בס"ד לפרשת יתרו התשפ"א
כבר דברנו בעבר בענין הדיברה הראשונה "אנכי" האם היא מכלל תרי"ג מצוות התורה או לא. בעל הלכות גדולות לא כולל אותה במצוות התורה ולעומתו הרמב"ם הרמב"ן  כן כוללים.
ברצוני להתבונן במחלוקת זו ולנסות להבין את ענינה.
נראה שבה"ג שלא כולל את "אנכי" במצוות התורה, יאמר לנו שהדבר דומה לעבד שיבוא אל המלך ויבקש לקבל שכר על זה שהוא מכיר בכך שהמלך הוא המלך. יאמר לו המלך זו המציאות, זו עובדה! איזו זכות יש לך, או איזו עבודה עשית, בכך שאתה מכיר במציאות כפי שהיא. כל עולם המצוות מתחיל מהכרת המציאות הזו, עכשיו שאתם מכירים במלכותי קבלו מצוותי, אבל קודם לכך אין כלל מקום למצוה שתהיה קיימת.

ומה יענו לו הרמב"ם והרמב"ן שכן מונים את "אנכי" במצוות התורה?
יאמר לו הרמב"ם, דע לך שאף אני לא מחשיב במנין המצוות את המצוות הכלליות, אלו שכוללות כמה וכמה מצוות, כי פרטיהן כבר מנויות במצוות, כך לדוגמא מצות התשובה או מצות ישוב ארץ ישראל, דוקא בשל חשיבותן וכוללותן  אינן נמנות. אז למה "אנכי" זו כן נחשבת מצוה? כי מהותן של המצוות הינה העבודה, בין אם היא עבודה בפועל ובין אם היא עבודה שבלב. נכון שמלכות ה' זו עובדה זו המציאות שממנה מתחילות כל המצוות כולן, אבל לבן אנוש זו עבודה להאמין במלכות ה' ולחיות את זה.
יאמר העבד למלך אמנם אתה צודק שהיותך מלך זו מציאות, אבל זה שאני חי את זה, שאני מאמין בך, מזדהה איתך, רצוני הפנימי להיות עבדך-זו כבר עבודה. לאמיתו של דבר נראה שהרמב"ם יאמר שלא רק שזו כן מצוה , זו המצוה הכי חשובה בתורה, כל שאר המצוות תפקידן להכשיר אותנו ולהביא אותנו לקיום מצוה זו בכל נפשנו ומאודנו. לכן פתח בה הרמב"ם בספר המצוות כמצוה ראשונה. לכן כותב הרמב"ם בפתיחת היד החזקה בהלכות יסודי התורה: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו. ובכיוון זה גם מבאר אור החיים ש"אנכי" הינה עיקר ושורש כל מצות עשה.
עוד נראה לומר שבדור כמו דור יוצאי מצרים ההכרה במלכות ה' הינה אכן מחויבת המציאות ודברי בה"ג אכן נכוחים, איזו מעלה יש לאדם שראה את מכות מצרים, עבר בתוך הים בחרבה, עמד ושמע את הקב"ה מכריז "אנכי" שתה מבארה של מרים, ואכל לחם אבירים ארבעים שנה ועוד, בהכרה במלכות ה'. זו המשמעות של כפה עליהם הר כגיגית במעמד הר סיני. אבל ככל שהשנים עברו ובמיוחד מאז שאין נבואה נפרצת והשכינה בגלות, ההכרה במלכות ה' נהייתה יותר ויותר עבודה, ולכן יתכן שלדור יוצאי מצרים צודק בעל הלכות גדולות בדבריו, אבל לדורנו אנו להאמין,לחיות, להזדהות, לרצות את "אנכי" זו פסגת החלומות. זו הנחת הכתר (הקורונה) בראש המלך.
אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, צודק בה"ג שההכרה במלכות השם היא הבסיס לכל המצוות כולן, רק לאחר ההכרה במלכותו יש מקום לכלל מצוות. וצודקים הרמב"ן והרמב"ם שזו המצוה הכי תכליתית, שכל המצוות כולן באו להכשיר אותנו כדי שנזכה לקיים את מצוות "אנכי" בכל נפשנו ומאודנו.
