בס"ד לפרשת פינחס התשפ"א
בפרשת פנחס ה' מצוה על חלוקת הארץ לשבטים. מחד היא צריכה להיות מותאמת לגודלם של השבטים ומאידך להיות על פי הגורל. כיצד שולב הגורל עם ההתאמה לשבטים, זה נושא מעניין להתבונן אך לא הפעם,  כאן ברצוני להתמקד בהבנת מקומו של הגורל בתורה. מתי נכון להשתמש בגורל ומתי לא? האם הגורל חד משמעית נכון או לא?
בתורה אנו פוגשים את הגורל בשני עניינים, בחלוקת הארץ ובגורל השעירים של יום הכיפורים:
אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ׃עַל־פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּחָלֵ֖ק נַחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט׃
וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַי-הֹוָ֔ה וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל׃

בהמשך ימי התנ"ך אנו פוגשים את הגורל: בגילוי המועל בחרם יריחו-עכן, בידי יהושע בן נון. גם שאול המלך הטיל גורל לגלות מי עבר על השבועה שלא לאכול ביום המלחמה בפלישתים ונלכד יהונתן בנו בגורל. עוד מצאנו בגורל שהפילו אנשי האונייה בה נסע יונה הנביא, כדי לגלות בשל מי הצרה הזו, בשלושת המקרים האלה הגורל צדק. ולהבדיל אנו רואים שהמן הרשע הפיל פור הוא הגורל, להחליט מתי יהיה הכי טוב להשמיד את עם ישראל. כאן יותר קשה לדעת אם הגורל צדק, מחד מחשבת המן סוכלה והמן נתלה, מאידך אפשר שצדק אבל ישראל בכוח התשובה שינו את הגורל.
בנוגע לגורל המוזכר כאן בפרשת פנחס, מובא בגמרא: וְלֹא נִתְחַלְּקָה אֶלָּא בְּגוֹרָל שֶׁנֶּאֱמַר אַךְ בְּגוֹרָל וְלֹא נִתְחַלְּקָה אֶלָּא בְּאוּרִים וְתוּמִּים שֶׁנֶּאֱמַר עַל פִּי הַגּוֹרָל. השימוש הכפול הן בגורל והן באורים ותומים מעורר תהיה, משמע מזה שרק הגורל לא מספיק לתת ודאות שכך רצון השם, אך אם השתמשו באורים ותומים, והם נותנים ודאות כזו, לשם מה היה צורך מקודם להטיל גורל?
בנוגע למעילת עכן מובא בתלמוד:
בשעה שאמר הקב"ה ליהושע (יהושע ז, יא) חטא ישראל. אמר לפניו רבש"ע מי חטא? אמר ליה וכי דילטור אני , לך הפל גורלות. הלך והפיל גורלות ונפל הגורל על עכן. אמר לו, יהושע בגורל אתה בא עלי? אתה ואלעזר הכהן שני גדולי הדור אתם, אם אני מפיל עליכם גורל על אחד מכם הוא נופל. אמר לו בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורלות, שעתידה ארץ ישראל שתתחלק בגורל, שנאמר (במדבר כו, נה) אך בגורל יחלק את הארץ. תן תודה- אמר רבינא שחודי שחדיה במילי, כלום נבקש ממך אלא הודאה תן לו תודה והיפטר, מיד ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי.

והנה השאלה ממאמר התלמוד צועקת, יהושע מבקש מעכן שלא יוציא לעז על הגורלות, קרי הן מאת השם יתברך, אז מה לי גורלות ומה לי אם השם היה מגלה ליהושע בן נון ישירות מי מעל בחרם?
נראה שאם הקב"ה היה מגלה אז חלילה לא היתה לעכן תקנה, עכשיו שהגורל חשף אותו והיה מקום לטענה שזה מקרה, עכן בחר להודות ובזה עשה תשובה ויחד עם העונש התכפר לו העוון.
בפשיטות, חלוקת הארץ על פי הגורל באה לנטרל את הגורם האנושי, שלא יהיו לאנשים טענות כלפי יהושע בן נון או אלעזר הכהן. גם הטלת הגורל בשעירי יום הכיפורים באה לנטרל את הגורם האנושי, אנחנו לא רוצים שיהיה קשר ישיר ביננו לבין השעיר שהולך לעזאזל. יוצא שהגורל מוציא את ההחלטה מחוץ לרשותנו, אבל האם הוא אומר שזו החלטת השם? נראה שאין הכרח כזה, לכן אומרת הגמרא שבחלוקת הארץ גם הטילו גורל וגם שאלו באורים ותומים. שאילה באורים ותומים באה לומר שכך רצון השם, בלעדיה עדין יש מקום להסתפק. שאלנו, למה לא עשו רק שאלה באורים ותומים? צריך לומר שלמרות שביחס לעתידות, אורים ותומים מעלתם גדולה מנבואה הם נותנים ודאות שכך יהיה, יש מצד שני יתרון לגורל, אין בו לדעת המגריל כל השפעה על תוצאת הגורל, לעומת נבואה ואפילו אורים ותומים שבהם המסר עובר דרך דעת הנביא או הכהן.
