בס"ד לפרשת כי תצא התשפ"א
בין כל שאר הדינים הרבים המופיעים בפרשה, באה אזהרה של התורה בנוגע למשקולות ולכלי המידה שברשותנו. וכך נאמר: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל.
מה שמפתיע לגלות שהתורה מוסיפה לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, דבר שהיא לא עושה כמעט אף פעם, לציין שכר המצוה, ומיד אחר כך עוברת לדבר על מצות זכירת מעשה עמלק. מה הקשר בין הנושאים?
אכן רש"י כותב : אִם שִׁקַּרְתָּ בְמִדּוֹת וּבְמִשְׁקָלוֹת הֱוֵי דוֹאֵג מִגֵּרוּי הָאוֹיֵב, אכן יש קשר אבל לא מובן.
ועוד מה התורה מוסיפה באומרה "וצדק" אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ ?
כבר בפרשת וירא בספר בראשית התורה מעידה על אברהם אבינו : כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְ-הוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְ-הוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. השילוב המיוחד שהתגלה באברהם אבינו של "צדקה ומשפט" מובלט בפסוק, כסיבה שבזכותה זכה שהשם יבחר בו ובזרעו אחריו לעם סגולה. השילוב הזה חוזר על עצמו בתורה, בנביאים ובכתובים. כך לדוגמא מתוארת הנהגת דוד המלך :וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ.
וכך אצלנו אומר האבן עזרא " למען יאריכו ימיך. כי זה ידוע כי כל מלכות צדק תעמוד כי הצדק כבנין והעיוות כהריסות ברגע יפול הקיר"
האמירות "אבן שלמה" או "איפה שלמה" מתארות את הדיוק במידות, את המשפט הנכון. אבל התורה לא מסתפקת בזה ומוסיפה גם "צדק", גם את הרוך המצופה מאיתנו על בסיס המידה המדויקת. כותב הכתב והקבלה : צדק הוא מי שאינו עושה עול, לכן ילמדונו רבותינו ממנו שלא ימחוק במקום שגודשין, ובכיוון דומה כותב המלבי"ם: אבן שלמה וצדק פי' שיהיה שעורו בצמצום וכשיתן יצדיק משלו ויתן כמו שדרשו צדק משלך ותן לו. וכמוהם רבים מהפרשנים מבארים שכאשר אנו מוכרים דבר מה לזולת, שניתן הכרעה, שנוסיף עוד מעט לקונה יותר מהמידה.
הקב"ה מצפה מאיתנו לנהוג בדרך הישר, לעמוד במחויבויות שלנו ולעשות משפט מחד, ולהוסיף משלנו, לעשות צדקה, למכור לקונה בעין יפה מאידך.
יש אומות שנוהגות כפי המשפט שמקפידות על המידות, ויש אומות שנוהגות בצדקה אבל לא מקפידות על המידות. האתגר שלנו לעשות צדקה ומשפט, בשביל זה קבלנו את הארץ. ובשכר זה אומרת התורה נזכה להאריך ימים על הארץ.
נקודה נוספת וחשובה לשים אליה לב, התורה עוד לא דיברה על פעולת המכירה עצמה, אלא על משהו בסיסי יותר, רוצה מאיתנו שלא יהיה בביתנו מידות ומשקלות לא נכונים. ויש כאן לימוד חשוב לכולנו, האתגר שלנו שלא יהיה ברשותנו מה שיכול להפיל אותנו בחטאים ובעבירות. כמו שאומרים שמה שאתה לא רוצה לאכול, תדאג שפשוט לא יהיה בביתך.
גם גאולתנו תלויה במימוש השילוב המנצח של משפט וצדקה, וכך אומר ישעיהו הנביא:
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.
שבת שלום בעז מלט.
בין כל שאר הדינים הרבים המופיעים בפרשה, באה אזהרה של התורה בנוגע למשקולות ולכלי המידה שברשותנו. וכך נאמר: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל.
מה שמפתיע לגלות שהתורה מוסיפה לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, דבר שהיא לא עושה כמעט אף פעם, לציין שכר המצוה, ומיד אחר כך עוברת לדבר על מצות זכירת מעשה עמלק. מה הקשר בין הנושאים?
אכן רש"י כותב : אִם שִׁקַּרְתָּ בְמִדּוֹת וּבְמִשְׁקָלוֹת הֱוֵי דוֹאֵג מִגֵּרוּי הָאוֹיֵב, אכן יש קשר אבל לא מובן.
ועוד מה התורה מוסיפה באומרה "וצדק" אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ ?
כבר בפרשת וירא בספר בראשית התורה מעידה על אברהם אבינו : כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְ-הוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְ-הוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. השילוב המיוחד שהתגלה באברהם אבינו של "צדקה ומשפט" מובלט בפסוק, כסיבה שבזכותה זכה שהשם יבחר בו ובזרעו אחריו לעם סגולה. השילוב הזה חוזר על עצמו בתורה, בנביאים ובכתובים. כך לדוגמא מתוארת הנהגת דוד המלך :וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ.
וכך אצלנו אומר האבן עזרא " למען יאריכו ימיך. כי זה ידוע כי כל מלכות צדק תעמוד כי הצדק כבנין והעיוות כהריסות ברגע יפול הקיר"
האמירות "אבן שלמה" או "איפה שלמה" מתארות את הדיוק במידות, את המשפט הנכון. אבל התורה לא מסתפקת בזה ומוסיפה גם "צדק", גם את הרוך המצופה מאיתנו על בסיס המידה המדויקת. כותב הכתב והקבלה : צדק הוא מי שאינו עושה עול, לכן ילמדונו רבותינו ממנו שלא ימחוק במקום שגודשין, ובכיוון דומה כותב המלבי"ם: אבן שלמה וצדק פי' שיהיה שעורו בצמצום וכשיתן יצדיק משלו ויתן כמו שדרשו צדק משלך ותן לו. וכמוהם רבים מהפרשנים מבארים שכאשר אנו מוכרים דבר מה לזולת, שניתן הכרעה, שנוסיף עוד מעט לקונה יותר מהמידה.
הקב"ה מצפה מאיתנו לנהוג בדרך הישר, לעמוד במחויבויות שלנו ולעשות משפט מחד, ולהוסיף משלנו, לעשות צדקה, למכור לקונה בעין יפה מאידך.
יש אומות שנוהגות כפי המשפט שמקפידות על המידות, ויש אומות שנוהגות בצדקה אבל לא מקפידות על המידות. האתגר שלנו לעשות צדקה ומשפט, בשביל זה קבלנו את הארץ. ובשכר זה אומרת התורה נזכה להאריך ימים על הארץ.
