בס"ד לפרשת עקב התשפ"א
תחילה וסוף לכל האהבות
על האהבה נכתבו הרבה ספרים ועוד יותר מכך שירים. היו שניסו להבין או להסביר אותה "מדעית", כמדומני שלא בהצלחה גדולה. הצלחה יותר גדולה היתה לאלו שניסו לתאר אותה, לחוות אותה ולפגוש אותה.
ומה אומרת התורה על האהבה?
בפרשת עקב האהבה מופיעה שבע פעמים בכמה אופנים: משה רבנו מתאר את האהבה שאהב הקב"ה את אבותינו ומתוך כך בחר בנו : רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְ-הוָה, לְאַהֲבָה אוֹתָם; וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם, בָּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים--כַּיּוֹם הַזֶּה.( דברים י,טו)
משה רבנו גם מבקש מאיתנו לאהוב את השם. בקשה זו חוזרת על עצמה כמה פעמים בצורות שונות ועוד אתייחס לזה בהמשך. ומשה גם מצוה אותנו לאהוב את הגר, ולזכור שאנו גם התחלנו את דרכנו כעבדים במצרים.
אחד מהפסוקים החזקים של משה בפרשה : וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ:  כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ(דברים י, יב)
כאן היראה קודמת לאהבה ולא רק זה, חז"ל למדו מכאן שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולמה לא אמרו גם שהאהבה תלויה בנו ואיננה בידי שמים?
נראה שלא בכדי משה מציין מיד אחר כך את אהבת השם לאבותינו. הוא אומר לנו שהאהבה הינה דו צדדית וקודם לאהבה המצופה מאיתנו כבר הופיעה אהבת השם אלינו. אם כן שונה ממנה היראה בתכלית שהינה רק יחס שלנו כלפי השם ולא להיפך, היראה הינה הדבר היחיד שלא בידי שמים בכלל. לעומתה האהבה יש בה שותפות של השם ושלנו.
בפרשה ראשונה של שמע וגם בפרשתנו יש שהאהבה מופיעה כקריאה הראשונה מאיתנו, כנקודת פתיחה " ואהבת את השם אלוהיך..." או " וְאָהַבְתָּ, אֵת יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ; וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ..." ויש שהאהבה מופיעה כפסגת החלומות הצומחת מעבודה הקודמת לה, כנקודת הסיום. וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם--לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וכן " כִּי אִם-שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם--לַעֲשֹׂתָהּ:  לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו--וּלְדָבְקָה-בוֹ. "
אנו אכן מוצאים בחז"ל שמתארים את הדרגה הכי גבוהה בהתפתחות האנושית " העובדים מאהבה".
נמצאנו למדים שהאהבה היא גם הבסיס ותחילת הדרך לעבודת השם וגם פסגת החלומות.
אכן מצאנו בחז"ל אמירות דו כיווניות כאלה מחד מובא שאהבת ה' ( או אהבת הטוב בניסוח אחר) היא מקור כל האהבות . ככל שאנו נאהב את הטוב יותר כך גם נאהב גילויים של טוב ושליחים של הטוב יותר ויותר.
ומאידך למשל אמרו חכמינו שמי שלא טעם טעם אהבת אישה גם יקשה עליו לאהוב את השם. ז"א אהבת השם מתעצמת בקרבנו ככל שאנו מצליחים יותר ויותר לאהוב את בן או בת זוגנו. ככל שאנו יותר נחשפים לטוב בעולם ואוהבים אותו אנו גם מתחזקים באהבת מקור הטוב בעולם.
מענין לגלות שגם אהבת השם כלפינו איננה סטטית והיא מתפתחת ונחשפת ככל שאנו נעשים אנשים יותר טובים.
וכך נאמר בתחילת הפרשה:
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ.  יג וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ.
שנזכה לאהוב הטוב. שהשם יגלה אהבתו אלינו.
שבת שלום בעז מלט.
בס"ד לפרשת עקב התשפ"ב
פרשת עקב פותחת:
וְהָיָה  עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת־הַבְּרִית וְאֶת־הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ׃
וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי־בִטְנְךָ וּפְרִי־אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר־אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ׃
בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכׇּל־הָעַמִּים לֹא־יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ׃
עולם של אהבה,ברכה,פוריות,שלום ובריאות-זה חזון אחרית הימים בנוסח התורה. גם מילת המפתח עקב רומזת לימים אלו,כל הדורות משתלשלים מהראש ועד העקב. מישהו מרגיש כאן שהוא עקב?אז כמובן השאלה הגדולה שאנו מתבקשים לשאול כיצד מגיעים לשם. מה התנאי להשגת החזון?
משה רבינו אומר לנו שאנו יגיע בעקבות זה שאנו נשמע אל המשפטים. אנו רואים כאן לשון רבים, קרי יחידים ששמעו אל המשפטים היו והיו רבים במשך ההיסטוריה, אבל השאלה היא לגבי הציבור בכללותו. העולם יגיע לתיקונו אומרים חכמינו כשאנו ננהל ממלכה על פי רצון השם, כשהציבור יהיה מתוקן. כשנראה לשאר העולם דוגמא של מדינה מתוקנת.
עכשיו אנו יכולים להבין מדוע משה מדבר כאן על משפטים ולא אמר חוקים או מצוות. משפטים זה ביטוי שפעמים מדבר על המצוות ההגיוניות בשכל אנושי, ופעמים מדבר על סדרי החברה והשילטון המתוקנים. כמובן שפרושים אלו קרובים מאוד אחד לשני. גם התלמוד במסכת מגילה בהסבירו את סדר ברכות תפילת העמידה, מסביר את מיקומה של ברכת המשפט במהלך הגאולה. על ידי  תיקון מערכת המשפט, על ידי עשיית דין צדק ן וניהול ממלכה מתוקנת נזכה שיתעלה קרנם של ישראל הצדיקים, שיבנה בית המקדש מחדש, ותחזור שכינה למקומה.
רבי שמחה בונים מפשיסחה מבאר שהלשון עקב גם בא לומר שבודאי זה יקרה, בסוף בטוח ש אנו נשמע בקול השם. אין שתי אפשרויות, לכן מוטב לנו לשמוע כבר לאלתר.
למה מדבר על תשמעון את המשפטים ולא על קיום המשפטים?
נראה לומר בפשטות שמשה בו לומר לנו שהעיקר איננו במעשים כשלעצמם אלא בשינוי שיחול בנו בנפשנו באמצעותם, התיקון האנושי הוא העיקר. אמנם המבנה האנושי הוא כזה שללא ביצוע מעשי של המצוות גם לא נצליח לתקן את עצמנו. לכן הדיבור הוא על שמיעת המשפטים.
למי השילוח יש ביאור מעניין מאוד למה אמרה כאן התורה משפטים דווקא, בבואה של הגאולה השלמה, כל חלקי התורה יהיו מסוג משפטים, גם מה שהיה נדמה לנו כחוקים לא מובנים,אז נראה ונבין את טעמו, וכך כותב:
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. אין והיה אלא לשון שמחה כדאיתא (בגמ') (בראשית רבה פרשה מ"ב,ד'), עקב היינו לסוף, והוא כי לעתיד יגלה הש"י לעין כל, וכל נפש מישראל יבין כי לא היה שום חקה בלי טעם, כי לעת עתה כל הסבלנות של ישראל שסובלין מקיום המצות, הוא מפני שאינם מבינים עומק הטובה הנמצא בהם, ודומין בעיניהם כחוקה בלי טעם ולכן סובלין מהם, אך כאשר יתברר כי הכל היה במשפט למען יוטב להם לישראל ואינם בלי טעם, אז ימלא שחוק פינו ונהיה בשמחה.(מי השילוח חלק א,עקב).