אמנם טענת עכן היתה שהגורל הוא מקרי, אבל באמת עכן מעל בחרם והגורל צדק.
לכן נראה לומר שיש בו בגורל, יותר מאשר נטרול הגורם האנושי, הוא באמת חושף מימד גבוה יותר. כמו שיש חוקים גשמיים כך גם ישנם חוקים רוחניים. הוא חושף נתונים שקיימים בעולם אפילו אם אינם ידועים לנו. הנה הגורלות שהטיל יהושע היו נכונים. הגורל של שאול היה נכון, גם הגורלות של יורדי הים שהצביעו על יונה כגורם לסערה. וכך נעשו גורלות נוספים במהלך ההיסטוריה. למשל מסופר שהרב גורן לאחר שהירדנים נתנו לו רשות להביא את חללי שיירת הלה' לקבר ישראל, היה צריך לברר מיהו מי. אז עוד לא היו בדיקות d.n.a אז הרב הפיל גורל, המכונה גורל הגר"א, הוא פתח 35 פעמים את התנ"ך כל פעם לאדם אחר, וחיפש את השם באותו הדף, כך הוא איתר את כל השמות שלהם. בסגנון דומה נוהגים חסידי חב"ד ומקורביהם לפתוח בספרי אגרות הרבי מליובביץ.
אבל למה התורה אוסרת עלינו לנהל חיים על פי גורלות, כמו שפוסק השו"ע: "אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות: הגה משום שנאמר תמים תהיה עם ה' א-להיך"? הענין הוא שגם אם הגורל "הצליח" וגילה לנו שאכן כך הדברים מסודרים גם בעולמות הרוחניים, אין עדין הכרח שזהו רצון השם מאיתנו. דעת התורה היא שאפשר לשנות את המזל, לכן מסוכנת ההליכה אחר הגורלות. אם הגורל יראה שחלילה צפוי לנו משהו רע, אנו עלולים להתייאש ולא לנסות לשנות. אם הגורל גילה שצפוי לנו משהו טוב, אנו עלולים להכנס לשאננות שאף היא לא טובה. ובאמת לא זה הכרח ולא זה הכרח. בכלל קבלת החלטות בחיים צריכה להיות מחושבת ולא סתמית. לכן המליצו לנו חז"ל תמים תהיה עם ה' א-לוהיך, ואל תחקור אל העתידות.
לסיכום ,מה הכלל, היכן כן נכון להשתמש בגורל  והיכן לא?
מתי אסור לנו להשתמש בו? בנוגע לקבלת החלטות לעתיד כשהוא בא על חשבון שיקול הדעת כאשר הוא מתבקש. יש לזכור-הגורל לא יכול לנבא עתידות. העתיד תלוי בבחירת האדם ,והוא יכול לשנות את המציאות. אפילו נבואה שכן יכולה לנבא עתיד, אפשר שהיא תתבטל אם היתה נבואה רעה, כי אפשר שהשם ימחל לנו ויבטל הגזרה. לכן המן נכשל, לכן נבוכדנצר נכשל ועוד.
אולם,כאשר הוא נועד לניטרול הרכיב האנושי, בפירוק שותפות,חלוקת רכוש,נחלות,פרסים,תורנויות וכיוצא בזה. או בנוגע לעבר ולהווה בברור המציאות הנוכחית שאיננה ידועה לנו, כמו בדיקה להתאמת סוגי מזון הטובים לגופנו, וכמו הדוגמאות שהזכרנו שהובאו בתנ"ך-כאן מותר להשתמש בו.
הערה: זהו סיכום כללי בלבד, בכל מקרה של שאלה כדאי לשאול רב. 