מסתובבת שאלה כבדה בציבור; האם היהדות כפייתית מחייבת או לא? האם חופש הפרט גובר על דרישות התורה או לא? כולם יודעים שבמדבר סיני סקלו באבנים את מחלל השבת; זו כפייתיות ותובענות גמורה. אבל לעומת זאת בכל ההיסטוריה מאז לא ידוע לנו על גזר דין מות שהוציא בית הדין למחללי שבת. התשובה ככל הנראה לזה שבמדבר סיני כולם הכירו במלכות השם ולכן ברור שישנה תביעה מכולם לקיים מצוותיו, אולם כשהתרופפה האמונה בה' במשך הדורות גם התביעה מ והכפייה על כל יהודי ויהודי התרופפה. אומנם אין לראות במצב הזה מעלה אלא חסרון; אבל גם תועלת צומחת מכך, כי כל יהודי כיום שמקבל את מלכות ה' עליו, עושה זאת מאהבה והזדהות ופחות מיראת בית הדין של מטה או מעלה.
וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַי-ה-וָ-ה לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַ‍ִם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה. וְהָיָה יְ-ה-וָ-ה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-ה-וָ-ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
בס"ד לפרשת יתרו התשפ"ב
בהבטה כללית אנו מבינים שעם ישראל עבר תהליך משמעותי מאוד מאז שיצא ממצרים ועד שקיבל התורה בהר סיני. מעם של עבדים לפרעה לבני חורין המקבלים מרצונם להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. אלו אולי חמישים הימים הארוכים ביותר והמשמעותיים ביותר בהיסטוריה העולמית כולה. הנסיעה האחרונה בימים אלו היתה מרפידים להר סיני. ברפידים לא היה מים לעדה וצמחה מזה מריבה. ברפידים אומרים חז"ל רפו ידיהם מן המצוות, שם גם נלחמו עם עמלק, היו מבחינה גלויה במצב מאוד ירוד נפשית ורוחנית, ודוקא ממנו נסעו את המסע האחרון אל ההר. מה התרחש כאן? נראה שלא היתה כאן עליה הדרגתית אלא ירידה במדרון עד התחתית-רפידים וממנה היתה עליה מטאורית להר סיני, האמנם? מובא בפרשה:
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי׃ וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן־שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר׃(שמות יט,א-ב)
ראשית בולט מול העיניים הביטוי "ביום הזה" זהו ביטוי מאוד חזק, שהתורה לא מרבה להשתמש בו, וצריך עיון מה באה התורה לומר בו? נוסף אליו הביטוי "בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי", ככלל הביטוי השכיח בתורה הינו "ויחנו" ולא באו, כך לדוגמא מובא בפרשת מסעי בתיאור כל המסעות של ישראל במדבר, "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי׃"(במדבר לג,טו) ובמיוחד שמיד אחר כך נאמר "וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר"? בדרך כלל לבוא זה לבוא לבית, ואולי אכן מדובר בהגעה הביתה במובן הפנימי העמוק של הדבר.
השאלה שהעסיקה רבים מהפרשנים בפסוקים אלו, מדוע התורה מציינת קודם שבני ישראל באו למדבר סיני ורק אחר כך את הנסיעה מרפידים,זו שהגיעו ממנה למדבר סיני?
רש"י כותב "לְהַקִּישׁ נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים לְבִיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי, מַה בִּיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי בִּתְשׁוּבָה, אַף נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים בִּתְשׁוּבָה". לפרושו בני ישראל עשו את המהפך כבר ברפידים ולכן חזר הכתוב לתאר את נסיעתם מרפידים. אבל לא ברור לי מה החשיבות ללמדנו שהם כבר עשו תשובה ברפידים לפני המסע?