נמצאנו למדים, שחזון אחרית הימים בודאי יגיע. עצם הודאות שיום אחד יהיה כאן טוב, נותנת לנו כוחות ואופטימיות לטרוח ולעמול כדי שנגיע כבר ליום המחר. עוד למדנו שעיקר המשימה שלנו הינה תיקון המדינה והמשפט(הפרדת דת ממדינה הינה דבר נחמד כשהדת הינה ענין פרטי של אנשים, לא כן כשהיא ענין של תיקון המדינה). אנו יכולים להאנח ולהרגיש כמה אנו רחוקים מהיעד, אבל יחד עם זאת אנו חייבים גם להכיר שמאז דור ההתנחלות בארץ בתקופת יהושע בין נון, לא היינו כה קרובים אליו בכל תולדות עמנו. ומחר נהיה יותר קרובים בע"ה. כִּי־נִחַם יְ-הֹוָה צִיּוֹן נִחַם כׇּל־חׇרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן־יְ-הֹוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה׃( סיום ההפטרה של השבת: ישעיה נא,ג)
שבת שלום בעז מלט.
בס"ד לפרשת עקב התשפ"ג

כבר ראינו כמה דוגמאות בדברי משה רבינו לאומה שהוא מביא את הסיפורים באופן שונה מכפי שהכרנו אותם עד כה בחומשים הקודמים ובכך הוא נותן לנו זוית מבט שונה על המאורעות השונים. גם בתיאורו את מחלוקת קורח ועדתו, קורח פשוט נעלם מהסיפור ונשארים רק דתן ואבירם 'שעירים לעזאזל' לטובת תוכחת האומה , וכך הוא אומר: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן־רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת־פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת־בָּתֵּיהֶם וְאֶת־אׇהֳלֵיהֶם וְאֵת כׇּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כׇּל־יִשְׂרָאֵל". ובכן למה משה רבנו כאן לא מזכיר כלל את קורח עצמו? לאן קורח נעלם?

