בס"ד לפרשת ויקהל התשפ"א
בס"ד לפרשת ויקהל התשפ"ב
בס"ד לפרשת ויקהל התשפ"ג
בס"ד לפרשת ויקהל התשפ"ד

לפרשת ויקהל יש פתיח, קטע נפרד שעומד לעצמו, חיזוק בשמירת שבת, וכך נאמר שם: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ…(שמות לה,ב) תוך הבנה שבעצם סיפור בניית המשכן הוא המקביל לעבודה בששת ימי המעשה, והמשכן הבנוי הוא מנוחת השבת, השאלה המתבקשת ,למה נאמר תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה בצירה ולא תַעָשֶׂה בפתח?
על שאלה זו עמדו חכמי ישראל.
ה'חיים וחסד' מבאר כי בששת ימי המעשה צריכה להיעשות מלאכה, צריכים לעשות ולתקן את העולם, ובמימוש המעשי של זה הדבר מתבטא בכך שבני האדם רצים לפרנסתם. אבל האם פירושו של דבר שהם צריכים לעשות את העבודה בעצמם? אין הכרח כזה, ככל שאדם מצליח להיות בדבקות גדולה יותר בקב"ה, כך הוא צריך פחות לטרוח ופחות להזיע והמלאכה תֵּעָשֶׂה מאליה. וזה לשונו "המלאכה בו' ימי המעשה רומז לבנין המלכות, והנה אמרו (פדר"א פ"ג) אין מלך בלא עם, ומחמת זה שיהיה לך דביקות גדול בהשי"ת אז תעשה המלאכה מאליה ממילא, ואז כשיבוא יום שבת ישרה עליך השי"ת ממילא"
ניתן להסביר בדבריו כשיטת רבי שמעון בר יוחאי הטוען שכשאנו עושים רצונו של מקום מלאכתנו נעשית על ידי אחרים. זיעת אפים עבור פרנסה היתה גזירה שנגזרה עלינו עקב החטא של אדה"ר, אך איננה חזון, אף לא חלום. אמנם אפשר גם להסביר שכאשר אהבת ה' בוערת בקרבנו, עבודת ששת ימי המעשה נעשית קלה עבורנו, בדומה ליעקב אבינו שעבודתו שבע שנים כדי לזכות ברחל היתה בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.
כיוון אחר של מבט מביא לנו 'מי השילוח' "להורות שגם בששת ימי החול בלי רצון השי"ת לא יעשה דבר."
יש כאן הגשה פנימית לכל ההסתכלות שלנו על מעשי ידינו כאן בעולם הזה "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" בא ללמדנו שאל נחשוב שבכוחנו אנו להשלים ולעשות איזו מלאכה שהיא כאן בעולם הזה מבלי רצון השם שהוא עושה המלאכה האמיתי. תפיסת עולם זו חוזרת על עצמה רבות בתורתו של מי השילוח ומוכרת היטב ללומדים את תורת תלמידו רבי צדוק, המוטו שלהם הוא כי עיקר הבחירה שלנו נמצאת במחשבה וברצון לעשות מעשים כאלה ואחרים, אבל ההצלחה בביצוע כבר תלויה בחשבונות רבים שמחוץ לחוג הבחירה שלנו.
ממשיך מי השילוח ומקשר זאת לבניית המשכן "כי בבנין המשכן נתחברו כל ישראל בלבם מבלי שום התגאות אחד על חבירו, כי בתחילה עשו כל חכם לב במלאכת המשכן כל אחד את עבודתו והראה לו כי עשו מלאכה נפלאה למאד, ואח"כ כאשר ראו החיבור שנתחבר יחד כל העבודה כל היריעות והקרשים, ראו כי כל אחד שייך לחבירו כאלו עשאם אדם אחד, והבינו כי כל מה שעשו לא היה בשכלם רק בסיעת הש"י ביד כל העושה במשכן, שיהיה אח"כ שלימות צורת הבנין, ואיך יוכל להתגאה אחד על חבירו מאחר שלא עשה בשכלו רק בסיעת ה'."
למרות שתוך כדי העבודה כל אחד הרגיש שהוא עושה מלאכה נפלאה עד מאוד (ואולי הדבר גרם לו להרגיש איזו התנשאות), כאשר הם באו וחיברו את כל העבודות האישיות למעשה מוגמר אחד, הם ראו כיצד משמים כיוונו כל אחד שיעשה בדיוק בצורה ובחכמה שיתאים להפליא למעשה האחרים, ובזה הם השיגו שהכל רק בעזרת השם נעשה.ואז הם הבינו שבאמת מה שהיה כאן זה "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" מלאכת המשכן ממש לימדה אותם שריבונו של עולם כיוון את כל אחד ואחד מהם לעשות בדיוק את מה שעשה.
