בס"ד לפרשת נשא התשפ"א
תובנות ומחשבות משומרי החומות

שיח גראח/ שמעון הצדיק- אפשר לומר שזה היה הטריגר הפתיל שהבעיר את כל הגיזרה. מה שמענין מאוד בעובדה הזו, שבעצם החלטת בית המשפט להחזיר את הבתים לבעליהם היהודים הציתה את השטח. זה אירוני מאוד, מנהיגי הציבור הערבי טוענים כלפי המדינה שהיא לא מספיק תקיפה בטיפול בעבריינות ואלימות במגזר הערבי (ונראה שהם באמת צודקים) אולם כשכבר באיחור של עשרות שנים הוחזרו כמה בתים בודדים מתוך רבים אחרים שמחכים לכך, לבעליהם היהודים בשכונת שמעון הצדיק, השטח הערבי התחיל לבעור. וזה מאוד אירוני שהבג"ץ שכל כך מנסה להכיל את הערבים ולוותר להם, הוא זה שהוציא אותם לרחובות.
הר הבית- עוד נקודת תבערה במהומות האחרונות. מדינת ישראל בשם חופש הדת איפשרה לאלפי טרוריסטים לעלות להר הבית. לא להתפלל, לא להשתחוות, אלא לנהל מלחמה נגד משטרת ישראל. הרצון להכיל, לכבד ולתת חופש, איך הוא נתפס בצד השני? עולם הפוך מצאנו. לעומת זאת עליית יהודים להר הבית בכל הימים האלו נאסרה לגמרי. מישהו אולי ראה איזה יהודי מנצל את העליה להר לאלימות וזריקת אבנים וכדו'?! זה היה מצמרר לראות ביום ירושלים כינוסי המונים של יהודים פוצחים בשירה ותפילה, בדבקות והתעלות. ומצד שני את מהומות הערבים בהר הבית, את הברבריות השפלה.
המהומות של ערביי ישראל-מה אנו למדים מזה?
1. יש כאן ארגון מרכזי שיזם וארגן את זה, חייב להיות. חייבים לחקור ,לעלות על המארגנים של הטרור ולהעמידם לדין.
2. התזמון של המהומות בזמן שכמעט כל מפלגות הכנסת עמדו בפני ויתור של אחד מיסודות ועקרונות הפוליטיקה הישראלית-ממשלה לא מקימים עם המפלגות הערביות-עם מפלגות אנטי ציוניות, הוא פשוט מצמרר. בעיניים אמוניות, הקב"ה ראה שאין ברירה, שכולנו איבדנו את השכל, שלא מבינים היכן אנו חיים, ולקח את המושכות לידיים, עשה לנו תצוגת תכלית. תודה רבה לך השם יתברך שהצלת אותנו מעצמנו!
סיפר לי חבר ששמע מהרב שמואל מורנו שאמר דבר בערך כך, הערבים כאן בארץ נשלחו על ידי ה' לעשות את כל ישראל ערבים, על ידי שהם נלחמו נגדנו, אכן אנו התאחדנו! כך כבר יותר ממאה שנה. והנה בכנסת הנוכחית רבה הפלגנות זה לא מוכן לשבת עם זה, וזה לא עם זה, אז בלית ברירה שוב הוציא הקב"ה את הקלף הערבי כדי לגרום לנו להתאחד.
בטח שהפורעים הערבים לא מייצגים את כל האוכלוסייה הערבית, לא יודע לומר אחוזים אבל בטח ישנם ערבים טובים שרוצים לחיות במדינה מתוקנת שאוהבים את עם ישראל ומדינת ישראל. למה קולם לא נשמע? כי מי שנותן את הטון כעת באוכלוסייה הערבית אלו המחבלים, אז הטובים פוחדים. אז למען אותם ערבים טובים, ישראל צריכה למצות את הדין עם המחבלים האלו, נכון לעכשיו זה לא נעשה.
נשמעת בתקשורת שטיפת מוח מאוד חזקה שמנסה לטשטש לנו את העובדות, את האמת המרה ביחס לכל אותם צמאי דם שאיבדו צלם אנוש. זו גם בדיוק הסיבה למה פתאום התפוצצה לנו האמת בעיניים ללא כל הכנה, כי כבר שנים רבות שאנו צורכים את שטיפת המוח הזו, היא מאוד מתוקה, כי אנו באמת שונאי מלחמות וכיף לדמיין שכולם כמונו. אבל אם חפצי חיים אנחנו, אנו חייבים לעשות ברור נוקב בין הערבים, להפריד את המוץ מהתבן. אסור לנו לחזור ולטמון את הראש בחול. לצערי ישנם כמה אנשי תקשורת שכבר הציבו את המשימה הזו לעצמם, שכבר התגייסו למשימה: לשכנע אותנו שוב לטמון ראשנו בחול. ישנה אימרה בצבא בין הנווטים, להיזהר לא לאנוס את המפה, אם השטח לא תואם את המפה, לא יעזור לנו לאנוס אותה כדי שתתאים לשטח. זה מאוד מאוד מבאס לגלות שהמפה שלנו לא תואמת את השטח, אבל כל בריחה מהאמת תביא עלינו אסון יום אחד.
לדעתי המתכונת צריכה להיות ביטול זכויות אזרחיות למי שלא טוב להם לחיות במדינה יהודית דמוקרטית, אלו שהוכיחו שלא טוב להם לחיות איתנו על ידי פעולות אלימות מסכנות חיים. חייבים נוהל שפיטה מהיר כי לא ירתיע את הפורעים היום מי שעוד שנתיים יאבד את אזרחותו בארץ. אני לא בא כאן לנסח חוק, רק מציג את העקרונות שלו: מי שמחזיק נשק ללא רישיון, שורף מכוניות, מצית דירות ובתי כנסת, מבצע לינץ באזרחים או אנשי כוחות הביטחון, מי שמסית אחרים לעשות זאת  וכיוצא בזה- לשלול את האזרחות שלו, במקרים חמורים של פשיעה גם להלאים את נכסיו לטובת פיצוי על הנזקים שעשה.
משטרת ישראל נתקלה בהיקפים של אלימות שלא ידעה מעודה, אין לנו מה להאשים אותה על שהיא לא יכולה להשתלט על האלימות. כי מדובר כאן במלחמה, במרי של רבבות ערבים כנגד מדינת ישראל.(אני כן סבור שצריך לתת למשטרה יותר כלים להשליט סדר) היוזמה של מתנדבים אזרחים שבאו לעזרת היהודים בלוד ועוד מקומות הצילה אמנם במידת מה את המצב, לאור המצב לא היתה ברירה אחרת, אבל ברור שהיא לא צריכה להיות פתרון, היא מעודדת אנרכיה. המדינה חייבת להתארגן אחרת, במלחמה כמו במלחמה צריך את הצבא והשב"כ. וצריך לערוך מעצרים המוניים של הפורעים ושל שולחיהם.
איסוף הנשק הבלתי חוקי- חייבים לערוך מבצע איסוף הנשק. לתת כמה ימים למסירה שלו ללא עונש ולאחר מכן כל מי שייתפס עם נשק כזה לשלול את אזרחותו.
המלחמה עם עזה-זה מתסכל כל שנתיים לערוך מלחמה שמסתיימת ללא הכרעה ברורה של החמאס. רחמנות על הצבא שנאלץ ללחום עם הידיים קשורות מאחורי הגב. זה מזכיר לי מלחמה קדומה שעשה שמשון גם עם היושבים בארץ פלשת באותם ימים, גם הוא נלחם עם ידיים קשורות. בכל אופן בהתחשב במצב מגיע לצבא הידד ענקי, למרות שיטת הקש בגג הבלתי מוסרית לטעמי ושאר מגבלות מיופייפות, הצבא דוקא מצליח לנצח, החמאס נשחק ככל הנראה יותר מבעבר. מדיניות חיסול הבכירים בחמאס ראויה לתשבחות. עוד קצת עקשנות ונוכל להגיע לכניעה שלהם, לא הסכמי הפסקת אש שאחר כך משודרים כניצחון חמאס כביכול. וכמובן תודה ענקית לקב"ה שמצילנו מידם, שנתן למהנדסים שלנו חכמה לפתח את כל המערכות החכמות שמגינות עלינו, שברא אותנו יהודים, רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.
הפתרון לעזה פשוט, אבל אנחנו לא בשלים להקשיב לו, לכן אנו צריכים להמתין שעם ישראל יבין שאין פתרון רציני אלא כיבוש הרצועה שלא על מנת לצאת. הוא יעשה טוב גם לאוכלוסייה הערבית שסובלת מאוד תחת החמאס וגם כמובן לנו.
למה בכלל הם נלחמים נגדנו, מה מרוויח החמאס מהמלחמה? ומה מרוויחים ערביי ישראל? השכל שלנו לא מצליח להבין את זה, כי שכלנו רואה שזה לא מקדם אותם, לא משתלם להם בשום צורה. גם מדינה פלסטינית לא תעשה לאף ערבי יותר טוב משלטון שלנו, אולם גם כל המלחמות הפנימיות במדינות ערב לא מובנות לנו, גם המלחמה של הנאצים ביהודים לא מובנת לנו, ואפשר להמשיך...אני מקוה שאף אחד מהקוראים לא רוצה לטעון שהבעיה היא שאנו לא מספיק מקדמים אותם וכיוצא בזה, כי הרי ללא ספק אנו מקדמים אותם פי אלף מכל מדינה ערבית אחרת במרחב. ישראל מפלה אותם לטובה במוסדות האקדמיים, הם מקבלים מהמדינה יותר מהיהודים ונותנים פחות, אז מה הסיפור? הסיפור מתחיל מיציאת מצרים וקבלת התורה, ברגע שעם ישראל קיבל אופי לאומי מיוחד ויעוד אלוהי לתקן את העולם, להביא לו את הבשורה הא-לוהית, נוצרה אופוזיציה אנושית ששונאת אותנו ורוצה להרוס לקב"ה את התוכניות שלו לתיקון העולם. מאז ועד היום האופוזיציה הזו מנסה לעצור את המהלך. אבל אל דאגה השם בסוף ינצח.
מתי יסתיימו המלחמות והשנאה כלפינו? קודם כל יסתיימו! זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. מלחמת גוג ומגוג תהיה המלחמה האחרונה וככל הנראה היא ממש לא רחוקה. היא תסתיים בניצחון ישראל בדרך פלאית. היא תעשה סוף לשנאת ישראל. היא תפתח את השער לעולם מתוקן, שקט ושמח.
שבת שלום לכולם בעז מלט.


בס"ד פרשת נשא התשפ"ב
בס"ד פרשת נשא התשפ"ג

במסגרת פרשיית התרומות שהעם מעביר לכהנים מופיע פסוק פלאי.
"וְאִישׁ אֶת־קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה׃"
המפרשים התקשו להסביר מה בא פסוק זה ללמדנו, ומה משמעות האמירה "לוֹ יִהְיוּ"?
אחד ההסברים המובא בספרי ומביאו רש"י " לְפִי שֶׁנֶּאֶמְרוּ מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, יָכוֹל יָבוֹאוּ וְיִטְּלוּם בִּזְרוֹעַ, תַּ"ל "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ", מַגִּיד שֶׁטּוֹבַת הֲנָאָתָן לַבְּעָלִים," לפי פרוש זה הכתוב בא לומר שאפילו שהכהנים מרוויחים את השווי של המתנה, בעל הבית נשאר בעל הבית, היות והוא הקובע והמחליט, לאיזה כהן זה יגיע.
רק צריך להבין, באמת, למה? מדוע התורה משאירה לבעלים את השליטה הזו?
יותר מכך, טובת ההנאה שיש לישראלי לבחור לאיזה כהן לתת, האם היא מספיקה לכך שהכתוב יקרא לזה "לו יהיו"?
(ובאמת הרמב"ן הלך בכיוון שונה ופירש שתחילת הפסוק מדבר על קדשים שאינם מתנות כהונה כגון מעשר שני ונטע רבעי, שקדשים אלו נשארים ברשות הישראלי אלא שהוא צריך לאכלם בטהרה בירושלים. לפרושו של הרמב"ן מובן על נכון הלשון "לוֹ יִהְיוּ" -קדשים אלו אכן נשארים בבעלות גמורה של ישראל, אלא שפירושו של רש"י מסתדר יותר על סדר הפסוקים)

והנה, הזכות הזו שנשארה לישראלי לבחור לאיזה כהן לתת את תרומתו, ערך גדול יש לה. היא קודם כל תורמת תרומה נכבדת לבניית המידות של הכהנים, לאנושיות שלהם. הכהנים צריכים לשרת את ישראל,להיות שליחי הציבור שלנו מול ה' יתברך, ולשם כך חשוב שהם יהיו אהובים ורצויים אצל הציבור. מעתה הכהן יודע שאף אחד לא חייב לו אישית כלום, הוא ישתדל להיות מחובר לעם.
קומה נוספת למדו מכאן חכמינו:
דוקא התרומות והמעשרות שאנו נותנים ולכאורה הפסדנו אותם בכך, אבל האמת היא הפוכה, דווקא הם שלנו הם! כי הכסף והרכוש כל זמן שהם נמצאים ברשותנו, הם רק בפקדון אצלנו,עוד אינם שלנו לגמרי. אבל לאחר שאנו מקדישים אותם, נותנים אותם למטרות קדושות, אזי הם נהיים ברשותנו עולמית,הם נכנסים לקופת ה "חיסכון בענן" שלנו.
רעיון דומה, מביא רש"י מהמדרש ההולך בכיוון אחר, ומפרש הוא ש 'ואיש את קדשיו'-שלא נתן אותם ועיכב בידו.התוצאה של זה ש-לו יהיו-המעשרות. סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות, ונשאר לו רק עשירית מהרווחים שהיה רגיל, ובכיוון זה גם פרש רש"י את סוף הפסוק "...אִישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה׃" כותב רש"י ממון הרבה.
נמצא שהמקפיד על נתינת הצדקה והמעשרות - זוכה שמה שנתן ישאר בחשבון שמים תמיד שלו, ועוד זוכה כאן בארץ שה' יתן לו ממון הרבה.
אם נחבר את הפשט והדרש נוכל להבין ששונה דין ההקדש מרשויות בני אדם, כאשר אדם נותן מתנה לחברו או מוכר לו דבר מה, הרי החפץ יצא כליל מרשות הנותן, וכעת הוא ברשות אחרת, ברשותו של המקבל. אולם אדם המקדיש דבר מה לשמים, אין הקודש רשות זרה לרשותו של המקדיש, אדרבה,  ההקדש היא רשות גבוהה יותר בתוך רשותי של עצמי, התוצאה של זה היא שההקדשה דוקא זו שמעצימה את הקשר הפנימי שלי לדבר. הביטוי החיצוני והמעשי של זה, הוא הזכות לבחור לאיזה כהן ברצוני לתת את התרומה.
נמצא שהביטוי "לו יהיו" מדויק.
הבאר מים חיים הלך עוד צעד עם המים בביאור הפסוק וכך כותב :
"ואיש את קדשיו לו יהיו. פירוש שכל איש הנה את קדשיו שהם התורה והמצוות זה לו יהיה, שידע כי רק זה שלו הוא ויעשה בהם כאשר אדם עושה בשלו החביב עליו, וכל עניני עולם הזה ידע כי הוא נשכר בשדה אחרים אשר מקצר בהם ככל הצורך ועושהו בהכרח ומשליכו מעל פניו כאשר יוכל"
לסיום ברצוני להביא סיפור מהתלמוד על מונבז המלך ונדיבותו הרבה ויפים הדברים לכאן באשר מונבז בין השאר מגדיר את הצדקה שנתן כ"גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי" בדומה לפסוק שלנו:
תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְמוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו בִּשְׁנֵי בַּצּוֹרֶת וַחֲבֵרוֹ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו וְאָמְרוּ לוֹ אֲבוֹתֶיךָ גָּנְזוּ וְהוֹסִיפוּ עַל שֶׁל אֲבוֹתָם וְאַתָּה מְבַזְבְּזָם אָמַר לָהֶם אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָּה וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף אֲבוֹתַי גָּנְזוּ בִּמְקוֹם שֶׁהַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ אֲבוֹתַי גָּנְזוּ דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה פֵּירוֹת וַאֲנִי גָּנַזְתִּי דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פֵּירוֹת שֶׁנֶּאֱמַר אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצְרוֹת מָמוֹן וַאֲנִי גָּנַזְתִּי אוֹצְרוֹת נְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לַאֲחֵרִים וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי שֶׁנֶּאֱמַר וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לָעוֹלָם הַזֶּה וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ:
בס"ד פרשת נשא התשפ"ד

מובא בפרשה:
צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן־הַמַּחֲנֶה כׇּל־צָרוּעַ וְכׇל־זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ׃
מִזָּכָר עַד־נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם׃(במדבר ה,ב-ג)
מה ענין הרחקות אלו?

התורה מלמדת אותנו את דרכי הטיפול בבעיות השונות שצצות בעם ישראל, בחלקן התורה מדריכה אותנו להביא אל הקודש את הנוגעים בדבר( כמו אשה סוטה) ובחלקן התורה מדריכה אותנו להרחיק את הנוגעים בדבר.
בציווי המובא כאן התורה מצוה אותנו להרחיק את הטמאים והיא מציינת שלושה סוגי טמאים: צרוע,זב וטמא מת. רש"י על פי הגמרא מסביר לנו שכל אחד מהם מורחק בדרגה שונה וכך כותב:
שָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת הָיוּ שָׁם בִּשְׁעַת חֲנִיָּתָן, תּוֹךְ הַקְּלָעִים הִיא מַחֲנֵה שְׁכִינָה, חֲנִיַּת הַלְוִיִּם סָבִיב כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת בְּמִדְבַּר סִינַי, הִיא מַחֲנֵה לְוִיָּה, וּמִשָּׁם וְעַד סוֹף מַחֲנֵה הַדְּגָלִים לְכָל אַרְבַּע הָרוּחוֹת הִיא מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל; הַצָּרוּעַ נִשְׁתַּלַּח חוּץ לְכֻלָּן, הַזָּב מֻתָּר בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּמְשֻׁלָּח מִן הַשְּׁתַיִם, וְטָמֵא לָנֶפֶשׁ מֻתָּר אַף בְּשֶׁל לְוִיָּה, וְאֵינוֹ מְשֻׁלָּח אֶלָּא מִשֶּׁל שְׁכִינָה, וְכָל זֶה דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִן הַמִּקְרָאוֹת בְּמַסֶּ' פְּסָחִים (דף ס"ז):

ובכן הצרוע צריך את הריחוק הגדול ביותר,הוא צריך לצאת בכלל מחוץ למחנה ישראל. הזב צריך ריחוק ממחנה לויה, וטמא מת צריך את הריחוק המצומצם ביותר, רק להתרחק ממחנה שכינה-מחצר המשכן.

במושגים ארץ ישראלים טמא מת מותר לו להיות בירושלים ואף בהר הבית מלבד בשטח העזרה. זב צריך להמנע מלהכנס להר הבית, מצורע צריך לצאת מחוץ לירושלים ושאר ערים המוקפות חומה.(רמב"ם הל' ביאת מקדש ג)
(מכאן אנו רואים שטועים ומטעים את הציבור אותם האומרים שאסור לנו להכנס לשטח הר הבית בגלל שאנו טמאי מתים. הלכה פסוקה כאמור שאין איסור להכנס לשטח הר הבית לטמאי מתים מלבד לשטח הפנימי מהחיל ופנימה שאליו אסור לנו לתת גם לגוים להכנס. כמובן שצריך ללמוד היכן שטח זה נמצא כדי לא להכשל חלילה בדבר ויש עוד כמה דינים שצריכים לדעת כדי להכנס להר הבית כמו טבילה במקוה ואיסור כניסה בנעלי עור. הנמנעים מלהכנס כיום להר הבית חוששים להכנס לשטח העזרה וחוששים ממתן לגיטימציה לציבור הרחב לכניסה להר הבית שעלולים לעלות להר בצורה לא נכונה. לעומתם הרבנים הקוראים כן לעלות להר מציינים את המצוה וחובת השעה שיש בדבר ומלמדים את העולים את דיני הכניסה להר ואת המרחב המותר להסתובב בו. למעשה המסלול בו עולים היהודים להר תואם את ההלכה. כמו כן בכל עליה להר ישנם מדריכים המלווים את העולים ומלמדים אותם את דיני ההר. מה שהמשטרה לא עושה לצערנו, שהיא מתירה לגוים להיכנס לאזור האסור בכניסה-מה שאסור לנו להתיר)

השאלה על דינים אלו, מדוע טמאי מת שהם בעלי הטומאה החמורה ביותר (אבי אבות הטומאה) משולחים רק ממחנה שכינה ובעלי טומאה פחותה יותר משולחים רחוק יותר?
הכלי יקר נחלץ לעזרתנו ומבאר שהצרעת באה בעוון ע"ז או לשון הרע, וזיבה באה בעוון פריצות בעריות, לעומת זאת טומאת מת באה בשל חוסר זהירות של האדם מלהטמא למת שאין בזה עוון ולכן גם שיעור הרחקתו פחות מהם.
באופן דומה כתב האגרא דכלה וביאר שהצרעת כנגד הקנאה, הזוב כנגד התאווה וטמא מת כנגד הכבוד. על פי זה נראה לבאר את חילוק ההרחקה שלהם כך, הקנאה ולשון הרע הבא מכוחה מפרידים ומסכסכים בין הבריות, ולכן החוטא בזה צריך להתרחק אף ממחנה ישראל, שכן זהו קלקולו ובזה גם יוכל להיות תיקונו. קלה ממנה היא התאווה שאין העולם יכול להתקיים בלעדיה ויש לה צורך במידה מסוימת, לכן אין הזב צריך לצאת ממחנה ישראל אבל אין לו מקום במחנה לויה. הכבוד הינו דבר שקשה מאוד להיגמל ממנו לגמרי ועוד שבמידה מסוימת הוא גם שומר על האדם לבל יחטא אבל גדולי ישראל מאוד התרחקו ונזהרו ממנו, למחנה שכינה-ארמונו של המלך אין להכנס כך ואין לתת לאף אדם כבוד ליד המלך, וזהו שנאמר על דוד המלך שהוא מכרכר בכל עוז לפני ארון הברית, לכן למחנה שכינה נאסר על טמא מת להכנס.
אפשר לתאר מדרגות אלו בסדר הפוך במקום לבחון מי מורחק יותר לבחון מה אנו צריכים לתקן קודם ומה אחר כך ולומר, כדי להיכנס למחנה ישראל צריך קודם להיטהר מהצרעת,מלשון הרע. כך גם בחינוך הילדים עלינו ללמדם קודם כל להיגמל מקנאה ולה"ר, ממילא אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה, וכל אחד והשפע שלו כפי שה' נותן לו. ועדין אנו נותנים לילדים ממתקים וכבוד כפרסים על מעשיהם הטובים, כאשר הם גדלים יותר והממתקים פחות מושכים אותם אנו עדין משתמשים בכבוד, הם גדלים עוד ואנו אומרים להם שאין נכון לעבוד את ה' יתברך בשביל הכבוד. מחנה לויה מבטא את אותם שכבר התגברו על התאוה,אין להם נחלה בארץ והם התמסרו ברובם למשימות חינוכיות ,שמירה על המקדש ומשימות רוחניות בנגינה ובזמרה. מדרגה עוד יותר גבוה הגיעו אלו שטיהרו את יצר הכבוד ורק כבוד ה' עומד נגד עיניהם, הם השייכים למחנה שכינה.
מעט שונה מסביר מי השילוח, הצרעת מבטאת את הכעס,הזוב את התאוה,וטומאת מת את העצבות. וכך לכעס אין לתת בכלל מקום בחיינו. ומצד שני העצבות יש לה מקום במידת מה, אבל במחנה שכינה "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ".(דה"י א,טז,כז)

053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'