שבת שלום בעז מלט




בס"ד לפרשת פינחס התשפ"ב
פרשת פנחס מרובת נושאים, מתחילה בברית השלום שה' נותן לפנחס על מעשהו. עוברת לציווי לצרור את המדינים. נשיאת ראש בני ישראל (מפקד) תוך ציון העובדה שבו אין כבר אנשים מיוצאי מצרים, עליהם נגזרה הגזירה למות במדבר.עוברת למתן הנחיות לחלוקת הארץ בין משפחות עם ישראל. בקשת בנות צלופחד לקבל נחלה בארץ ותשובת השם "כן בנות צלפחד דוברות". ציווי השם למשה לעלות להר העברים ולראות משם את הארץ-זהו איתות למשה שיומו מתקרב. לאחריו משה מבקש מהשם שימנה לו מחליף "איש על העדה" והשם מצוה אותו לסמוך את יהושע בין נון "איש אשר רוח בו". ואז עוברת הפרשה לפרשת המועדות,מתחילה בקרבן התמיד ועוברת למוספי השבת, החודשים והמועדים. מה קורה פה,מה המשותף לכל הנושאים הללו?

כבר דיברנו שהמהלך החורז את ספר במדבר הינו בניית האומה והכנתה לירושת הארץ, המהלך הזה לקח 40 שנה, חטא המרגלים חשף את העובדה שהעם עוד לא מוכן להתמודד עם הארץ והיה צריך להתחלף הדור כולו כדי להגיע לארץ ישראל. לאחר שעם ישראל כבר הגיע לתחנה האחרונה בנדודיו בפרשה הקודמת, כאן בפרשת פנחס מתבררים כל הברורים שצריך דור הנכנס לארץ לברר. ברובד הפשוט מדובר בהכנות טכניות, וברובד פנימי יותר אנו נחשפים למעלות ולכשרונות של האומה המאפשרים לה לעמוד במשימת גאולת הארץ.

פנחס הכהן שהפרשה קרויה על שמו, חשף במעשהו כוחות המעידים על הדור כולו. הוא קם מתוך העדה, ביטוי החושף את מקור הכוח שלו-העם, כאן נחשפת אהבתו ודאגתו לשלום האומה. כשם שאהרן הכהן סבו היה שושבינה של כנסת ישראל גם הוא שושבין המלכה ובמעשהו עצר המגפה מעל עם ישראל. הציווי שבא בעקבות זאת לצרור את המדינים חושף את הכוחות שישנם באומה המסוגלים להגן עליה מהאויבים מסביב. הנקודה הבולטת כאן היא שפנחס עצמו שהוא מדייני מצד אימו-הוא זה שמאפשר לצרור אותם והוא זה שיצא בהמשך למשימה הזו עם נבחרי ישראל. לאחר שפנחס זיכך את הנקודה הקדושה שהיתה חבויה במדין-הקנאות הקדושה, אפשר באמצעותה לצרור את המדינים.
הנושא הבא-מפקד עם ישראל, מוסיף לכל המשפחות את האות הא בתחילה והאות יוד בסוף, ללמדנו שכולם ראוים להשראת השכינה עליהם, שכולם מחוברים להשם. "לאלה תחלק הארץ בנחלה"(במדבר כו,נב)
פרשיית בנות צלפחד לא רק מלמדת אותנו את דיני הירושה, אלא היא אף חושפת את חיבת הארץ של בנות ישראל ככלל ובנות שבטי יוסף בפרט. כמו שאשתו של אדם נקראת ביתו בהיותה קשורה לבית והיא עיקר הבית, כך ככלל בנות ישראל היו משתוקקות לבוא לבית הישראלי לארץ ישראל, ולכן על בנות ישראל לא נגזרה הגזירה למות במדבר. פנחס מעיד על הכוחות הגבריים באומה שנכונים לכניסה לארץ ובנות צלפחד על הכוחות הנשיים.
קריאת השם למשה לעלות להר העברים לראות את הארץ, גם עוררה את משה לדאוג למי שיחליף אותו בתפקיד, אבל בעיקר נועדה הראיה הזו של משה-רועה ישראל לפעול במציאות, לסלול את הדרך לכניסה לארץ ולהכשיר את העם להיכנס לארץ, להעמיד אותם על גודל הזכות שנפלה בחיקם-להכנס לארץ, מה שמשה עצמו לא זכה לו. במבט אחר, הראיה של משה כבר זיכתה אותו להיכנס עם העיניים שלו לארץ,גם משה נעשה שותף.
בדומה לפנחס הכהן אף יהושע בן נון שנבחר להיות רועה ישראל "שייך" לצד של המלכה, כאומרם ז"ל "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה", וכידוע ישראל נמשלו ללבנה. יהושע בן נון היה מתאים להיות מנהיג דור הנכנסים לארץ. וזהו שמעיד עליו הכתוב "איש אשר רוח בו", כמו שמפרש רש"י מחז"ל "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". כמו הלבנה שמאפשרת לשאר הכוכבים להאיר יחד איתה.
