בס"ד לפרשת תרומה התשפ"א
וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת
אז בקצרה, נהיינו לעם, יצאנו מצרים, חצינו את ים סוף, עמדנו במעמד הר סיני, קיבלנו את עיקרי התורה בפרשת יתרו. התחלנו להבין מהן הציפיות של הקב"ה מהעם הנבחר, בעיקר את הציפיות מהפרט. בפרשת משפטים צללנו במעבר חד לפרטים מעשיים שרובם בעניינים שבין אדם לחברו. כיצד לבנות חברה אנושית מתוקנת. ובפרשת תרומה שוב במעבר חד התורה מכוונת אותנו לשים במרכז חיינו את המקדש, את הסינכרון המתמיד עם השם, עם שורש ההויה שלנו. ללמדנו שלא יעזרו לנו כל החוקים והמשפטים הכי טובים שיש, אם לבנו יהיה חלילה פונה מאת השם. הנאמנות להשם היא הנאמנות לעצמיותנו. היא המצמיחה את אישיותנו המיוחדת.
התורה מצוה אותנו לתת תרומה למקדש,ומציינת 13 סוגי תרומה מצופים מעם ישראל, ובראשם מופיע הזהב, הכסף והנחושת. מעבר לפשט הכתוב המציין אילו תרומות הביאו למשכן, התורה נכתבה לכל הדורות ולכל אחד ואחד, גם אנו יכולים ומצופים לתת את תרומת ה'. מה רומזים לנו הזהב הכסף והנחושת? למה הזהב בראש?
אומר המדרש רבה: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת. זָהָב זוֹ בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ב, לב): הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי דְהַב טָב. וְכֶסֶף זוֹ מָדַי, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ב, לב): חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִי כְסַף. נְחשֶׁת זוֹ יָוָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ב, לב): מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ. אֲבָל בַּרְזֶל אֵין כְּתִיב כָּאן, לֹא בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַּמִּשְׁכָּן, לָמָּה, שֶׁנִּמְשַׁל בּוֹ אֱדוֹם, שֶׁהֶחֱרִיבָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁמִּכָּל הַמַּלְכֻיּוֹת יְקַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דּוֹרוֹן לֶעָתִיד לָבוֹא חוּץ מֵאֱדוֹם,
חלוקה זו בעצם מבוססת על חזיונו של דניאל. נראה לומר שכל אחת ממלכויות אלו נישאה ענין אחר, הרימה דגל מיוחד משלה. לזהב הדר מיוחד,יוקרה,להבה . הכסף קונה את הכל, עשירות פונקציונלית שימושית, כזו היתה מלכות אחשורוש. הנחושת עזה, נחושה ומקושרת למצח,מבטאת את העזות. חז"ל מסדרים אותן כך שהזהב מצד שמאל והכסף מצד ימין. ז"א הזהב ענינו גבורות והכסף חסדים. אז למה לתת קודם את הגבורות לפני החסדים?
אומר הרב קוק:
הגבורות קודמים הם במעלה אל החסדים. המדות האישיות התקיפות, שבהם האדם מרגיש את עצמו וכחו, את תוקף פעולתו ועז רצונו, הנם יסוד החיים ועצם הוייתם. הם נובעים ממקור החיים בעצם אמתתם, שמצדם הגבורה האלהית מתגלה בעזוז החיים עצמם. רק על ידי שפלות החיים וחלישתם, על ידי התדעכות ההכרה וכהות הרגש בא הדבר לידי מצב כזה שהאדם מדבר וחושב על עצם עז חייו ועל דבר העז המקורי האלהי שבהם כמו על שני ענינים מחולקים.
אמנם כולנו יודעים שחסד קודם לגבורה, שעלינו כל אימת שאנו באים לפעול דבר מה בעולם, אנו צריכים קודם לעורר את צד החסד וההטבה ורק אחריו את צד הגבורה, את חישובי הגבולות להשפעת הטוב. אבל מדגיש לנו הרב קוק שמצד המעלה דוקא הגבורות קודמים במעלה. עוצמות החיים, הרצון לפעול ולשנות הם נובעים מהגבורה.
הקב"ה מצוה עלינו להביא תרומה לה' בראש ובראשונה את הזהב, את כוחות הגבורה שלנו, את עוצמות החיים, אומר רבי שמעון בזהר הקדוש: וְעַל זֶה כָּתוּב וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ, מֵאוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא אִישׁ, שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל
לכן כל אחד הביא דוקא מחצית השקל, יסוד החיבור מתחיל מההכרה שכולנו רק חצי בן אדם. מתרומת מחצית השקל הראשונה נעשו האדנים, הכלים שהחזיקו את כל הבנין, ולא מצאתי לישראל כלי מחזיק ברכה אלא השלום. מתרומת מחצית השקל שהובאה במשך השנים נקנו קרבנות הציבור, שוב פעם ענין הציבור.
בחז"ל מובא שהתרומה למשכן באה לכפר על מעשה חטא העגל, אז תרומת הזהב מובנת כי העגל היה מזהב, למה נצרכה גם תרומת הכסף? הנה בחטא העגל עצמו השתתפו רק מעטים מישראל, אבל החטא שהקיף את כל האומה ובגללו גם היה קצף על בני ישראל שלא עשו את העגל, היה חטא ההתנתקות, חוסר האכפתיות מאותם חלקים שנפלו (כבר כתבתי בעבר מאמר ארוך בענין חטא העגל ולכן איני מאריך כאן בזה), לזה ניתן מחצית השקל, לתקן את חוסר האכפתיות מהזולת.
טוב, הגענו לנחושת, הקדשנו את ההתלהבות ועוז החיים שלנו לה'. צירפנו את הרצון להיטיב ואת הערבות לזולת, עכשיו אנו צריכים להקדיש לה' את הנחישות, העקביות והכוונה שלנו, מלכות יוון הרשעה בקשה לנתק בין התורה לבין עולם המעשה, להפוך אותה לחכמה בלבד, ואנו מבקשים לכוון את החיים המעשיים כפי רצון ה'.
פתחתי את המאמר בתקציר מהלך הפרשיות: פרשת יתרו-כנגד הזהב-התלהבות היחיד ועוצמות החיים לעבודת ה'. פרשת משפטים-כנגד הכסף-בניין החברה בצורה מתוקנת כפי רצון ה'. פרשת תרומה-כנגד הנחושת- לכוון את כל חיינו המעשיים כפי רצון ה'.
ומה עם הברזל, עם מלכות אדום? עם הכוחנות?ממנה אין מה להביא לבית המקדש.
וַיְהִי דְּבַר יְ-ה-וָ-ה אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל:

