בס"ד לפרשת חיי שרה התשפ"א
אליעזר עבד אברהם יוצא לשליחות אולי הכי חשובה בחייו, למשימה מאוד כבדה. אליעזר צריך להביא אשה ליצחק, אחריות כבדה רובצת על כתפיו, לכן הוא מתפלל ומחשב את צעדיו עושה סימן על מנת להצליח במשימה. כגודל המשימה המוטלת עליו גם גודל ההשגחה המלווה אותו. קופצת לו הדרך והוא מגיע לעת ערב לבאר המים.
וַיַּבְרֵ?ךְ הַגְּמַלִּ?ים מִח?וּץ לָעִ?יר אֶל־בְּאֵ?ר הַמָּ?יִם לְעֵ?ת עֶ?רֶב לְעֵ?ת צֵ?את הַשֹּׁאֲבֹֽת (בראשית כד,יא)

למה אליעזר בוחר לבצע את מלאכתו מחוץ לעיר על באר המים? למה הוא לא הולך ישירות למשפחת נחור? ואם המשימה לא היתה ללכת למשפחת נחור בכל אופן למה עוצר בבאר?

לדעת המלבי"ם אליעזר חיפש בת עניים ליצחק, וסברתו שהעשירים לא יסכימו לשלוח את בתם לארץ אחרת. הנחת העבודה שלו, העשירים לא שולחים את בנותיהן לשאוב מים מהבאר, כי יש להם עבדים ושפחות שיעשו זאת, לכן הבאר הינה המקום המתאים לחפש בת עניים כשידוך ליצחק.
לדעת אור החיים אליעזר חושש להגיע לישירות למשפחת נחור כי הוא פוחד שירמו אותו ויתנו לו איזו שפחה בטענה שהיא בתם, לכן העדיף לאסוף מידע בבאר כשאין ידועה להם זהותו.

נראה שאליעזר חיפש דרך ליצור קשר ישירות עם המועמדת ללא תיווך של אנשי העיר או משפחת נחור. ונראה שהוא גם מעדיף לפעול מחוץ לעיר, כי אנשי העיר עובדי ע"ז, ממילא כוחות הטומאה חזקים בתוכה, ומציאת שידוך ליצחק איננה רק עניין של שידוך, זו משימה שעיקרה הוצאת ניצוץ קדושה השבוי בקליפות. ברור לו שכוחות הטומאה לא יתנו לו בששון לקחת את רבקה. אליעזר מתפלל לה' ועושה סימן לעצמו ולפתע:

וַֽיְהִי־ה?וּא טֶרֶם? כִּלָּ?ה לְדַבֵּר? וְהִנֵּ?ה רִבְקָ?ה יֹצֵ?את אֲשֶׁ?ר יֻלְּדָה? לִבְתוּאֵ?ל בֶּן־מִלְכָּ?ה אֵ?שֶׁת נָח?וֹר אֲחִ?י אַבְרָהָ?ם וְכַדָּ?הּ עַל־שִׁכְמָֽהּ׃