נקודה נוספת וחשובה לשים אליה לב, התורה עוד לא דיברה על פעולת המכירה עצמה, אלא על משהו בסיסי יותר, רוצה מאיתנו שלא יהיה בביתנו מידות ומשקלות לא נכונים. ויש כאן לימוד חשוב לכולנו, האתגר שלנו שלא יהיה ברשותנו מה שיכול להפיל אותנו בחטאים ובעבירות. כמו שאומרים שמה שאתה לא רוצה לאכול, תדאג שפשוט לא יהיה בביתך.
גם גאולתנו תלויה במימוש השילוב המנצח של משפט וצדקה, וכך אומר ישעיהו הנביא:
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.
שבת שלום בעז מלט.
בס"ד לפרשת כי תצא התשפ"ב
אחת המצוות המסקרנות ביותר שאף מעוררת פולמוס גדול סביב טעמה הינה מצוות שילוח הקן. הפולמוס נמשך אלפי שנים ובכל דור ודור בהתאם לאופיו גם הדיון מקבל ציביון שונה. כך מובא בפרשה:
כִּי יִקָּרֵא קַן־צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכׇל־עֵץ אוֹ עַל־הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל־הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל־הַבֵּיצִים לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים׃שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים׃ (דברים כב,ו-ז)
שאלות: האם המצוה חלה רק כשאתה מעוניין באפרוחים או בביצים או גם בלאו הכי? למה דווקא בדרך ברשות הרבים חלה המצוה ולא ברשות היחיד? למה דווקא אפרוחים מוזכרים כאן ולא גוזלים? למה אחרי שנקראו אפרוחים או ביצים אומרת התורה לא תקח "האם על הבנים",למה הם נקראים כאן בנים? מדוע דווקא כאן במצוה זו ציינה התורה את שכר המצוה "אריכות ימים"? ובכלל מה טעמה של מצוה זו?
חז"ל אומרים שכתוב "בדרך" כי התורה לא באה להטריח אותנו לרדוף ולחפש את המצוות, מלבד מצווה אחת מיוחדת מצות השלום, עליו נאמר בקש שלום ורדפהו. מלבד זה המצווה שייכת רק בנוגע לציפורי הפקר ולא כאלה השייכות לנו.
הרמב"ם מבאר את טעם המצווה הזו בהסבר "ירוק" , הוא כותב שגם לחיות יש רגשות של דאגה ואהבה לבניהם, ומצוה זו באה להזכירנו לצמצם את סבלן של החיות "סיג והרחקה שמא ישחט מהם הבן לפני האם,כי צער בעלי חיים בכך גדול מאוד, אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי חיים".
הרמב"ן הלך בכיוון אחר והסביר שטעם המצוה הוא להשריש בנו את הרחמים "לבלתי היות לנו לב אכזרי" ומביא טעם נוסף למצוה, שעל ידה יישמר המין של אותה ציפור ולא יכלה מן העולם. הוא מציין מצוות נוספות שזהו טעמן, וזהו ענין גדול להשריש בקרבנו את מידת הרחמים. הרמב"ן שם את האדם בקומה מעל החיות, הוא טוען שאם הטעם המצוה היה הדאגה לסבלן של החיות,למה בכלל התירה התורה לקחת את האפרוחים או הביצים ולאכול אותם? אלא טעם המצוה ללמד אותנו את מידת הרחמנות ושלא נהיה אכזריים, ובכלל מסביר הרמב"ן שכל המצוות נועדו לצרף אותנו.
כיוון שלישי שאני רוצה להביא בפרשנות על פי חכמי הסוד. הם רואים במצווה זו עניין גדול, בכוחה לעורר רחמי שמיים עלינו. הזהר הקדוש מביא שהציפור זו השכינה והקן שלה זהו בית המקדש, האפרוחים הם אנחנו. בזמן חורבן בית המקדש הציפור פרחה באוויר השכינה התרחקה מאיתנו , ויש במעשה שילוח הקו כוח לעורר רחמי שמיים, להשבת השכינה לציון.
נראה שכל שלושת ההסברים הללו משלימים האחד את השני. ראשית, למרות שהרמב"ן טרח להביא ראיות לשיטתו ולסתור דעת הרמב"ם נראה שההסבר של שניהם דווקא משלים להפליא האחד את השני, אמנם הרמב"ן שם את האדם בקומה מעל החיות, ועל כן זכותו של האדם להשתמש בחיות לצרכיו, אבל כיצד יבנה האדם את רחמנותו, אם לא על ידי הזדהות כנה ואמיתית עם צערן של החיות, וכי אפשר אחרת?! נאמר לעצמנו שלא אכפת לנו מצערה של הציפור, אנו רק עושים מצוות השם, ונשיג כך מידת רחמנות?!
עכשיו נחבר את ההסבר השלישי בע"ה, כיצד התכוונו חכמי הסוד שאנו נעורר רחמי שמיים עלינו, במעשים טכניים גרידא?!, ברור שלא. כשבשמים רואים אותנו רגישים לצער החיות, ונמנעים מלצערם ללא צורך, בזה הקב"ה ירחם עלינו. אנו זוכרים את תוכחות הנביאים בשלהי בית ראשון כנגד עבודת הקרבנות בבית המקדש שנעשתה טכנית, לשחד את השם בלי לב, בלי עבודה פנימית. עליה אמר השם" שנאתי רוב זבחיכם",קרי קיום מצות בלי לב אינם לרצון השם.
התורה מדברת דווקא על אפרוחים או ביצים ולא על גוזלים שהם ממש תלותיים באימן ולכן הצער שלהם גדול במיוחד. ועוד שבגוזלים קרוב לודאי שאנו לא נצליח להשיג איזו תועלת מלקיחתם כי הם מאוד רגישים ולא מצליחים לחיות בלא אימותיהם.
מדוע ציינה התורה דווקא במצוה זו את אריכות הימים שנזכה לה אם נקיים את המצוה? יש אומרים שמטרת התורה לומר לנו שלא נעשה חשבונות של שכר המצוות נעשה את הטוב והישר כי כך הוא נכון, ולכן ציינה לנו רק דוגמאות ספורות, כך ציינה את כיבוד אב ואם שזוהי מצוה מאוד קשה לביצוע, ומצד שני ציינה את שילוח הקן שזוהי מצוה מאוד קלה לביצוע ושתיהן יביאו לאריכות ימינו על האדמה. אולם על פי דברינו אפשר גם להבין אחרת, מצות כיבוד אב ואם מביאה לאריכות ימים מצד היחס למי שמעלינו,למי שהביא אותנו לעולם וגידל אותנו, מצות שילוח הקן לעומתה מביאה לאריכות ימים מצד הדאגה שלנו למי שנמצא מתחתנו בעולם הבריאה, מצד השמירה על קיומו של העולם שאנו בני האדם קבלנו עליו אחריות מאת השם. כיום האנושות כבר החלה להתעורר לחשיבות הדאגה שלנו לשמירת כלל חלקי הבריאה.