אור החיים הקדוש לומד מכאן שהכתוב לא בא לציין בכלל מהיכן גיאוגרפית נסעו, ולכן הנסיעה לא נאמרה לפני ההגעה לסיני, אלא שכוונת התורה לומר שנסעו מרפיון הידיים, שינו את העמדה הנפשית שלהם. לשיטתו המסר של התורה הינו שכדי לקבל התורה חייבים לצאת מעמדה רפויה,צריכים להיות גיבורי כוח. לכאורה הוא חולק על רש"י, ברפידים הם היו ברפיון, בנוסעם משם הם התחזקו באמונתם בדרך. ואפשר ליישב את שני הפירושים, בצעד הראשון שהם צעדו מרפידים למדבר סיני כבר ניכר השינוי, עצם היציאה מרפידים היתה ביטוי התשובה שרש"י דיבר עליה. אבן עזרא ועוד מפרשים שהקדים הכתוב לציין בואם לסיני ביום הזה וחזר לתאר את הנסיעה מרפידים ללמדנו שבאותו היום שנסעו מרפידים ביום הזה באו למדבר סיני, הקדמת ההגעה לנסיעה מחזקת את המסר שכל זה ארע באותו היום. ויש מפרשים שכוונת ביום הזה הינה ליום החודש, ובא הכתוב לומר שכיוון שקבלת התורה תלויה בתנאים והכנות רבות, אחד מהם הוא הזמן המתאים לכך-החודש השלישי, בא הכתוב לציין שמיד בראש החודש השלישי הם באו למדבר סיני.
השם משמואל מביא מבט אחר על הנושא וכך כותב: "ונראה שבכאן רמז עצה לאדם, כמו הם שהיו ברפידים רפו ידיהם מן התורה והי' חסר להם התחזקות ולא הי' אפשר להחזיק עצמם אלא במה שציירו בעצמם שעומדים לפני הר סיני לקבל התורה, ועי"ז באמת נעשו כאלו עומדים לפני הר סיני שבמקום שדעתו של אדם שם, הרי הוא כאלו הי' שם בפועל,"  השם משמואל מבאר שהקדים הכתוב לציין את הגעתם להר סיני לנסיעתם מרפידים, כי מבחינה פנימית הם קודם העמידו את עצמם בהר סיני ומכוח זה מצאו כוחות בנפשם לנסוע מרפידים, יש כאן לימוד גדול.
רצונו ללמדנו מזה כלל לחיינו אנו, פעמים שאנו נמצאים גם כן ברפידים, ולא יודעים כיצד נוכל לנסוע משם,העצה לכך להגיע בתודעה שלנו למקום שאליו אנו רוצים להגיע לפני שאנו מתחילים לנסוע, וכך כותב השם משמואל "בראשונה צריכין להגביה את כחות נפשו, ולהסתכל במעלת נפשו ובמקור חצבה, ויגבה לבו בדרכי השי"ת ורק אח"כ ישוב להכניע את כחות החומר בתשובה בתפילה ובתחנונים על העבר,"
עוד אפשר לומר שהכתוב פותח בהישג שעם ישראל השיג, באו מדבר סיני, הגיעו למדרגה שהם מוכנים למעמד החתונה הגדולה בהיסטוריה. הפסוק הבא מציין כיצד הם עשו זאת-הם נסעו מרפידים! דוקא רפידים שבמבט חיצוני היה תחנה קשה ביותר במהלך האומה ממצרים למתן התורה, היא היתה כור היתוך עוצמתי ביותר: המאבק עם עמלק תרם לענווה של העם ,לגיבוש שלו ולגבורה שלו. רק בחיצוניות רפידים היתה מקום קשה, באמת כמו שאומר רש"י לעיל נסיעתם מרפידים היתה בתשובה. פעמים רבות שבמבט לאחור אנו יכולים לראות שאת המהפכים החשובים בחיינו עשינו דוקא כשחנינו ברפידים ,דוקא במקומות הקשים.