מובא בזהר (חלק א,קלב ע"א מתורגם)
פָּתַח וְאָמַר (תהלים קיט) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ. בֹּא רְאֵה, וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת. יֹצֵאת? בָּאָה הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! מַה זֶּה יצֵאת? שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיא אוֹתָהּ מִכָּל אוֹתָם בְּנֵי הָעִיר, שֶׁכֻּלָּם רְשָׁעִים, וְהִיא יוֹצֵאת מֵהַכְּלָל שֶׁלָּהֶם. וַתֵּרֶד הָעַיְנָה כָּתוּב בְּהֵ''א, סוֹד הוּא שֶׁפָּגְשָׁה שָׁם אֶת בְּאֵר מִרְיָם, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב הָעַיְנָה בְּהֵ''א, וְעָלוּ לָהּ הַמַּיִם.
הזהר שואל למה אומר הכתוב שרבקה יוצאת ולא נאמר שהיא באה? ועונה שהיא יצאה מכלל כל אותם בני העיר שהם כולם רשעים והיא צדקת.  נראה מדברי הזהר שאליעזר הצליח "למגנט" את רבקה למשוך אותה החוצה מהעיר. רבקה גם היא חשה מצידה את האורות והשכינה השורה על אליעזר.
עוד מובא בזהר:(חלק א,קל"ב א) מתורגם:
בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁהִגִּיעַ הָעֶבֶד לְחָרָן וּמָצָא אֶת רִבְקָה לְעֵת עֶרֶב, הָיָה זְמַן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהִגִּיעַ יִצְחָק לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת מִנְחָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִגִּיעַ הָעֶבֶד אֶל רִבְקָה. וּבַשָּׁעָה הַהִיא שֶׁהִגִּיעַ יִצְחָק לִתְפִלַּת מִנְחָה כְּבַתְּחִלָּה, הִגִּיעָה רִבְקָה אֵלָיו, שֶׁהַכֹּל יִמָּצֵא בִּמְקוֹמוֹ שֶׁצָּרִיךְ כָּרָאוּי, וְהַכֹּל הִגִּיעַ בְּסוֹד הַחָכְמָה, וְעַל כֵּן בָּא הָעֶבֶד לִבְאֵר הַמַּיִם, סוֹד הַכָּתוּב (שיר ד) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן. וּבֵאַרְנוּהוּ, וְהַכֹּל הוּא סוֹד.
כאן הזהר עומד על התזמון של אליעזר ושל רבקה לעת ערב, שזוי השעה המיוחדת של יצחק להתפלל לה', וזכות התפילה שלו עמדה לאליעזר להצליח בשליחותו. הזהר גם רומז כאן ולא מפרש למה דוקא בבאר המים נערכת הפגישה הזו. ונראה בפשיטות שכשם שבאר המים חושפת את החיות הטמונה באדמה, גם אליעזר בא לחשוף את החיות הטמונה בחרן ובמשפחת נחור. עוד ראינו בזהר שזו היתה באר מיוחדת-בארה של מרים. מה משמעות ענין זה? חז"ל אומרים שהמים עלו לקראתה, ונראה שזו בחינת בארה של מרים, באר שבה המים עולים לקראת השואבים.
נראה לומר שאליעזר בא לשאוב את המים הנמצאים בחרן, הלו הם רבקה הצדקת. מתי המים עולים? הנה בטבעו של עולם שהמים יורדים ולא עולים. אבל זה לא מדויק, הצמחים מעלים את המים מתוך האדמה למרומי העץ. השמש מעלה את המים מתוך האדמה לאויר השמים. ז"א ישנה השתוקקות של המים התחתונים לעלות למעלה לקראת המים העליונים.
מפשט הסיפור נראה שהמשוכה העיקרית של אליעזר היתה לקבל את הסכמת המשפחה לשידוך, אבל לענ"ד המשוכה העיקרית של אליעזר היתה לעורר את רבקה לרצות את השידוך. הפגישה הקצרה בבאר המים הספיקה לרבקה לרצות לעלות לקראת המים העליונים יחד איתה גם מי הבאר עלו למעלה לקראתה מעצמם. לאחר שאליעזר עבר את המשוכה העיקרית הוא הרשה לעצמו להכנס לעיר ולגשת למשפחת נחור. אליעזר הצליח לבלבל אותם, מצד אחד להיות משודכים למשפחת אברהם, משפחה עשירה וחשובה, ואת כל ירושתו הוריש ליצחק המשודך, מצד שני הם לא רצו לשחרר מידיהם את רבקה, הם כנראה היו בטוחים שרבקה, ילדה צעירה, לא תסכים ללכת אחרי עבד לא מוכר, אל הלא נודע, ולכן העבירו את זכות המילה האחרונה אליה, ומה רבה היתה ההפתעה שרבקה ענתה להם אלך :וַיִּקְרְא?וּ לְרִבְקָה? וַיֹּאמְר?וּ אֵלֶ?יהָ הֲתֵלְכִ?י עִם־הָאִ?ישׁ הַזֶּ?ה וַתֹּ?אמֶר אֵלֵֽךְ׃(בראשית כד,נח) חלק מהפרשנים מביאים שהם ניסו בדרך כישוף לגרום לה לסרב. אחרים פרשו שהם רמזו לה בדבריהם שרוצים שהיא תסרב וכיוצא בזה, אבל בתשובתה רבקה היתה נחרצת, ובאמרה אלך, היא החליטה שאפילו אם הם יתנגדו היא תלך (רש"י). ובהמשך נאמר "וַתָּ?קָם רִבְקָ?ה" תקומה היתה לה. עוד נדבך חשוב בבנין יסודות האומה ותיקון העולם נבנה, לא בכדי הזהר רואה בביטוי לְעֵ?ת עֶ?רֶב לְעֵ?ת צֵ?את הַשֹּׁאֲבֹֽת׃(בראשית כד,יא) רמז לימות המשיח, משק כנפי ההיסטוריה נשב באותו הזמן. שנזכה להגיע בקרוב לעת הערב "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַי-ה-וָ-ה לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר."
(זכריה יד,ז) 