שבת שלום בעז מלט

בס"ד לפרשת תרומה התשפ"ב
וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת
המסכים המופיעים בפרשה לא דומים למסכים שאנו משתמשים בהם כיום. במשכן היו שני מסכים ופרוכת אחת:מסך אחד בפתח החצר של המשכן, מסך שני בפתח המשכן, והפרוכת שהבדילה בין הקודש לקודש הקדשים בתוך המשכן. מה תפקידם ככלל של המסכים? מה ההבדל בין הפרוכת לבין המסכים? היכן אנו פוגשים את המסכים בחיינו הפרטיים?
הבא נראה את הפסוקים:
וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מׇשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים׃
וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל־אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב עַל־אַרְבָּעָה אַדְנֵי־כָסֶף׃
וְנָתַתָּה אֶת־הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים׃(שמות כו,לא-לג)
וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מׇשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם׃
וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וְיָצַקְתָּ לָהֶם חֲמִשָּׁה אַדְנֵי נְחֹשֶׁת׃(שמות כו,לו-לז)
וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר מָסָךְ  עֶשְׂרִים אַמָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מׇשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם עַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה׃(שמות כז,טז)
מדוע בפרוכת נאמר מעשה חושב ובמסכים נאמר מעשה רוקם, מה ההבדל ביניהם?
חכמי התלמוד דנו בזה וכך מובא :״מַעֲשֵׂה רוֹקֵם״, ״מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁרוֹקְמִין בִּמְקוֹם שֶׁחוֹשְׁבִין. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה: ״רוֹקֵם״ — מַעֲשֵׂה מַחַט, לְפִיכָךְ פַּרְצוּף אֶחָד. ״חוֹשֵׁב״ — מַעֲשֵׂה אוֹרֵג, לְפִיכָךְ שְׁנֵי פַּרְצוּפוֹת.(מסכת יומא עב)
רבי אלעזר מסביר שמעשה חושב פרושו,האומן מכין תכנית/חושב לפני העבודה ומצייר על הבד את התכנית שלו ואז ניגש למלאכת הרקמה בהתאם לציור. רבי נחמיה מסביר את החילוק בין הפרוכת והמסכים, בפרוכת היה מעשה חושב שזו אריגה, ואילו במסכים היתה רקמה. נפקא מינא ביניהם שבריקמה רואים פרצוף אחד ובאריגה שני פרצופים. ומה הוא התכוון לומר, יש מפרשים שהרקמה נעשית רק מצד אחד של הבד ובצד השני חלק,והאריגה יוצרת ציור משני צידי הבד. יש מפרשים שאף הרקמה יוצרת ציור משני צידי הבד, אבל ההבדל שברקמה שני הציורים זהים ואילו באריגה היו יוצרים ציורים שונים משני צידי הבד.
צריך עיון מה משנה אם יש ציור אחד או שנים ולמה במסך נאמר מעשה רוקם ובפרוכת מעשה חושב?
בפשיטות המסך הינו מחיצה העומדת כנגד הפתח לשם צניעות שהעומדים בחוץ לא יראו את מלאכת הכהנים בעבודתם (זבחים נט,ע"ב). המחיצה היתה מרוחקת מהפתח עשר אמות והנכנסים היו עוברים בין המסך והפתח. לעומת זאת הפרוכת כן נועדה לאפשר מעבר דרכה לכהן הגדול הנכנס לקודש הקדשים אחת בשנה, ואף היו פותחים אותה ברגלים. ומטרתה היתה לכבוד. המלבי"ם מבאר שמסך דומה במובנו לסכך,הינו דבר המסך ומכסה על הפתח, ופרוכת כמו פרגוד נועדה להפריד בין המלך לשאר העם. הכתב והקבלה מסביר שפרכת משורש פרך, המובן הוא השבתת דבר בשביל דבר אחר ובאה ליצור חציצה בין קודש הקודשים והקודש שהקדושה הפנימית לא תתפשט החוצה להיכל.
הכלי יקר נכנס לעובי המחיצה וכך כותב:
ועשית פרוכת תכלת וגו'. בשלשה דברים נבדל פרוכת זה המבדיל בין קודש לקודש קדשים מן המסך המבדיל בין אהל מועד לחצר המשכן, כי הפרוכת היה מעשה חושב כרובים והמסך היה מעשה רוקם, הפרוכת היה על ד' עמודים והמסך על חמשה עמודים, הפרוכת היה על אדני כסף והמסך על אדני נחושת לפי שבבית קדש קדשים לא היה הכהן רשאי ליכנס שם כי אם ביום כיפורים שבו נמשלו ישראל למלאכי השרת שנקראו כרובים כי בעצם היום ההוא החומר מעונה וכאילו איננו ולא נשאר בו כי אם הכח השכלי המחשביי שנקרא מעשה חשב, ע"כ היה הפרוכת ההוא מעשה חשב כרובים כדי שהרואה בפרוכת זה ישכיל ויבין שאין לו רשות להכנס שמה כי אם בזמן שהוא דומה לכרובים מעשה חשב, וכן נקרא המלאך לבוש הבדים (יחזקאל ט ג) כדרך כה"ג ביו"כ שהיה לבוש בדים ובגדי לבן ועל כן היה על אדני כסף כי כל כסף לבן מורה על המחילה של יו"כ שהחטאים כשלג ילבינו ואז היה הכהן משמש בד' בגדי לבן האמורים בפרשת אחרי מות, ודבר זה קרוב לשמוע שדמיון הפרוכת ותואריו מורה על מה שהוא מבדיל כי הרואה בו מבין מתוך רמזיו על מה הוא מורה.(ע"כ הכלי יקר)
למדנו מדבריו הנפלאים שהפרוכת נקראת מעשה חושב כי באה להבדיל בין קודש הקדשים ששייך לעולם המלאכים לבין ההיכל שהוא כבר מקום בו יכולים להימצא בני אדם חומריים. בהמשך הוא מבאר שהמסך שבפתח המשכן תפקידו לעורר את האנשים שכדי להביט אל הקודש פנימה צריך להתנקות מהחטאים,החוצצים ביננו לבין השכינה. 
בספר יחזקאל במחזה המרכבה שהוראה לו מופיע רקיע המבדיל בין עולם כסא הכבוד(בריאה) לבין עולם היצירה. גם בכתבי האר"י מתוארים המסכים המבדילים בין העולמות. תפקידם לצמצם את האור היורד מעולם לעולם לרמת קרינה שלא תכלה את העולם הנמוך יותר. מתואר שם גם שבתוך עולם האצילות אין עדיין מסכים אלא רק צמצום האור בירידתו מספירה לספירה. המקבילה לזה בגוף האדם, הצוואר,הסרעפת והמנעלים. הצוואר אמנם יוצר מרחק בין הראש ובין הגוף, ובכך מאפשר לראש את יכולת הסיבוב,המבט המרוחק מעט משאר הגוף ומאוויו, אבל הוא מלא בצינורות חיבור בין הראש והגוף. בזה הוא יותר דומה לפרוכת המפרידה בין קה"ק וההיכל,ראינו שהיא נקראת מעשה חושב,היא ניתנת לפתיחה,משני צידיה מופיעים הציורים של המלאכים, הם השליחים המעבירים את המסרים מצד לצד,כך הצוואר מתקשר בין הראש והגוף. הסרעפת מבדילה בין החזה לבין הבטן,יוצרת חיץ בין החלק הרוחני יותר לבין מערכות העיכול והגידול שבבטן. היא דומה למסך המבדיל בין המשכן לבין החצר. בין המשכן שבו נעשות העבודות הרוחניות יותר לחצר המשכן בו המזבח ושאר הפעולות הגשמיות. הנעליים שאנו נועלים מקבילים למסך פתח החצר, הם מבדילים בין החיים ובין הארץ.
גם במעמד הר סיני פגשנו במסכים,מערכות סינון אורות שאפשרו לעם ישראל להישאר בחיים יחד עם החוויה הרוחנית האדירה שחווינו שם. עם ישראל נעמד בתחתית ההר והיה מנוע לעלות בהר, אף משה רבינו נפגש עם השכינה מתוך הערפל. מבט זה מאיר את הפסוק שאומר משה לבני ישראל בסוף 40 השנה של נדודי המדבר :וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְ-הוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. בחסדי השם לא ראינו כל תמונה במעמד הנשגב הזה, שאם היינו רואים לא היינו חיים.(אין הדברים סותרים את המובן הפשוט של הדברים שבאו לשלול הגשמת הא-לוה, לא ראינו תמונה רוחנית וגם לא תמונה גשמית במעמד נשגב זה) השם יתברך חפץ להאיר לנו ולעולם כולו אור גדול, אבל הוא מלמד אותנו לאט לאט לפקוח את העיניים כדי שלא נשרף מגודל האורות. וכך אומר ישעיהו הנביא "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, וּכְבוֹד יְ-הוָה עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְ-הוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ, וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ…לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, וּלְנֹגַהּ - הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ. וְהָיָה לָךְ יְ-הוָה לְאוֹר עוֹלָם, וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ. לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף, כִּי יְ-הוָה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ.(ישעיה ס,א-ג,יט-כ)