לסיכום, אמנם התורה מרשה לבני האדם להשתמש בחיות לצרכיהם אבל הגבילה רשות זו. בכל מקרה שאיננו לצורך אנושי ויש בו צער לחיות- יש איסור מהתורה לצער חיות. על ידי פיתוח הרגישות שלנו אפילו לחיות הבר אנו בונים רגישות ורחמים בנפשנו. כשהקב"ה רואה אותנו מדקדקים על עצמנו אפילו בנוגע לחיות, עוד יותר מדקדקים בנוגע לצער בני אדם, עוד יותר מדקדקים בנוגע לצערו של עם השם- מתעוררים רחמיו על ישראל והעולם והוא מחזיר שכינתו לציון.
שבת שלום בעז מלט.
אחת המצוות המסקרנות ביותר שאף מעוררת פולמוס גדול סביב טעמה הינה מצוות שילוח הקן. הפולמוס נמשך אלפי שנים ובכל דור ודור בהתאם לאופיו גם הדיון מקבל ציביון שונה. כך מובא בפרשה:
כִּי יִקָּרֵא קַן־צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכׇל־עֵץ אוֹ עַל־הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל־הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל־הַבֵּיצִים לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים׃שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים׃ (דברים כב,ו-ז)
שאלות: האם המצוה חלה רק כשאתה מעוניין באפרוחים או בביצים או גם בלאו הכי? למה דווקא בדרך ברשות הרבים חלה המצוה ולא ברשות היחיד? למה דווקא אפרוחים מוזכרים כאן ולא גוזלים? למה אחרי שנקראו אפרוחים או ביצים אומרת התורה לא תקח "האם על הבנים",למה הם נקראים כאן בנים? מדוע דווקא כאן במצוה זו ציינה התורה את שכר המצוה "אריכות ימים"? ובכלל מה טעמה של מצוה זו?
חז"ל אומרים שכתוב "בדרך" כי התורה לא באה להטריח אותנו לרדוף ולחפש את המצוות, מלבד מצווה אחת מיוחדת מצות השלום, עליו נאמר בקש שלום ורדפהו. מלבד זה המצווה שייכת רק בנוגע לציפורי הפקר ולא כאלה השייכות לנו.
הרמב"ם מבאר את טעם המצווה הזו בהסבר "ירוק" , הוא כותב שגם לחיות יש רגשות של דאגה ואהבה לבניהם, ומצוה זו באה להזכירנו לצמצם את סבלן של החיות "סיג והרחקה שמא ישחט מהם הבן לפני האם,כי צער בעלי חיים בכך גדול מאוד, אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי חיים".
הרמב"ן הלך בכיוון אחר והסביר שטעם המצוה הוא להשריש בנו את הרחמים "לבלתי היות לנו לב אכזרי" ומביא טעם נוסף למצוה, שעל ידה יישמר המין של אותה ציפור ולא יכלה מן העולם. הוא מציין מצוות נוספות שזהו טעמן, וזהו ענין גדול להשריש בקרבנו את מידת הרחמים. הרמב"ן שם את האדם בקומה מעל החיות, הוא טוען שאם הטעם המצוה היה הדאגה לסבלן של החיות,למה בכלל התירה התורה לקחת את האפרוחים או הביצים ולאכול אותם? אלא טעם המצוה ללמד אותנו את מידת הרחמנות ושלא נהיה אכזריים, ובכלל מסביר הרמב"ן שכל המצוות נועדו לצרף אותנו.
כיוון שלישי שאני רוצה להביא בפרשנות על פי חכמי הסוד. הם רואים במצווה זו עניין גדול, בכוחה לעורר רחמי שמיים עלינו. הזהר הקדוש מביא שהציפור זו השכינה והקן שלה זהו בית המקדש, האפרוחים הם אנחנו. בזמן חורבן בית המקדש הציפור פרחה באוויר השכינה התרחקה מאיתנו , ויש במעשה שילוח הקו כוח לעורר רחמי שמיים, להשבת השכינה לציון.
נראה שכל שלושת ההסברים הללו משלימים האחד את השני. ראשית, למרות שהרמב"ן טרח להביא ראיות לשיטתו ולסתור דעת הרמב"ם נראה שההסבר של שניהם דווקא משלים להפליא האחד את השני, אמנם הרמב"ן שם את האדם בקומה מעל החיות, ועל כן זכותו של האדם להשתמש בחיות לצרכיו, אבל כיצד יבנה האדם את רחמנותו, אם לא על ידי הזדהות כנה ואמיתית עם צערן של החיות, וכי אפשר אחרת?! נאמר לעצמנו שלא אכפת לנו מצערה של הציפור, אנו רק עושים מצוות השם, ונשיג כך מידת רחמנות?!
עכשיו נחבר את ההסבר השלישי בע"ה, כיצד התכוונו חכמי הסוד שאנו נעורר רחמי שמיים עלינו, במעשים טכניים גרידא?!, ברור שלא. כשבשמים רואים אותנו רגישים לצער החיות, ונמנעים מלצערם ללא צורך, בזה הקב"ה ירחם עלינו. אנו זוכרים את תוכחות הנביאים בשלהי בית ראשון כנגד עבודת הקרבנות בבית המקדש שנעשתה טכנית, לשחד את השם בלי לב, בלי עבודה פנימית. עליה אמר השם" שנאתי רוב זבחיכם",קרי קיום מצות בלי לב אינם לרצון השם.
התורה מדברת דווקא על אפרוחים או ביצים ולא על גוזלים שהם ממש תלותיים באימן ולכן הצער שלהם גדול במיוחד. ועוד שבגוזלים קרוב לודאי שאנו לא נצליח להשיג איזו תועלת מלקיחתם כי הם מאוד רגישים ולא מצליחים לחיות בלא אימותיהם.
מדוע ציינה התורה דווקא במצוה זו את אריכות הימים שנזכה לה אם נקיים את המצוה? יש אומרים שמטרת התורה לומר לנו שלא נעשה חשבונות של שכר המצוות נעשה את הטוב והישר כי כך הוא נכון, ולכן ציינה לנו רק דוגמאות ספורות, כך ציינה את כיבוד אב ואם שזוהי מצוה מאוד קשה לביצוע, ומצד שני ציינה את שילוח הקן שזוהי מצוה מאוד קלה לביצוע ושתיהן יביאו לאריכות ימינו על האדמה. אולם על פי דברינו אפשר גם להבין אחרת, מצות כיבוד אב ואם מביאה לאריכות ימים מצד היחס למי שמעלינו,למי שהביא אותנו לעולם וגידל אותנו, מצות שילוח הקן לעומתה מביאה לאריכות ימים מצד הדאגה שלנו למי שנמצא מתחתנו בעולם הבריאה, מצד השמירה על קיומו של העולם שאנו בני האדם קבלנו עליו אחריות מאת השם. כיום האנושות כבר החלה להתעורר לחשיבות הדאגה שלנו לשמירת כלל חלקי הבריאה.
