בס"ד לפרשת ויקהל-פיקודי התשפ"א
בס"ד לפרשת ויקהל-פיקודי התשפ"ב
בס"ד לפרשת ויקהל-פיקודי התשפ"ג

תקציר הפרקים הקודמים. בעבר הבאנו את מחלוקתם של חכמי ישראל האם הציווי על המשכן נאמר עוד לפני חטא העגל או רק לאחריו. האם המשכן הוא חזון לכתחילה של מצב מוצלח, או שבכלל הוא פונקציה של התחשבות במצב העם אחרי החטא, והוא נועד לתת מענה של קשר מוחש עם ה' בעקבות הכישלון הדרמטי, המסקנה הייתה: אלו ואלו דברי א-לוהים חיים. הפקנו גם מסקנות מה הפסדנו מחטא העגל.
למרבה ההפתעה הפעם ברצוני בכלל להתבונן בצד השני של המטבע, מה הרווחנו מחטא העגל?
הרווחנו?  מי אמר שבכלל הרווחנו משהו מחטא העגל?
הכל צפוי והרשות נתונה, זה כלל גדול בתורה. כלל זה גם נושא עמו את ההכרה שהכל לטובה, וכמאמר אליהו זכור לטוב במעמד בהר הכרמל ואתה הסיבות את ליבם אחרונית, גם הנפילות והטעויות היו צפויות ומשרתות את התכנית הא-לוהית.
אמנם זו אמירה מסוכנת! ובתורה מאוד נזהרים ממנה, כי אם לא נתיחס לטעויות שלנו כטעויות, כיצד ניקח אחריות, איך נפיק לקחים, מדוע נעשה תשובה ונתקן את דרכינו? אבל צריך לדעת כי אעפ"כ ולאחר הלקחים והתשובה שאנו מחוייבים בה ועם כל הזהירות, זו אמירה נכונה. הדברים נכונים במיוחד במאורעות הציבור, זה גם אחד מלקחי חג הפורים ( שבוע שעבר, זוכרים?)
בחטא העגל עוד יש יותר מכך דעה מעניינת בחז"ל שטוענת שלא היו ראוים כלל ישראל לאותו החטא, והמשמעות של זה ממש בחינת הא-לוהים אינה לידם. אבל גם לדעות האחרות שהיתה כאן בחירה ואין זה חטא כפוי, בודאי שמשמים אפשרו לזה לקרות, הלא די שה' היה אומר למשה לרדת שעה קודם, או מראה להם שמשה חי וכיוצא בזה והם לא היו חוטאים.
ובכן בחזרה למשכן שקיבלנו לאחר החטא, יש בו רעיון של משכן הבנוי לא רק על בסיס החויה העצומה של מעמד הר סיני וערכי התורה, אלא גם על רעיון בסיסי חשוב והוא משכן של הכרת הטוב, הכרת יכולת התשובה שלנו וסליחת ה', הכרת אהבת ה' אלינו גם אם נפלנו, הכרת חולשתנו ותלותנו בריבונו של עולם.מתוך כל זה גם אהבתנו לה' התחזקה בעקבות החטא.
הפרשה פותחת בהתקהלות, 'ויקהל משה' והדבר בולט שיש קשר בין ההתקהלות המקולקלת שהיתה בחטא העגל להתקהלות המתוקנת שקורה כאן. ובעצם אפשר לראות אותה כקונטרה להתקהלות שם, כתיקון לאותה התקהלות ואפשר לראות אותה כלימוד שעלה ממש מתוך אותה התקהלות פסולה, היה כאן לימוד כוחה של ההתקהלות, הייתה כאן הבנה כמה עוצמת הציבור היא עצומה, הם חשו על בשרם מה קרה כשזה היה לרעה, ולכן הבינו מה רבה התועלת כשזה יהיה לטובה.
בכל אופן רואים בפסוקים שיש הבדל משמעותי בין התקהלויות אלו, בחטא העגל מבואר בפסוק כי העם התקהל ובני ישראל עמדו מנגד, שנאמר 'ויקהלו העם' ובני  ישראל עמדו מנגד ולא מיחו, ואילו כאן ראשי המתקהלים היו בני ישראל, שנאמר אצלנו 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' שאלו החלקים החזקים באומה. בני ישראל יצאו מעמדת הצופה ועברו לעמדת הנהגה. באופן טבעי ל'עם' החלקים העממיים אלו שפחות עוסקים במושכלות, יותר קל להתקהל אבל זה גם יותר מסוכן, כמו שראינו, מאידך לבני ישראל יותר קשה להתקהל, אבל כאשר מצליחים זה מביא ברכה רבה.
לכן אפשר לומר שחטא העגל תרם את חלקו והביא להתקהלות לבניית המשכן.
יש גם את הרווח של הקשר שמתחזק בעקבות ההשלמה, והיא התחזקות הקשר עם ה' בעקבות החטא:
את הדוגמא הכי דומה לזה אפשר לראות במריבות בין בני זוג. פעמים שהמריבות גורמות חלילה לפירוק הזוגיות. אבל ברוב המקרים אפשר לראות כיצד הם דוקא תרמו לחיזוק הקשר. אמנם בתוך המריבה ישנה נטיה להתגעגע למצב שלפניה, אבל כשאנו רואים לעיתים רבות שהמריבות מביאות אותנו למקום טוב יותר, משפרות את הקשר. המריבות מראות לעצמנו את חולשותינו, מזכירות לנו למה התחתנו, חושפות בפנינו את האכפתיות של בן הזוג אלינו, מזכירות לנו שעלינו להתקדם ולא לדרוך במקום, לא להסתפק בשקט תעשייתי קר. אנו קולטים שהכל לטובה גם המריבות הללו.
יכול היה מישהו לומר שאם בני הזוג טרם יצאו מהחופה וכבר רבו ביניהם, זה סימן שהקשר הזה בעייתי ולא לא יגיע רחוק. אז באה התורה ומספרת לנו על בני זוג שרבו מתחת לחופה והקשר ביניהם דוקא מתמיד אלפי שנים.
נכון להיום המתח החברתי בעם קשה מאוד. האתגר לראות כיצד אפשר גם למנף את המצב. לא לחזור אחורה,אלא לראות להיכן אפשר להתקדם מהמצב קדימה. לחפש את החלום המשותף לכולם. כמו המשכן גם בית המקדש השלישי צריך להבנות מתוך התקהלות ומתוך השתוקקות להשראת השכינה. מי לא רוצה למצוא את מקומו הנכון, להכיר את עצמיותו, להתחבר למקור החיים שלו, לזכות לסיעתא דשמיא?


053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'