שבת שלום בעז מלט

בס"ד לפרשת תרומה התשפ"ג

הפרשה שלנו מספרת סיפור אוטופי, ה' שבשמיים אביהם של ישראל רוצה לגור איתם, והם נותנים בשמחה מכל הדברים החמודים שלהם בשביל לבנות את המשכן המשותף, אבל במדרשי חז"ל במדרש רבה וגם בתנחומא מובא שלסיפור הזה קדמה הקדמה לא הכי נעימה והיא חטא העגל!
אז נכון שהציווי על הקמת המשכן מובא בפרשתנו וסיפור חטא העגל מסופר בפרשת כי תשא דהיינו עוד שתי פרשות.
אבל צריך לדעת שלכל הדעות התורה לא תמיד מקפידה על הסדר הכרונולוגי, ויש מקומות שהסדר של התורה הוא לא לפי הסדר, ובלשון חז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה.
אבל אם אכן הציווי נאמר לאחר החטא, אז באמת מה גורם לתורה לספר את התוצאה שהיא בניית המשכן לפני שהיא בכלל מספרת לנו את סיפור החטא?
אמנם לא כל התנאים סברו שהחטא קדם למשכן ולדעת הזהר הקדוש הציווי קדם בדיוק כמו הסדר בתורה, אך גם רבים מהראשונים הלכו בדרכם של המדרשים והסבירו שהציווי בא לאחר החטא וביניהם רש"י,רמב"ם וספורנו, הספורנו אף מגדיל ומביא חיזוק לשיטתם מכך שהכהנים מוזכרים בציווי על המשכן למרות ששבט לוי יבחר לתפקידו רק לאחר חטא העגל, מה שגורם לו להסיק מכאן שהציווי מאוחר יותר. אך הרמב"ן דווקא הולך עם הזוהר והוא סובר שהכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" נכון רק במקרים שחייבים לומר זאת (ולקושית הספורנו יש לענות שרק הלווים נבחרו לאחר החטא,אבל אהרן הכהן ובניו נבחרו לפני החטא לתפקיד הכהונה)
אז למה באמת שכאן התורה תרצה לספר על המשכן עוד לפני הזמן שלו? אפשר להסביר שהתורה רצתה להקדים תרופה למכה.
ואפשר לומר שיש כאן יסוד גדול.
יש כאן מחלוקת, והיא האם המשכן הינו חזון או פשרה? האם זה חזון אוטופי ושאיפה שיהיה לקב"ה מקום מיוחד, בית משלו כאן בעולם, עם כלים וארון וכרובים?
או אדרבה זה צמצום של הרעיון בו אפשר להתחבר לקב"ה מכל מקום כמו שנאמר בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ? (שמות כ,כ) אך היות וחטא העגל גילה שקשה לעם ישראל לעבוד אלוהים מופשט לגמרי, לכן מתוך התחשבות במצב ניתן המשכן?
המחלוקת מצטמצמת:
נעשה קצת סדר, בא נחשוב, אם לא היה החטא איפה חשבו לשים את לוחות הברית? לא היה מתוכנן להם מקום מתאים?! גם ציווי על הקמת מזבח אנו פוגשים עוד בפרשת משפטים וברור שהוא קדם לחטא. מצד שני יש לנו גם ראיות אמפיריות שהחטא הביא לשינויים בתכנית, לדוגמה לפני החטא היו אמורים הבכורים לעבוד בקודש ואילו אחריו העבודה עברה ללוויים.
