בס"ד עש"ק פרשת בהר-בחוקותי התשפ"א
בסיומה של פרשת בהר לאחר שהתורה הביאה את דיני השמיטה והיובל, את דיני חזרת נחלות לבעליהן או יותר נכון חזרת האנשים לנחלתם, את דיני שחרור העבדים וחזרתם לנחלתם, הפרשה מסיימת באמירה שלכאורה לא קשורה לנושא :
לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְ-הוָ֖ה אֱ-לֹהֵיכֶֽם׃ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְ-הוָֽה׃
מה הקשר בין דיני שמיטה ויובל לבין שני פסוקים אלו?
מובא במדרש רבה:
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ה, יז): יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי מַזְהִיר עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, א): לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם. לֹא נָתַתִּי הַמִּשְׁפָּט אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ה, א): שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט.
המאמר הזה במדרש בכללותו אומר שה' הטיל על ישראל את האחריות לתיקון העולם כולל ניקוי העולם מעבודת האלילים, מכלל הדבר למדנו שהפסוק הזה לא מדבר על איסור עבודה זרה ברמה הפשוטה כמו במקומות אחרים אלא על אחריות המוטלת על עם ישראל ברמה הכלל עולמית לניקוי האלילים.
הדברים מתיישבים יפה עם מהלך הפרשיות הללו, בפרשת אמור, עם ישראל האמיר מתוכו את הכהנים וקידש אותם, למד לקדש את הזמנים, לקדש את עבודת האדמה לעשותה קודש, בפרשת בהר למד להיגמל מיצר הרכושנות בשנת השמיטה ועוד יותר מכך ביובל, לקרוא דרור בארץ לכל יושביה, להפוך את העולם לגן עדן. באה התורה והרחיבה לנו את היריעה, קריאת דרור בארץ לכל יושביה, לא מסתכמת בהפקרת הפירות ,בשחרור עבדים ובחזרת האנשים לנחלתם, אלא מעבר לכך גם בגמילה מכל סוגי האלילים. כאשר נמצא חוסר חרות פנימי באדם, הוא גורם ל"צורך" להתלות במוחש, בפסל , במצבה או באבן משכית אפילו שיהיו אלה לעבודת השם.
מבט פנימי של המציאות רואה באלילים את שורש הבלבולים והקלקולים. נתינת מקום ומעמד שולט בעולם לאיזשהו דבר זולת ה' יתברך, בעצם מצמצם את נוכחות ה' בעולם בעיני האנשים, ומעכב את תיקון העולם.
וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם
-בחז"ל נלמד מכאן איסור השתחוויה על רצפת האבן בכל מקום שהוא זולת בבית המקדש. השתחוות בפשוט ידיים ורגליים מבטאת התמסרות גמורה, טוטאלית, והיא בעצם מסוכנת מאוד לאדם ולכן מקומה רק בבית המקדש, בנקודת החיבור בין העולם הגשמי לעולם הרוחני.
הרש"ר הירש העמיק בביאור המסר העולה מפסוקים אלו. ראשית הוא מבאר שהבטחות התורה בדבר הרפואה מכל מיני החולי מהפרט מהחברה ומהמדינה, הן נבואות אחרית הימים שנגיע אליהם בזכות שמירת התורה והמצוות ונגיע אליהם במלואם בזכות היובל. "נמצאת אומר: בריאותנו, חיינו, ישענו, אושרנו, עצמאותנו, כוחנו, חירותנו ושמחת חיינו-כל אלה הם התכלית של השגחת ה' והנהגתו, כי ה' מחייב את ישענו...והאלילים הם אלים שוללים, והם עוינים בצרות עין את ישע האדם ואושרו". את איסור אבן משכית מבאר הרש"ר "אל נשתחוה לה' כרצון ליבנו, ואפילו ליבנו מלא כוונה קדושה". התורה באה ללמד אותנו את דרך ההשתחוות הראויה לה', ואת מיקומה המדויק המתאים-רק בבית המקדש.
אף מי השילוח תורם לנו להבנת עומקו של פסוק זה וכך כותב : אלילים הוא מלשון אל, היינו מעשה שאין בו חיים, ופסל הוא גוון, ומצבה היא עקשות שתגמור בדעתך במצב הזה אני רוצה בדוקא וכך ישר בעיני, אין לך רשות לבחור בזה כמו שכתיב (איוב ל"ד, ל"ג) כי אתה תבחר ולא אני, ואבן משכית נקרא בפישוט ידים ורגלים, שלא יאמר האדם אם יהי כך לא אוכל לחיות...
מי השילוח נראה שרוצה לומר שאנו צריכים זהירות רבה בעמידה שלנו מול ה', לא להתעקש יותר מידי, לא למסור את נפשנו על דברים אחרים זולת מה שציוותה תורה, עלינו ללמוד מה' כשם שהוא סובל עדיין את הרשעים בעולם כך גם אנו צריכים.
קישור דברי מי השילוח לדברי הרש"ר מביא אותי להבנה שלאחר שהאלילים כרות יכרתון, שומה עלינו לנקות את שורשי האלילים בנפשנו פנימה, מי השילוח מסמן את השורש בגמילה מעקשנות מול ה'. העקשנות היא שורש האלילים.
התר ההשתחוות שהתירה התורה הינו רק בבית המקדש, הדבר מורה שזה המקום היחיד שראוי לטוטאליות, להתמסרות. רצון ה' שיתגלה בעולם- זהו הדבר היחיד שראוי להשתחוות אליו.
אבל לכאורה מי השילוח הפוך לגמרי מפשט הדברים, השתחוויה הינה התבטלות/כניעה ואילו לדעת מי השילוח הכתוב מדבר על עקשנות מול ה', הכיצד?
אלא שבאמת ההתבטלות והעקשנות הינן שני צידי המטבע של אותו דבר, כל התבטלות לאיזה ערך שהוא שאיננו ה' יתברך, נותנת לערך זה תוקף ויוצרת התעקשות ביחס אליו. קבלת ה' למלך על כל הארץ-היא ורק היא תבטל את האלילות כולה מן העולם, תשחרר את כל החסימות. וזהו שאמר ישעיהו הנביא:
וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב יְ-הוָה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף.
שבת שלום בעז מלט
בסיומה של פרשת בהר לאחר שהתורה הביאה את דיני השמיטה והיובל, את דיני חזרת נחלות לבעליהן או יותר נכון חזרת האנשים לנחלתם, את דיני שחרור העבדים וחזרתם לנחלתם, הפרשה מסיימת באמירה שלכאורה לא קשורה לנושא :
לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְ-הוָ֖ה אֱ-לֹהֵיכֶֽם׃ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְ-הוָֽה׃
מה הקשר בין דיני שמיטה ויובל לבין שני פסוקים אלו?
מובא במדרש רבה:
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ה, יז): יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי מַזְהִיר עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, א): לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם. לֹא נָתַתִּי הַמִּשְׁפָּט אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ה, א): שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט.
המאמר הזה במדרש בכללותו אומר שה' הטיל על ישראל את האחריות לתיקון העולם כולל ניקוי העולם מעבודת האלילים, מכלל הדבר למדנו שהפסוק הזה לא מדבר על איסור עבודה זרה ברמה הפשוטה כמו במקומות אחרים אלא על אחריות המוטלת על עם ישראל ברמה הכלל עולמית לניקוי האלילים.
הדברים מתיישבים יפה עם מהלך הפרשיות הללו, בפרשת אמור, עם ישראל האמיר מתוכו את הכהנים וקידש אותם, למד לקדש את הזמנים, לקדש את עבודת האדמה לעשותה קודש, בפרשת בהר למד להיגמל מיצר הרכושנות בשנת השמיטה ועוד יותר מכך ביובל, לקרוא דרור בארץ לכל יושביה, להפוך את העולם לגן עדן. באה התורה והרחיבה לנו את היריעה, קריאת דרור בארץ לכל יושביה, לא מסתכמת בהפקרת הפירות ,בשחרור עבדים ובחזרת האנשים לנחלתם, אלא מעבר לכך גם בגמילה מכל סוגי האלילים. כאשר נמצא חוסר חרות פנימי באדם, הוא גורם ל"צורך" להתלות במוחש, בפסל , במצבה או באבן משכית אפילו שיהיו אלה לעבודת השם.
מבט פנימי של המציאות רואה באלילים את שורש הבלבולים והקלקולים. נתינת מקום ומעמד שולט בעולם לאיזשהו דבר זולת ה' יתברך, בעצם מצמצם את נוכחות ה' בעולם בעיני האנשים, ומעכב את תיקון העולם.
וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם
-בחז"ל נלמד מכאן איסור השתחוויה על רצפת האבן בכל מקום שהוא זולת בבית המקדש. השתחוות בפשוט ידיים ורגליים מבטאת התמסרות גמורה, טוטאלית, והיא בעצם מסוכנת מאוד לאדם ולכן מקומה רק בבית המקדש, בנקודת החיבור בין העולם הגשמי לעולם הרוחני.
הרש"ר הירש העמיק בביאור המסר העולה מפסוקים אלו. ראשית הוא מבאר שהבטחות התורה בדבר הרפואה מכל מיני החולי מהפרט מהחברה ומהמדינה, הן נבואות אחרית הימים שנגיע אליהם בזכות שמירת התורה והמצוות ונגיע אליהם במלואם בזכות היובל. "נמצאת אומר: בריאותנו, חיינו, ישענו, אושרנו, עצמאותנו, כוחנו, חירותנו ושמחת חיינו-כל אלה הם התכלית של השגחת ה' והנהגתו, כי ה' מחייב את ישענו...והאלילים הם אלים שוללים, והם עוינים בצרות עין את ישע האדם ואושרו". את איסור אבן משכית מבאר הרש"ר "אל נשתחוה לה' כרצון ליבנו, ואפילו ליבנו מלא כוונה קדושה". התורה באה ללמד אותנו את דרך ההשתחוות הראויה לה', ואת מיקומה המדויק המתאים-רק בבית המקדש.
אף מי השילוח תורם לנו להבנת עומקו של פסוק זה וכך כותב : אלילים הוא מלשון אל, היינו מעשה שאין בו חיים, ופסל הוא גוון, ומצבה היא עקשות שתגמור בדעתך במצב הזה אני רוצה בדוקא וכך ישר בעיני, אין לך רשות לבחור בזה כמו שכתיב (איוב ל"ד, ל"ג) כי אתה תבחר ולא אני, ואבן משכית נקרא בפישוט ידים ורגלים, שלא יאמר האדם אם יהי כך לא אוכל לחיות...
מי השילוח נראה שרוצה לומר שאנו צריכים זהירות רבה בעמידה שלנו מול ה', לא להתעקש יותר מידי, לא למסור את נפשנו על דברים אחרים זולת מה שציוותה תורה, עלינו ללמוד מה' כשם שהוא סובל עדיין את הרשעים בעולם כך גם אנו צריכים.
קישור דברי מי השילוח לדברי הרש"ר מביא אותי להבנה שלאחר שהאלילים כרות יכרתון, שומה עלינו לנקות את שורשי האלילים בנפשנו פנימה, מי השילוח מסמן את השורש בגמילה מעקשנות מול ה'. העקשנות היא שורש האלילים.
התר ההשתחוות שהתירה התורה הינו רק בבית המקדש, הדבר מורה שזה המקום היחיד שראוי לטוטאליות, להתמסרות. רצון ה' שיתגלה בעולם- זהו הדבר היחיד שראוי להשתחוות אליו.
אבל לכאורה מי השילוח הפוך לגמרי מפשט הדברים, השתחוויה הינה התבטלות/כניעה ואילו לדעת מי השילוח הכתוב מדבר על עקשנות מול ה', הכיצד?
אלא שבאמת ההתבטלות והעקשנות הינן שני צידי המטבע של אותו דבר, כל התבטלות לאיזה ערך שהוא שאיננו ה' יתברך, נותנת לערך זה תוקף ויוצרת התעקשות ביחס אליו. קבלת ה' למלך על כל הארץ-היא ורק היא תבטל את האלילות כולה מן העולם, תשחרר את כל החסימות. וזהו שאמר ישעיהו הנביא:
וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב יְ-הוָה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף.
שבת שלום בעז מלט
בס"ד פרשת בהר-בחוקותי התשפ"ב
בס"ד פרשת בהר-בחוקותי התשפ"ג
פרשת בהר על ההתחלה פותחת בסיפור של היובל.
שנת היובל שנת החמישים, השנה שנותנת טעימה הכי עוצמתית שקיימת בעולם הזה לעולם המתוקן-לגן עדן. אם בשמיטה אנו מצוים לשבות ,לנוח ולתת לכל דכפין לבוא ולהנות מעמל כפינו אשר גדל בשדותינו, שללא ספק זו אכן משימה מורכבת, אך בשנת היובל אנו מצווים הרבה יותר גבוה, ביובל הציווי המרכזי הוא: לשוב אל אחוזתנו. רעיון היובל מבטא את השאיפה להגיע למקום הכי נכון לנו, ושם לחיות מברכת שמים.
לכן ההמשך הוא בפרשת בחוקותי בה מתוארת לנו את מציאות החיים האידאלית, ממש חיי יובל, שנזכה אליה בגאולה השלמה בב"א.
פרשת בהר חותמת באיסור אבן משכית, כעת צריך להבין מה היא קשורה לנושא.
ההסבר הוא במהות המושג 'חמישים' שנה שאמורה לתת לנו צוהר להבנת שער החמישים.
את המספר חמישים אנו מוצאים בתורה גם בספירת העומר אך את יום החמישים בספירת העומר, אנחנו אנו עדין לא סופרים! עוד לא השלמנו את המצוה הזו, נוגעים לא נוגעים בו.
מה המשמעות של זה? שעוד לא קבלנו את כל התורה,עוד לא קבלנו את כל שער החמישים?
או אולי דווקא המשמעות שעוד לא הורדנו אותה לגמרי עד לארץ?
כי, על שער החמישים אפשר להתבונן משני כיוונים, מלמעלה למטה או ממטה למעלה. אם אנו רואים את הספירה בעליה, כל יום אנו מתקדמים וזוכים להשיג השגות יותר עליונות. הגבול העליון ליכולת ההשגה האנושית נמצא בשער החמישים של ספירת הבינה, לשם אנו שואפים להתקדם. חג השבועות-זמן מתן תורתנו מבטא את המקום העליון הזה שמעל להשגתנו, וממנו אנו ממשיכים להוריד ולדלות תורת חיים.(במעמד הר סיני עם ישראל זכה להשיג איזו השגה בשער החמישים וזה ענין שפרחה זוהמתם בהר סיני לזמן מה)
אך אם אנו מביטים על הספירה מלמעלה למטה, אזי כל יום ויום יורדות הארות נוספות לחלל העולם, וכל יום ויום עוד מרחבי שממה ארציים מקבלים חיות. ביום הראשון לספירה אנו ממשיכים אורות לספירת החסד שבחסד, וכל יום שעובר אנו מורידים אורות למקום נמוך יותר. ביום ה 49 לספירה אנו כבר זוכים להוריד אורות לספירה הנמוכה ביותר היא המלכות שבמלכות, ויום החמישים הינו יום השלמת המלכות שעוד לא זכינו כל ההיסטוריה להשלים, "וְהָיָה יְ-הוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-הוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד."(זכריה יד,ט).
בפשיטות שנת היובל מסמלת בדיוק את זה, סוף השלמת התיקון! גן עדן היה מקומנו המקורי על אדמות. שם לא היה כל צורך לעבוד את האדמה. כל השפע הגיע משמים בלי טורח ועמל. בדומה לזה שנת היובל מחזירה אותנו לשם, ומחנכת אותנו לחיות בתודעה שכל הארץ של ה' ואנו איננו באמת הבעלים עליה.
על פי הסבר זה יובן מה ענין שמיטה אצל הר סיני, כי שמיטה ויובל מבטאים את "סוף המעשה", והר סיני הוא ה"מחשבה תחילה". וממילא דווקא בהתחלה של הר סיני חשוב לתורה להעמיד את חזון השמיטה והיובל, כדי לסמן את נקודת הסיום (נ"ס) של כל המהלך.
האמירה היא כי השם יתברך נתן לנו את התורה, נתן לנו את המחשבה תחילה, בעיקר כדי שנורידה עד לארץ.
שנשיג את כל שער החמישים שאפשר להשיג ונממש אותו כאן בארץ. וזהו התיאור המובא בתחילת פרשת בחוקותי,תיאור של חיים מלאים שפע ,ברכה שלום ודבקות בה'.
אמנם אפשר כבר לראות בחג השבועות את ירידת השכינה עד למלכות שבמלכות. חג השבועות מלבד היותו זמן מתן תורתנו, גם נותן לנו הצצה לעולם המתוקן שבו אין כבר יצר הרע, ולכן את מנחת שתי הלחם אופים חמץ. החמץ שבדרך כלל איננו רצוי במקדש כאן אנו מצוים לאפות את מנחת החג חמץ,כי בנקודה זו כבר אין מציאות של רע בעולם.
הפרשה כאמור מסיימת בדין "אבן משכית". זהו האיסור להשתחוות על רצפת אבנים בפישוט ידיים ורגליים בכל מקום ברחבי העולם מלבד בבית המקדש. מה המשמעות של דין זה והקשר שלו ליובל ולשער החמישים?
איסור זה מלמדנו את החזון שיהיה השם למלך על כל הארץ. השתחוויה בפישוט ידיין ורגליים הינה התבטלות מוחלטת. התורה אסרה כל התבטלות מוחלטת לשום דבר וערך, מלבד להשם יתברך וגם זאת רק בבית המקדש (בכל שטח הר הבית).
הדבר נותן לנו פתח להבנת רצונו העז של משה רבינו להיכנס לעבר הירדן המערבי ולעלות לירושלים.משה רבינו זכה להשיג השגה בשער החמישים אבל לא את כולו. משה רבנו השתוקק מאוד להיכנס ולהשתחוות לה' בהר הטוב הזה והלבנון, להמליך את השם למלך על כל הארץ. אם הוא היה זוכה לכך בית המקדש היה עומד לנצח. אבל אז עוד לא הגיע העת לכך והקב"ה התנגד לכך.
קצת על שער החמישים:
חכמינו מבארים שלכל שערי הבינה בקודש יש כנגדם גם בקליפה, אלו מ"ט שערי טומאה. אולם לשער החמישים אין קליפה. בעצם זו הנקודה הכי נמוכה שהקדושה יורדת אליה לפני שמתחילה להיות אחיזה לכחות חיצונים. רבי נחמן מברסלב קושר את שער הנ' למקום שכל הזדונות נהפכות לזכויות. זהו תיאור דומה אבל בכיוון ההפוך. השם משמואל מתאר את שער החמישים כמקום שממנו אין עוד ירידה ושינוי, לאחר שמשיגים מדרגה זו. הרב קוק מגדיר את שער החמישים כאידיאל של האמונה. ולשם אין הכפירה מגיעה, אין לכפירה אידיאל.דהיינו כוחות הרע במהותם אינם נצחיים ואינם שואפים לתיקון העולם.הכפירה יודעת להילחם רק בדברים מוחשיים ותפקידה לנתץ את כל האלילויות. בשער החמישים אין כבר קליפות ואין הכפירה מגיעה לשם.
התגלות שער החמישים בגאולה:
חכמינו מציינים ששער החמישים יתגלה למשיח,יתגלה במהלך הגאולה. גילויו קשור עם המלכת השם למלך על כל הארץ, לפסיקת הזוהמה שהיתה לזמן מה במעמד הר סיני ותופיע בשלמותה בגאולה.קשור לבית המקדש השלישי שיבנה בע"ה בקרוב ולא יחרב. לברית החדשה שה' יתברך יכרות עמנו בגאולה זו, להשגת הנבואה שכל ישראל ישיגו בה.
וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.
פרשת בהר על ההתחלה פותחת בסיפור של היובל.
שנת היובל שנת החמישים, השנה שנותנת טעימה הכי עוצמתית שקיימת בעולם הזה לעולם המתוקן-לגן עדן. אם בשמיטה אנו מצוים לשבות ,לנוח ולתת לכל דכפין לבוא ולהנות מעמל כפינו אשר גדל בשדותינו, שללא ספק זו אכן משימה מורכבת, אך בשנת היובל אנו מצווים הרבה יותר גבוה, ביובל הציווי המרכזי הוא: לשוב אל אחוזתנו. רעיון היובל מבטא את השאיפה להגיע למקום הכי נכון לנו, ושם לחיות מברכת שמים.
לכן ההמשך הוא בפרשת בחוקותי בה מתוארת לנו את מציאות החיים האידאלית, ממש חיי יובל, שנזכה אליה בגאולה השלמה בב"א.
פרשת בהר חותמת באיסור אבן משכית, כעת צריך להבין מה היא קשורה לנושא.
ההסבר הוא במהות המושג 'חמישים' שנה שאמורה לתת לנו צוהר להבנת שער החמישים.
את המספר חמישים אנו מוצאים בתורה גם בספירת העומר אך את יום החמישים בספירת העומר, אנחנו אנו עדין לא סופרים! עוד לא השלמנו את המצוה הזו, נוגעים לא נוגעים בו.
מה המשמעות של זה? שעוד לא קבלנו את כל התורה,עוד לא קבלנו את כל שער החמישים?
או אולי דווקא המשמעות שעוד לא הורדנו אותה לגמרי עד לארץ?
כי, על שער החמישים אפשר להתבונן משני כיוונים, מלמעלה למטה או ממטה למעלה. אם אנו רואים את הספירה בעליה, כל יום אנו מתקדמים וזוכים להשיג השגות יותר עליונות. הגבול העליון ליכולת ההשגה האנושית נמצא בשער החמישים של ספירת הבינה, לשם אנו שואפים להתקדם. חג השבועות-זמן מתן תורתנו מבטא את המקום העליון הזה שמעל להשגתנו, וממנו אנו ממשיכים להוריד ולדלות תורת חיים.(במעמד הר סיני עם ישראל זכה להשיג איזו השגה בשער החמישים וזה ענין שפרחה זוהמתם בהר סיני לזמן מה)
אך אם אנו מביטים על הספירה מלמעלה למטה, אזי כל יום ויום יורדות הארות נוספות לחלל העולם, וכל יום ויום עוד מרחבי שממה ארציים מקבלים חיות. ביום הראשון לספירה אנו ממשיכים אורות לספירת החסד שבחסד, וכל יום שעובר אנו מורידים אורות למקום נמוך יותר. ביום ה 49 לספירה אנו כבר זוכים להוריד אורות לספירה הנמוכה ביותר היא המלכות שבמלכות, ויום החמישים הינו יום השלמת המלכות שעוד לא זכינו כל ההיסטוריה להשלים, "וְהָיָה יְ-הוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-הוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד."(זכריה יד,ט).
בפשיטות שנת היובל מסמלת בדיוק את זה, סוף השלמת התיקון! גן עדן היה מקומנו המקורי על אדמות. שם לא היה כל צורך לעבוד את האדמה. כל השפע הגיע משמים בלי טורח ועמל. בדומה לזה שנת היובל מחזירה אותנו לשם, ומחנכת אותנו לחיות בתודעה שכל הארץ של ה' ואנו איננו באמת הבעלים עליה.
על פי הסבר זה יובן מה ענין שמיטה אצל הר סיני, כי שמיטה ויובל מבטאים את "סוף המעשה", והר סיני הוא ה"מחשבה תחילה". וממילא דווקא בהתחלה של הר סיני חשוב לתורה להעמיד את חזון השמיטה והיובל, כדי לסמן את נקודת הסיום (נ"ס) של כל המהלך.
האמירה היא כי השם יתברך נתן לנו את התורה, נתן לנו את המחשבה תחילה, בעיקר כדי שנורידה עד לארץ.
שנשיג את כל שער החמישים שאפשר להשיג ונממש אותו כאן בארץ. וזהו התיאור המובא בתחילת פרשת בחוקותי,תיאור של חיים מלאים שפע ,ברכה שלום ודבקות בה'.
אמנם אפשר כבר לראות בחג השבועות את ירידת השכינה עד למלכות שבמלכות. חג השבועות מלבד היותו זמן מתן תורתנו, גם נותן לנו הצצה לעולם המתוקן שבו אין כבר יצר הרע, ולכן את מנחת שתי הלחם אופים חמץ. החמץ שבדרך כלל איננו רצוי במקדש כאן אנו מצוים לאפות את מנחת החג חמץ,כי בנקודה זו כבר אין מציאות של רע בעולם.
הפרשה כאמור מסיימת בדין "אבן משכית". זהו האיסור להשתחוות על רצפת אבנים בפישוט ידיים ורגליים בכל מקום ברחבי העולם מלבד בבית המקדש. מה המשמעות של דין זה והקשר שלו ליובל ולשער החמישים?
איסור זה מלמדנו את החזון שיהיה השם למלך על כל הארץ. השתחוויה בפישוט ידיין ורגליים הינה התבטלות מוחלטת. התורה אסרה כל התבטלות מוחלטת לשום דבר וערך, מלבד להשם יתברך וגם זאת רק בבית המקדש (בכל שטח הר הבית).
הדבר נותן לנו פתח להבנת רצונו העז של משה רבינו להיכנס לעבר הירדן המערבי ולעלות לירושלים.משה רבינו זכה להשיג השגה בשער החמישים אבל לא את כולו. משה רבנו השתוקק מאוד להיכנס ולהשתחוות לה' בהר הטוב הזה והלבנון, להמליך את השם למלך על כל הארץ. אם הוא היה זוכה לכך בית המקדש היה עומד לנצח. אבל אז עוד לא הגיע העת לכך והקב"ה התנגד לכך.
קצת על שער החמישים:
חכמינו מבארים שלכל שערי הבינה בקודש יש כנגדם גם בקליפה, אלו מ"ט שערי טומאה. אולם לשער החמישים אין קליפה. בעצם זו הנקודה הכי נמוכה שהקדושה יורדת אליה לפני שמתחילה להיות אחיזה לכחות חיצונים. רבי נחמן מברסלב קושר את שער הנ' למקום שכל הזדונות נהפכות לזכויות. זהו תיאור דומה אבל בכיוון ההפוך. השם משמואל מתאר את שער החמישים כמקום שממנו אין עוד ירידה ושינוי, לאחר שמשיגים מדרגה זו. הרב קוק מגדיר את שער החמישים כאידיאל של האמונה. ולשם אין הכפירה מגיעה, אין לכפירה אידיאל.דהיינו כוחות הרע במהותם אינם נצחיים ואינם שואפים לתיקון העולם.הכפירה יודעת להילחם רק בדברים מוחשיים ותפקידה לנתץ את כל האלילויות. בשער החמישים אין כבר קליפות ואין הכפירה מגיעה לשם.
התגלות שער החמישים בגאולה:
חכמינו מציינים ששער החמישים יתגלה למשיח,יתגלה במהלך הגאולה. גילויו קשור עם המלכת השם למלך על כל הארץ, לפסיקת הזוהמה שהיתה לזמן מה במעמד הר סיני ותופיע בשלמותה בגאולה.קשור לבית המקדש השלישי שיבנה בע"ה בקרוב ולא יחרב. לברית החדשה שה' יתברך יכרות עמנו בגאולה זו, להשגת הנבואה שכל ישראל ישיגו בה.
וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.
053-525-3443 |
מייל: serge.fogiel@gmail.com |
פוגל סרז' |