בס"ד עש"ק פרשת ויקרא התשפ"א
מה ענינו של ספר ויקרא? היכן נמצא השיא של התורה באמצאה דהיינו ספר ויקרא  או בסופה בספר דברים?
חז"ל קראו לספר ויקרא "תורת כהנים", כי בו מרחיבה התורה את הלכות הכהנים והלכות עבודת בית המקדש. הדברים נכונים במיוחד לחלקו הראשון של הספר, בחציו השני אנו רואים כיצד הקדושה הולכת ומתרחבת בתוך המציאות הגשמית, כיצד כל עם ישראל הולך ונהיה ממלכת כהנים וגוי קדוש, ה' פונה אל כולנו וקורא לנו "קדושים תהיו.." ולא רק עם ישראל מתקדש, הוא מקדש את רכושו, מקדש את הזמן, ואפילו מגלה את הקדושה שבארץ, בפאה ובשמיטה ויובל וכיוצא בזה, ומתוך כל התהליך המדהים הזה שספר ויקרא סולל לנו, מגיע ספר ויקרא בסיומו לשאיפת כל השאיפות, להתרוממות הטבע למצבו האוטופי:
וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃
וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃
וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃
וגם להרמוניה החלומית שבין העולם הגשמי לשמימי:
וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃
וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃
כולנו יודעים שהחלום הזה עוד לא התגשם אף פעם, אבל כל ההיסטוריה מכוונת לשם, אנו יותר קרובים מאי פעם ליעד הזה ואנו ממשיכים להתקדם אליו. אי אפשר לקפוץ מדרגות, כדי להגיע אליו יש לא מעט שלבים. כמו שציינתי, צריך לבנות מקדש, להקצות את הכהנים לעבודתם, אחרי ריכוז האור למרכז הרוחני, אפשר להביא להארה של כל מרחבי החיים והעולם. לכן גם עם ישראל נבדל מכל העולם- כדי שיוכל להביא את האור לכל העולם.
לאור דברנו אפשר לנסח ולומר שספר ויקרא הינו- תחנת הממסר בין הקודש העליון לעולם התחתון. הוא נמצא במרכז התורה כי זהו עיקר התורה. אמנם  אפשר גם לראות את שיאה של התורה דוקא בחומש דברים, בזה נעסוק אי"ה פעם אחרת.
הספר פותח בפסוק: וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְ-ה-ו-ָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃
חכמינו ניסו לעמוד על פשר הקריאה המיוחדת הזו שקדמה לדיבור ה' אל משה, ולמדו ממנה שלכל הדיבורים קדמה קריאה, גם לימדו אותנו שאנו נקדים קריאה לדיבור ביננו. לפני שאתה מגיע הביתה כדאי שתרים צלצול לאשתך ותודיע לה שאתה עוד מעט מגיע.
לעומק העניין, בשלב הקריאה עדין לא מופיע שם ה', כידוע שאין לו כלל שם. השמות רק מתארים צורות הנהגה/הופעה שלו בעולם, או תארים שלו, או תארים שוללים, אבל לא אותו עצמו שהוא מעל לכל תיאור וגדר. ז"א הקב"ה מדבר עם משה. הדיבור יוצא מנקודה כלשהי שהיא חיצונית לאין סוף ברוך הוא שאיתו משה רבינו נפגש, שהוא הקורא למשה. כידוע משה רבנו היה האדם שהצליח להגיע הכי גבוה מכל בני האדם. לכן משה רבנו בנה את תחנת הממסר/משכן שבין שמים וארץ ודרכו ירדה תורה לארץ. תורה שתביא את מימוש החלום.
אבל יש כאן עוד נקודה חשובה מאוד, גם משה רבנו, לא השיג את הדרגה הזו לפני כן, רק עכשיו משנבנה אוהל מועד, זכה משה ל"ויקרא אל משה" למפגש הכי אינטימי עם ה'. המשכן / המקדש הוא הכרחי למימוש האתגר של קידוש החומר, של חיבור שמים וארץ. הקמת המשכן היתה צריכה למשה מחד, ומשה זכה באמצעות המשכן לעלית מדרגה.
אנשים שואלים למה צריך בית מקדש, מה הוא יוסיף לנו? ישנן הרבה תשובות, אבל נדמה לי שהתשובה הכי קולעת היא, שזו הדרך שסלל ה' לחבר שמים וארץ, להביא את העולם לשלמותו.
שבת שלום בעז מלט

בס"ד לפרשת ויקרא התשפ"ב
ספר ויקרא פותח כך: וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר׃
מה החידוש בפסוק הפתיחה? זו הפעם היחידה שאנו רואים שהשם קורא למשה לפני שמדבר איתו. עוד פלא שבקריאה לא מצוין מי הוא הקורא למשה. גם מוזר למה האות א במילת הקריאה קטנה מהרגיל? אבל החידוש הכי גדול כאן אולי הוא ש הקב"ה מאז הקמת המשכן החליט לצמצם את נקודת המפגש שלו עם משה לנקודה אחת במשכן. לכאורה משה יצא נפסד מהקמת המשכן, לפני כן יכל לדבר עם השם בכל מקום וזמן שרצה ועכשיו הוא יכול רק במשכן ורק לאחר שה' קורא לו.