שמעתי מהרב שרקי הסבר נאה, והוא שבעצם פרשת תרומה היא באה לתאר את תכנית המשכן בעולם שאין בו חטאים ולעומת זאת פרשת תצוה מתארת את התכנית גם למציאות שאפשר לחטוא בה.
להסבר זה ישנם גם השלכות עתידיות, אנו רואים בנביאים שגם בעתיד המתוקן יהיה בית מקדש, ועוד שהוא ישמש מקום עליה לכל העולם, אבל יהיו בו שינוים, למשל אומרים חז"ל שהקרבנות עתידין להבטל מלבד מנחת התודה. בכלל כשמדובר במחלוקת בחז"ל אנו צריכים להבין שאלו ואלו דברי אלוהים חיים. לכן יש צד במשכן שקודם לחטא ולא תלוי בו ויש צד שמגיע בעקבותיו.
הצד שקודם לחטא בעצם בא לומר שהמשכן הינו חזון. הצד שלאחר החטא בא לומר שיש סליחה וכפרה בעולם, שה' סלח לנו על אותו החטא וחידש איתנו את ברית הנישואין.
השם משמואל מאיר פן אחר במחלוקת זו וזה לשונו:
הנה ידוע שהמשכן וכליו היתה בהם הקדושה כ"כ נגלית עד כמעט שהיה בהם רוח חיים, והארון נשא את נושאיו, ולא הארון בלבד אלא אף כל הכלים היו מעין זה,..והנה כבר נלאו כל חכמי המחקר להבין אף באדם, איך הנשמה שהיא רוחנית מתחברת ומתדבקת בגוף הגשמי, וחכמינו ז"ל אמרו שהיא ע"י אמצעים רבים, איד הדם ונפש החיוניות וכו' וכו', אבל במשכן וכליו שאין בהם אמצעים ילאה כל עין וכל חכם לב לקרב הדבר אל השכל הטבעי, אך יש לומר דגודל אהבה שהיתה בהנדבה וטובת עין שבה … זה היה כלי ואמצעי להיות שורה בו רוחניות, כי אהבה ההיא לא היתה אהבה טבעית אלא אהבה רוחנית ע"כ היתה כלי להשראת הרוחנית:
אך מאין באה ונצמחה אהבה עזה ותשוקה נפלאה כזו בלב ישראל בזה נחלקו, הזוהר הקדוש סובר שמסיני באה להם שנאמר ישקני מנשיקות פיהו והיו דבקים באהבה עד כלות הנפש, וכמ"ש נפשי יצאה בדברו עד שהוריד עליהם הקב"ה טל שעתיד להחיות בו את המתים, ע"כ אז הוכשרו ישראל לנדבה כזו שהיה בכל לבם ובכל נפשם ובכל מאודם שיהיה כלי להשראת הרוחנית, ורבותינו ז"ל במדרשים סברו שאחר מעשה העגל היו ישראל בעיני עצמם כמתייאשים ונשבר לבם כחרס הנשבר עד שקבלו עליהם בעצמם להתנצל את עדים מהר חורב ולהנתן מדרס למלכיות ולמלאך המות והיו בעלי תשובה גמורים שאין כמוהם, ובעלי תשובה משכין עלייהו בחילא יתיר ונפתחו להם י"ג מדות של רחמים, משם נצמחה אהבה רבה כנ"ל להנדבה, ועל כן טרם שנעשה העגל ותשובתם הגדולה מעומקא דליבא לא הי' מקום לציווי על מלאכת המשכן:(שם משמואל תרומה תרע"ב)
השם משמואל מבאר כאן שלדעת הזהר הקדוש התשוקה הגדולה של ישראל למשכן באה בעקבות מעמד הר סיני, ואילו המדרשים אוחזים בזה שלאחר חטא העגל עם ישראל היה שרוי בתשובה כחרס הנשבר, ואלו ואלו דברי א-לוהים חיים, תשוקה גדולה מחד ולב נשבר מאידך.