לסיכום, אמנם התורה מרשה לבני האדם להשתמש בחיות לצרכיהם אבל הגבילה רשות זו. בכל מקרה שאיננו לצורך אנושי ויש בו צער לחיות- יש איסור מהתורה לצער חיות. על ידי פיתוח הרגישות שלנו אפילו לחיות הבר אנו בונים רגישות ורחמים בנפשנו. כשהקב"ה רואה אותנו מדקדקים על עצמנו אפילו בנוגע לחיות, עוד יותר מדקדקים בנוגע לצער בני אדם, עוד יותר מדקדקים בנוגע לצערו של עם השם- מתעוררים רחמיו על ישראל והעולם והוא מחזיר שכינתו לציון.
שבת שלום בעז מלט.
בס"ד לפרשת כי תצא התשפ"ג
פרשת כי תצא פותחת בדין אשת יפת תואר. תמצית הדין, אם חייל מישראל במלחמה ראה בין נשות האויב השבויות אשה יפה, הוא יכול בתנאים מסוימים לקחתה לו לאשה. וכך נאמר:
כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ׃
וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת־תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה׃
וַהֲבֵאתָהּ אֶל־תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת־רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת־צִפׇּרְנֶיהָ׃
וְהֵסִירָה אֶת־שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת־אָבִיהָ וְאֶת־אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה׃
וְהָיָה אִם־לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא־תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא־תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ׃
דין זה מאתגר מאוד את דורנו, שבויות? יפות תואר?? אולם לא רק בדורנו אלא בכל הדורות עסקו חכמי ישראל בהבנת דין אשת יפת תואר. רבים שאלו כיצד התירה התורה אשת יפת תואר לישראלי. מעשה שכה רחוק מאורח החיים המצופה מאיתנו. התורה שמלאה באזהרות ואיסורים בכל הנוגע לאיסורי עריות, כאן היא מתירה משום מה לקיחת אשה שאיננה יהודיה לאשה. וכבר עסקתי בעבר בנושא מכיוונים שונים.
הפעם ברצוני לבחון את הנושא מכיוון אחר, לא מצד הישראלי אלא מצד אותה אשה גויה, כיצד התורה מתירה מסלול עוקף גיור ומאפשרת לצרף לעם ישראל גוים ללא רצונם? אנו יודעים ש"קשים גרים לישראל כספחת"(יבמות מז' ע"א), שכאשר בא אדם להתגייר אנו דוחים אותו ואומרים לו כמה קשה בעולם הזה להיות יהודי,כמה סובל העם הזה יסורים וצרות בשל אמונתו ודרכו בכל ההיסטוריה, כדי שאותו אדם יחשוב פעמיים אם באמת כדאי לו להתגייר, ואילו כאן למרבה הפלא לא דוחים את יפת התואר ואפילו לא שואלים את רצונה? הלא בלי קשר לסיטואציה הקשה הזו של שבוית מלחמה, סתם חתונה בין ישראלי וישראלית, אין אפשרות על פי התורה לערוך נישואים ללא רצונה של הכלה, וכאן לא דוחים אותה מלהתגייר, לא שואלים את רצונה, כלום?
ראשית לפני שנכנס לעובי הקורה, ברצוני להתבונן בעצם התופעה של לקיחת שבויות מלחמה שהתורה נותנת לה לגיטימציה. היום זה לא מקובל ולכן נראה לנו תמוה מאוד, אבל לעצם העניין האם להרוג אנשים זה יותר מוסרי מלקחת בשבי?! טוב אי אפשר לומר זאת, אבל מה הנשים קשורות לסיפור, למה הן צריכות לסבול? מלחמה הינה בין אומות, הנשים הינן חלק מהסיפור.האם נשות האויב הינן פחות אויבות מהגברים?! ברור שמלחמה איננה דבר נעים ויפה אבל אם מדובר במלחמת אין ברירה מוצדקת, ואם הדרך להשיג ניצחון מוחץ, כזה שיגרום לכך "שזו תהיה המלחמה האחרונה" כלפי האויב הזה, הינו לאחר הריגת חייליו והשמדת צבאו לקחת בשבי את נשות האויב והטמעה שלהן בקרבנו- האם לא כדאי לעשות זאת במקום לנהל מלחמות אין סופיות?!
אבל יש בזה רובד יותר עמוק. ה' ברא בעולמו כל מיני אומות. כל אומה עם הכח המיוחד שלה, עם הכשרונות והמעלות. המלחמה המתוארת כאן הינה מלחמה שבעצם מעלימה את אותה אומה. מה ישאר ממנה? כל אותם האומות המוזכרות בתנ"ך שלחמו נגדנו ונמחקו מעל פני האדמה, מה נשאר מהן? מה נשאר מכשרונותיהן?
וכאן בעצם מתארת לנו התורה את התועלת שנשארה מאומות אלו. החלקים הקשים של אומות אלו הושמדו במלחמות, והחלקים הרכים, היותר חיוביים שלהם זכו להצטרף ולהעשיר את עם ישראל. זכו להצטרף לנצח.
אומר מי השילוח:
כי תצא למלחמה על איביך וכו' ושבית שביו. היינו הדבר הטוב הנמצא בהאומה, כי בכל האומות נמצא כח טוב, אך כל זמן שהיא ביניהם היא בשביה אך כשיבא לבין ישראל יהיה הטוב בשלימות, והטוב הנמצא בהם הוא התשוקה, כי מה שיש בכחם ממש באיזה טובה זאת אינו רק לפי שעה, אך התשוקה הנמצא בהם שיבינו שזה יחסר להם זה צריך להכניס לתוך ישראל, וכל זמן שהתשוקה הזאת היא ביניהם היא בשביה כי כח התשוקה אינו רק מהש"י וזה אין שייך להם רק לישראל…שכל אומה מעכו"ם יש לה כח מיוחד, לזו חכמה לזו עושר לזו גבורה, והכח הנמצא בהם אינו נקרא חיים כלל רק חיי שעה, כי הטובה שבהם הוא רק לפי שעה ובאחרית הימים יאספו, ורק מה שיש להם תשוקה לדבר שנחסר להם, כגון האומה מהעכו"ם שהיא משופעת בחכמה ומשתוקקת לעושר וכדומה זו התשוקה נקרא חיים, וזאת מקבלים ישראל מהם כי ישראל מונין ללבנה שאין לה מגרמה כלום, רק תשוקה שמשתוקקת שהחמה תאיר בה אורה, וזה ושבית שביו כח התשוקה שאצלם זה הכח הוא בשביה זה יקבלו מהם ישראל אבל שאר כחם יאפסו, וזה התשוקה נקראת שמושה של תורה שהיא גדולה מלמודה כי תשוקה אין בה גבול, וזה שכתיב (משלי כ"ד,ו') כי בתחבלות תעשה לך מלחמה,(מי השילוח כי תצא)
מי השילוח מתאר כאן את הבירור שנעשה בשעת המלחמה, אנו מכלים את החלקים הזמניים של אותה אומה ו"מגיירים" את החלקים שיכולים להצטרף לקדושה ולחיי הנצח. בהמשך דבריו שלא הבאתי כאן, לוקח מי השילוח את היסוד הזה לחיי היחיד, לעבודת המידות שלנו. האתגר שלנו בעבודת המידות איננו להכניע את היצרים שלנו, איננו להסתפק בשלב ההכנעה. אלא לעבור לשלב ההמתקה, לראות מתוך אותה התמודדות מה אנו יכולים למשוך לקדושה. איזה לימודים וכשרונות אנו רוכשים מאותה מלחמה פנימית.
בחזרה לאשת יפת התואר, הכלל בכל התורה כולה שבכל הדינים שאנו לא שואלים את האדם האם הוא רוצה או לא, זה מפני שברור לנו שהוא ירצה זאת.גם כאן צריך לומר שאמנם השבויות לא בחרו להיות כאלו, אבל לאחר שהן כבר שבויות בטח כל אחת תעדיף לעלות מדרגה להיות אשת איש ישראלית לכל דבר מאשר להיות שפחה.
ומדוע גר פרטי אנו לא ממהרים לקבל לעם ישראל ואת אלו כן?
כי לגר הפרטי יש עולם שהוא משאיר מאחור, ואולי הוא לא באמת חפץ לעזוב את עולמו הקודם וגיורו לא יהיה באמת ובתמים. אבל שבויות המלחמה, לא משאירות מאחור עם , אין להן באמת בין מה למה לבחור, אין כאן שתי דרכים .
אמנם כן נעשה כאן מבחן "חודש הימים" כפי שמובא בפסוקים, שתפקידו לברר האם באמת מדובר בנשמה יקרה שטוב שתצטרף לעם ישראל, אלא שכיוון שכאן אין לאשה יכולת בחירה אמיתית, את הבחירה עושה האיש הישראלי, אשר מחליט האם היא תהיה אשתו או לא. אם הוא בוחר לבסוף לא לקחתה לאשה הוא מצוה על פי התורה לשלחה לחופשי, ואסור לו להחזירה למעמד של שפחה.
יוצא שבמבט כללי דוקא שבויות המלחמה הן החלק הכי חיובי שיש במלחמה. הן מבטאות את הצד החיובי שצומח ממצבים טרגיים אלו.
מה אנחנו יכולים ללמוד לחיינו מהנושא?
בכל סוג של התמודדות ומאבק בחיים הן עם אנשים אחרים והן במאבק פנימי מול היצרים שלנו, האתגר איננו רק כיצד להכניע את היצר או האויב אלא איזה דבר טוב אנו לוקחים מכך, איזו המתקה אפשר לעשות. זה היסוד של תשובה מאהבה, שבה אנחנו לומדים להפוך מר למתוק, להפוך זדונות לזכויות.
פרשת כי תצא פותחת בדין אשת יפת תואר. תמצית הדין, אם חייל מישראל במלחמה ראה בין נשות האויב השבויות אשה יפה, הוא יכול בתנאים מסוימים לקחתה לו לאשה. וכך נאמר:
כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ׃
וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת־תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה׃
וַהֲבֵאתָהּ אֶל־תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת־רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת־צִפׇּרְנֶיהָ׃
וְהֵסִירָה אֶת־שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת־אָבִיהָ וְאֶת־אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה׃
וְהָיָה אִם־לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא־תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא־תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ׃
דין זה מאתגר מאוד את דורנו, שבויות? יפות תואר?? אולם לא רק בדורנו אלא בכל הדורות עסקו חכמי ישראל בהבנת דין אשת יפת תואר. רבים שאלו כיצד התירה התורה אשת יפת תואר לישראלי. מעשה שכה רחוק מאורח החיים המצופה מאיתנו. התורה שמלאה באזהרות ואיסורים בכל הנוגע לאיסורי עריות, כאן היא מתירה משום מה לקיחת אשה שאיננה יהודיה לאשה. וכבר עסקתי בעבר בנושא מכיוונים שונים.
הפעם ברצוני לבחון את הנושא מכיוון אחר, לא מצד הישראלי אלא מצד אותה אשה גויה, כיצד התורה מתירה מסלול עוקף גיור ומאפשרת לצרף לעם ישראל גוים ללא רצונם? אנו יודעים ש"קשים גרים לישראל כספחת"(יבמות מז' ע"א), שכאשר בא אדם להתגייר אנו דוחים אותו ואומרים לו כמה קשה בעולם הזה להיות יהודי,כמה סובל העם הזה יסורים וצרות בשל אמונתו ודרכו בכל ההיסטוריה, כדי שאותו אדם יחשוב פעמיים אם באמת כדאי לו להתגייר, ואילו כאן למרבה הפלא לא דוחים את יפת התואר ואפילו לא שואלים את רצונה? הלא בלי קשר לסיטואציה הקשה הזו של שבוית מלחמה, סתם חתונה בין ישראלי וישראלית, אין אפשרות על פי התורה לערוך נישואים ללא רצונה של הכלה, וכאן לא דוחים אותה מלהתגייר, לא שואלים את רצונה, כלום?
ראשית לפני שנכנס לעובי הקורה, ברצוני להתבונן בעצם התופעה של לקיחת שבויות מלחמה שהתורה נותנת לה לגיטימציה. היום זה לא מקובל ולכן נראה לנו תמוה מאוד, אבל לעצם העניין האם להרוג אנשים זה יותר מוסרי מלקחת בשבי?! טוב אי אפשר לומר זאת, אבל מה הנשים קשורות לסיפור, למה הן צריכות לסבול? מלחמה הינה בין אומות, הנשים הינן חלק מהסיפור.האם נשות האויב הינן פחות אויבות מהגברים?! ברור שמלחמה איננה דבר נעים ויפה אבל אם מדובר במלחמת אין ברירה מוצדקת, ואם הדרך להשיג ניצחון מוחץ, כזה שיגרום לכך "שזו תהיה המלחמה האחרונה" כלפי האויב הזה, הינו לאחר הריגת חייליו והשמדת צבאו לקחת בשבי את נשות האויב והטמעה שלהן בקרבנו- האם לא כדאי לעשות זאת במקום לנהל מלחמות אין סופיות?!