אנסה לחבר את הפרושים יחדיו לתמונה שלמה ,עם ישראל הלך והתקדם ,הלך והתעלה מאז שיצא ממצרים ועד שהגיע לחתונה הגדולה בסיני-זהו התהליך הפנימי. בגלוי היו משברים והתמודדויות. הם היו מכוונים על ידי השם להכין אותנו למעמד, לא היה מים לעדה, למה לא היה? השם סידר כך כדי לבנות ולפתח אותנו. בא עמלק,למה בא בשלב זה? כדי להוציא אותנו מהרפיון שבאנו איתו באמת ממצרים,אבל הוא נחשף ברפידים. לכן בחוויה של עם ישראל רפידים היה מקום קשה, לנסוע משם היה לנו מאוד קשה, לכן אומר השם משמואל שהיעד הנכסף-מעמד הר סיני-נסך בנו כוחות לצאת מרפידים. עצם ההצלחה לצאת משם בואכה סיני היא העיקר, לכן אומר רש"י שמקיש הנסיעה מרפידים להגעה לסיני. ולכן מדגיש אבן עזרא שזו היתה הליכה ניסית, באותו יום שנסעו כבר הגיעו, כי הנסיעה כשלעצמה כלל לא היתה קשה, הדרך קפצה להם מגודל התשוקה להגיע להר. אפשר לקרוא לזה-המטרה מקדשת את האמצעים. לא במובן הרגיל, אלא במובן שההצלחה להגיע לקבלת התורה בהר סיני, מלמדת שאכן הצלחנו לצאת מרפידים. למפרע אנו מבינים שרפידים היה דוקא מקום גיבוש שאין כדוגמתו. כעניין "גדולה הסרת הטבעת".

בס"ד לפרשת יתרו התשפ"ג

מהר סיני יצאנו עם חבילת מתנות מכובדת.
מה התרומה הגדולה שעם ישראל קיבל במעמד נורא ההוד הזה?
לפני שנדבר על התרומה הפחות צפויה- על הביישנות,הבא נתחיל במתנה הגלויה.
התועלת האמונית: עם ישראל ראה שידבר הא-לוהים עם האדם וחי,ולמד שיש תורה מסיני-יש לקב"ה תכנית עבודה בשבילנו כיצד לחיות חיים נכונים ומתוקנים,כולם הפנימו שתורת משה-תורת ה' היא.

מובא מיד לאחר עשרת הדברות דו שיח בין העם לבין משה וכך נאמר:
וְכׇל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק׃
וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר־אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל־יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן־נָמוּת׃
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ-לֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל־פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ׃(שמות כ,טו-יז)
למרות שהדיבור הזה מובא לאחר עשרת הדברות,לדעת רבים מהפרשנים הוא התרחש מיד לאחר שתי הדברות הראשונות.אחריהם משה רבינו נהיה המתווך בין ה' ובין העם. בכל אופן שתי הדברות הראשונות שמפי הגבורה שמענו הספיקו לעם כדי להיות בטוח בדבר ה',ומכאן והילך עם ישראל הסתפק בקבלת התורה באמצעות משה רבינו.
ובכן במישור האמוני נעשה כאן בירור חשוב מאוד לדור ההוא ולכל הדורות: הכרה בריבונו של עולם.הכרה במציאות הנבואה.הכרה ברצונו לתת תורה לישראל ובתורה מן השמים. והכרות עם עשרת הדברות של תורת משה-הלו הם עיקרי התורה.
אבל ישנה עוד תועלת גדולה שצמחה לישראל ממעמד הר סיני-מכך שאת שתי הדברות הראשונות כן שמענו מפי ה' ולא מפי משה. אנו לומדים אותה מהתשובה של משה כאן:אַל־תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ-לֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל־פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ
מה הכוונה בדבריו? בפשיטות משה אומר להם כך, אני רואה שאתם מאוד יראים מה' ופוחדים למות. אבל דעו לכם שהיראה שאתם מרגישים טובה היא והיא תשמור עליכם שלא לחטוא.