עוד יש לומר, המשכן מהווה נקודת מפגש בין האדם לבין ה'. ממילא יש בו ביטוי לתקשורת דו צדדית. ציווי המשכן כשבא לאחר מתן תורה מבטא את המשכן כהמשך למעמד הר סיני, המשך להורדת התורה לכל הדורות בזמן אמת, ולכן מתואר לנו שמשה היה שומע את דבר ה' דהיינו מקבל את התורה בצורה שזה מגיע אליו מבין הכרובים שהם שיאו של המשכן, וכן יותר מאוחר הסנהדרין ישבה בלשכת הגזית בבית המקדש, כדי שדבר ה' יאיר להם את השאלות שהם עסוקים בהן. גם האורים ותומים שימשו כמקלט לקבל את דבר ה'. אבל בית המקדש גם מהוה תחנת שידור שלנו כלפי ה'. צד זה של בית המקדש התחדד ביותר לאחר החטא וקבלת התשובה של ישראל. זו גם הסיבה מדוע בית המקדש והר הבית הם מקום קבלת התפילות, שזה הדיבור שלנו אל ה' כאשר אנו מבקשים ממנו סליחה מחילה וכפרה, אמנם בתפילות יש גם שבח והודאה אשר שייכים גם כשאין חטאים, אבל גם אותם מעצימה ומחדדת הסליחה המקרבת והמטהרת.

