בס"ד לפרשת שמיני התשפ"א
קלקול השמחה על ידי נדב ואביהו
הזוהר הקדוש ( שמיני לז ע"ב) מבאר שמיום שעלו ישראל מן הים ועד היום השמיני בו התחילו הכוהנים לעבוד במשכן לא היתה כזו שמחה ושלום בכל העולמות. ביום זה עבר ונתבטל חטא העגל מן העולם. וכל המקטרגים שוטטו מסביב למחנה ישראל בניסיון למצוא קטרוג ולא מצאו עד מעשה נדב ואביהו. השמחה התקלקלה על ידי חטאם.
למה הבאת הקטורת של נדב ואביהו לא התקבלה ברצון בשמים?
אומר הזוהר שאמנם הקטורת מקשרת את כל הספירות אבל הם לא הצליחו לקשר בה את ספירת המלכות, את הקומה הנמוכה של העולם הזה, רק את ששת הספירות שמעליה. למה? מביא הזוהר (מובא גם במדרשים) כמה תשובות:
* הם לא התחתנו עדיין ולא היו ראויים בשל כך להביא הקטורת. צריך להעמיק בתשובה זו? להבין מה הקשר בין נישואים והבאת הקטורת, אחזור לזה בהמשך.
* השעה ביום לא היתה מתאימה לכך  יש זמן מיוחד המיועד להבאת הקטורת בכל יום.
* הם דחקו את השעה. מבאר המתוק מדבש שלקחו שררה בחיי אביהם בלי לשאול אותו וזו דחיקת השעה.
* ונקודה אחרונה אומר הזוהר שכבר מקדמת דנא הם התחיבו מיתה לפני המקום וה' המתין להם עד עתה. מה היה חטאם?  אומרים חז"ל שעליהם נאמר " וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ." אומר רש"י נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה.
אנו שומעים פה להט ורצון גדולים מאוד של נדב ואביהו לדבקות בה' תוך התעלמות מכל מיני תנאים ומגבלות העולם הזה, לכן הם מתוארים מחד כקדושים וקרובים לה' ומצד שני כחוטאים.
שתי נקודות שחשוב לדעתי לפתוח כאן, 1 מה הקשר בין זה שהם לא היו נשואים לכישלונם ולמותם. 2 למה בכל שמחה מתערבת לה איזו נפילה ועוגמת נפש, במעמד הר סיני הנפילה עם חטא העגל, כאן בהקמת המשכן, בהעלאת הארון בימי דוד לירושלים, גם בהקמת מקדש שלמה המלך היתה עוגמת נפש, ועוד?
1. בזוהר מובא הסבר של רבי פנחס בן יאיר להשפעת היותם לא נשואים על מעשיהם:
אָמַר לוֹ רַבִּי פִּנְחָס, אַל תֹּאמַר שֶׁהֵם הִשְׁאִירוּ אוֹתָהּ בַּחוּץ, אֶלָּא שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לֹא נִקְשְׁרָה עַל יְדֵיהֶם. שֶׁהֲרֵי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵין נִמְצָא זָכָר וּנְקֵבָה, כְּנֶסֶת לֹא שׁוֹרָה בֵינֵיהֶם כְּלָל. מִשּׁוּם כָּךְ הִזְהִיר אֶת הַכֹּהֲנִים, שֶׁכָּתוּב בְּזֹּאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, שֶׁיִּמָּצֵא זָכָר וּנְקֵבָה. וְעַל כֵּן לֹא יִכָּנֵס הַכֹּהֵן לַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיִּנָּשֵׂא, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּתֵּף עִם הַקֶּשֶׁר שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שֶׁמִּי שֶׁלֹּא נִשָּׂא, מַשְׁרֶה אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּחוּץ, וְהִיא לֹא מִשְׁתַּתֶּפֶת עִמּוֹ, וְעַל כֵּן נִמְצְאָה אֶצְלָם בְּאוֹתוֹ יוֹם עִרְבּוּבְיָה. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבֵּחַ אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וַחֲבִיבוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּנֶגְדָּהּ לְהִדָּבֵק בָּהּ.
תפקיד הקטורת לקשר את כל העולמות אל ה', ונדב ואביהו בשל חוסר היותם נשואים לא יכלו לקשר את כנסת ישראל אל הקב"ה, ומביא רבי פנחס דוגמא לכך מהדרישה שהכהן הגדול כשנכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים, הוא חייב להיות נשוי. מעניין שלעומת הכהנים משה רבינו כדי לזכות לחיבור קבוע אל ה' היה צריך דוקא לפרוש מאשתו, והכהנים צריכים להצלחת עבודתם להיות נשואים.
נראה שהנישואים מקרקעים ומחברים את הגברים לעולם הזה. גם מצריכים אותנו לצאת מחוץ לעצמנו ולהתחיל עבודה על המידות והגבולות שלנו. גם אמרו חכמי ישראל שמי שלא טעם טעם אהבת אישה יקשה עליו להגיע לאהבת ה'. "כנסת ישראל" כאן רומזת ל ספירת המלכות, זו המחברת את העולם הגשמי לרוחני. ובכן הכהנים שתפקידם לעשות עבודה: לכפר על חטאי ישראל, להוריד שפע לעולם, לבטל גזרות מעל העם ולעורר חיבה ביננו לקב"ה, חשוב היה שיהיו נשואים, ואילו משה רבנו כמקבל התורה היה צריך לשמור על ריחוק מסוים מאשתו ומהעולם הגשמי, כדי להיות זמין תמיד לדבר ה'.
2. אכן כל זמן שעוד לא הגענו לגאולה השלמה ויש עדין מקום ותפקיד לכוחות המתנגדים לכל דבר של קדושה , אז הכוחות האלו ינסו בכל שמחה של מצוה לקלקל ולפגום. כך מובאת אמירה של רשב"ג בתלמוד : לֵיכָּא כְּתוּבָּה דְּלָא רָמוּ בַּהּ תִּיגְרָא  אין כתובה שאין בה איזו מריבה. וכך הכוחות האלו מנסים בכל ערב שבת להכניס מריבה ומתח לבתי ישראל והדברים ידועים.
מה עושים? ראשית עצם הידיעה הזו כבר מחלישה את הכוחות האלו, זו לא אשתי שאשמה ב..., פשוט השטן עכשיו מנסה לקלקל ולסכסך ביננו, וכו'. שנית אנו לכן שוברים כוס בחתונה, צלחת באירוסין וכיוצא בזה, מראש מכניסים מנגנון שחרור לחץ, זו עוד לא שמחה שלמה, בית המקדש עדין חרב. שלישית, מתפללים לה' שיסיר מאיתנו את היצר הרע שמנסה להרוס לנו את החיים.
לסיכום, סיפור נדב ואביהו מלמדנו שגם שאיפות רוחניות נעלות צריכות להיות מחוברות למציאות, עבודה רוחנית צריכה גם לעבודה גשמית. כיום יש רצון גדול בקרב ישראל לבנות בתים עם זוגיות טובה, לא מסתפקים רק בלהסתדר. גוואלד, איזו אהבת השם יכולה לצמוח מזה!
שבת שלום בעז מלט
בס"ד לפרשת שמיני התשפ"ב
פרשת שמיני עוסקת במאורעות היום השמיני לחנוכת המשכן שהוא היום שבו החלו הכהנים לעבוד במשכן,הוא היום בו ירדה השכינה למשכן,הוא ראש חודש ניסן,הוא היום בו מתו נדב ואביהו בהקריבם קטורת עם אש זרה שלא ציווה השם, הוא היום שנטל עשר עטרות, הוא אחד הימים הכי מיוחדים בכל ההיסטוריה העולמית, כי היום השם נראה אליכם(ויקרא ט,ד). ארוע נוסף מיוחד במינו שמתרחש באותו היום הוא דיבור ישיר שהשם מדבר עם אהרן הכהן לאחר מות בניו, וכך נאמר: וַיְדַבֵּר יְ-הוָה אֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃ יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם׃(ויקרא י,ח-ט)
מדובר בתופעה ייחודית מאוד שהקב"ה פונה ישירות אל אהרן שלא באמצעות משה. אמנם ברור הוא שאהרן הכהן היה נביא, וכבר מופיעה פניה של השם אל אהרן בפרשת שמות כשהוא שולח את אהרן למדבר כדי לפגוש את משה אחיו, אבל מאז שהנהגת האומה ניתנה למשה וכמוהה נתינת התורה, התורה יורדת משמים לארץ באמצעות משה בלבד, ואילו כאן אנו רואים פניה ישירה של השם לאהרן, והיא פלא. אמנם הספרא אומר שכל הדיבורים של הקב"ה לאהרן היו על ידי משה כולל כאן (ספרא לפרשת אחרי מות א,ה), אבל בכמה מקומות בחז"ל לא משמע כן אלא אמרו שאכן אהרן קיבל כאן דיבור ישיר מאת השם. ואפילו לדברי הספרא עדין יש להבין מדוע נכתב בתורה כאן פניה ישירה לאהרן למרות שבפועל לשיטתו הפניה היתה על ידי משה.
במדרש רבה (ויקר יב,ב) מובא שאהרן זכה לקבל דיבור ישיר מאת השם כשכר על שתיקתו בעקבות מותם של שני בניו, וכך מובא שם: אָמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן, אָחִי, בְּסִינַי נֶאֱמַר לִי שֶׁאֲנִי עָתִיד לְקַדֵּשׁ אֶת הַבַּיִת הַזֶּה, וּבְאָדָם גָּדוֹל אֲנִי מְקַדְּשׁוֹ, וְהָיִיתִי סָבוּר שֶׁמָּא אוֹ בִּי אוֹ בְּךָ הַבַּיִת הַזֶּה מִתְקַדֵּשׁ, וְעַכְשָׁיו שְׁנֵי בָנֶיךָ גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי וּמִמְךָ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אַהֲרֹן שֶׁבָּנָיו יִרְאֵי שָׁמַיִם הֵן, שָׁתַק וְקִבֵּל שָׂכָר עַל שְׁתִיקָתוֹ, וּמִנַּיִן שֶׁשָּׁתַק, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י, ג): וַיִּדֹּם אַהֲרֹן, וּמִנַּיִן שֶׁקִּבֵּל שָׂכָר עַל שְׁתִיקָתוֹ, שֶׁזָכָה וְנִתְיַחֵד אֵלָיו הַדִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן.
מדברי המדרש אנו רואים את גודל מעלת השתיקה מול השם. אנו יודעים שהמדבר לא יכול להקשיב בו זמנית(בד"כ) ולכן צריך לשתוק כדי לשמוע. כאן אנו שומעים משהו הרבה יותר עמוק, כדי לזכות לשמוע את דבר השם, אנו צריכים מידה מפותחת של שתיקה. שתיקה שיש בה ענווה וקבלת עול מלכות שמים. בטח כאשר השתיקה הזו באה לאחר מותם של בניו נדב ואביהו.
אפשר לראות בפניה הישירה של השם אל אהרן סוג של ניחום אבלים,וגם הכרה בגדלותם של בניו שמתו.
מה ענין האזהרה שנאמרת כאן לאהרן והקשר שלה לדיבור הישיר שהוא זכה?

השם מזהיר כאן את אהרן ובניו הכהנים שאסור להם לעבוד במשכן/מקדש כשהם שתויי יין או שכר. ולהיפך,אסור להם לשתות יין ושכר בזמן שיש להם לעבוד במשכן. מדוע נאסרו עליהם היין והשכר?
רבים מהמפרשים מסבירים שהכהנים צריכים זהירות רבה בעבודת הקודש,וכן עליהם להבדיל ולדייק בין הקודש ובין החול, ושתיית היין גורמת לאדם לאיבוד יכולת ההבחנה והדיוק שלו. הדברים גם מתיישבים יפה עם ענינה של הפרשה פרשת שמיני, בסדר פרשות ספר ויקרא היא הפרשה השלישית והיא מקבילה לספירת הבינה. בינה משורש ב.י.נ מובנה עבודת ברור עיונית.וכן המספר שמונה מורה על הבינה.
לכאורה היינו מצפים דוקא שהכהנים כן ישתו יין,כי וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ(תהלים קד,טו), העיד על עצמו האר"י הקדוש:שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש, בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית. ואומר הרב קוק, הענג והשמחה, הם דברים מוכרחים להיות מתלוים אל כל עסק רוחני(העונג והשמחה,עקבי הצאן),בטח ובטח לעבודת בית המקדש ולהשראת שכינה הכהנים חייבים להיות בשמחה.
ביאור מאיר  מביא לנו כאן הבן איש חי, באמת הבדל גדול יש בין שמחת היין ושמחת הכהנים וכך הוא כותב:
טעם שצוה שלא ישתה יין בבואו אל אהל מועד כי המקדש והיין הם שני הפכיים דהמקדש כוחו למלאת לב האדם הנכנס שם בשמחה כמ"ש לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך תתעורר השמחה בלבי מעת שאומרים בית ה' נלך וכ"ש כשאבא שם אך היין נברא לנחם אבלים ולמי שהגיען רעה דכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ולכן הבא למקדש ששם מקור השמחה מה לו לשתות יין עכ"ד ועוד יש טעם אחר נוסף על זה שנמנע היין מן הבא למקדש כדי להבדיל בין הקודש ובין החול כי השמחה אשר תגיע לאדם מן קדושת המצוה וקדושת ביאת המקדש שהיא קדושת נצחית גם השמחה תתמיד בלב האדם ולא תסתלק אחר גמר המצוה או אחר סילוקו מן המקדש אך שמחה הבאה לאדם מן היין היא קצרה שאיננה אלא רק בעוד כח היין בו משא"כ אחר שהפיג יינו לא ישאר לו מן השמחה ולכן כדי להבדיל בין שמחה הבאה מן הקודש ובין השמחה הבאה מן החול שהוא היין צוהו שלא יכנס שתוי יין למקדש כדי שיהיה לו היכר והרגשה שיבחין בין זו לזו…

למדנו, ש אהרון הכהן לאחר שהצליח באופן מופלא לקבל בשתיקה את מותם של בניו, תוך ידיעה שהם מתו כצדיקים,זכה להתייחדות נבואה אליו מאת ה' וזכה בנבואה זו גם לשמחה של מצוה,בעקבות זאת קיבל את האיסור לעבוד שתוי יין, כי הכהנים צריכים לשמור על הכרה מלאה ודעה צלולה מחד, ואין להם כלל צורך ביין מאידך כי שמחת בית המקדש מלוה אותם בתמידות.
וּפְדוּיֵי יְ-הוָה יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.(ישעיה נא,יא)

שבת שלום בעז מלט


בס"ד לפרשת שמיני התשפ"ג
בפרשת שמיני מסופר לנו על היום השמיני להקמת המשכן, שהוא היה בעצם יום חנוכת המשכן. היום הראשון בהיסטוריה שבו ירדה שכינה לשכון בעולם הזה באופן רציף. עד כדי כך שיש שמבארים שהלשון היום השמיני מכוון לימי בריאת העולם. העולם נברא בשבעה ימים ועכשיו לאחר 2448 שנה הגיע היום השמיני של הבריאה, אבל אבל ושמחה היו מעורבים בו. היום הזה התחיל קשה עוד לפני הטרגדיה של מות נדב ואביהוא, פשוט הכהנים עשו את כל המוטל עליהם וציפו שתרד אש מן השמים על המזבח, אש שתבטא את ירידת השכינה  למשכן והיא בוששה לבוא. כשהיא כבר הגיעה היא שרפה בדרך את נדב ואביהוא. למה? למה ה' עיקב את ירידת האש? למה הוא שרף את נדב ואביהוא? כמובן שאין לנו באמת יכולת לעמוד על חשבונות שמים, אבל בכל אופן צריכים לנסות להבין משהו בזה.
ככלל אנו רואים כאן בעולם הזה שיש תועלת להמתנה לאירועים חשובים. העיכובים (עד גבול מסוים) יוצרים השתוקקות גדולה, הם מגדילים את הכלים.
יותר מזה אנו מבינים שכל רגע שעבר ועדין לא ירדה שכינה, לא נשארה אף לשון במנוחה ואף עין יבשה. בטח כל ישראל הרבו בתפילה ובתחנונים, פשפשו במעשיהם וקיבלו על עצמם קבלות טובות אם יזכו אכן להופעת השכינה.
בנוסף ההמתנה חיזקה את ההכרה שאכן מדובר כאן בחידוש כזה שלא היה מעולם. ירידת השכינה למשכן איננה דבר של מה בכך, כל תיקון העולם תלוי בזה. ההמתנה מורטת העצבים היתה קשה אבל גם עזרה להפנים שאכן זהו אירוע היסטורי שאין כדוגמתו.
כותב אור החיים הקדוש שהדבר המצופה מישראל כדי שתופיע השכינה היה לחוש שהם עומדים לפני ה', מנין לו פרוש זה? כי כך מסתיים הפסוק הקודם "וַיִּקְרְבוּ כׇּל־הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְ-הֹוָה׃" ואז נאמר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְ-הֹוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְ-הֹוָה׃" . בטח לפרוש זה היתה נצרכת עבודה משמעותית מאוד של כל ישראל, להפנים שהם עומדים לפני ה'. להפנים שהמשכן הינו נקודת מפגש בין האדם לבין בורא ומנהיג העולם. עבודה כזו לוקחת זמן וזה גרם לעיכוב בהופעת כבוד ה' במשכן.
ולמה נשרפו נדב ואביהוא? השאלה גדולה ומי יודע חשבונות שמים, ובכל זאת צריך לנסות להבין משהו מזה.  אומרים חכמינו שדוקא בגלל הקירבה שהמשכן יוצר ביננו לבין קוננו, דוקא בגלל האהבה הגדולה שגילה לנו ה' יתברך בהורדת השכינה במשכן,ישנה סכנה גדולה שהאהבה תקלקל את השורה. אהבת ה' ויראת ה' חייבות להיות משולבות אחת עם השניה. היראה שומרת על האהבה שלא תצא למקומות לא טובים. ולדורות לשם כך יש לנו הלכות מורא מקדש. בית המקדש הינו מקום שאנו צריכים לנהוג בו בדיוק נמרץ כדי שלא נגרום חלילה לנזק במקום תועלת. אז באותו יום נורא הוד עם ישראל לא לגמרי הפנים את מורא המקדש ,לא מספיק חיזק את מידת יראת הרוממות ושריפת נדב ואביהוא עם כל הזעזוע שגרמו הביאו להכרה חזקה מאוד בעם של מורא מקדש. בעצם נדב ואביהו עצמם בגודל ההשתוקקות והאהבה לה' יתברך "ויתרו" במעט על מורא מקדש "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְ-הֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם׃" לכן הם מתו. אמנם הם עשו זאת מאהבת ה' העצומה שהיתה להם ולכן מעידה עליהם התורה "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" . מאותה סיבה גם בימי דוד המלך, עוזה מת כשבא לתפוס את ארון הברית כששמטו הבקר את העגלה הנושאת את ארון הברית.
אנו יכולים ללמוד מזה לחיינו שהדרך להשגת דרגות בקודש צריכה לא רק השתוקקות ואהבת ה' גדולה, אלא גם דיוק בפרטים כפי שצוותה עלינו התורה. ואפילו אהבה לרענו צריך שתהיה מאוזנת עם יראה מתאימה, עם הקפדה על גבולות נכונות. ומה פשר היראה שכל כך מתחזקת בימים אלו? אולי היא הכנה לחזרת הופעת השכינה שנזכה לה בקרוב בימינו בחסדי ה' יתברך.
בס"ד לפרשת שמיני התשפ"ד
התגובה של אהרן למותם הפתאומי של שני בניו בשיאה של השמחה, מפתיעה.
וידום אהרון.
יש מצבים מבלבלים, חתונה במשפחת אבלים, אשה היולדת ילד לבעל שנפל בקרב, אבל כמדומה שההתמודדות שעבר אהרן הכהן ביום חנוכת המשכן היתה מהיותר קשות שאפשר לתאר. מחד היה זה אחד הימים הכי נפלאים בכל קורות ימי עם ישראל, יום שנטל עשר עטרות, יום שירדה בו השכינה לשרות דרך קבע בעולם הזה, יום שהמשכן החל בו את פעילותו, ומצד שני אהרן הכהן איבד ביום זה את שני בניו- נדב ואביהוא  אשר נשרפו על קידוש ה'.
אפשרות אחת להבין שאהרן נהיה כמשותק, מגודל הטלטלה שהוא עבר הוא נהיה כאבן דוממת ולא יכל לדבר. בשפת העולם אומרים נכנס לטראומה.
אך חז"ל מבינים שדומיה זו יש בה השלמה וקבלת גזר הדין. וכך משמע בתלמוד : כתיב (שמות כט, מג) "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי. דבר זה אמר הקב"ה למשה, ולא ידעו עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן, אמר לו אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה. כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן שתק וקבל שכר, שנאמר (ויקרא י, ג) וידום אהרן. וכן בדוד הוא אומר (תהלים לז, ז) דום לה' והתחולל לו אע"פ שמפיל לך חללים חללים את שתוק. וכן בשלמה הוא אומר (קהלת ג, ז) עת לחשות ועת לדבר פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור. והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מאי דכתיב (תהלים סח, לו) נורא אלהים ממקדשך אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל. (זבחים קטו,ע"ב)
נמצא כי דומיה זו איננה כשתיקה רגילה, אלא יש בה שקט פנימי, רוגע והשלמה. היא מבטאת את קבלת גזר הדין וקבלת תנחומים על פטירת הבנים מתוך הידיעה שהם זכו להיות קרובי השם.
בשכר שתיקה זו זכה אהרן שהתיחד אליו הדיבור הא-לוהי. וכך נאמר : וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃ יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ  אַתָּה  וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם׃
על מנת להבין את פשר השכר הזה על מעשה השתיקה שלו, שה' פונה אליו ישירות ולא דרך משה,  נתבונן בהמשך הסיפור, משה רבינו מברר מה נעשה עם שעיר החטאת ומגלה שהוא שורף . משה קוצף על בני אהרן " וְאֵת  שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָר וְעַל־אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר׃ מַדּוּעַ לֹא־אֲכַלְתֶּם אֶת־הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ  נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת־עֲוֺן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְ-הֹוָה׃ (ויקרא י,טז-יז)  ואהרן עונה לו "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת־חַטָּאתָם וְאֶת־עֹלָתָם לִפְנֵי יְ-הֹוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְ-הֹוָה׃", ולמרבה הפלא משה מקבל את הדברים."וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו׃"

בספרי מובא שבאמת הכהנים צדקו בכך שלא אכלו את בשר החטאת, ומשה כעס כאן ובגלל זה טעה, (הספרי מציין שלוש מקומות שהוא כעס ובכולם בא לכלל טעות. אמנם חז"ל מבקרים כאן את משה רבינו, אבל מכלל הביקורת גם עולה השבח של משה רבינו, זה שהוא כעס רק שלוש פעמים (הלוואי על כל אחד מאיתנו), וזה שהודה ולא בוש לומר לא שמעתי)
פשט הדברים שמשה רבינו הודה/הכיר שאהרן ובניו נהגו כשורה כשלא אכלו את בשר הקדשים. הוא נזכר בהלכה שאונן לא אוכל בשר קדשים (מדברי חכמים אונן לא אוכל בשר כלל). אך אהרן שלא שמע הלכה זו משמע מחז"ל (זבחים ק"א,ע"א) שהסיק הלכה זו מעצמו.
הדיבור שאהרן הכהן קיבל ישירות מאת ה' בעקבות שתיקתו היה כאמור להזהר מלעבוד במשכן כשהם שתויי יין. המסר בדין זה כמו בעוד הלכות כהנים שהם צריכים להקפיד להיות מפוקחים לגמרי כשהם עובדים במקדש, להיות כמו שאומרים כיום 'עם שתי רגליים על הקרקע'. שני בני אהרן מתו כי הם לא היו עם שתי רגליים על הקרקע- כי הם לא היו נשואים, וגם מה שיש אומרים שהיו שתויי יין זה גם סוג של ניתוק מהמציאות. כל ענינה של עבודת הכהנים לחבר שמים וארץ. בשביל כך הם צריכים להיות מחוברים גם לארץ. כשאהרן הכהן שמע את משה אחיו מסביר לו את פשר מותם של שני בניו והוא נדם, הוא התחבר בשתיקתו גם לשמים וגם לארץ. גם כאב את מות בניו וגם קיבל את גזרת שמים. השתיקה הינה הבסיס להקשבה. אכן אהרן זכה בשתיקתו הן לשמוע את דבר ה' ישירות אליו והן לשמוע את הקול העולה מן הארץ שאין לאכול בשר קדשים כשהוא באבל על מות בניו.

מה אנו יכולים ללמוד מכאן, עבודת ה' צריכה להיות מתוך חיבור. חיבור לארץ, לעצמיות שלנו, לצרכי עמך ישראל והן חיבור לה' יתברך.
וגם ללמוד כמה חשוב לפעמים, פשוט לשתוק!

053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'