פרשת קרבנות המועדות חושפת קומה בעבודת השם ובקשר בין ישראל לקב"ה שעם כל השכינה שליוותה את ישראל במדבר, לא זכינו לה עד הכניסה לארץ. בפשט מסביר הרמב"ן שכל ימי המדבר עם ישראל לא הקריב את המוספים וכן לא את הנסכים ולכן כאן כשמתכוננים להכנס לארץ ציוותה התורה על המוספים והנסכים.
אבל נשאל מדוע באמת לא הוקרבו הנסכים והמוספים במדבר?
שתי תשובות לדבר: 1 הם כנגד השפע ששייך לארץ ישראל ולא למדבר, השפע הבא עם הגשמים וגידולי השדה,השפע המתחבר לאדמה. 2, קרבנות אלו צריכים לבוא משל ציבור, ועכשיו שעם ישראל נעשו ערבים זה לזה התגלתה מעלת הציבור ולכן יש כבר מקום לקרבנות אלו להעשות.
שמעתי מידידי רועי זאגא נ"י הסבר למה בקורבנות פסח ושבועות מביאים שני פרים ואילו בחגי תשרי מביאים פר אחד? ורועי הסביר שחגי האביב הינם כנגד הנהגת משה רבינו, בהם מקריבים שני פרים ובכך הקרבנות עולים עד לספירת החכמה,שני הפרים כנגד החכמה והבינה. ואילו בחגי תשרי שכנגד הנהגת יהושע בן נון הקרבנות עולים רק עד לספירת הבינה ולכן מקריבים פר אחד בלבד כנגד הבינה. הדברים מתיישבים עם המעבר המתואר בפרשה בין הנהגת משה להנהגת יהושע בן נון. יוצא שבמעגל השנה אנו עוברים כל פעם בין הנהגה ניסית המלווה במידת החסד המאפיינת את האביב לבין הנהגת הדין והרחמים המאפיינת את תקופת תשרי.

למדנו שימי המדבר הארוכים הכשירות ובנו את כוחות האומה בראשם כוח הערבות ההדדית. דור המנהיגים של הנכנסים לארץ כבר הוכשר למשימה, ואיתו גם האומה בכללה הוכנה לאתגרים שנכונו לה בכניסה לארץ. גם עבודת השם באמצעות הקרבנות עולה קומה. ולדורנו נלמד שאנו נוכל לצלוח את אתגרי הגאולה בהצלחה אם נדע לבנות ולעורר את הערבות בקרבנו.
בס"ד לפרשת פינחס התשפ"ג

בפרשתנו מבקש משה מה' למנות לו מחליף, וכך הוא אומר:
יִפְקֹד יְ-הֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל־בָּשָׂר אִישׁ עַל־הָעֵדָה׃
אֲשֶׁר־יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְ-הֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶה׃
הקב"ה בתגובה אומר למשה לסמוך את ידו על יהושע בן נון, ובכך למנות אותו למחליפו:
וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן אִישׁ אֲשֶׁר־רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו׃
מה מבטאת סמיכת היד שה' מבקש ממשה לעשות ליהושע?
אבן עזרא מפרש את הציווי לסמוך את ידו על יהושע, שבא ללמד את ישראל שמשה רבנו סומך על יהושע כפשוטו. מאמין בו שהוא האדם הראוי להנהיג את ישראל אחריו.
רש"י על פי ה'ספרי' פירש שונה את הסמיכה וכך כותב:
וסמכת את ידך עליו. תֵּן לוֹ מְתֻרְגְּמָן שֶׁיִּדְרֹשׁ בְּחַיֶּיךָ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עָלָיו, לֹא הָיָה לוֹ לְהָרִים רֹאשׁ בִּימֵי מֹשֶׁה:(במדבר כ״ז:י״ח) לפי רש"י המשימה היתה לתת ליהושע לדרוש ברבים בפני משה. אולם המטרה זהה לפרוש האבן עזרא, המטרה לפרסם בעם ישראל שכולם ידעו שמשה בחר בו להיות ממשיכו.