אבל יש בזה רובד יותר עמוק. ה' ברא בעולמו כל מיני אומות. כל אומה עם הכח המיוחד שלה, עם הכשרונות והמעלות. המלחמה המתוארת כאן הינה מלחמה שבעצם מעלימה את אותה אומה. מה ישאר ממנה? כל אותם האומות המוזכרות בתנ"ך שלחמו נגדנו ונמחקו מעל פני האדמה, מה נשאר מהן? מה נשאר מכשרונותיהן?
וכאן בעצם מתארת לנו התורה את התועלת שנשארה מאומות אלו. החלקים הקשים של אומות אלו הושמדו במלחמות, והחלקים הרכים, היותר חיוביים שלהם זכו להצטרף ולהעשיר את עם ישראל. זכו להצטרף לנצח.
אומר מי השילוח:
כי תצא למלחמה על איביך וכו' ושבית שביו. היינו הדבר הטוב הנמצא בהאומה, כי בכל האומות נמצא כח טוב, אך כל זמן שהיא ביניהם היא בשביה אך כשיבא לבין ישראל יהיה הטוב בשלימות, והטוב הנמצא בהם הוא התשוקה, כי מה שיש בכחם ממש באיזה טובה זאת אינו רק לפי שעה, אך התשוקה הנמצא בהם שיבינו שזה יחסר להם זה צריך להכניס לתוך ישראל, וכל זמן שהתשוקה הזאת היא ביניהם היא בשביה כי כח התשוקה אינו רק מהש"י וזה אין שייך להם רק לישראל…שכל אומה מעכו"ם יש לה כח מיוחד, לזו חכמה לזו עושר לזו גבורה, והכח הנמצא בהם אינו נקרא חיים כלל רק חיי שעה, כי הטובה שבהם הוא רק לפי שעה ובאחרית הימים יאספו, ורק מה שיש להם תשוקה לדבר שנחסר להם, כגון האומה מהעכו"ם שהיא משופעת בחכמה ומשתוקקת לעושר וכדומה זו התשוקה נקרא חיים, וזאת מקבלים ישראל מהם כי ישראל מונין ללבנה שאין לה מגרמה כלום, רק תשוקה שמשתוקקת שהחמה תאיר בה אורה, וזה ושבית שביו כח התשוקה שאצלם זה הכח הוא בשביה זה יקבלו מהם ישראל אבל שאר כחם יאפסו, וזה התשוקה נקראת שמושה של תורה שהיא גדולה מלמודה כי תשוקה אין בה גבול, וזה שכתיב (משלי כ"ד,ו') כי בתחבלות תעשה לך מלחמה,(מי השילוח כי תצא)
מי השילוח מתאר כאן את הבירור שנעשה בשעת המלחמה, אנו מכלים את החלקים הזמניים של אותה אומה ו"מגיירים" את החלקים שיכולים להצטרף לקדושה ולחיי הנצח. בהמשך דבריו שלא הבאתי כאן, לוקח מי השילוח את היסוד הזה לחיי היחיד, לעבודת המידות שלנו. האתגר שלנו בעבודת המידות איננו להכניע את היצרים שלנו, איננו להסתפק בשלב ההכנעה. אלא לעבור לשלב ההמתקה, לראות מתוך אותה התמודדות מה אנו יכולים למשוך לקדושה. איזה לימודים וכשרונות אנו רוכשים מאותה מלחמה פנימית.
בחזרה לאשת יפת התואר, הכלל בכל התורה כולה שבכל הדינים שאנו לא שואלים את האדם האם הוא רוצה או לא, זה מפני שברור לנו שהוא ירצה זאת.גם כאן צריך לומר שאמנם השבויות לא בחרו להיות כאלו, אבל לאחר שהן כבר שבויות בטח כל אחת תעדיף לעלות מדרגה להיות אשת איש ישראלית לכל דבר מאשר להיות שפחה.
ומדוע גר פרטי אנו לא ממהרים לקבל לעם ישראל ואת אלו כן?
כי לגר הפרטי יש עולם שהוא משאיר מאחור, ואולי הוא לא באמת חפץ לעזוב את עולמו הקודם וגיורו לא יהיה באמת ובתמים. אבל שבויות המלחמה, לא משאירות מאחור עם , אין להן באמת בין מה למה לבחור, אין כאן שתי דרכים .
אמנם כן נעשה כאן מבחן "חודש הימים" כפי שמובא בפסוקים, שתפקידו לברר האם באמת מדובר בנשמה יקרה שטוב שתצטרף לעם ישראל, אלא שכיוון שכאן אין לאשה יכולת בחירה אמיתית, את הבחירה עושה האיש הישראלי, אשר מחליט האם היא תהיה אשתו או לא. אם הוא בוחר לבסוף לא לקחתה לאשה הוא מצוה על פי התורה לשלחה לחופשי, ואסור לו להחזירה למעמד של שפחה.
יוצא שבמבט כללי דוקא שבויות המלחמה הן החלק הכי חיובי שיש במלחמה. הן מבטאות את הצד החיובי שצומח ממצבים טרגיים אלו.
מה אנחנו יכולים ללמוד לחיינו מהנושא?
בכל סוג של התמודדות ומאבק בחיים הן עם אנשים אחרים והן במאבק פנימי מול היצרים שלנו, האתגר איננו רק כיצד להכניע את היצר או האויב אלא איזה דבר טוב אנו לוקחים מכך, איזו המתקה אפשר לעשות. זה היסוד של תשובה מאהבה, שבה אנחנו לומדים להפוך מר למתוק, להפוך זדונות לזכויות.
בס"ד לפרשת כי תצא התשפ"ד
פרשת כי תצא היא בעיקר פרשיית המלחמה, ואולי יותר טוב לומר פרשיית הצבא, בין היתר ישנם ההדרכות המדויקות להתנהלותו של המחנה הצבאי, ויש גם סיבה מפתיעה:
כִּי־תֵצֵא מַחֲנֶה עַל־אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע׃ פירוט דיני טהרה במחנה, סדר שמירה על הניקיון, ואפי' כללים איך בשטח מתפנים בשירותים מבלי להשאיר זוהמה, וכעת לנימוק המפתיע: כִּי יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא־יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ׃
לפני שנצלול יותר לעומק העניין, המסר של התורה בשפה פשוטה, זכרו: למחנה צבא יש מעלה מיוחדת, במחנה הצבא הישראלי שורה שכינה יתרה! נגזרת מכך היא הזהירות היתרה שעלינו לנהוג בו.
