בס"ד לפרשת ראה התשפ"א
למה להתאמץ אם כולם יגיעו בסופו של דבר לקו הסיום?
אחרי שאנו רואים שאפילו רשעים בחייהם שעברו עברות קשות מאוד יש להם חלק לעולם הבא, אחז המלך-חזקיהו המלך הכניסו, מנשה המלך- לדעת רבי יהודה במשנה , אבשלום-דוד אביו הכניסו, ועוד כהנה רבים. במיוחד בדורנו שרוב ככל פורקי העול הינם תינוקות שנישבו, גדלו באווירה ובסביבה של כפירה, והאמונה בקב"ה התרופפה. אפילו ילדים שגדלו בבתים של שומרי תורה ומצות, שהטענה כלפיהם יותר גדולה כיצד זנחו את דרך הישר, גם הם תינוקות שנשבו, הקב"ה מסתיר את פניו, אין חזון נפרץ עדין בימינו, ולכן הם לא מרגישים שהם עושים רע. בנוסף לזה מכח הערבות בעם ישראל, גם הנחשלים מאחור יקבלו דחיפה או משיכה ויצליחו לסיים את מסע הכומתה, כנסת ישראל תדאג בע"ה לבלתי ידח ממנו נידח.
אז אם כולם יגיעו לקו הסיום , למה להתאמץ? למה לעבוד קשה? למה להיות פראיירים של כולם?
תשובה ראשונה: כדי לא לאכול לחם בושת! בלשונם של חכמינו נקרא: נהמא דכיסופא. ואל יהיה דבר זה קל בעיננו, לאכול עם כולם מהפריסה שאחרים טרחו ועמלו עליה ואנו לא, זה יהיה מאוד לא נעים ולא קל, יש כאן בושת מהאחרים שהגיעו בכוחות עצמם. יותר מכך בושת מאלו שממש בזכותם אנו הגענו לקו הסיום, ולפעמים יתגלה לנו שאלו ממש אותם אנשים שאנחנו ירדנו לחייהם וצחקנו עליהם, יותר מכך  לאין שיעור, הבושת מהקב"ה. הוא שרואה הכל ויודע הכל, יודע מה היינו מסוגלים לעשות ולא עשינו, מה היה היעוד שלנו. רבותי, אנו לא באמת קולטים את גודל הבושת שנרגיש מול הקב"ה, הבושות שאנו חווים בעולם הינן רק טעימות על קצה המזלג ממה שעתיד להיות. חבל לנו להגיע לשם.
תשובה שניה: בסדר, נגיד שהגענו כולם לעולם הבא, כולנו נהנים מזיו השכינה. אתם יודעים כמה היכלות יש בעולם הבא? כמה דרגות של זיו או של עונג? אנחנו יודעים כמה קשה יהיה לנו לראות את חברינו או קרובינו נמצאים בהיכלות גבוהים, נהנים עונג עילאי ואנו חלילה בגלל כמה רגעים של התפתות להבלי העולם הזה, נסתכל עליהם בקנאה שאין כדוגמתה?
תשובה שלישית: כל מה שאנו פועלים יותר לזירוז הגאולה, לתיקון העולם, בעזרה לאחרים להגיע לקו הסיום- אנו מקצרים את הסבל בעולם, ובמיוחד הצדיקים שבו סובלים, אנו מזרזים את ביאת המשיח ומאריכים את ימי השלום והשלווה בעולם, ומתוך כך הסיפוק שיהיה לנו על תרומתנו למשימה הכללית יהיה גדול שבעתיים. הלא אנו חיים בעולם בשני מישורים, המישור הפרטי, ממנו המימוש העצמי, והמישור הכללי, בו אנו מהווים נדבך בתיקון העולם בכללותו. לחלקנו בתיקון הכללי ישנה מעלה מיוחדת במינה ומתוך כך גם סיפוק ועונג שאין כדוגמתם במישור הפרטי.
משה רבנו פותח את פרשת ראה: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.  אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.
נראה שהמילה החזקה בפסוק הינה "היום" כהכרזת המוכרים " רק היום, רק היום, רבותי" הבחירה שלנו מתרכזת רק ב"היום", מה שהיה היה, למה נתרכז בו ונישחק, מה העתיד טומן לנו אין לנו מושג, היום אנו יכולים לבחור בברכה, בחיים.
הברכה אשר תשמעו- הפשט נראה שכאשר נשמע למצוות ה' אז נזכה לברכה, אבל אפשר גם להבין שהברכה הכי גדולה היא שנזכה לשמוע יותר טוב.
האם יש לנו דרך לדעת כמה לחם בושת יהיה לנו בעולם הבא?
יש איזה עקרון משפטי כזה שלא שופטים את האדם על אותו מעשה פעמיים, כמו כן נראה שככל שאנו יותר חווים את לחם הבושת מהקב"ה בעולם הזה, יותר מרגישים את טובת השם שגומל איתנו, יותר מרגישים שההצלחות שלנו בעצם הינן חסדי השם, שללא עזרתו לא היינו מצליחים לעשות כלום, כך נזכה בעולם האמת פחות לחוות את חווית לחם הבושת.
נסיים בדברי ישעיה הנביא מהפטרת השבת:
הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב.
לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם.
הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים.
שבת שלום בעז מלט

לפרשת ראה התשפ"ב

אחרי שראינו בפרשה קודמת שלהגיע למציאות גן עדן,לחיים שאין בהם כל חולי וכל מדוה,לא עקרות ולא עניות,לא מלחמות, ושאר צרות, לזה נזכה רק בהשלמת הגאולה בימות המשיח,עת ככלל נשמור את משפטי התורה,בדגש על המשפט הציבורי. גם ראינו שהשם מסתיר את השכר והעונש על מעשה בני האדם כאן בעולם, עד עת רצון. ובכן עד אז, מה כן יצמח לעובד השם מצדקתו, איזה פירות יאכל בעולם הזה? האם כבר כאן בעולם הזה הזמני, נראה טובה שצומחת לעובדי השם, או שעלינו רק לחכות לבואה בבוא יום השם?

אמנם כבר אמרו חכמינו ש"היום לעשותם ומחר לקבל שכרם"(עירובין כב), דהיינו העולם הזה הוא עולם העשיה ועולם הבא הוא עולם השכר, אבל גם בפורזדור חייב להופיע מאור הטרקלין. גם בעולם הזה נתן לנו השם יכולת הרגשה לדעת שאנו נמצאים בדרך הנכונה. גם כאן עם כל ההסתר והחושך אנו יכולים לזכות לסיפוק ושמחה.


פרשת ראה מתמקדת  בעולמו של היחיד, היא מציירת לנו את הדרך הנכונה לנו כיחידים להגיע להצלחה שלנו. היא מתארת לנו חיים של ברכה ושמחה, כאשר נשמע אל מצוות השם. השמחה מופיעה שבע פעמים בפרשה בהקשרים שונים, נכון להתבונן בהם לכל מי שמשתוקק להשיג שמחה. הסיפוק והשמחה,זה דבר נפלא, הם גם תורמים לנו להכרה שאנו נמצאים בדרך הנכונה וגם אינם "פוגעים" במדיניות הא-לוהית של הסתרת השכר והעונש עד לגאולה השלמה. הבה נתבונן:

 

ראשית הביטוי החוזר על עצמו כאן רבות הוא 'לפני השם', אם נלמד לחיות חיים שהם 'לפני השם' נחיה חיים של שמחה, חיים שהשם נוכח בהם. הרב קוק היה נוהג מידי פעם לומר,שהשאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו "מה השם רוצה מאיתנו" והיא יותר מדויקת מהשאלה השגורה בפי האנשים האם אסור או מותר? זו דוגמא לחיים לפני השם.

מה הדרך? אומרת התורה שנביא את כל הנדבות,התרומות והנדרים אל המקום אשר יבחר השם. המסר הפשוט, שנביא את כל הזבחים והנדבות לבית המקדש, למקום שהשם בחר בו! לנקודה שמחוץ לתחום הבחירה שלנו שבה מתחולל החיבור עם האין סוף.(בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ). יותר עמוק מזה, לכולנו יש צד של חסד,של נתינה ואנו צריכים לכוון אותו נכון להתאים אותו לרצון השם,להביא את הנתינה שלנו להיות 'לפני השם'. ולכן הפרשה מדברת בנוסף על ביעור הע"ז מן הארץ, ביעור הנתינה שאיננה מכוונת כלפי הטוב האין סופי.

עוד מסר חזק שעולה מן הפסוקים כאן, אנחנו נצליח להיות שמחים כאשר נדאג שכל הנלוים אלינו במעגל המשפחתי ובמעגל הלאומי גם יהנו מהשפע שלנו. כשם שהבדידות הולכת עם העצבות, כך השמחה באה עם החיבורים החברתיים. לא תהיה שמח אם אשתך לא תשמח איתך, ולכן בפעם הראשונה הפסוק אומר "אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם". אחר כך המעגלים הולכים ומתרחבים "אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם" והמעגל הכי גדול  כולל גם את "וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה".

לשמוח בכל משלח ידינו לפני השם-המסר שעולה כאן, אם נכיר ונחיה את היות כל השפע והברכה שבמעשה ידינו כמתנת שמים אז נזכה לשמוח, כי שום דבר אינו מובן מאליו, שום דבר לא חייבים לי, שום דבר לא בא באוטומט. אפשר להבין שלשמוח לפני השם הכוונה להודות להשם על כל משלח ידינו, ואפשר גם להבין שהאתגר לשמוח בכל משלח ידינו, להפסיק לעשות השוואות לאחרים, להפסיק לעשות חשבונות אם הייתי בוחר במקצוע אחר אז בטח הייתי שמח, אלא למצוא את השם נוכח בכל משלח ידינו."וְהִנֵּה־בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְ-הֹוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְ-הֹוָה׃" (רות ב,ד)

אינני מתכוון לומר שאסור לנו להחליף מקצוע אם איננו מרוצים ממנו, אבל האתגר להתמקד בהווה ולא בעבר, כמו שפותחת הפרשה "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה׃".

המדרגה הכי גבוהה של השמחה מתוארת בפסוק השביעי שהבאנו המדבר על פי חז"ל על שמיני עצרת, שהוא מכוון כנגד השלמת הגאולה, השמחה תהיה כה גדולה שהיא לא תצטרך אמצעים להשיגה, כמאמר חז"ל "מצוות בטלות לעתיד לבוא". וזהו שאומרת כאן התורה "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" . וישעיה הנביא מעודד אותנו ואומר: כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן; הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת, יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה, יִמְחֲאוּ-כָף.(ישעיה נה,יב).

שבת שלום, בעז מלט.



בס"ד לפרשת ראה התשפ"ג

על מרכזיותה של השמיטה במצוות הצדקה.

אומר משה רבנו בפרשה:

כִּי־יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר־יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן׃

כִּי־פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ׃

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־יִהְיֶה דָבָר עִם־לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת־הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל־יְ-הוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא׃

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא־יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ׃

כִּי לֹא־יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ׃ (ס)

משה רבנו מדרבן אותנו לתת צדקה לעניים ולאביונים די מחסורם אשר יחסר להם.הוא נוהג בשיטת המקל והגזר: מזהיר אותנו מחד שאם האביון יקרא עלינו אל השם יהיה בנו חטא ומאידך מעודד אותנו שבזכות העזרה לאביונים ה' יברך אותנו השם בכל מעשה ידינו.

בתוך כל זה משה מגיד בביטוי חריף מאוד ומזהיר אותנו "פֶּן־יִהְיֶה דָבָר עִם־לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת־הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ"

בליעל הוא כינוי מאוד קשה בתנ"ך, מבטא פשע חמור וכאן בסך הכל מדובר על הימנעות מנתינת צדקה. ויותר צריך להבין מה עניין שמיטה אצל צדקה?

התלמוד מובטחת אמירה חריפה של רבי יהושע בן קורחה שכל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה(כתובות סח)

בנתינת הצדקה לעניים אנו מכירים שאת כל השפע שלנו אנו מקבלים מה' יתברך, אלא שהוא נתן לחלק מהאנשים גם את השפע של האביונים ועל ידי שאנו נותנים להם את חלקם אנו מוצאים מרשותנו את החלק האביון שבנו, וזוכים שלא יהיה בנו בחינה של אביון. השאיפה שלא יהיו כלל אביונים.


מה עושה כאן השמיטה?

אפשר לומר שהנמנע מלתת צדקה לאביונים אומר עוד מעט תבוא שנת השמיטה וכל הפירות יהיו ממילא הפקר, אז לא יחסר לאביונים מה לאכול ולכן אין צורך לתת להם צדקה, ואת זה פוסל משה רבינו. אפשר לפרש שמשה מדבר כאן על הלוואה לעניים ולא על מתנה. כיוון שקרבה שנת השבע העשירים עלולים להימנע מלתת הלוואות לעניים כי בשנת השמיטה ישמטו-ימחקו ההלוואות, ומפחד שלא תחזור ההלוואה ימנעו מלתת לעניים, וזה מה שמזהיר אותנו משה רבנו.

ולמה שפתאום ידבר כאן על הלוואה בדיבור על הצדקה?

כשאני נותן מתנה לעניים את החלק האביוני שבי אני אמנם הוצאתי, אבל חלק האביוני שאצל העני לא תיקנתי בכך. אולם הלוואה לאביונים יכולה לעזור להם לעמוד על רגלי עצמם, לעשות עם הכסף עסקים לתקן את האביונות שבהם. לכן מתאר הרמב״ם את ההלוואה לעניים כצדקה המעולה ביותר.

יכול להיות שמחשבת הבליעל שמשה מדבר עליה כאן הינה של אדם שנותן צדקה לעניים אבל לא נותן להם הלוואות, לא בונה להם תכנית יציאה מהאביונות, לא עוזר להם לעמוד על הרגליים. על ידי הצדקה שהוא נותן לעניים הוא משאיר אותם במצב תלותי וחולני.

נראה שהשמיטה כאן איננה רק העילה שעלולה לגרום לעשירים להימנע מלתת עזרה לעניים, אלא היא גם התרופה


השמיטה באה ללמד אותנו לתת לאביונים הלוואה, כי להם זו עזרה יותר מעולה, ועלינו לדעת שאפשר שהיא לא תחזור אלינו, לפחות לא ישירות מהלווה. הקב"ה כמובן כבר ישלם של שכרינו.

כיצד השמיטה מלמדת זאת?

כי היא מזכירה לנו שכל השפע בא משמים. היא מזכירה לנו שהמטרה שלנו הינה חיי גם עדן, שאין בהם חלוקת רכוש בוטה כמו היום. יש הרבה שפע מספיק לכולם ואין מקום לתחרות בין האנשים. היא אף מזכירה לנו שהשאלה האמיתית איננה הבושת של העניים מהעשירים אלא שלנו כולנו מפני השם בבוא היום. כאשר אנחנו עוזרים אחד לשני ודואגים שלא יהיו ביננו אביונים אז גם אנחנו נרגיש פחות אביונים מול השם יתברך.


053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'