חז"ל לומדים מכאן שהרווחנו את הביישנות. זו המתנה הגדולה שהשגנו משמיעת שתי הדברות הראשונות מפי ה'.וכך נאמר:
שְׁלֹשָׁה סִימָנִים יֵשׁ בְּאוּמָּה זוֹ: הָרַחְמָנִים, וְהַבַּיְישָׁנִין, וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. רַחְמָנִים — דִּכְתִיב: ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ״. בַּיְישָׁנִין — דִּכְתִיב: ״בַּעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם״. גּוֹמְלֵי חֲסָדִים — דִּכְתִיב: ״לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ וְגוֹ׳״. כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה סִימָנִים הַלָּלוּ — רָאוּי לְהִדָּבֵק בְּאוּמָּה זוֹ.(יבמות ע"ט) ובמסכת נדרים אף הוסיפו ואמרו: מִיכָּן אָמְרוּ: סִימָן יָפֶה בְּאָדָם שֶׁהוּא בַּיְישָׁן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כׇּל אָדָם הַמִּתְבַּיֵּישׁ, לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בּוֹשֶׁת פָּנִים — בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי.(נדרים כ)

יוצא שאחת משלושת המידות הכי אופייניות לעם ישראל,מידת הביישנות ירושה היא לנו מסיני, היא הראיה הכי ברורה לעמידתנו על הר סיני. יש להתבונן בזה שהתורה קראה לה יראת ה' וחז"ל קראו לה ביישנות או בושת פנים. יראת ה' זו מידה שבין אדם למקום וביישנות זו מידה שבין אדם לחברו. נראה שזו גורמת את זו, יראת ה' מביאה בעקבותיה את האדם לנהוג בביישנות אף כלפי אנשים.

הבושה של אדה"ר והבישנות של ישראל בסיני:

יש להתבונן בקשר שבין הבושה שבסיני לבושה של אדם הראשון בגן עדן. על אדם וחוה לפני חטא נאמר:וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ׃(בראשית ב,כה) ומובא שם במדרש וברש"י שאדם וחוה לא התבוששו כי לא היה להם יצר הרע. לאחר שאכלו מעץ הדעת נכנס בהם יצר הרע והתחילו להתבייש. לכן הם התחבאו מה' לאחר החטא. כאן במעמד הר סיני מתחילה אמרו בני ישראל "רצוננו לראות את מלכנו", ואמרו חז"ל שכאשר שמעו את שתי הדברות הראשונות מפי הגבורה פרחה מהם הזוהמה-זו שנכנסה בחטא אדה"ר. אבל מיד אחר כך אמרו למשה דַּבֵּר־אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל־יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן־נָמוּת. לכאורה חזרו על אותה טעות של ההתחבאות מה'. אבל אז אומר להם משה, אתם כבר הרווחתם בזה שהעזתם לראות את המלך שתהיה עליכם בושת פנים לכל הדורות.
לפני החטא של אדה"ר אמנם לא היתה להם בושה וזה מפאת חוסר היכרות עם הרע. אחר כך היתה להם בושה בגלל החטא ופחדו ממפגש עם הקב"ה. מעמד הר סיני בא לסלול את הדרך לתיקון החטא ונטע בנו את הביישנות. לא בושה בגלל חטא כלשהו,אלא בושת פנים-הכרה בקטנותנו אל מול האין סוף ברוך הוא. בזה יש מעלה על מדרגת האדם קודם החטא,שלנו יש כבר את הביישנות המבורכת,מה שלא זכה לה אדם הראשון.

השאיפה שלנו שאליה אנו מתקדמים-לשמוע גם את שאר הדברות מאת ה'. להיות כל עם ה' נביאים. לראות את מלכנו. שתהיה התורה כתובה על לוח ליבנו.שתפרח מאיתנו הזוהמה לתמיד. שנזכה כולנו לחיות חיים מלאים.
למה אנחנו לא ממהרים לקבל גרים?
בס"ד לפרשת יתרו התשפ"ד
ברוך הבא, אנו שמחים לקבל אותך לעם ישראל, בפרשה שלנו מופיע הגר הראשון בהיסטוריה, יתרו.
וזו ההזדמנות לברר את היחס שלנו לנושא הגיור.
דתות הבת שלנו מנסות לכבוש את כל העולם, את שאיפות ההשתלטות של האיסלאם אנו חווים היום על בשרנו בצורה קשה, אבל גם הנצרות הפילה חללים רבים ואנסה יהודים רבים לקבל את דתם. אמנם נכון שהיום הנצרות כבר נמצאת בקרבות נסיגה ומאבדת כל שנה מיליוני מאמינים, אבל השאיפה נשארה זהה. לעומתם אנו אין לנו מצווה לגייר את שאר העולם (כרגיל, הן חיקוי זול ולא נאמן למקור) ולא רק שאנו לא מיסיונרים, אפילו מי שמרצונו הטוב מנסה להתגייר, אנחנו מערימים עליו קשיים והרחקות. 

אבל למה באמת? לכאורה מי שחושב שהאמת אצלו אמור לרצות שכולם יכירו אותה ויתחברו אליה, בבחינת "אל תמנע  טוב מבעליו"
לפני שנסביר זאת צריך לדעת שחלילה לומר שזה נובע מאי אכפתיות לגויים, אדרבה אנו רואים את תפקידנו כ'ממלכת כהנים' העומדים לשירות האנושות כולה לספק את צרכיה הרוחניים, אנו בהחלט מצווים ללמד את העולם כולו את אמונת הייחוד, אנו מנסים לשתף את הגויים כולם למאמץ להמליך את השם למלך על כל הארץ. וכמו שמתנבא ישעיהו " וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְ-הוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.  וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְ-הוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְ-הוָה מִירוּשָׁלָ͏ִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."(ישעיה ב,ב-ד)
אך גיור זה כבר סיפור אחר לגמרי, שם אנחנו לא ממהרים להכניס גויים. ההסבר לכך טמון בהבנה כי התורה שקבלנו בסיני אלו הוראות יצרן כיצד להפעיל את עם ישראל נכון. זה לא הוראות להפעלת כל העולם.
וגם הגרים שאנו כן מקבלים זה בגלל שהם בעצם חלק מהעם היהודי האמיתי, מה שמסביר כיצד גוי שלא שייך לתורה מצליח פתאום להצטרף לעם ישראל ולהיות חלק מהדבר  הגדול הזה, וכמו שאומרת הגמרא:
בָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הֵטִיל בָּהּ זוּהֲמָא, יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי — פָּסְקָה זוּהֲמָתָן, גּוֹיִם שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי — לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָתָן. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: גֵּרִים מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא הֲווֹ, מַזָּלַיְיהוּ הֲווֹ. דִּכְתִיב: ״אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה וְגוֹ׳״.
(מסכת שבת קמו)
ובכן רב אשי מלמד אותנו חידוש גדול, למרות שהגר המצטרף לעם ישראל, בא רק מרצונו החופשי הגמור ואין מי שהכריח  או אפילו רק מיסיין אותו, לאחר מעשה אנו אומרים מזלו היה בהר סיני וכך פסקה זוהמתו והוא יכול להיות שייך לעם הקודש. כך שאפשר לומר שעל פי הגמרא כי הגיור אפשרי כי הוא בעצם רק חושף נשמות אבודות שכן שייכות לעם ישראל, אבל אין בכוח הבחירה החופשית להפוך ליהודי מי שאיננו כזה. (כמו גם מי שנולד כיהודי שאין לו כל אפשרות להפוך לגוי)
היות ולמראית עין (בלשון מי השילוח נקרא על הגוון) אין הבדל מהותי בין ישראל לעמים, אשר חיצונית נראים (כמעט) אותו דבר, אך במבט פנימי מהותי, ניתן להבחין כי באמת ההבדל בין ישראל לעמים בעצם באמת הינו גדול יותר אפילו מההבדל בין מין האדם לשאר החיות (מדברי הרב קוק) כי עם כל ההבדל העצום שבין האדם לשאר החיות, ההבדל בין מי ששאיפת חייו מסתכמת לחיות את החיים הטובים ותו לא, לבין מי שחלומו לחבר שמים וארץ, מי שעסוק כיצד להיגמל מזוהמת הנחש, שחולם על עולם מתוקן, הפער גדול יותר.