בס"ד פרשת חיי שרה התשפ"ב
בס"ד פרשת חיי שרה התשפ"ג
בפרשת חיי שרה אנו נפגשים עם עסק רב שעושה אברהם אבינו סביב קבורת אשתו גם בסוף הפרשה עוסקים אחר פטירת אברהם בקבורתו במערת המכפלה. וזו הזדמנות להתבונן בחשיבות שנותנת התורה לכבוד הנפטרים וקבורתם באדמה. אברהם אבינו שילם 400 שקל כסף שזה ככל הנראה היה סכום גבוה מאוד באותם הימים עבור חלקת קבר לשרה אמנו, כך שבעצם פעולת רכישת הקרקע הראשונה של אבותינו בארץ הייתה רכישת קבר.
(מעניין שפעולת ההתנחלות העברית הראשונה מתבצעת דוקא בזמן של פטירת שרה אמנו מן העולם)

עמים ותרבויות רבים בעולם שורפים את המתים ואת האפר מפזרים אחר כך בימים ובנהרות. אף אלו שנוהגים לקבור את המתים על פי רוב לא רואים חשיבות רבה בקברים. אפילו להבדיל הנצרות והאיסלם שנולדו על ברכי היהדות שאמנם הנהיגו את נוהל הקבורה של המתים, וזאת כחלק מהאמונה בהשארות הנפש לאחר המיתה. אבל בנצרות המנהג הלך ונחלש עם השנים וכיום רבים מהם שורפים את המתים. ובאיסלם יש קבורה אבל קדושת בית קברות פוקעת לאחר 36 שנים, ואפשר גם לקבור באותו קבר אנשים שונים פעם אחר פעם.
לעומת זאת דוקא היהדות שמקדשת את חיי הרוח, היא זאת אשר מאוד מקפידה על כבוד המתים,
מצוות קבורת המת דוחה כמעט כל דבר אחר, משתדלים מאוד לא להלין את המת אפילו לילה אחד אם אפשר, (כמו שנאמר בזהר הקדוש (מתורגם):מי שנשמתו יוצאת בארץ הקדושה, אם נקבר ביום ההוא אינו שולט עליו רוח הטומאה כלל, ועל כן כתוב בתלוי, כי קבור תקברנו ביום ההוא ולא תטמא את אדמתך, משום שבלילה ניתנה רשות לרוח הטומאה לשוטט, ואף על פי שניתנה להם רשות לא יכנסו בארץ הקדושה, חוץ אם מוצאים שם כלי להכנס בו, (דהיינו גופו של מת). (זהר תרומה רעו) עוד אומר הזהר הקדוש "וכל זמן שלא נקבר הגוף, אין הנשמה באה לפני הקב"ה, ואינה יכולה להיות בגוף אחר בגלגול שני")
היהודים גם מאוד מקפידים על הספד לכל נפטר לפי פועלו ומעלתו, ומאמצים רבים מוקדשים על שמירת כבוד בתי הקברות. לא בכדי בעם ישראל בתי הקברות נקראים 'בית עלמין' שתרגומו בית עולמים. אפילו שהמתים נרקבים ומתפוררים עם השנים ולכאורה לא נשאר מהגוף כלום, אנחנו מקפידים על כבוד הקבר מאוד כי באמת נשאר לנשמת האדם קשר לאותו מקום שהגוף קבור בו, במיוחדוהנשמה אף פוקדת בכל שנה ביום הפטירה את הקבר.
הקשר לקבר הוא אף יותר מזה, כי בתחיית המתים האנשים יקומו לתחיה דוקא מקבריהם, ולכן אומר הנביא יחזקאל :כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱ-הֹוִה הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת־קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל׃"(יחזקאל לז,יב) ולכן השתדלו מאוד בעם ישראל במשך הדורות להקבר דוקא בארץ ישראל, והראשונים לקום לתחיה יהיו ישני חברון.
(ואין לשאול מה יעשה מי שלא זכה לבוא לקבר ישראל,כגון מי שנשרף בשואה האיומה? היות ובודאי שיקום לתחיה, כי אֵין לַי-הוָה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט.(שמואל א,יד,ו) אבל מי שיש לו קבר,יקום לתחיה במקומו)
מה עומד מאחורי כל עניני הקבורה שעם ישראל נוהג?
אומר המהר"ל מפראג:
ובמדרש "ומותר האדם מן הבהמה אין" (קהלת ג, יט), רב הונא ורב אמי; חד אמר, שעשה לו קבורה. וחד אמר, שעשה לו תכריכין, עד כאן. וביאור זה מה שאמר הכתוב "ומותר האדם מן הבהמה אין", רוצה לומר כי האדם מצד גופו בעולם הזה כלה ומת. ואם אמר הכתוב 'ואין יתרון לאדם מן הבהמה', היה משמע שאין יתרון כלל לאדם מן הבהמה. אבל כיון שהכתוב אמר "ומותר האדם", משמע שיש לו יתרון לאדם, אבל יתרון זה "אין". רוצה לומר שאין לו מציאות בפעל. ופליגי בזה; חד אמר, שעשה לו קבורה, ובזה נראה כי אין האדם כמו הבהמה שאין לו תקוה עוד, ולכך אין הבהמה נקברת, אבל האדם נקבר. וקבורתו מורה על שלעתיד יקום ויחיה ולא קבל ההעדר מכל וכל. שאם קבל ההעדר מכל וכל, למה לו הקבורה…(תפארת ישראל נב)