הכלל הבולט ביותר בנושא הוא - "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" !
למה? אומר רש"י שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. ולכאורה רש"י תמוה כי הלא הכתוב מסביר במפורש את הסיבה "כִּי יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ" אז למה להכניס את השטן לתוך הסיפור?
בדומה לכך יש להקשות על מה שכתוב על ראש השנה הקרב ובא, אומר הזהר הקדוש (באב,ה) "רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (איוב א׳:ו׳) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ' וַיָּבוֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. וַיְהִי הַיּוֹם: דָּא (מ"ד א') רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים לְמֵידָן עָלְמָא." הנה ראש השנה הוא יום מיוחד מאוד בשנה שבו אנו זוכים להשתתף בטקס ההכתרה של הקב"ה, ומדוע דוקא באותו היום השטן מנסה לקטרג עלינו?!
הענין הוא שדוקא כאשר הקב"ה מתהלך במחנה הצבא, יש הקפדה יותר גדולה, וצריכים זהירות רבה כיצד לדבר ולהתנהג. יש לזכור שגם השטן עבד של השם יתברך הוא, וגם לו ישנם חוקים מתי הוא יכול לפתוח את פיו ומתי לא. להבדיל גם הרס"ר במחנה יקפיד עלינו הרבה יותר על ההופעה שלנו בשעה שמפקד הצבא מגיע לביקור. בעצם כך זה בראש השנה וכך גם במחנה הצבא.
הביטויי כאן נשמע מאוד בומבסטי "מִכֹּל דָּבָר רָע", אולם הפירוט אחרי כן רק מדבר על כך שאם החייל נטמא-עליו לצאת מהמחנה לטבול במקוה ואחריו יוכל לחזור למחנה. וכן שהיוצא לשירותים צריך לכסות את צאתו, זהו. אז חסידים יאמרו שרואים כאן, כי אכן ההקפדה על דברים פשוטים זה נקרא להשמר מכל דבר רע! אך הרמב"ן מבין שיש כאן מסר גדול יותר:
"וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי בְּעִנְיַן הַמִּצְוָה הַזֹּאת, כִּי הַכָּתוּב יַזְהִיר בְּעֵת אֲשֶׁר הַחֵטְא מָצוּי בּוֹ, וְהַיָּדוּעַ בְּמִנְהֲגֵי הַמַּחֲנוֹת הַיּוֹצְאוֹת לַמִּלְחָמָה כִּי יֹאכְלוּ כָּל תּוֹעֵבָה, יִגְזְלוּ וְיַחְמְסוּ, וְלֹא יִתְבּוֹשְׁשׁוּ אֲפִלּוּ בְּנִאוּף וְכָל נְבָלָה, הַיָּשָׁר בִּבְנֵי אָדָם בְּטִבְעוֹ יִתְלַבֵּשׁ אַכְזָרִיּוּת וְחֵמָה כְּצֵאת מַחֲנֶה עַל אוֹיֵב, וְעַל כֵּן הִזְהִיר בּוֹ הַכָּתוּב וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע."
אולם ישנה פרשנות מעניינת הקוראת את "ונשמרת" לא רק כציווי, אלא גם כהבטחה, ואז המשמעות נראית הפוכה לגמרי, וכך אומר לנו השפת אמת:
וי"ל כי המלחמה באמת נותנת שמירה לאדם. ובספרי כי תצא לא תצא אלא במחנה. חז"ל דרשו בקרב מחניך הם האיברים של האדם [כן הגיד אא"ז מו"ר ז"ל וכן בילקוט בקרב כל אחד ע"ש] וזה תצא מחנה. שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות. עי"ז עצמו ונשמרת ששוב אין מקום להיות מתבלבל ע"י דברי שטות מאחר שמרוצה למסור נפשו ואין דבר חביב מנפשו. וכן איתא עצה זו בשם הבעש"ט ז"ל.(דברים כי תצא,א)
הנה השפת אמת כדרכם של אדמורים לקח את דברי התורה גם לעבודת הנפש האישית של כל אחד וגם למצב שאין לנו צבא ואין אנו בארץ בכל אופן אנו יכולים לזכות לשמירה מיוחדת אם נאסוף את כל כוחותינו לסור מהרע ולעשות מצוה, כאשר נמסור את נפשנו לעבודת השם יתברך-נזכה לשמירה מיוחדת שהמלחמה נותנת לאדם.
וכיוון שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואם הדברים נכונים לעבודת השם הפרטית שלנו, בודאי ובודאי שהם נכונים במחנה הצבא במקום עבודת השם הציבורית, מקום בו ילדינו ואחינו היקרים מניחים מאחור את כל חלומותיהם הפרטיים ונרתמים במסירות נפש ממשית מאוד לטובת המלחמה ברוע. אכן בשיחות עם לוחמים אנו שומעים מהם על אותה שמירה ושכינה מיוחדת השורה במחנה, על קרבת א-לוהים אותה הם חשים.
האם השפת אמת והפשטנים חלוקים?
אין הכרח לומר כך. נראה שהיוצאים למלחמה אכן זוכים מחד לתוספת שכינה ושמירה, וזו דוקא הסיבה למה כל כך חשוב שהם גם בעצמם ישמרו מכל דבר רע, כי מתי הוא הזמן המומלץ להשקיע בדבר מה? האם לא בדיוק בזמן שאנו יודעים שהוא המסוגל לכך מאת השם?! כך אנו שמחים בזמן שמחתנו, אנו מתנקים ומיטהרים בזמן המסוגל לטהרתנו ואנו נחים ביום מנוחתנו.
המלחמה שאנו נתונים בה עכשיו, מלבד חשיבותה לביעור החמס והרוע הינה גם הזדמנות פז להשיג קרבת אלוהים ושמירה מכל רע, גם רע שאיננו נלחמים נגדו כעת. ומה יעשה מי שלא זכה להיות במחנה, שלא משתתף פעיל במלחמה? כידוע שלל המלחמה מתחלק בין הלוחמים לבין היושבים על הכלים, עלינו לחזק אותם,לדאוג לצרכיהם ולהתפלל עליהם ובזה נזכה להיות גם שותפים.
ונשמרת מכל דבר רע - לשנה טובה ומתוקה.
פרשת כי תצא היא בעיקר פרשיית המלחמה, ואולי יותר טוב לומר פרשיית הצבא, בין היתר ישנם ההדרכות המדויקות להתנהלותו של המחנה הצבאי, ויש גם סיבה מפתיעה:
כִּי־תֵצֵא מַחֲנֶה עַל־אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע׃ פירוט דיני טהרה במחנה, סדר שמירה על הניקיון, ואפי' כללים איך בשטח מתפנים בשירותים מבלי להשאיר זוהמה, וכעת לנימוק המפתיע: כִּי יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא־יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ׃
לפני שנצלול יותר לעומק העניין, המסר של התורה בשפה פשוטה, זכרו: למחנה צבא יש מעלה מיוחדת, במחנה הצבא הישראלי שורה שכינה יתרה! נגזרת מכך היא הזהירות היתרה שעלינו לנהוג בו.
