בס"ד לפרשת כי תבוא התשפ"א
בפרשת כי תבוא משה רבנו מצוה על ישראל לאחר שיכנסו לעבר הירדן המערבי לערוך את מעמד הברכה והקללה בהר עיבל והר גריזים. במעמד זה חצי מהשבטים נעמדו על הר עיבל וחצים על הר גריזים. הלוים עמדו בתווך ואמרו את הקללות לכיוון העומדים על הר עיבל ואת הברכות לכיוון העומדים בהר גריזים. והשבטים בשמעם את הלוים ענו אמן. בפרשה מפורטות בעיקר הקללות, חכמינו ספרו כאן 98 קללות. ואילו ברכות נאמרו רק  13 ובלשון כללית. המקבילה לפרשה בפרשת בחוקותי , ובה נאמרו 49 קללות, בדיוק חצי מאלו שכאן.
מה המשמעות של המעמד הזה? למה נאמרו כאן פי שנים קללות מפרשת בחוקותי? ולמה לא פורטו הברכות? למה בנוגע לברכות אומר משה "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם", ואילו בנוגע לקללות אומר "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה"?

ראשית חשוב לציין, מעמד זה הינו מעמד כריתת ברית שני. הרי כבר עמדו ישראל בהר סיני וכרתו עם ה' ברית על קבלת התורה, אז מה הצורך לחדש הברית? אנו רואים שבמעמד הר סיני עם ישראל היה פסיבי, הקב"ה השמיע לנו את עשרת הדברות ואנו עמדנו בתחתית ההר והקשבנו. עשרת הדברות עצמן הינן ציווים, התווית כיוון, אבל אין בהם דיבור של שכר ועונש (מלבד כיבוד אב ואם שנאמר בה למען יאריכון ימיך), ובטח לא ארור וברוך. לעומת זאת מעמד הר עיבל והר גריזים היה מעמד שבו עם ישראל היה פעיל, בעצם אנחנו חייבנו את עצמנו לקיים את הדרכות התורה. זה מעמד שמהותו כל ישראל ערבים זה לזה לעשות את דבר השם. חכמינו מציינים שנכנסנו לערבות הדדית מאז שעברנו את הירדן. אנו גם רואים קשר הסטורי קדום של הערבות למקום שכם השוכנת בין עיבל וגריזים. כך שמעון ולוי גילו את הערבות שלהם לדינה במעשה שלהם. ובהמשך ההיסטוריה היו שם גם גילוים של אובדן  ערבות כמו בזמן אבימלך ומרד ירבעם בן נבט במלכות רחבעם.
הכלי יקר מבאר שמכיוון שיש לנו 50 שערי בינה בעולם, ו49 מתוכם נמסרו למשה רבנו, על כן עם ישראל מסוגל להכנס לכל השערים האלו של החכמה והבינה, ואם חלילה הוא לא נכנס בהם, הוא מביא על עצמו את אותם 49 קללות חלילה. בפרשת בחוקותי שנאמרה לפני כריתת ברית הערבות, כל אחד עלול להפסיד משערי הצדק האלו ולכן יש 49 קללות. בפרשת כי תבוא יש פי שנים קללות, בשל הערבות שמכפילה לנו את השערים. הסכנה יותר גדולה ולכן יש 98 קללות ולעומתה גם השכר גדל כפליים.
אפשרות אחרת להבין את החלוקה בין פרשות בחוקותי וכי תבוא, מסביר הרמב"ן שבחוקותי נאמרה על גלות ראשונה וכי תשא על גלות שניה.