היסוד הוא שעם ישראל מאמין שאפשר לקדש את החומר, אפשר לקדש את הגוף הגשמי, ואפשר לעשות מהעולם הזה גן עדן.
ואפילו שהאדם מת ולכאורה כל מה שהוא טרח בחייו,עמל בתורה ובמצוות וגמל חסדים הכל ירד לטמיון אבד זכרו ונרקב בשרו, אבל באמת אף דבר טוב לא יורד לטמיון.
ובתחיית המתים זה הזמן שבו תתגלה קדושת הגוף וקדושת הגשמיות, כי אותו גוף אשר התמלא במעשים טובים בחייו יחזור לפעילות כאשר הוא מלא באותו הטוב, גם העולם הזה הגשמי תתברר קדושתו, כי היו צדיקים שפעלו וטרחו לקדם את העולם לתיקונו אבל נפטרו מן העולם לפני שהמשימה הושלמה, כעת יעשה צדק וגם הם יקומו לתחייה וישתתפו בסעודה הגדולה ואז העולם יהיה ממש גן עדן.
על פי זה מובן למה הנצרות והאיסלאם מזלזלים במתים ובקברים למרות שהם יצאו מהיהדות, כי הם לא באמת מאמינים ביכולת לתקן את העולם הזה הגשמי,הם לא מחכים לתחיית המתים.
וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם..וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין.(דניאל יב,פסוקים ב,יג)


בס"ד פרשת חיי שרה התשפ"ד

פרשת חיי שרה מסתיימת בתיאור על סופו של ישמעאל
וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמׇת וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו׃
וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד־שׁוּר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל־פְּנֵי כׇל־אֶחָיו נָפָל׃

המפרשים לוקחים את התיאור על מותו של האיש ישמעאל, להקבלה לסופו של העם ישמעאל, לכן צריך לשים לב שלפני שישמעאל מת מופיעה עוד מילה אחת 'ויגוע' זו מילה שמופיעה רק על צדיקים, לומר לנו שעשה תשובה בסוף ימיו. מצד שני מסתיימת הפרשה באמירה על פני כל אחיו נפל, כל המדרשים מבארים כאן שסופו יהיה נפילה, הא כיצד? מה רואים כאן? האם הישמעאלים יעשו תשובה לעתיד לבוא, או שסופם יהיה נפילה אחת מהדהדת?
כל הסיפור הזה על התשובה שעשה ישמעאל הוא תמוה מאוד, כיצד מי שאמרו עליו חז"ל דברים כל כך קשים, למשל "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם (בראשית טז, יב), רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שֶׁהַכֹּל יִהְיוּ גְדֵלִים בַּיִּשׁוּב וְהוּא יִהְיֶה גָדֵל בַּמִּדְבָּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר פֶּרֶא אָדָם, וַדַּאי שֶׁהַכֹּל בּוֹזְזִים מָמוֹן וְהוּא בּוֹזֵז נְפָשׁוֹת. (בראשית טז, יב) יָדוֹ בַּכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ, קְרִי בֵיהּ כָּלְבּוֹ, הוּא וְהַכֶּלֶב שָׁוִים, מַה הַכֶּלֶב אוֹכֵל נְבֵלוֹת אַף הוּא אוֹכֵל נְבֵלוֹת." (בראשית רבה מה,ט) חז"ל בדרך כלל קוראים לו רשע, ומעלים נגדו טענות מאוד קשות ומזעזעות המזכירות לנו את הטבח הנורא וחטיפת האנשים בשמיני עצרת, פתאום שמדברים על מותו הוא משנה מעמד ומתגלים איזה שהם מאפיינים של צדיק.
הרעיון הוא לשים לב להדגשה שדוקא בסוף ימיו עשה ישמעאל תשובה, רק מתי שכתוב עליו נפילה "על פני כל אחיו נפל" אז מופיעה החזרה בתשובה שלו, ללמדך שאצל ישמעאל התשובה שלו מגיעה דווקא מתוך הנפילה, וכך גם צאצאיו רק בנפילה שלהם הם יעשו תשובה.
כעת נתמקד באותה נפילה מדוברת, חכמינו רואים קשר ישיר בין אותה נפילה לבין ביאת המשיח, וכך כותב כאן בעל הטורים "על פני כל אחיו נפל וסמיך ליה ואלה תולדות יצחק לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים אזי יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק:
רגע, כאן זה נראה שמלחמת אחרית הימים היא מלחמת נפילת ישמעאל, אבל הרי בדרך כלל אנחנו מכירים אותה כמלחמת נפילת עשיו, נפילת עמלק, ולפעמים  היא נקראת מלחמת גוג ומגוג?
יחזקאל הנביא קורא לה מלחמת גוג ומגוג. (יחזקאל לח-לט) זכריה הנביא דווקא מדבר על כל הגויים או כל העמים ומדגיש שהמלחמה תהיה על ירושלים (זכריה יד). גם הנביא יואל מדבר בשפה כללית "כל הגוים"(יואל ד,ב) לעומתם עובדיה הנביא מדבר על נפילת אדום. חכמי התלמוד מדברים על מלחמה בין איראן לבין רומי וחלוקים ביניהם מי ינצח במלחמה (מסכת יומא י') ובזהר הקדוש מתוארת מלחמה בין ישמעאל לבין עשיו בשלוש מערכות וישלטו אלה על אלה, ויתערב במלחמה זו איזה עם מסוף העולם, אחר כך הקב"ה יתערב בסיפור "ויכלה את בני ישמעאל מן הארץ, וישבר כל הכחות שלמעלה, ולא ישאר כח למעלה על עם העולם, דהיינו ישראל, אלא כח ישראל בלבדו. ז"ש ה' צלך על יד ימינך." (זהר פרשת וארא רג-רה)
בספר דניאל מתואר איזה צלם שראה נבוכדנצר בחלום והוא ביקש מדניאל שיפתור לו את החלום. בחלום הוא ראה את הצלם שראשו מזהב. החזה והזרועות מכסף. הבטן והירכיים מנחושת. השוקיים מברזל והרגליים משולבות מברזל ומחרס. דניאל פותר לו שה' הראה לו כאן ארבע ממלכות שישלטו בעולם. הראשונה הינה שלו-מלכות בבל והיא מתוארת בראש העשוי מזהב. אחריה תמלוך מלכות פרס עליה רומז הכסף. אחריה מלכות יון עליה רומזת הנחושת. ואחרונה שתמלוך תהיה מלכות רומי שעליה רומז הברזל. ועל מה רומז החרס? מבארים הפרשנים שיהיו בה שני כוחות עשיו וישמעאל ויהיו מאבקים ביניהם במשך השנים. ואז כשהוא מתאר את אצבעות הרגליים של הצלם הם רומזים על סוף עידן מלכות רביעית, והיותם עשר ללמד שמלכות רביעית תתחלק לעשר מעצמות בסוף ימיה. ואז הוא ראה בחלום אבן שעפה ופגעה ברגלי הצלם וגרמה לניתוץ שלו, ומאבן זו נוצר הר גדול. הכוונה שאז תצמח מלכות מלך המשיח שתבטל מלכויות אלו ותמלוך על כל העולם.
מכיוון שכל המקורות מדברים על מלחמה ממנה תצמח מלכות מלך המשיח לכן נראה לומר שכל הנביאים חכמי התלמוד וחכמי הזהר דברו על אותה מלחמה, וכל אחד תיאר אותה באופן שונה. עמלק למרות שהוא חלק מהסיפור, הנביאים לא מזכירים אותו במפורש כנראה מהטעם שהוא התערבב בעמים אחרים וזהותו לא ידועה, אבל הוא בודאי נמצא בתוך הסיפור והוא המניע הדוחף את אויבי ישראל לבלע אותנו. איראן/פרס מוזכרת גם ברשימת העמים שמתאר יחזקאל הנביא במלחמה וגם בתלמוד, ואילו בזהר הקדוש המדבר על מלחמת ישמעאל ועשיו, איראן מהוה חלק מכוחות ישמעאל ולכן לא מוזכרת. עובדיה שהיה גר מאדום שם את הדגש על נפילת האדומים במלחמה, ושאר הנביאים דברו באופן כללי על כל הגוים. נמצאנו למדים שזו תהיה מלחמה בין מה שקרוי היום כוחות המערב לבין כוחות איראנים וערבים שונים. ואיכשהו שני הצדדים גם ילטשו עיניים על ירושלים. מיהו העם מסוף העולם שיתערב במלחמה, נצטרך לחכות ולראות. חז"ל ראו בנפילת ישמעאל שתי בחינות: הוא יפסיד בקרב, והוא יחזור בתשובה ויכיר את מקומו הנכון.
וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל־כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כׇּל־מְנַאֲצָיִךְ וְקָרְאוּ לָךְ עִיר יְ-הֹוָה צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.(ישעיהו ס,יד)
בס"ד פרשת חיי שרה התשפ"ה