שנזכה בקרוב לבניית המשכן שהוא בית המקדש השלישי, ושנזכה שהוא לא יצטרך לשמש לכפרת חטאים שלנו אלא רק לאהבה ואחוה שלום ורעות ביננו לבין אבינו שבשמיים.
ממשכן משה למקדש שלמה ולמקדש מלך המשיח
בס"ד לפרשת תרומה התשפ"ד

החזון-חיבור שמים וארץ. יעקב אבינו חלם עליו. עם ישראל ביציאת מצרים זכה לחוות את החיבור הנפלא הזה במעמד הר סיני. בניית המשכן כבר אפשרה חיבור מתמשך של שמים וארץ. מחד, משכן משה היה פחות במדרגתו ממקדש שלמה המלך-הבית הראשון, ומאידך היתה מעלה מיוחדת למשכן משה שלא היתה במקדש שלמה. בבית השלישי שיבנה בע"ה במהרה בימינו נזכה לחבר את מעלותיו המיוחדות של מקדש שלמה עם מעלותיו המיוחדות של משכן משה.

מסביר הזהר הקדוש את ההבדל שבין משכן משה למקדש שלמה(גרסה מתורגמת לעברית)" מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא מִשְׁכָּן, כְּמוֹ מֶלֶךְ שֶׁהוֹלֵךְ לַאֲהוּבוֹ, וְלֹא מֵבִיא אֶת כָּל גְּדוּדָיו עִמּוֹ. כְּדֵי לֹא לְהַטְרִיחַ עָלָיו, הוּא בָּא אֵלָיו בִּמְעַט חֲיָלוֹת. בַּיִת - שֶׁאֶת כָּל חֵילוֹתָיו וְאוּכְלוּסָיו, אֶת כֻּלָּם מֵבִיא עִמּוֹ לָדוּר בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת. וְזֶהוּ בֵּין מִשְׁכָּן וּבֵין בַּיִת. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא דִּיּוּר שֶׁל מְנוּחָה לְעוֹלָמִים בְּכָל אוֹתָן הַמֶּרְכָּבוֹת, וּבְכָל אוֹתָם הַדְּיוֹקְנָאוֹת, וּבְכָל אוֹתָם הַמַּעֲשִׂים כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, לְשַׁבֵּר (לחבר) אֶת הַמַּעֲשִׂים שֶׁלְּמַטָּה כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. מִשְׁכָּן, בְּקֹטֶן הַדְּמֻיּוֹת, בְּמַעֲשִׂים קְטַנִּים, לִנְסֹעַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְהַכֹּל בַּסּוֹד שֶׁלְּמַעְלָה."(זהר חומש שמות, דף רמ"א, ע"א )

ובכן הזוהר המשיל את ההבדל בין המשכן לבית המקדש להבדל בין מצב שהמלך הולך לאהובו,שאז הוא בא עם פמליה מצומצמת כדי לא להטריח את אהובו, לבין מצב שאהובו בא אל המלך שאז כל חיילותיו וכל האוכלוסייה של המלך נמצאת איתו.
ביטוי לכך שהמשכן היה במעלה פחותה מהמקדש בכך שמקום שעמד עליו המשכן ונסע ממנו, לא נותרה בו קדושה. הקדושה ששרתה במשכן לא נאחזה בקרקע ועזבה את המקום כשהמשכן נסע משם. לעומת מקום בית מקדשנו שמעולם לא זזה ממנו לגמרי השכינה, והוא נשאר בקדושתו. בלשון הזוהר הקדוש, רק בתי ברי נחרב ולא בתי גואי-רק הבית החיצוני נחרב ולא הפנימי. ז"א הקדושה במשכן בניגוד למקדש "לא הצליחה" לרומם את הארץ.