הסבר בכיוון דומה שמעתי מחברי ורעי רועי זאגא, התבוננות בפסוקי הקללות בפרשה מראה שיש כאן שתי פעמים תיאור של יציאה לגלות: בפסוק לו נאמר-יוֹלֵךְ יְ-הוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן....ואז בפסוק סד-וֶהֱפִיצְךָ יְ-הוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן
בתיאור הגלות הראשונה מתואר גם מלך היוצא לגלות, מה שהיה נכון רק בבית ראשון. בתיאור שני מתוארת התפזרות של עם ישראל בכל העמים וזה קרה רק בגלות שניה. גם פסוקים אחרים מראים על הבדלים בצרות בין שני הבתים. הסבר זה מאיר לנו את כפילות הקללות שבפרשה כנגד בית ראשון וקלקוליו וכנגד בית שני וקלקוליו.

מדוע נאמר בנוגע לקללות "על הקללה" ואילו בברכות "לברך"? ומדוע הברכות לא פורטו?

מבאר הכלי יקר שהקללות לא באות מאת השם ואין הכרח שיבואו לכן נאמר על הקללה, שזה לשון שלא הכרחי שיקרה הדבר, לעומתם הברכות בודאי יבואו לכן נאמר לברך. ולמה לא פרט הברכות? כי עיקר הברכה לעולם הבא הנסתר לכן לא צויינו. הסבר נוסף שמביא הכלי יקר שהברכות נמצאות בכלל הקללות, כי אמירת הקללות נועדה לעורר את ישראל לסור מהרע ולעשות טוב, לכן מפאת הקללות באות הברכות. נמצא שהסתרת הברכות הינה לטובה, היא נותנת אפשרות שיהיו אין סופיות והיא מאפשרת למברכים להוסיף עוד ברכות משלהם. ואילו הקללות אפילו שרבות הן אבל ספורות ומדודות ואין חובה כלל שיתקיימו.
אפשר לראות בברית הערבות השלמת מעמד הר סיני, כי במעמד הר סיני עם ישראל עוד לא הכיר את התורה, עוד לא הבין את הציפיות של ה' ממנו, וכאן לאחר 40 שנות הנדודים והלימודים, עם ישראל כבר קבל את כל התורה וידע על מה הוא חותם, ולמה מתחייב, ולכן מעמד זה כה חשוב.
אמנם עוצמת הברית הלכה ונחלשה ברבות השנים ושנות הנדודים, בריחוק השנים מימי הנביאים, לכן מצפה לנו כריתת שלישית, לשמחתנו זו כבר תהיה נצחית:
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.  וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם.  וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְ-הוָה מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.
בברכה בעז מלט.

ס"ד לפרשת כי תבוא התשפ"ב
ארץ ישראל - ארץ הכרת הטוב

פרשתנו פותחת במצוות הביכורים.
מצות הביכורים מתקיימת כאשר מי שיש לו קרקע בארץ ישראל ובה עצים משבעת המינים , מביא מהפירות הראשונים בכל שנה ביכורים לבית המקדש תוך הודאה להשם על כל השפע.
טעמה של מצוה זו לפתח את מידת הכרת הטוב בליבנו. אשר היא מידה טובה ומרכזית ביותר, ובחז"ל מצאנו הפלגה רבה במעלתה של מידת הכרת הטוב בצורה מיוחדת, ולדוגמא אפילו בבוא הגאולה השלמה עת יתבטלו מרבית המצוות וכמוהם גם הקרבנות יתבטלו אך דווקא קורבנות המנחה הם לא יתבטלו. בטעם הדבר אומרים חכמינו , כי הכרת הטוב תמיד נצרכת. גם כשלא נצטרך את הקרבנות לכפר על חטאינו או לבטל מעלינו גזרות קשות כי נזכה ל"ועמך כולם צדיקים", לומר לקב"ה תודה תמיד נצטרך.