שלום, ולא להתראות! רבקה עוזבת את הבית של אבא ואמא בחרן, והולכת אחר אליעזר עבד אברהם לאוהל של יצחק, היא הולכת אל יצחק אבינו שאהב אותה אפילו שלא הוא בחר אותה להיות אשתו.
בדרך החוצה היא מקבלת חתיכת ברכה ממשפחתה "וַיְבָרְכוּ אֶת־רִבְקָה, וַיֹּאמְרוּ לָהּ, אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו׃"(בראשית כד,ס) חז"ל רואים בברכה זו את שורש הברכות שאנו נוהגים לברך את החתן והכלה ביום חתונתם (מסכת כלה א,א)  ההבדל הוא שהברכות שלנו, 'קצת' יותר יפות וחיוביות. אנו לא עוסקים באויבים או בשונאים שיהיו לילדים שיוולדו לחתן ולכלה, אלא בשמחה, גילה, רינה, דיצה וחדוה שאנו מאחלים לזוג המאושר.
זה שהם מברכים את רבקה שהיא תהיה לאלפי רבבה, אין לנו קושיא על כך, אבל באמת מה פשר האמירה הזו "וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו׃"?
לא יודע האם מקצוע הפסיכולוגיה היה משמעותי בחרן, אבל אילו היה כמה כאלו בזמנם, בטח היו הולכים על זה שלמשפחת בתואל יש שונאים, והם משליכים על רבקה מהרהורי ליבם.
יש מדרש אגדה מעניין מאוד על בראשית שמציין עשרה אנשים שהתנבאו ולא ידעו מה התנבאו. אחת מעשר נבואות אלו היא ברכתנו. וכך נאמר בו:
"עשרה נתנבאו ולא ידעו מה נתנבאו, ואלו הם: א' אברהם נתנבא ולא ידע, שנאמר ונשתחוה ונשובה, נתנבא שהוא ובנו עתידים לחזור. ב' יעקב נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר ושלח לכם את אחיכם אחר (בראשית מג יד), אחיכם זה שמעון, אחר זה יוסף, ואת בנימן (שם שם), כמשמעו. ג' לבן נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר ויברכו את רבקה, (בראשית כד ס), נמצאו מקללין עצמן ומברכין את רבקה…"(מדרש אגדה בראשית כב,ה)