הנצי"ב מפרש כי יש בסמיכה השפעה ממשית על הנסמך מעבר לגילוי היורש והבעת אמון בו, וכך הוא כותב:
וסמכת את ידך עליו. שתהא לו סיעתא דשמיא לכוין האמת ודעת ישרה. וזהו כעין תועלת סמיכה להוראה שמועילה לסיעתא דשמיא. משום דאפילו איש שראוי לזה נדרש לסיוע מן השמים לכוין האמת כדאיתא בכתובות ד״ס לענין תלמיד בפני רבו. שמשום הכי אסור להורות אע״ג שראוי. מכל מקום אין לו סיעתא דשמיא לכך: (העמק דבר על במדבר כ״ז:י״ח)
חיזוק לפרוש זה אנו יכולים לקבל מהתיאור של יהושע בספר דברים: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו עָלָיו (דברים לד,ט). ביאור זה מתחבר גם לנשיאת הכפיים של הכהנים כשהם מברכים את ישראל, נשיאת כפיים זו דומה מאוד לסמיכה, והיא באה להוריד סיוע מן השמים לראשי המתברכים.
הכלי יקר מבאר את הסמיכה מתוך ההשוואה בין סמיכת יהושע וסמיכה על קרבן:
אנו רואים בתורה שהסמיכה מופיעה לא רק במינוי בעלי משרה אלא אף סמיכה על קרבנות. יש להתבונן מה הקשר ביניהם. מבאר הכלי יקר ואומר "מנהיגי העם צריכין לקבל עליהם על מנת שיהיו כפרה ואשם על כל העם כמ"ש (דברים א יג) ואשימם בראשיכם. ולמדו רז"ל מכאן (דב"ר א ט) שאשמת העם תלויה במנהיגיהם, וכמו שסמיכת יד על הקרבן היינו ליתן שמץ ודופי של הסומך על הנסמך והוא הקרבן, כך סמיכות יד זו ליתן שמץ ודופי של כל ישראל על מנהיגיהם לאמר שאשמת העם תלוי בהם".
כיום קשר זה נקרא קשר סמכות ואחריות. אם אתה נותן לי אחריות לדבר מה, אתה מחויב לתת לי גם את הסמכות, את היכולת לפעול ולעשות כדי לעמוד באחריותי. וכן להיפך אם קבלתי סמכות לדבר מה, ברור הדבר שאני גם אצטרך לתת דין וחשבון מה עשיתי עם סמכותי. הדבר ידוע שכל אחד יתן דין וחשבון בשמים בהתאם ליכולת הפעולה וההשפעה שלו, מי על ביתו, מי על עירו ומי על כל ישראל.
נמצאנו למדים שיש בסמיכה שלושה דברים: הענקת סמכות, הטלת אחריות והשפעה רוחנית.
מהי בדיוק הסמכות שהעניק משה רבנו ליהושע בן נון?
כדי לענות על שאלה זו, נחזור לדייק בפסוקים, ונעלה כמה שאלות. לכאורה בקשתו של משה חוזרת על עצמה: "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם". ועוד שאלה, מדוע כשמשה סומך על יהושע הוא סומך בשתי ידיו, הרי ה' אמר לו 'וסמכת את ידך' - יד אחת?
מסביר הכלי יקר: "משה מסר ליהושע שני מיני הנהגות, האחת היא ההנהגה בתורה ומצות. השניה היא ההנהגה המדינית. ועליהם אמר אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם," הנהגת התורה - אשר יוציאם ואשר יביאם, והנהגה מדינית - אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם. ומבאר הכלי יקר שלכן משה סמך אותו בשתי ידיו, כי העניק לו שתי הנהגות; אשר יוציאם - הנהגה בכפיה על התורה והמצוות, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם - זו הנהגה מדינית והיא צריכה להיות בנחת.
איזו אחריות משה הטיל על יהושע בן נון?
גם על כך עונה הכלי יקר, מנהיג רגיל נתפס רק על חטאי המעשה שהציבור חוטא בהם, אבל יהושע בן נון איש אשר רוח בו, ויודע להלך כנגד רוחו של כל אחד מישראל יש לו אחריות גם על הרהורי העבירה של ישראל, וגם לזה מכוונת הסמיכה בשתי ידים.
מה אנו יכולים לקחת מזה להיום?
ראשית, לתת לנבחרי הציבור סמכות ולא רק אחריות. לדוגמא, אנו לא יכולים לבוא בטענות לשר לביטחון לאומי על מצב הביטחון האישי במדינה, ומצד שני לא לאפשר לו לקבל החלטות להתוות מדיניות לפעילות המשטרה וכדו'. שנית, מעבר לסמכות ואחריות אנו זקוקים שתהיה לנבחרי הציבור גם סיעתא דשמיא. אמנם אין לנו כעת את משה רבנו, אבל חשוב להתפלל על מנהיגי הציבור שהקב"ה יתן בליבם עצות טובות ומחשבות טובות להנהיג את הצאן בדרך טובה.

053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'