על כן יש להתבונן וללמוד כיצד נוכל לפתח את המידה היקרה הזו. ברצוני להביא כמה אוצרות שמצאתי כאן בפסוקים על הנושא:

א. מסמיכות הפרשיות, מכך שפרשת הביכורים באה מיד לאחר פרשת עמלק אנו יכולים ללמוד: כיצד להעריך את גודל הטוב אשר גמלנו השם במיוחד לאור העמלקים שונאי ישראל שניסו למנוע מאיתנו להגיע אל הארץ ולישבה, בבחינת יתרון האור מן החושך, וכמוהם בכל ההיסטוריה עמדו עלינו לכלותינו והשם הצילנו מידם. וזה גם ענין אמירת "ארמי אובד אבי…" שמביאי הביכורים קוראים בבית המקדש.
לימוד נוסף שמלמד אותנו עמלק, הוא נותן לנו לראות להיכן מגיעים מי שלא בנו את הכרת הטוב, אשר במקום להתרכז במפעלם, לשמוח בחלקם ולאהוב את עצמם והעולם יחד איתם,הם בחרו להשקיע את אונם בשנאה לישראל נושאי אתגר תיקון העולם וברדיפה שלהם. ולאן פניהם מועדות? "ואחריתו עדי אובד"(במדבר כד,כא)

ב. הפסוק אומר :"וְהָיָה כִּי־תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ׃" היה צריך להיות כתוב נתן לך נחלה בעבר,למה נאמר נותן בהווה? כי לעבר אנו מתרגלים,פחות מתרגשים. לחיות בתודעה שהשם נותן לנו בהווה את הארץ, בבחינת כל יום תהיה המתנה בעיניך כחדשה.
ועוד שהלשון נותן בעצם אומרת שזו מתנה. השם לא חייב לי כלום, כל מה שאני מקבל זו מתנת שמים. לחיות בתודעה שהכל מתנה, כל רגע ורגע מה שיש לנו זו מתנה, זו הנהגה עצומתית מאוד. בעצם זו המתנה הכי גדולה שאנו יכולים לקבל מהשם, להיות כל הזמן מקבלים ממנו את הארץ. מתנה מתחדשת וקשר קבוע.

ג. אומר הכתוב "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית  כׇּל־פְּרִי הָאֲדָמָה" דוקא את הראשית תביא ביכורים להשם. למה דוקא את הראשית? הרמב"ן מדבר על קדושת הראשית. בראשית אפשר לחוש ביתר שאת בנוכחות ההשגחה הא-לוהית,בחסד השם.
לעומתו יש שהדגישו דוקא את הקושי והאתגר להביא את הראשית כי בראשית היבול האדם מרגיש ביתר שאת את "כוחי ועוצם ידי", כך שמצות הביכורים באה להכניע את הרגשת הבעלות,הקניינות (משורש קין) שלנו על היבול. אלו ואלו דברי אלוהים חיים. קרי זה נסיון קשה להביא את הראשית להשם, אבל אפשר לראות ולחוש במיוחד בראשית את הנוכחות הא-לוהית.
פירושים אלו אינם סותרים אלא דווקא משלימים זה את זה, היות והכרת הטוב לא נבנית ומשתרשת בתוכנו ללא מעשים, אנו צריכים לעשות מעשים יחד עם הדיבורים והמחשבות, מביאים את הביכורים. הכרת הטוב נבנית בתוכנו דוקא על ידי מעשים,כך אנו בנוים.
ד. התקהלות. אנו כידוע יצור חברתי, אנו משפיעים ומושפעים מהחברה. כשאנו מתקבצים יחדיו מכל הארץ לירושלים, ועורכים טקס לאומי חברתי של הכרת הטוב לריבונו של עולם, אנו בונים את הכרת הטוב כיסוד לבניין החברתי הציבורי.(ראה עין איה מסכת ביכורים,כז)

ולסיום: מובא בספרי: והיה כי תבוא אל הארץ (אין "והיה" אלא מיד. כי תבוא אל הארץ). עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תכנס לארץ.
המדרש הזה ממש מפתיע, כי התורה אומרת שכשנבוא אל הארץ נביא את הביכורים, ולעומת זאת המדרש כאן אומר שבשכר מצוה יקרה זו נזכה להכנס לארץ, כיצד זה יתכן? הביאור הוא כי עצם הנכונות והרצון להביא את הביכורים תזכה אותנו לבוא אל הארץ ואף להביא בה את הביכורים.
ועל פי דברינו אפשר להסביר כך, בניית מידת הכרת הטוב היא המבוא לכניסה אל הארץ. ולא רק אל הארץ הקדושה במובנה הפשוט, אלא גם לארץ במובן של הארץ העליונה, קרי גמר התיקון שלנו כאן בעולם.
שבת שלום בעז מלט.

ס"ד לפרשת כי תבוא התשפ"ג

לראש ולא לזנב
אנו נוהגים לברך בסימנים של ראש השנה "שנהיה לראש ולא לזנב". מקור הביטוי הזה נמצא בפרשתנו:
וּנְתָנְךָ יְ-הֹוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי־תִשְׁמַע אֶל־מִצְוֺת  יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת (דברים כח,יג)
לפני שאנו מתבוננים במשמעות הביטוי הזה, הבה נתבונן בפשט הפסוק. כשאנו נפגשים בדרישות של התורה מאיתנו אנו עלולים להיכנס ללחץ, כל כך הרבה מצוות ודרישות, מי יכול לעמוד בכולם מבלי ליפול? כאן נותן לנו משה רבינו הדרכה פשוטה, כל מה שאנו צריכים זה לקבל על עצמנו לשמוע אל מצות ה'. נכון ש"לשמוע" אין כוונתו רק להקשיב, אלא לשמוע על מנת לשמור ולעשות כמו שנאמר במפורש בהמשך הפסוק. אבל ה' רוצה מאיתנו רק את הנכונות הכנה לשמוע את דברי התורה, אחר כך כיצד נוכל גם להצליח לחיות על פי התורה? זה לא תלוי רק בנו, וה' יהיה בעזרנו שנצליח לשמור ולעשות. הציפייה של ה' מאיתנו הינה לשמוע, בזה עלינו להתמקד. בסגנון ברסלבי משה אומר לנו "תנו לי את לבכם" זה כל מה שאני מבקש.

אבל צריך לעיין למה אומר משה וּנְתָנְךָ יְ-הֹוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב,לא מספיק היה לומר רק וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ? וכן בהמשך הפסוק הוא אומר וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה, האם לא מספיק היה לומר רק וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה? 