חז"ל אומרים שהקריאה אל משה באה ממקום טמיר ונעלם שהוא למעלה מכל השמות. כידוע שכל שם יש בו איזו הגדרה וצמצום ולכן לקב"ה עצמו אין כלל שמות, וכל שמותיו הינן רק שמות להופעות שונות שלו, תארים שונים או שמות שוללים, ולכן אינם שמות מצמצמים ומגדירים את השי"ת. ובכן הקמת המשכן אמנם צמצמה את נקודת המפגש בין משה לקב"ה אבל גם איפשרה למשה להיפגש עם ה' בדרגה גבוהה מאשר קודם לכן. בשל המקום הגבוה ממנו באה הקריאה אל משה, משה לא יכול היה מעצמו לעלות למקום זה ללא קריאת השם אליו, בדומה למעמד הר סיני. רש"י מביא מחז"ל "לְכָל דִּבְּרוֹת וּלְכָל אֲמִירוֹת וּלְכָל צִוּוּיִים קָדְמָה קְרִיאָה, לְשׁוֹן חִבָּה,.." בכל אופן התורה שבכתב ציינה את הקריאה של ה' למשה דוקא כאן במשכן לאחר חנוכתו לא בכדי.
אבל הרבה יותר מכך, התועלת מהצמצום איננה רק בגודל ההשגות שמשה השיג, היא מאפשרת גילוי שכינה מוחשית כאן בעולם הזה, והכי חשוב, היא מאפשרת בסופו של דבר את תיקון העולם. אני רוצה להרחיב כאן את הנושא:
כידוע חלוקת התורה לחמישה חלקים/חומשים מאת ה' היא, ברור שענין עמוק עומד מאחוריה. כל חומש יש לו את המטרה שלו, את המסר והחזון הייחודיים לו.
ובכן מה ענינו של ספר ויקרא?
ישנן כמה דרכים לנתח ולבדוק את ענינו של כל ספר, אחת מהן לראות מה השיא של הספר, לאן הוא חותר. שיאו של כל ספר נמצא בסופו. במה מסתיים ספר ויקרא? בפרשת בחוקותי. במה עוסקת הפרשה? בהשלמת תיקון העולם הזה! גשמים בעיתם, הארץ נותנת יבולה בשפע, שלום בארץ , ברכה גדולה ו"נתתי משכני בתוככם"-זהו חזון אחרית הימים בלשון התורה! גן עדן עלי אדמות. ובכן ספר ויקרא מתחיל מהשראת השכינה במשכן, והדיבור הא-לוהי אל משה ממקום זה, כל הספר עוסק בדרכי השגת הקדושה, בתחילת על ידי הקורבנות, עובר לכוהנים, למועדים, המשפחה הישראלית , עבודת האדמה בקדושה ועוד.  ספר ויקרא מורה לנו את הדרך עד ליעד הנכסף שהשכינה תרומם את החיים הגשמיים כולם להיות מקודשים.
למה החלום והחזון הינם כה גשמיים וארציים? זו השלמת העולם הזה, השלמות איננה ברוחניות מנותקת ולא בארציות מגושמת, אלא בהתעלות העולם לטבעיות המקורית האידאלית שלו.
נמצא שצמצום הנוכחות הא-לוהית בעולם לתוך המשכן, היא זו שתביא בסופו של תהליך להתפשטות הקדושה על כל מרחב החיים עלי אדמות. אנו נפגשים עם היסוד הזה גם בחיינו הפרטיים , כיצד הורדת ערכים גבוהים לתוך דפוסים יום יומיים אפילו קטנים ביותר כוחה גדול מאוד לתקן ולרומם את חיינו.
ונקודה אחרונה שטרם התייחסתי אליה, מה סוד האלף הקטנה במילת הפתיחה ויקרא? האלף רומזת לאלופו של עולם והוא מצמצם את אורו כשבא להורידו לזה העולם, עד שניתן לבני האדם מוגבלי ראיה לחשוב שהדברים כאן הם במקרה, כביכול כתוב ויקר אל משה, אבל האלף הקטנה משנה את כל התמונה. כך במגילת אסתר נראה שהכל מקריות , ושם השם לא נזכר כלל במגילה, אבל ההשגחה העליונה טווה את החוטים ורוקמת את הגאולה השלמה.
וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם.(ויקרא כו,יב)
שבת שלום בעז מלט