הכלל הבולט ביותר בנושא הוא - "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" !
למה? אומר רש"י שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. ולכאורה רש"י תמוה כי הלא הכתוב מסביר במפורש את הסיבה "כִּי יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ" אז למה להכניס את השטן לתוך הסיפור?
בדומה לכך יש להקשות על מה שכתוב על ראש השנה הקרב ובא, אומר הזהר הקדוש (באב,ה) "רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (איוב א׳:ו׳) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ' וַיָּבוֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. וַיְהִי הַיּוֹם: דָּא (מ"ד א') רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים לְמֵידָן עָלְמָא." הנה ראש השנה הוא יום מיוחד מאוד בשנה שבו אנו זוכים להשתתף בטקס ההכתרה של הקב"ה, ומדוע דוקא באותו היום השטן מנסה לקטרג עלינו?!
הענין הוא שדוקא כאשר הקב"ה מתהלך במחנה הצבא, יש הקפדה יותר גדולה, וצריכים זהירות רבה כיצד לדבר ולהתנהג. יש לזכור שגם השטן עבד של השם יתברך הוא, וגם לו ישנם חוקים מתי הוא יכול לפתוח את פיו ומתי לא. להבדיל גם הרס"ר במחנה יקפיד עלינו הרבה יותר על ההופעה שלנו בשעה שמפקד הצבא מגיע לביקור. בעצם כך זה בראש השנה וכך גם במחנה הצבא.
הביטויי כאן נשמע מאוד בומבסטי "מִכֹּל דָּבָר רָע", אולם הפירוט אחרי כן רק מדבר על כך שאם החייל נטמא-עליו לצאת מהמחנה לטבול במקוה ואחריו יוכל לחזור למחנה. וכן שהיוצא לשירותים צריך לכסות את צאתו, זהו. אז חסידים יאמרו שרואים כאן, כי אכן ההקפדה על דברים פשוטים זה נקרא להשמר מכל דבר רע! אך הרמב"ן מבין שיש כאן מסר גדול יותר:
"וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי בְּעִנְיַן הַמִּצְוָה הַזֹּאת, כִּי הַכָּתוּב יַזְהִיר בְּעֵת אֲשֶׁר הַחֵטְא מָצוּי בּוֹ, וְהַיָּדוּעַ בְּמִנְהֲגֵי הַמַּחֲנוֹת הַיּוֹצְאוֹת לַמִּלְחָמָה כִּי יֹאכְלוּ כָּל תּוֹעֵבָה, יִגְזְלוּ וְיַחְמְסוּ, וְלֹא יִתְבּוֹשְׁשׁוּ אֲפִלּוּ בְּנִאוּף וְכָל נְבָלָה, הַיָּשָׁר בִּבְנֵי אָדָם בְּטִבְעוֹ יִתְלַבֵּשׁ אַכְזָרִיּוּת וְחֵמָה כְּצֵאת מַחֲנֶה עַל אוֹיֵב, וְעַל כֵּן הִזְהִיר בּוֹ הַכָּתוּב וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע."
אולם ישנה פרשנות מעניינת הקוראת את "ונשמרת" לא רק כציווי, אלא גם כהבטחה, ואז המשמעות נראית הפוכה לגמרי, וכך אומר לנו השפת אמת:
וי"ל כי המלחמה באמת נותנת שמירה לאדם. ובספרי כי תצא לא תצא אלא במחנה. חז"ל דרשו בקרב מחניך הם האיברים של האדם [כן הגיד אא"ז מו"ר ז"ל וכן בילקוט בקרב כל אחד ע"ש] וזה תצא מחנה. שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות. עי"ז עצמו ונשמרת ששוב אין מקום להיות מתבלבל ע"י דברי שטות מאחר שמרוצה למסור נפשו ואין דבר חביב מנפשו. וכן איתא עצה זו בשם הבעש"ט ז"ל.(דברים כי תצא,א)
הנה השפת אמת כדרכם של אדמורים לקח את דברי התורה גם לעבודת הנפש האישית של כל אחד וגם למצב שאין לנו צבא ואין אנו בארץ בכל אופן אנו יכולים לזכות לשמירה מיוחדת אם נאסוף את כל כוחותינו לסור מהרע ולעשות מצוה, כאשר נמסור את נפשנו לעבודת השם יתברך-נזכה לשמירה מיוחדת שהמלחמה נותנת לאדם.
וכיוון שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואם הדברים נכונים לעבודת השם הפרטית שלנו, בודאי ובודאי שהם נכונים במחנה הצבא במקום עבודת השם הציבורית, מקום בו ילדינו ואחינו היקרים מניחים מאחור את כל חלומותיהם הפרטיים ונרתמים במסירות נפש ממשית מאוד לטובת המלחמה ברוע. אכן בשיחות עם לוחמים אנו שומעים מהם על אותה שמירה ושכינה מיוחדת השורה במחנה, על קרבת א-לוהים אותה הם חשים.
האם השפת אמת והפשטנים חלוקים?
אין הכרח לומר כך. נראה שהיוצאים למלחמה אכן זוכים מחד לתוספת שכינה ושמירה, וזו דוקא הסיבה למה כל כך חשוב שהם גם בעצמם ישמרו מכל דבר רע, כי מתי הוא הזמן המומלץ להשקיע בדבר מה? האם לא בדיוק בזמן שאנו יודעים שהוא המסוגל לכך מאת השם?! כך אנו שמחים בזמן שמחתנו, אנו מתנקים ומיטהרים בזמן המסוגל לטהרתנו ואנו נחים ביום מנוחתנו.
המלחמה שאנו נתונים בה עכשיו, מלבד חשיבותה לביעור החמס והרוע הינה גם הזדמנות פז להשיג קרבת אלוהים ושמירה מכל רע, גם רע שאיננו נלחמים נגדו כעת. ומה יעשה מי שלא זכה להיות במחנה, שלא משתתף פעיל במלחמה? כידוע שלל המלחמה מתחלק בין הלוחמים לבין היושבים על הכלים, עלינו לחזק אותם,לדאוג לצרכיהם ולהתפלל עליהם ובזה נזכה להיות גם שותפים.
ונשמרת מכל דבר רע - לשנה טובה ומתוקה.
053-525-3443 |
מייל: serge@hermesh.co.il |
פוגל סרז' |