על פי מדרש זה לבן ומשפחתו בעצם ללא כוונה, בכלל קללו את עצמם, כי שער שונאיו בהמשך התברר שזו עירו של לבן. לא רק שאנו נפגוש בהמשך קורות האבות את לבן כשונא ליעקב, גם ארצו תהיה כלולה בעתיד בשטחי ארץ ישראל שעתידים להיכבש מהם על ידי בניה. ויתכן שכבר אברהם רמז לזה כאשר שלח את אליעזר לקחת אישה ליצחק ואמר לו שילך "אל ארצי"
כיצד זה שאנשים מקללים את עצמם? יתכן לומר שבשלב זה לבן ומשפחתו לא ראו את רבקה כנבדלת מהם, הם ראו בהצלחתה את הצלחתם, לכן לברך אותה שזרעה ינצח את שער אויביו, זה נראה תואם לרצונם לנצח את אויביהם הם עצמם.
עוד נקודה חשובה שניכרת בברכתם- זו ההכרה שרבקה עומדת להעמיד עם שלם שיצא מחלציה, הם חשים כאן אירוע היסטורי כביר. וכך אומר מדרש שכל טוב:
"אמרו לה שמענו שהקב"ה אמר לאברהם, והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח יד), ועכשיו יהי רצון שאת תהי עיקר הברכה, וממך יהיו אלפי רבבה ששכינה שורה בקרבם"
ואכן הביטוי כאן שהם משתמשים בו "וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו" מזכיר ביטוי מאוד דומה שאומר השם יתברך לאברהם אבינו בהר המוריה לאחר עקידת יצחק "כִּי־בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל־שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו׃"(בראשית כב,יז)

מה פשר השינוי מאויבים, המופיעים אצל אברהם, לשונאים שנמצאים בברכת רבקה?
כי מי הוא זרעו של אברהם? - יצחק בנו! ומי הוא אויבו? ישמעאל ובניו!. אך מי הוא זרעה של רבקה? הרי זה יעקב, שמי שמתמודד מולו הוא עשיו. כמו שאחז"ל "בידוע עשו שונא ליעקב". ההבדל בין אויב לשונא הוא שאויב לא מסתיר את עוינותו והוא פועל מעשית נגד אויבו ואילו השונא לא תמיד חושף את שנאתו ופעמים שהוא מתחפש לאוהב.

גם היום אנו מתמודדים כנגד שני כוחות אלו, שונאים אירופאיים מבני בניו של עשיו הרשע, המתחפשים לאוהבים, הנותנים לנו עצות והדרכות כיצד נוכל להפסיד לאויבים שלנו, ואויבים ישמעאלים, שלא יכולים להסתיר את איבתם, הנלחמים נגדנו בריש גלי.

שנזכה בע"ה לירש ולנצח הן את אויבינו והן את שונאינו. כנגד זה אנו מתפללים בתפילת אבינו מלכנו ואומרים שתי בקשות: "בטל מחשבות שונאינו" ו"הפר עצת אויבינו". השונאים שהם מסתירים את עצמם -כלפיהם אנו מבקשים ביטול מחשבותיהם ואילו כנגד האויבים אנו מבקשים הפרת עצתם שהינה גלויה לעין.
הַרְחִיבִי  מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל־תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי׃
כִּי־יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ׃(ישעיה נד,ב)

053-525-3443

מייל: serge.fogiel@gmail.com

פוגל סרז'