בס"ד לפרשת ויקרא התשפ"ג

חומש לה'
זכינו השבוע להתבשר על ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, צעד קטן של תיקון הפשע והעוול הנורא מלפני 17 שנה. תנועת 'חומש תחילה' זכתה סוף סוף לאיזו נחמה בדרך העולה. ואז חשבתי שבעצם הפרשה שלנו מדברת על חומש. לא חומש הישוב העקור, אלא תוספת החומש שצריך מי שמעל בקדשים להביא לבית המקדש. וכך נאמר: נֶפֶשׁ כִּי־תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקׇּדְשֵׁי יְ-הֹוָה וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַי-הֹוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף־שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל־הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם׃
וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן־הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת־חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ׃ (ויקרא ה,טו-טז). וכך כותב על המצוה ספר החינוך: מעל בשגגה משלם מה שנהנה ותוספת חומש, ומביא איל בשתי סלעים ומקריבו אשם ומתכפר לו, וזהו הנקרא אשם מעילות…וכבר בארנו כמה פעמים (מצוה שנה) שהחומש אחד מארבעה על הקרן, עד שיהיה הוא וחמשו חמשה.
בפשיטות, מי שאכל או נהנה בשוגג מקרבן שהוא קודש צריך להחזיר לרשות המקדש את שווי המעילה בתוספת 25%,כך שלאחר התוספת הקנס יעמוד על חמישית. בנוסף הוא צריך להביא קרבן אשם לכפר על מעשהו.
לדין זה אין לעת עתה השלכה מעשית כל זמן שהמקדש טרם נבנה,אבל כמה פסוקים אחר כך מביאה התורה דין נוסף שבו יש חיוב חומש והוא נכון גם לנו. וכך כותב ספר החינוך : מי שיש בידו ממון ישראל משוה פרוטה ולמעלה שלא כדין, כגון שגזלו או גנבו או נשאר בידו מפקדון שהופקד לו או נשאר בידו מחמת הלואה או שותפות. כללו של דבר, כל שאלו הודה לו ויהיה חייב לשלם בדין, ותבעו ממנו הנגזל או העשוק או יורשו או הבא מכחם וכפר בו ונשבע עליו לשקר, והיה כי ישוב ונחם על חטאו וישיב החמס אשר בכפיו, חייב להביא קרבן זה שאמרנו על חטאתו, מלבד החומש שחייב להוסיף על הקרן ולתתו לנגזל,..
בפשיטות, מי שיש בידו כסף שלא כדין והוא נשבע שאין בידו. לאחר זמן החליט לעשות תשובה והודה לנגזל-צריך להחזיר הכסף בתוספת חומש לניזק. צריך לדייק כאן שחיוב החומש בשל השבועה לשקר ולא בשל הגזילה כשלעצמה.

מה ענינו של החומש?
לראשונה אנו מוצאים אצל יוסף הצדיק כשמשל במצרים, לאחר שהמצרים מכרו את כל רכושם בשנות הרעב ולא היה להם אפשרות לעבד את השדות, יוסף נתן להם זרעים והתנה איתם שחומש מהיבול יביאו למלך.(בראשית מז,כד) אבל לא רק המצרים,גם אנו מצווים על פי התורה להפריש מהיבול שלנו תרומות ומעשרות. מלבד התרומה שהתורה לא נתנה לה שיעור, אנו מצווים במעשר ראשון והוא ניתן ללווים, ומעשר שני או עני (תלוי בשנים: בשנים 1,2,4,5 מעשר שני ובשנים 3,6 מעשר עני). בסך הכל שוב חומש מהיבול. ויש עוד דין בנוגע למעשרות, אם אנו רוצים לפדות את פירות המעשר השני על כסף אנו גם מצוים להוסיף חומש.
הכלל העולה לנו כאן, לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. הוא נתן לנו רשות לאחר הברכה שאנו מברכים על המזון להנות מפירות העולם הזה. כמו עבדי יוסף אנו מצווים להפריש חומש מהפירות למעשרות, לזכור שהכל של ה'. כמו כן מי שמעל בקדשים מביא חומש לכפר על ההנאה שנהנה משל גבוה. מה שמיוחד כאן הוא שמי שהזיק לחברו ונשבע לשקר. השבועה "הכניסה" את הקב"ה לתוך הסיפור ועכשיו את דמי המעילה המזיק נותן לניזק. ונראה שבכל גזילה יש מרכיב של מעילה בה', כי  לו השמים והארץ, והוא נתן לנו רשות לנהוג כאן בעלות, ומי שגוזל את חברו בעצם כופר ברשות זו. הנשבע לשקר מערב עוד יותר את ה', ובמעשהו הוא אומר כביכול ה' עדי שאני דובר אמת, ואז מעלה עליו התורה כביכול מאת ה' הוא גזל את הגזילה ולכן יתן תוספת חומש.

יותר בעומק אומר רבי שמעון בר יוחאי, המכחש באבידה ולא מודה שמצא אותה, האבידה רומזת לנשמת האדם, והאדם המכחיש זאת זה ההולך אחר שרירות ליבו ולא מקשיב לנשמתו.(זהר פנחס ב,ז) ומה רומזת השבועה לשקר? מבאר השם משמואל, שאלו הארות אלוהיות שהשם שולח לנו, ואם אנו לא עושים בהם שימוש לתורה ומצוות אלא משתמשים בהן להנאת גופנו, בזה אנו כנשבעים לשקר. במיוחד בשבתות וימים טובים עלינו להתבונן כיצד להשתמש באורות שאנו מקבלים מלמעלה לתורה ומצוות.

בס"ד לפרשת ויקרא התשפ"ד






















053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'