בס"ד ט' באב התשפ"א
בס"ד ט' באב התשפ"ב
בס"ד ט' באב התשפ"ג

קל לנו להבין כיצד שנאת חינם יכולה להרוס המון, לכן אפשר להבין כיצד גרמה לחורבן הבית השני. גם אפשר להבין כיצד ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים גרמו לחורבן הבית הראשון, אבל שענוה תגרום לחורבן? כיצד זה יתכן, הלא ענוה הינה אחת המידות היותר טובות באדם?
באגדות החורבן שבמסכת גיטין מובא "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס, הֶחְרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ, וְהִגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ." כיצד זה יתכן?
לשם הבנת הנושא אנו צריכים להקדים ולהביא את סיפור הרקע, סיפור קמצא ובר קמצא. מסופר על יהודי מעשירי ירושלים שערך סעודה.היתה לו רשימת מוזמנים שהגיש למשרתו. ברשימה הופיע שם אהובו קמצא,אולם השליח טעה והזמין בטעות את האדם שנקרא בר קמצא שהיה שנוא שלו. בראות בעל הסעודה את שונאו בר קמצא,ניגש אליו ואמר לו מה אתה עושה כאן,צא מכאן. בר קמצא התבייש וביקש ממנו להניח לו הפעם והוא יחזיר לו את דמי הסעודה שהוא אכל.המארח סירב לכך, ואז הציע בר קמצא שישלם את דמי חצי הסעודה ולבסוף אפילו הציע שישלם את דמי כל הסעודה וללא הועיל, בעל הבית הוציא אותו בכוח מהסעודה. אז אמר לעצמו בר קמצא הואיל והיו כאן חכמים והם לא מחו בבעל הסעודה אז כנראה שנוח להם מזה. לכן הוא החליט להתסיס את קיסר רומא,הלך אליו ואמר לו שמרדו בו היהודים . שאל אותו הקיסר כיצד הוא ידע שמרדו בו? הציע לו בר קמצא לשלוח קרבן ולראות אם יקבלו אותו היהודים. הקיסר שלח עגלה בת שלוש, בדרך בר קמצא הטיל בה מום כזה שאצלנו נחשב למום ואצלם לא נחשב. כשהגיע איתה לבית המקדש, החכמים התלבטו מה לעשות, הם הציעו לקבל באופן חריג את הקרבן כדי לא להרגיז את הקיסר. ענה להם רבי זכריה בן אבקולס אם נעשה כך אנשים יאמרו שמותר לקחת בעלי מומים לקרבן. אז הציעו החכמים להרוג את בר קמצא כדי שלא ילך לקיסר להלשין עלינו. שוב ענה להם רבי זכריה שאנשים יאמרו שמטיל מום בקדשים דינו לההרג. כך יצא שלא הקריבו את הקרבן ולא הרגו את רבי זכריה בן אבקולס. הוא הלך לקיסר והראה לו שהיהודים מרדו בו. מכאן התחיל מסע ההרג והחורבן של הבית השני.
ובכן למה התכוון רבי יוחנן שאמר שענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו?
במדרש איכא רבתי מובא הסיפור הזה כמעט במדויק אלא ששם מובא שרבי זכריה בן אבקולס היה נוכח באותה סעודה מדוברת. על פי הגרסה הזו של הסיפור, אפשר שהענוה המדוברת כאן הינה בעצם הסיבה לשתיקה שלו בשעת אותה סעודה.כנראה איזו הערכה עצמית נמוכה,חששנות יתר וכדו' שהביאו אותו לנהוג בשיטת "שב ואל תעשה עדיף".
רש"י כותב: ענותנותו - סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו. צריך להתבונן בדעתו של רש"י כיצד הענוה תורגמה לסבלנות ולחוסר מעש. אולי המקבילה לזה היום היא ההכלה.רבי זכריה בן אבקולס הכיל את בר קמצא. הסביר לעצמו כל מיני הסברים שזה יעבור לו,הוא עובר איזה משבר וכיוצא בזה.
הבן איש חי כותב שרבי זכריה בן אבקולס היה כהן. והוא שרת באותה משמרת שבה הביא בר קמצא את העגלה,רבי זכריה חשש לקבל את הקרבן והעדיף להעביר את הנושא להכרעת הסנהדרין. אלא שלפני שהם הספיקו לדון בכך בר קמצא יצא החוצה לרומאים שחיכו לו ואמר להם שמסרבים לקבל את הקרבן. לפי הסבר זה הענוה שלו היתה בזה שהוא בחר לו לפסוק ,מתוך תחושת ענוה.הוא סבר שזה נושא חשוב שצריך להעביר לסנהדרין. אלא שזה גם היה נושא דחוף שאסור היה לדחות את טיפולו והעיכוב הזה גרר את החורבן.
המסילת ישרים מסביר את הענוה הפסולה כאן כסוג של חסידות שאינה במקומה. הוא מדמה את זה לחסידות של גדליה בן אחיקם כחמש מאות שנה קודם, חסידות שגרמה לו לא לקבל את ההזהרות שבכוונת ישמעאל להרוג אותו. בגלל חסידות זו נהרג גדילה בן אחיקם עצמו ורבים אשר עמו. כך גם כאן היתה חסידות שאינה במקומה. אולי אפשר לקרוא לזה חוסר כתפיים רחבות או חוסר  לקיחת אחריות על המעשה.
כיצד שאר החכמים הסכימו איתו ולא העמידו אותו על טעותו בניתוח המצב?
שמעתי פעם את הרב ישראל הס זצ"ל מסביר שרבי זכריה בן אבקולס היה גדול הדור, אבל בענוותנותו לא החשיב את עצמו לכזה. כשדנו החכמים מה לעשות בנידון, רבי זכריה בן אבקולס קפץ ודיבר ראשון. אחריו כבר לא העיזו החכמים להביע דעה מנוגדת אליו. לכן ההלכה אומרת שבדיני נפשות מתחילים מן הצד.הכוונה שמבקשים קודם כל מהרבנים הקטנים יותר לומר את דברם ורק לבסוף ידברו גדולי הדור. כדי שלא יקרה דבר כזה שחכם גדול יפתח ויאמר את דברו ואחריו כבר לא יעזו לחלוק עליו שאר החכמים.
מה המסר שעולה מכל הסיפור? גם מידה נפלאה כמו ענוה עלולה להיות מסוכנת אם איננה במקום הנכון. אל לנו לשתוק אם בנוכחותנו מבזים מישהו ושופכים את דמו. ישנם זמנים שצריך לקבל החלטות מהירות ואסור להתמהמה ולכן לא נכון במצבים כאלה לנהוג בענוה ולחכות לפסק גדולי הדור. אנו חייבים לנסות כמה שיותר לקרוא נכון את המציאות ולא להטות את המציאות בהתאם לדעתנו. אנו חייבים לאפשר גם לאחרים להשמיע את דעתם אולי הם ישכנעו אותנו בצדקת דרכם. החורבן נגרם לא רק משנאת חינם ומחלוקת אלא גם מחוסר הנהגה רוחנית אחראית של העם. במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. הענוה המבורכת תמיד הינה הענוה מול ה' יתברך, אבל מול אנשים פעמים שאסור לנו לנהוג בענוה. לקבל החלטות משיקולים של "מה יאמרו" זה ברוב המקרים יהיה שגוי. שנזכה לאהבה ואחוה בתוכנו , למנהיגות שלוקחת אחריות ולגאולה שלמה בקרוב בימינו בע"ה.

053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'