מצד שני היתה למשכן גם מעלה שלא היתה לבית המקדש. מדובר במעלה שמשנה את הכל, ששמה את המשכן בקומה אחרת לגמרי. במשכן של משה היה אפשר לשמוע את ה' מדבר אל משה מהתווך שבין הכרובים, ואילו במקדש היו סימנים בלבד של נוכחות השכינה כגון : לֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבַּחַיִם, לֹא כִּבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, לֹא נִצְּחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן, עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים, ועוד ניסים.(מסכת אבות ה,ה) היה גם ניתן לדעת את מידת חיבתנו לפני המקום על פי הכרובים, ואפילו לקבל תשובות מאת ה' באמצעות החושן שעל הכהן הגדול. אבל מה רב ההבדל שבין לשמוע דיבור חותך לבין כל מיני סימנים ואיתותים.
כיצד זה שמחד המשכן היה מחד במעלה עליונה יותר ומאידך פחותה יותר מאשר המקדש?
ובכן בדור המדבר היתה הנהגה ניסית מאוד חזקה, לא נדרשה מהאנשים השתדלות גדולה בשום דבר, החומר כמעט שלא תפס מקום, ולכן גם המשכן היה יכול להיות מאוד קטן לעומת המקדש, והיה יכול לנדוד ממקום למקום, והיה אפשר לשמוע את ה' יתברך מדבר מבין הכרובים, אורות גדולים בכלים קטנים. זהו שהזוהר ממשיל את המצב במשכן למלך שהלך לאהובו, המלך כאן היוזם והפעיל ואפשר לפגוש אותו כמעט בלי מחיצות ומסכים.
אבל הנהגה כזו לא יכולה באמת לרומם את החומר, לכן עם ישראל צריך את ארץ ישראל, הארץ שנועדה לחבר את כל הארצות לשמים, הארץ שממנה הושתת כל העולם. במקדש של שלמה המלך כבר היו הרבה יותר כלים להכיל את הקדושה החופפת עליו, ואפילו שנחרב הבית והצער על החורבן עצום, פעולת הקודש השאירה את חותמה על החומר וההר נשאר בקדושתו, מחכה לחזרת השכינה במלוא הדרה לציון.

במעמד הר סיני התרחשו שני דברים מאוד משמעותיים, ניתנה תורה לישראל, ונערכה החתונה הכי מקסימה בהיסטוריה. נראה לומר שמשכן משה המשיך בעיקר את הורדת התורה לארץ. לעומת זאת מקדש שלמה המשיך בעיקר את האהבה שבין הדוד והרעיה שהתחילה בהר סיני והגיעה לשיאים בימי שלמה המלך. שיר השירים אשר לשלמה נותן לנו איזו טעימה מאותה אהבה עצומה.
אבל המשכן של משה נגנז והמקדש של שלמה נחרב. וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי…הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם אִם־תִּמְצְאוּ אֶת־דּוֹדִי מַה־תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.(שיר השירים ה,ו-ח)

הבית השלישי שאנו כה משתוקקים לבנותו ישלב את המעלות של המשכן והמקדש, גם המשיח ישלב באישיותו  את המעלות של משה רבנו ודוד המלך. כלי הקודש יצאו ממחבואם וארון הברית בראשם.

בבית המקדש השלישי שיבנה בע"ה במהרה בימינו כבר יהיה חיבור איתן ונצחי בין השמים והארץ, וכך מתאר אותו הזהר הקדוש " בִּזְמַן שֶׁיָּקִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בֵּיתוֹ, בְּאוֹתוֹ זְמַן מַה כָּתוּב. ? (ישעיה כה) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח. בִּלַּע, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ (איכה ב) בִּלַּע ה' וְלֹא חָמַל. אוֹתָהּ כּוֹס שֶׁשָּׁתָה זֶה, יִשְׁתֶּה זֶה. וְאִם תֹּאמַר, אוֹתוֹ בִּלַּע הוּא לִזְמַן יָדוּעַ וְקָצוּב כְּמוֹ יִשְׂרָאֵל - לֹא כָּךְ! כָּתוּב לָנֶצַח. מַה זֶּה לָנֶצַח? לְדוֹרֵי דוֹרוֹת, וְלֹא כְּמוֹ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא כְּאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁהֵקִים מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן. אֶלָּא לָנֶצַח - לְעוֹלָמִים. וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָקִים אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְהוּא יָקִים עַמּוּדִים וְסִפִּים, וְכָל אוֹתָן תִּקְרוֹת הַבַּיִת בְּתִקּוּנָיו (בחזק), לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְכָתוּב (ישעיה נד) הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וְגוֹ', מִשּׁוּם שֶׁיִּבָּלַע הַצַּד הָאַחֵר וְלֹא יָקוּם לְעוֹלָמִים. וְאָז, (שם כה) וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר."(זהר חומש שמות, דף ר"מ ע"ב)

053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'