לכן גם אנשים חומריים (מטריאליסטים) נוטים להתכחש להבחנה בין ישראל לעמים, "אדם הוא אדם הוא אדם" הם אומרים, ולכן אף יש להם טענות נגד אי קבלת גרים לחיק ישראל.
בחזרה לגמרא, חכמינו בעצם מלמדים אותנו שכך השם סידר את העולם, הוא פיזר בעולם בני אדם בעלי נשמות גבוהות שמצופה מהן להתגייר והצטרף לעם ה'. אבל כיצד אותן נשמות יגלו זאת?
מובא בגמרא:  וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאוּמּוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם גֵּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּזְרַעְתִּיהָ לִי בָּאָרֶץ״ (הושע ב,כה). כְּלוּם אָדָם זוֹרֵעַ סְאָה אֶלָּא לְהַכְנִיס כַּמָּה כּוֹרִין.(מסכת פסחים פז ע"ב)
חידוש גדול מאוד הוא אומר לנו, כל הגלויות שעם ישראל עבר, כל הפיזור שלו בעולם, נועד רק לדבר אחד, לעורר את אותם גויים שמזלם עמד על הר סיני, להכיר את עם ישראל, לרצות לבוא להתגייר.
אלא בתוך כל הלימוד הזה צפה השאלה, למה כך עשה השם יתברך? למה הוא פיזר את כל ניצוצות הקדושה האלו בכל הארצות?
אומר הבן איש חי (חלק ב, פרשת ויצא)  שצריכים להשתדל לקבץ גרים תמיד בכל דור ודור כדי להוסיף מחול על הקודש, כי זהו כבודו של קודש, לעשות לו תוספת מן החול בכל מקום…
הבן איש חי אמנם נותן לנו כבר כיוון, אבל עדיין רב הסתום.
הנה תוספת הבנה מביא לנו הרב חרל"פ זצ"ל וכך הוא כותב:
"ישראל לעולם הם כמו הנשמה לגוף, כשם שירידת הנשמה למטה לתוך הגוף היא ירידה בשבילה, ובכל זאת הירידה היא צורך עליה בשביל הגוף ותוספת שבח גם בשביל הנשמה, כמו כן ירידתם של ישראל בגלות היא עליה לכל העולם ותוספת שבח גם לישראל, חסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל ופזרם בין האומות כדי שיתווספו עליהם גרים, והמכוון בזה שישנן מדרגות כאלה שטעונות תקון ושחרור, וישראל דוקא מצד רוממות מעלתם אינם יכולים לברר את המדרגות הללו, להביא אותן אל שכלולן האמיתי שיהיו לקודש עולמים, ולכן יש צורך לנשמות הגרים, אלו הנשמות שהותעו מבית אביהן ונתערבו לבין האומות, והן מבררות מה שדרוש לברר מכל העולם וחוזרות ומתדבקות בישראל יחד עם כל מה שהעלו בברורים שלהן, ועל ידי זה משתכללת גם בחינת החול ומתעלה אל הקודש ונכללת עמו, באופן שישראל אינם מסוגלים לשכלל את הכל, ובאות נשמות הגרים ומשכללות אותו, ואחר כך כשגרי צדק הללו באים ומתדבקים בישראל, מרוממים אתם את החול ועושים אותו לקודש." (מעייני הישועה פרק כו)
הרעיון של הרב חרל"פ הוא, שזוהי דווקא דרך לכתחילה, היות וישנן משימות מיוחדות בדרך לתיקון העולם שעם ישראל בשל מעלתו לא יכול לעשות לבד, לכן חייבים את סיירת הגרים, השם פיזר את אותן נשמות בקרב האומות, לפי התפקידים המיוחדים שמיועדים להם, והמשימה של ישראל היא לקבל אל חיקו את אותם גרים.
השם ברא עולם לא מושלם ונתן לנו לבני האדם את הזכות וההזדמנות לסדר אותו ולהשלים אותו ובכך להיות שותפים בתיקונו. בראשית ימי העולם ניסו כל מיני צדיקים לתקן את העולם ולא הצליחו. אבל נשאר לעולם פתח תקווה, עם שלם שינהל ממלכה מתוקנת כן יצליח לתקן את כל העולם, לשם כך נבחר עם ישראל. כאן יש קונפליקט, כי מצד אחד העם הזה צריך בידול משאר העולם כדי שלא יתקלקל. אך מצד שני, אם הוא יתבדל, כיצד בסופו של דבר כל העולם כולו יתחבר למהלך? זוהי קומה נוספת הנותנת אור על תפקידם של הגרים, אשר בדיוק לשם כך פיזר השם אותם כניצוצות קדושה בכל העמים, לבצע את תפקידם כחוליה מקשרת.
כעת נבין את הסיבה ההפוכה, זו שגורמת לנו להקשות עליהם להתגייר, וזאת כדי לברר את הנקודה שהם באים באמת רק לשם שמים. כי אם הם לא באים לשם שמים אלא לשם טובות הנאה שונות שהיהדות תספק להם כגון זכויות שונות במדינת ישראל, טובות כספיים, זכות להתחתן עם יהודי וכיוצא בזה - אזי נשמתם לא עמדה על הר סיני, הם לא מותאמים לעם ישראל ואם הם חלילה יתגיירו הם יזיקו גם לעם ישראל וגם לעצמם, כי להיות גוי צדיק זה לא כל כך מסובך, בסך הכל צריך לעמוד בשבע מצוות בני נח, אולם בתור יהודים הם מחויבים בהרבה מצוות ואם לא יעמדו בהם הם יתנו על כך את הדין וחבל. לכן כתב הרמב"ם: וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ חֲכָמִים קָשִׁים לָהֶם גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּנֶגַע צָרַעַת שֶׁרֻבָּן חוֹזְרִין בִּשְׁבִיל דָּבָר וּמַטְעִין אֶת יִשְׂרָאֵל. וְקָשֶׁה הַדָּבָר לִפְרשׁ מֵהֶם אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע בַּמִּדְבָּר בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וּבְקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה וְכֵן רֹב הַנִּסְיוֹנוֹת הָאֲסַפְסוּף הָיוּ בָּהֶן תְּחִלָּה.(הלכות איסורי ביאה יג,יח)

לסיכום:
א. מצווה גדולה וחשובה לאהוב את הגרים ולקבלם בחיבה ועזרה.
ב. לפני הגיור עלינו להיות זהירים ולוודא את טהרת החלטת המתגייר, קבלת גרים שאין כוונתם לשם שמים לא טובה לא להם ולא לנו.
ג. אך צריך להיזהר לא להגזים ולנעול דלת בפני גרים, הם תורמים תרומה חשובה מאוד למלאכת תיקון העולם. מה שאנו צריכים לבדוק הוא: שהם מזדהים עם אמונת ישראל ורוצים להתגייר כדי להיות חלק מעם הקודש ואורחות חייו, ושהם מבינים שגיור הוא בלתי הפיך - כי יהודי לא יכול להפוך לגוי.

ולסיום, בדורנו יש התעוררות של רצון לגיור, בדיוק כמו שהיה במעמד הר סיני, כאשר שמנו של עם ישראל התחיל להפיק ריח ברחבי העולם, הדבר עורר את ניצוצות הקדושה לבוא ולהידבק בעם ישראל. לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (שיר בשירים א,ג)  "עלמות אהבוך- אומות העולם באין ומתגיירין. אז מי היה זה? יתרו. מתן תורה שמע ובא."(ילקוט שמעוני רסח,ה)

053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'