף מברר המלבי"ם מה התועלת בכריתת הברית אם ממילא אנו מחויבים לקיים מצוות השם, ומסביר שעל ידי הברית אנו זוכים אם חטאנו חלילה לאורך רוח מאת ה' יתברך, ואם התחיבנו בעונש שהעונש יהיה מעט מעט, וכן שהנפש לא תכרת בעקבות החטא.
עוד יש לומר, שברית זו עניינה מה שמכונה היום 'עבודת צוות'
בחז"ל הברית הזו מכונה 'ערבות' שנעשו כל ישראל ערבים זה לזה.
אם כן הכללת הדורות הבאים בתוך הברית מורה שזו לא רק ערבות לרוחב אלא גם לאורך. לא רק שבכל דור ודור אנחנו ערבים זה לזה ובזכות כך יכולים לעזור אחד לשני לעמוד במשימה, בזכות אותה עבודת צוות. אנו גם עוזרים ונעזרים מדורות רבים בהצלחת המשימה שהציב לנו הקב"ה במרוץ השליחים לתיקון העולם. בזכות ערבות בין דורית זו - תיקונים בנפש שתיקנו דורות קודמים כבר נהיים בשבילנו טבע ראשון ואין לנו צורך לעבוד קשה כדי להשיגם. גם זכות אבותינו עומדת לנו כדי לזכות לגאולה, אף אם אנו כשלעצמנו לא מספיק ראוים לכך.
לסיום ניתן לומר כי כריתת הברית הזו הטביעה את הטבע הישראלי הקדוש.
טבע של אהבת הטוב, טבע של סלידה מהרע. טבע של ביישנים רחמנים וגומלי חסדים (יבמות ע"ט). כיוון ברית כזו מוכרחת ללכת על כל הדורות, זה הטבע שלנו. ראו מה בין בנינו לבין בני הדודים שמסביבנו!
ביום מותו, משה רבינו עורך טקס כריתת ברית עם כל עם ישראל.
חלפו כבר ארבעים שנה מהברית הקודמת במעמד הר סיני, עם ישראל כבר למד להכיר את כל מצוות השם הוא אף זכה אפילו לכבוש את עבר הירדן המזרחי והגיע עד לערבות יריחו, העם מגיע לבשלות שיכולה להגיע לכדי ברית "בוגרת" עם הקב"ה.
בברית זו בולטת הצטרפותם של כאלו שכלל לא נמצאים בה.
וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת־הָאָלָה הַזֹּאת׃ כִּי אֶת־אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְ-הֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם׃
השאלה: איך אפשר לכרות ברית עמהם, והלא אינם בעולם?
כותב גור אריה על התורה - המהר"ל מפראג:
"יש לתרץ, דודאי שפיר הוא, דהא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדולים בחכמה ובמנין (מגילה ב. ), ואין בית דין כמו בית דין של משה. וכיון שכך הוא, הרי שפיר יכולים לקבל עליהם ברית "את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה". וראיה לזה, דכתיב (יהושע ט, יח) "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה", אף על גב שלא היו ישראל אצל השבועה, אחר שנשבעו נשיאי העדה – יכולים הם לגזור. ובודאי הנשיאים הביאו באלה ובשבועה כל הדורות, ולא קשיא מידי"
לפי הסבר המהר"ל המחויבות באה מכוח תקנת בית דין של משה רבינו.
לדעת המלבי"ם לב הענין הוא קבלת האבות בעבור זרעם אחריהם.
מסביר המלבי"ם:
א . האדם מורכב מחלק רוחני וחלק גשמי, הרוחני-הנפשות של כל ישראל היו במעמד כריתת הברית, והגוף של כל הדורות הבאים אמנם לא היה , אבל קבלת האבות פעלה על כל הדורות שיצאו מחלציהם שגופם גם יהיה בברית, כי כל הדורות הבאים כבר נמצאים עצורים אצל האבות.
ב. "דבר שהוא לו לזכות וטובה בודאי יכולים לקבל עליהם ולזכותם, ולכן יכלו לקבל על הדורות הבאים לקיים כל התורה מפני שהתורה היא רק ליישר את המדות ולהדריך בדרך ישרה שלא ישתקע בתאות הגשמיות, ושיבא להשלים תכלית כונת מה שברא ה' את האדם". זה הכלל שנקרא בהלכה "זכים לאדם שלא בפניו"
ג. כיוון שהשם הוא המחיה כל בכל רגע ורגע, בודאי שהוא יכול לגזור ככל העולם על רוחו ואיננו תלוי בהסכמתנו כדי לחייבנו. "ואולם ענין הברית וקבלת ישראל התורה לא מפני שהיו יכולים לעכב אלא מפני שחפץ ה' לזכותם שיהיה דברו חזק וקיים להם, לכן השתדל שהם בעצמם יתחייבו וישתעבדו לעשותם, ויקבעו הדברים בלבם בקבלה חזקה ואמתית. ממילא עי"ז יהיו הדברים נשרשים גם בנפשות דורות הבאים, כי ציור החזק אשר בנפשם פועל גם על יו"ח"
בנוסף מברר המלבי"ם מה התועלת בכריתת הברית אם ממילא אנו מחויבים לקיים מצוות השם, ומסביר שעל ידי הברית אנו זוכים אם חטאנו חלילה לאורך רוח מאת ה' יתברך, ואם התחיבנו בעונש שהעונש יהיה מעט מעט, וכן שהנפש לא תכרת בעקבות החטא.
עוד יש לומר, שברית זו עניינה מה שמכונה היום 'עבודת צוות'
בחז"ל הברית הזו מכונה 'ערבות' שנעשו כל ישראל ערבים זה לזה.
אם כן הכללת הדורות הבאים בתוך הברית מורה שזו לא רק ערבות לרוחב אלא גם לאורך. לא רק שבכל דור ודור אנחנו ערבים זה לזה ובזכות כך יכולים לעזור אחד לשני לעמוד במשימה, בזכות אותה עבודת צוות. אנו גם עוזרים ונעזרים מדורות רבים בהצלחת המשימה שהציב לנו הקב"ה במרוץ השליחים לתיקון העולם. בזכות ערבות בין דורית זו - תיקונים בנפש שתיקנו דורות קודמים כבר נהיים בשבילנו טבע ראשון ואין לנו צורך לעבוד קשה כדי להשיגם. גם זכות אבותינו עומדת לנו כדי לזכות לגאולה, אף אם אנו כשלעצמנו לא מספיק ראוים לכך.
לסיום ניתן לומר כי כריתת הברית הזו הטביעה את הטבע הישראלי הקדוש.
טבע של אהבת הטוב, טבע של סלידה מהרע. טבע של ביישנים רחמנים וגומלי חסדים (יבמות ע"ט). כיוון ברית כזו מוכרחת ללכת על כל הדורות, זה הטבע שלנו. ראו מה בין בנינו לבין בני הדודים שמסביבנו!
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |