בס"ד לפרשת פיקודי התשפ"א


בס"ד לפרשת פקודי התשפ"ב
זוהי הפרשה החמישית ברציפות שעוסקת בבניית המשכן, ומשלימה את הנושא. כבר שמה מעיד על ענינה, פקודי המשכן, יש לשורש פקד מובנים רבים בעברית וביניהם: צִוָּה, מָנָה, מִנָּה, זָכַר, בִּקֵּר. נראה שהמכנה המשותף לכולם הוא ארגון סידור והורדת הדברים לביצוע. אכן הפרשה מתארת ומסכמת את מלאכת הביצוע של המשכן, מסכמת את תרומות הזהב הכסף והנחושת, הכנת האדנים מהכסף והנחושת, את הכנת בגדי הכהנים וכלי המשכן, ואחר כך אף את הקמתו באחד בניסן על פי צו השם, ומסתיימת בתיאור כבוד השם ששכן על המשכן, זהו בעצם השיא של כל ספר שמות, ממעמד קבלת התורה בפרשת יתרו, שהיה אירוע חד פעמי בו נערכה החתונה החשובה ביותר בהיסטוריה, עובר לבניית משכן קבע-תחנת החלל הפנוי-שנועדה לאפשר חיבור של קבע בין שמים וארץ. אומר מי השילוח "שנתברר לעיני כל האומות ע"י המשכן שהקב"ה מושל ונמצא גם בעולם השפל הזה."(מי השילוח חלק א פרשת פקודי). פעמים רבות מופיעות לשונות עשיה, נתינה והקמה בפרשה. ודגש שחוזר על עצמו ביחס לאותה עשיה "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ" דהיינו הנקודה כאן היא עשיה שמיישמת את הציווי הא-לוהי. בשפת הקבלה הפרשה עוסקת בספירת המלכות. זו הספירה המקבלת מכל הספירות שמעליה, שאין לה מעצמה כלום, שמיישמת ומורידה לביצוע את האורות שהיא מקבלת מלמעלה. אגב השורש פקד גם משמש בתורה להתקשרות וגאולה, כמו "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם"(שמות ג,יז). בסידורי התפילה על פי הקבלה הביטוי "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא".
סדר פרשות המשכן הינו כך:
פרשת תרומה כנגד ספירת החכמה. בה משה רבנו, נותן התורה, שושבינו של ה', חשף את תכנית המשכן.
פרשת תצוה כנגד ספירת הבינה. בה אהרן הכהן, שושבינה של כנסת ישראל, היה במרכז הפרשה. בה נחשף המשכן לא רק כתחנת קליטה אלא אף כתחנת השידור, המשכן משמש כמקום לעבודת השם, לתפילה, תשובה והתעלות רוחנית.
פרשת כי תשא כנגד ספירת הדעת. עוסקת בהדרכה כיצד נוכל להתחבר אל השם בלי להינזק, וגם חושפת כיצד לא טוב להתחבר-חטא העגל. פרשת ויקהל כנגד זעיר אנפין. אלו המידות הבונות את אופן עשייתו, זו כבר התחלת הביצוע של המשכן .
ופרשת ויקהל כאמור כנגד המלכות. בה מופיע לראשונה המשכן ממש בכלים חומריים.
מעניין בתוך זה שהפרשה מפרטת את השימוש בכסף להכנת האדנים, וכן בנחושת לאדני החצר. אפשר לראות קשר בין האדנים וספירת המלכות, הלא הם המחברים את המבנה לקרקע. ויש כאן אמירה מאוד עוצמתית, הכסף שנתפס כיום אצל רבים כפסגת החלומות, במשכן עיקר שימושו לאדנים, להיות כלי נחות להחזקת המשכן, הכסף הינו רק האמצעי למימוש החלומות, לחיבורם לקרקע. שימוש נוסף בכסף היה לווי העמודים, לרמוז לנו שהכסף אם נשתמש בו נכון יכול לעזור לנו לעשות חיבורים בין אנשים. והנחושת המבטאת את העזות גם צריכה לשמש לאדנים בחצר המשכן. אנו חייבים עזות, זו מידה חשובה, ישראל נקראים בחז"ל "עזים שבאומות", כבסיס זה מצוין, להשתמש בעזות לעבודת השם, עזות דקדושה-זה כלי מצוין לעבודת השם. אבל אם העזות לא נלקחת לאדנים, להתמודדות עם העולם החומרי, היא עלולה להיות בפנים, מצח נחושה ו"עז פנים לגיהנום".
בהמשך, הפרשה עוסקת בהקמת המשכן בראש חודש ניסן כמעט שנה מיציאת מצרים. ככלל חודש ניסן הוא חודש המלכות. א' בניסן ראש השנה למלכים. התקופה הזו נקראת גם "עת צאת המלכים". חז"ל אמרו על הפסוק "נכון כסאך מאז" שמלכות השם בעולם התחילה ביציאת מצרים, ז"א גם במלכות שמים חודש ניסן הוא הזמן המוכשר להופעתה. למדנו שהקמת המשכן שמטרתו לחבר את השכינה כאמור לארץ, לגלות את מלכות השם בעולם, הזמן המוכשר לכך היה ראש חודש ניסן.
אפשר לראות בכל אחד מהחומשים את הגעתו לשיאו בפרשתו האחרונה, כל חומש מסמן לנו יעד לשאוף אליו כפי תכונת כל חומש. לא ארחיב כאן בנוגע לחומשים אחרים, אבל במה שנוגע אלינו, פרשת פקודי מסמנת את היעד- השלמת השראת השכינה הא-לוהית בארץ. בלשון ארמית יחוד קב"ה ושכינתא. בפרשתנו "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְ-הֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן׃"(שמות מ,לד) ובהפטרת השבת בהשלמת בניית מקדש שלמה: "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן־הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת־בֵּית יְ-הֹוָה׃ וְלֹא־יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי־מָלֵא כְבוֹד־יְ-הֹוָה אֶת־בֵּית יְ-הֹוָה׃"(מלכים א,ח,י-יא) שנזכה בע"ה לראות בקרוב בשוב השם לשכון בציון.
שבת שלום בעז מלט

בס"ד לפרשת פיקודי התשפ"ג
בס"ד לפרשת פיקודי התשפ"ד

אין הרבה פרשנים או פירושים בפרשת פקודי וגם לא בויקהל, מדוע נגרעת נחלתן של פרשת חשובות אלו, המספרים באופן מעשי על בניית המשכן? היות והפירושים כבר נאמרו בשלב של הציווי על כלי המשכן, על בגדי הכהנים ועל המשכן עצמו, נקודת העניין בפרשות אלו היא דווקא החדשות, הפערים והחידושים שנחשפים במהלך הביצוע ובאופן שונה מאיך שזה היה נראה בשלב הציווי.
יסוד שכבר הלכתי אתו הוא שפרשת פקודי המספרת על תכלית ותוצאת מערכת הבניין הזו, היא כנגד ספירת המלכות, ולכן זו פרשת שעוסקת בעיקר בסיכומים. סיכומים של התרומות ומה שנעשה בהם, סיכום של המלאכות שנעשו, והסיום מתרכז בהקמת המשכן וירידת השכינה לשכון בו, ומשפט המחץ מבטא את רוח החיים המתחילה לפעום במשכן וכליו.
איך בכלל יכול להיות שינויים וחידושים אשר צצים לפתע במעשה המשכן, כאשר ברור שכל עשייתו נעשתה רק כפי רצון ה'? והיסוד הוא משורשי החיים שלנו בעולם הזה, תמיד כשהתוכניות השמימיות יורדות להתגשם ונפגשות עם הארץ מתגלים רובדים אחרים. לארץ יש גם מה לומר. לפעמים ההתבוננות היא רק בשינוי סדר הדברים, לפעמים השינוי הוא בשמות הדברים, ולפעמים מתגלים אפילו חידושים של ממש.

כבר בפתיחת הפרשה אנו פוגשים שינוי, 'שינוי השם' המשכן מקבל כאן לפתע שם חדש - 'משכן העדות' עד עכשיו היו לנו לוחות העדות וארון העדות, ועכשיו גם כל המבנה המכיל את הארון עם הלוחות ואת שאר הכלים מקבל מעמד ושם חדש. זו דוגמה לשינוי המתבקש כי כל זמן שהמשכן לא נבנה עדין, הוא לא יכול לקבל את שמו - משכן העדות. רק כשהוא כבר עומד על תילו ושכינה שורה בו, הוא ראוי לשם עדות.

בצלאל ואהליאב שניצחו על המלאכה, בפרשות תרומה ותצוה הם נמצאים בסוף הרשימה, רק לאחר שהוגדרה המשימה גם נבחרו המתאימים לעשותה. ואילו כאן בסיכומי הדברים הם עולים לראש הרשימה, כי לא דומה חוגר למפתח, הצלחת בניית המשכן נזקפת בראש ובראשונה למי שניצח עליה. סוף מחשבה במעשה תחילה.

הדו"ח שמסר משה לבני ישראל בפרשה כיצד התחלקו תרומותיהם לכלי המשכן הוא גם חידוש חשוב ללמוד ממנו. כאשר אתה עובד ציבור, גם אם כל פעולותיך הינן לשם שמים עדין אתה צריך למסור לאנשים דין וחשבון מה נעשה עם כספם.

חוטי הזהב- בתוך רשימה תמציתית של המלאכות שנעשו ישנה הרחבה מסוימת בנוגע לחוטי הזהב "וַיְרַקְּעוּ אֶת־פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם…". מסביר הרמב"ן פשר פירוט זה "כי היה תימה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כמו פשתים כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן".

ועכשיו לסיפור הפעמון והרימון-  כזכור מהציווי במעילו המפואר של הכהן הגדול יש בתחתיתו קישוט של פעמון ורימון, נושא הפעמונים מהותי למעיל כי תפקידם להשמיע קול בבוא הכהן הגדול אל הקודש וזאת לבל ימות. חז"ל אף מציינים שהמעיל היה כנגד לשון הרע, ויש למעיל תפקיד בנוגע לרעש הפעמונים ולתיקון הדיבור. אלא שכאן בשלב הביצוע מופיע פירוט נוסף שלא שמענו עד כה, כיצד השתלבו ביחד הפעמונים והרימונים. "וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר וַיִּתְּנוּ אֶת־הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים" צריך עיון מה חשוב אם הפעמונים בתוך הרימונים או בצידם, אבל בכל אופן התורה באה כאן ומחדשת שהפעמונים היו בתוך הרימונים (הראשונים חולקים בזה כי מפסוק זה נשמע שהם בתוכם ואילו בפסוק הבא נאמר פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב) נראה לומר כאן חידוש גדול, והוא שבאמת לא היה ציווי ברור אם לשים את הפעמונים בתוך הרימונים או לא. החידוש הוא שה' רצה שהאומנים הם אלו אשר צריכים להחליט מה יותר נכון, מחד הפעמונים עשוים זהב, מה התועלת אם הפעמונים יהיו בתוך הרימונים, הם לא יראו, הקישוט הזה ישאר סמוי לעין. מאידך הרימונים הינם סוג של בגד, צפוי שיכסה משהו ועוד שאם הפעמונים יהיו בתוכם, הרימונים ישמרו על הצורה שלהם, וגם הפעמונים יהיו יותר שמורים לבל יפלו מהמעיל.
ציץ נזר הקודש - בשלב הציווי הוא מופיע לפני הציווי על הכנת הכותנות, ואילו כאן בפרשת פקודי הציץ מובא אחרון. מסביר הנצי"ב משום אחרון אחרון חביב. הציץ היה חביב עליהם יותר מכל שאר הבדים והכלים. הוא היה הדגל-הכתר.
וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ -  אומר אור החיים "והגם שלא עשה אלא בצלאל וחכמי לב, שלוחו של אדם כמותו וכאילו כל ישראל עשו. עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה." לימוד גדול לימד אותנו כאן אור החיים הקדוש, הדרך להגיע להשראת השכינה בישראל עוברת במחברת הכללות, ביכולת שלנו לזכות האחד את השני במעשי המצוות שאנו עושים. האתגר שלנו בכל מעשה טוב שאנו עושים לעשותו בשם כל ישראל, לזכות את הכלל. אם כולנו כך נעשה יהיה לנו כאן מכפיל כוח שאין כדוגמתו.
והחידוש הכי חשוב ששייך רק לביצוע ואיננו בתכנון: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת־הַמִּשְׁכָּן׃" יחוד הקב"ה ושכינתו. חיבור שמים וארץ נעשה מעתה קשר קבוע. בע"ה שנזכה בקרוב לחידוש השראת השכינה בארץ.

053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'