הר"ן בדרשותיו מבאר שישנם שני כוחות באדם, האחד שמושך אותו למעלה לקרבת ה' יתברך, לאמת לנצח ולטוב, והשני למטה לתאוות וחמדות העולם הזה. משה רבנו בדברי התוכחה שלו לישראל מבקש מאיתנו לשים את מגמת חיינו כלפי מעלה. לכן היה חשוב לו להראות לנו שאלו ששמו את מגמת חייהם כלפי מטה הפסידו את עולמם.אלו שמעדיפים ללכת אחר יצריהם ותאוותיהם ולא נשמעים לנפש הא-לוהית החפצה לשמוע בקול ה', לא רק שהם מאבדים את חייהם אלא אפילו ילדיהם יורדים לטמיון. העניין הוא שחלק נכבד מהמרוץ אחר חמדות העולם הזה מתבסס על הדאגה לבנים, אנשים מוכנים לסבול הרבה בחייהם ואפילו לחטוא, ובלבד שהילדים יהנו מפירות מעשיהם, וכך כותב הר"ן:
"לפי שדמיון האדם אינו כוסף תאות העולם והנאותיו לעצמו לבד, אבל להורישם לבניו. עד שרוב בני אדם יהיה עקר השתדלותם בזה וכמעט לא יחושו לעצמם. אבל יחטיאו נפשם ויעמיסוה עונות כדי שיוכלו להנחיל לבניהם הארמונות והמעונות… ולכן הזכירם ולא הזכיר קרח כי בני קרח לא מתו כמו שאמר הכתוב, אבל דתן ואבירם תמו ספו ולא נשאר מהם מאומה. ולכן עיניכם הרואות את כל מעשי ה' הגדול אשר עשה ואין לכם להתפתות אחר הדמיון הכוזב, וקל אצלכם להשיג אהבת השי"ת ויראתו כי זהו מטבע השכל ויקל לכל דבר מה שאליו נטיתו כל זמן שלא ימצא חולק ולא מנגד."(דרשות הר"ן דרשה י')

הרמב"ן מסביר שמשה לא הזכיר את קורח עצמו כי מותו של קורח ושל ה250 מקטירי קטורת לא היה בו חידוש כמו מותם של דתן ואבירם, כי קטורת זרה זהו איסור מפורש בתורה ועונשו עימו, אבל דתן ואבירם נענשו על שיצאו נגד משה רבנו וביזו אותו ועונשם היה פלאי.
הפרוש יש"ר כותב שהיה טעם מוסרי למה משה לא רצה להזכיר את קורח,בגלל שקורח היה בעל המחלוקת של משה, משה חשש שייראה כאילו הוא שמח במפלתו של קורח ולכן לא הזכירו במפורש.
בכיוון דומה ביאר החומת אנך שכתב שבזמן שמשה הוכיח את ישראל היו ביניהם בני קורח ונכדיו שהיו צדיקים ומשה לא רצה לביישם ולכן לא הזכיר את קורח אביהם.
הנצי"ב מסביר שדתן ואבירם היו בעלי מחלוקת קבועים עוד ממצרים, ואילו קורח לא היה כזה דרך קבע אלא שרוח קנאה באותה פעם היתה עוכרתו, לכן ציין רק אותם.
נראה לי לומר שמשה רבנו לא הזכיר כאן את קורח כי בשביל משה רבנו קורח היה תעלומה. בתלמוד(מסכת סנהדרין קי') מובאת מחלוקת חכמים האם קורח היה מהבלועים באדמה והשרופים, או שקורח לא היה באלו ולא באלו. מה שאנו לומדים מעצם קיומה של המחלוקת בקרב החכמים הוא שקורח פשוט נעלם ולא ברור להיכן. העמימות סביב קורח מתחילה כבר בתחילת הסיפור, נאמר על קורח "ויקח קורח" ולא מובן מהפסוק מה הוא לקח, רבו הדעות בקרב חכמי ישראל מה הוא לקח כי באמת בסופו של יום נראה שהוא לא לקח כלום. אני חושב שזה מסר חשוב בכלל בעניני מחלוקות, להתבונן מה יצא מהן ולהבין שלא יצא מהן כלום. הסיבה כנראה שלא ברור מה עלה בגורלו של קורח היא, שהיו בו טוב ורע מעורבים, הוא גם השתוקק לקרבת השם בדומה ל 250 מקטירי קטורת, אבל גם היה בו מהמשותף עם דתן ואבירם בעלי המחלוקת. הראיה לזה שבני קורח לא מתו, זה שבניו יצאו חיים מהסיפור מלמד במידת מה גם עליו, ובאים בנים ומזכים את אביהם.(סנהדרין קד' ע"א)

לסיכום, סופו של קורח נשאר עמום בתורה. משה רבנו ממשיך את העמימות הזו אם כדי שלא יראה שיש למשה כאן ענין אישי איתו, אם מדאגה שלא לבייש את בניו של קורח, אם מפני שבעיני משה קורח אכן היה פחות "אשם" במחלוקת מדתן ואבירם, ואם מפני שאף בעיני משה רבנו קורח היה תעלומה.

053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'