כעת עלינו לשים לב שדווקא כאשר מדברים על שבת נעלם התיעשה בצירה, ומופיע כל העושה בו מלאכה, כן מייחסים את המלאכה לאדם, היות ודוקא המלאכות הגשמיות בעולם הזה, שם האידיאל הוא שהן יהיו בדיוק כפי רצון ה', כי יש חשש שהאדם יקח עליהם אחריות, לכן עלינו ללמוד שמאת ה' היתה זאת. לעומת זה בשבת המבטאת את העולם הבא, יש חשש הפוך שנרגיש שמדובר במשהו רחוק מאיתנו, לכן בשבת האידיאל הוא ההפך לקשר אותו אלינו, לחוש שאנו זוכים למנוחה בזכות העמל שלנו, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.
בעיסוקינו כאן בעולם הזה אנו מאוד משתדלים ורוצים לתת את המיוחד שבנו, להביא את עצמנו לידי ביטוי ומימוש. שמא נחשוב שיש כאן סתירה בין רצונותיו של הקב"ה מאיתנו לבין הביטוי העצמי שלנו במלוא הדרו, לכן באה התורה ללמדנו שדוקא כאשר הצלחנו להביא את עצמנו לפועל בשיא הכשרון- בסוף אנו נתבשר שזה בדיוק מה שהקב"ה תכנן ורצה שיהיה. וכן להיפך ככל שאנו נהיה בתודעה של התבטלות לרצון השם- כך אנו נצליח יותר לבטא ולממש את עצמנו וכשרונותינו בכל עוצמתם.
בית מקדש ארצי או מתנת שמים?
נשתברו הרבה קולמוסים על הנושא ואין כאן המקום להרחיב, אבל הלימוד שלמדנו כאן מאיר שדוקא אם אנו נפעיל את כל הכשרונות, העצות והמחשבות שלנו. נתקין מערכות שטיפה אוטומטיות, חימום תת רצפתי, ברזים פנאומטיים, מסכי ענק ברחבת הר הבית המקרינים לעולים את עבודת הכהנים ושאר שכלולים. נתכנן ונבנה בית מקדש הכי משוכלל שאנו יודעים לעשות בסוף אנו נגלה שהכל מאת ה' היה עלינו, נשמח ונגלה שמה שבנינו בעצם ירד עלינו משמים, שכך בדיוק רצה ה' שיהיה. גם נגלה שללא עזרה ממרום לא היינו יכולים לעשות כלום.
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה - דברנו כבר בעבר שפרשת תצוה כנגד ספירת החכמה והאות יוד בשם ה' .תצוה כנגד ספירת הבינה והאות הא הראשונה בשם ה'. פרשת כי תשא כנגד ספירת הדעת. הנה פרשת ויקהל כנגד ספירות חג"ת נה"י - ששת המידות שתפקידם לתכנן ולארגן את הביצוע וכנגד האות ו' שבשם הויה אות המבטאת המשכה מעולם העליון למעשה . (פרשת פקודי החותמת את פרשות הקמת המשכן כנגד ספירת המלכות וכנגד האות הא האחרונה בשם הויה). זה עיסוקה של הפרשה להוריד את כל מחשבת המשכן לכלל ביצוע, לעשות את המלאכה בששת ימי המעשה. אכן מובא בכתבי האר"י שבעבודתנו בימי החול  "אין הבירורין מתבררין לא ע"י התחתונים לבדם ולא ע"י העליונים והם צריכים זה לזה, כי העליונים צריכין למעשה התחתונים בסוד "תנו עוז לאלוהים" (תהילים ס"ח,לה) והתחתונים צריכים לסיוע העליונים כמ"ש "ומעשה ידינו כוננה עלינו"(תהילים צ,יז)" (שער המצות פרשת בהר, כו, ע"א) לכן מובן למה נאמר בפסוק:
"תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" -כי הגדרת המשימה בשלב זה, להוריד ולבטא את המחשבות העליונות בתוך עולם המעשה.

יהי רצון שנזכה לבטא ולממש את הכשרונות שנתן לנו ה'. שנזכה להשתמש בהם לעשות כלים לשכינת ה' בארץ. אז נשמח כולנו שמימשנו את עצמנו ונשמח לגלות שזה בדיוק מה שה' תכנן ורצה שיהיה. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.(תהילים צ,יז)

053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'