יש מפרשים שהברכה וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה, היא ברכה שאנו נעלה למעלה ולא תבוא בעקבות זאת ירידה, כי פעמים רבות שהעליות גוררות אחריהן ירידות, ולכן ברך אותנו שנהיה רק למעלה ולא נרד מדרגה זו.
וכך כותב החומת אנך : והיית רק למעלה. פירשו הראשונים דהברכה שלא יעלה עליה רבה מעל דמעל שאחריה תבא ירידה ולכן והיית רק למעלה. רק- מיעוט, שלא תעלה כל כך, ובזה יהיה לך קיום. וכלפי זה כתיב הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, דכיון שיהיה מעלה מעלה ודאי ירד:(ע"כ לשונו)
לפרוש זה "רק" בא למעט את העליה "למעלה" שלא נעלה "למעלה למעלה", ועל ידי זה נזכה שלא תהיה לנו אחר כך ירידה למטה. יש בזה מוסר השכל לנו לחיינו שלא ננסה להשיג בעולם מדרגה שהיא "למעלה למעלה". בהמשך להסבר זה מסביר הנחל קדומים מדוע בקללות אומר הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה.(דברים כח,מג') יש בקללה גם נחמה,הם יעלו מעלה מעלה ולכן תבוא אחר כך גם ירידה. ואנו נרד מטה מטה כדי שנזכה אחר כך לעליה. מה שנקרא ירידה לצורך עליה.
לראש ולא לזנב. מסביר הטור:  פירושו לראש כל העמים ולא לזנב לאחד מכל העמים כי היה באפשר שיהיו לראש על עמים רבים וזנב לעם אחד נכבד ממנו. אי נמי שיתנך לראש מעתה ולא לזנב עד עולם באחד מכל העתים וכן.(ע"כ לשונו)
הטור מביא כאן שני פירושים משלימים, 1 ראש מעל לכל העמים. 2 מעמד זה ימשך לנצח.
הדברים האלו חשובים במיוחד לדורנו, כי יש חושבים שהחזון להיות אור לגוים הינו להיות גם ראש וגם זנב, ראשים ומובילים בסולם שאת שלביו בנו הגוים.
ויש שפרשו בכיוון הפוך מזה . הכוונה להיות לראש ולא בזנב, הינה להיות בראש במקום הכי גבוה, מקום שהוא כבר לא זנב לעולם שמעליו. וכך כותב עירין קדישין : פי' כי יש עולמות ומהסוף של עולם העליון נעשה ראש לעולם התחתון. נמצא שבכל העולם יש בחינת ראש שמשפיע לעולם התחתון. ובחינת זנב לגבי עולם העליון שמקבל ממנו וכן עד רום המעלות....ועל כן אנו מבקשים נהיה לראש האמיתי ולא לזנב שהוא מקבל מעולם העליון ממנו. רק נקבל מאור אין סוף ב"ה שהוא בעצמו רק בחינת ראש לכל העולמות. השי"ת יזכינו לקבל ההשפעה מבחינת ראש העליון שפע ברכה והצלחה אכי"ר (ע"כ לשונו)
כיוון שלישי שראיתי שהלכו בו חלק מהפרשנים, (שפת אמת ועוד) ראש ולא זנב פרושו להיות בהנהגה שמעל לעולם הטבע. כי בעולם הטבעי שתחת המזלות כל ראש הוא תמיד גם זנב, הטבע זו מערכת סגורה כשלעצמה, יש בו מחזוריות כמו שמתאר זאת קהלת בכמה מקומות וכמו שתארו זאת חז"ל "יש לו מנה רוצה מאתיים", תמיד הרצון הטבעי קופץ למעלה מהמקום שבו אנו נמצאים. אבל אם זוכים להשתחרר מהשעבוד לטבע אפשר להיות בראש ללא זנב. דוגמא לכך אפשר לקחת מיעקב אבינו הוא אומר לעשיו "יש לי כל" זו עמדה נפשית מסוג "ראש ולא זנב", שמשוחררת מהשעבוד לטבע.
כיצד הפירושים השונים מתחברים יחדיו?
נראה שמי שמשועבד לעולם הטבע הוא שואף לעלות למעלה למעלה. איזה יעד גשמי שלא תציב לעצמך, יש מה לשאוף ליותר. לכן אמרו הפרשנים שלא נשאף לדרגה שנקראת למעלה למעלה כי היא מדרגה שיש לה זנב והיא תביא לנפילות בעקבותיה. הפרשנים שאמרו שהברכה כאן שמגיע לדרגה הכי גבוהה ראש לכל העולמות, לא דברו על עניינים גשמיים אלא על מדרגה רוחנית מחוץ לטבע הגשמי. כשנמצאים במדרגה זו יכולים כבר לחוש את "יש לי כל" של יעקב אבינו, עמדה נפשית זו מסופקת מהקשר עם השם יתברך ולא מדברים חומריים.
גם הפטרת השבת מדברת על החזון שה' יאיר ויזריח לנו ומתוך כך נזכה להאיר את הדרך לשאר העולם, וכך פותח ישעיה הנביא את הנבואה:

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְ-הֹוָה עָלַיִךְ זָרָח׃
כִּי־הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה־אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְ-הֹוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה׃
וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ׃(ישעיה ס,א-ג)

053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'