בס"ד לפרשת האזינא התשפ"א
ערב יוה"כ הַשְּׁבִיעִ֗ת (=התשפ"ב)
לכאורה היינו מצפים לשמוע שבעתיד בבוא הגאולה השלמה יום הכיפורים יהיה הראשון מהחגים שיתבטל, הלא מטרתו לכפר על חטאי ישראל וכשנשלים את התיקון וכבר לא יהיו בידינו חטאים, למה יהיה נצרך עוד יום הכיפורים?
ברם חז"ל דוקא אומרים להיפך: מובא במדרש : "כל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם. אמר רבי אלעזר: אף יום-הכיפורים לא ייבטל לעולם, שנאמר והייתה זאת לכם לחוקת עולם". מה הכוונה ששאר המועדים עתידים להיבטל? ומדוע פורים וכפורים לא יתבטלו?
המהר"ל בהקדמה לספרו אור חדש דוחה הטוענים שהמועדים יתבטלו מכח הכרח כלשהו וסובר שהתבטלותם קשורה להיותם זכר ליציאת מצרים, ובבוא הגאולה השלמה, יציאת מצרים תהיה טפלה יחסית לגאולה השלמה. לעומתם פורים אינו בטל כי המן היה חפץ לבטל מציאותנו והקב"ה הצילנו מידו, וגילה בזה שמציאות עם ישראל הינה נצחית ובלתי ניתנת לביטול, ובדומה לזה יום הכיפורים חושף שהקב"ה הגביל את השט"ן לבל יוכל לאבד את הנשמה שלנו. וכך כותב : "ולכך שני הימים האלו, אשר הם באים על שהשם יתברך מציל אותנו מן הכליון לגמרי, הן מצד הגוף הן מצד הנשמה, לא יהיו בטלים. כי שאר המועדים אפשר הבטול להם, מפני שהם זכר ליציאת מצרים, ואף אם היו עוד משועבדים במצרים, היו באחרונה נגאלים, לכך אפשר להם הבטול. אבל אלו שני המועדים, שהם באים על שהשם יתברך הציל אותנו, ונתן לנו השארית והמציאות, לא יהיה דבר זה בטל לעתיד. כי אם לא היו אלו שתי גאולות, הן גאולה מצד הגוף והן גאולה מצד הנפש, היה כאן אבוד לגמרי, ולא היה כאן גאולה אחרונה שתהיה לימות המשיח. ולכך אלו שני ימים לא יהיו בטלים."
למדנו מכאן, התבטלות המועדים לעתיד לבוא קשורה עם השגת ייעודם, כל חג וחד בימות המשיח כשנשיג בו את כל הטמון בו יאבד את תפקידו. כך אנו חוגגים את פסח כי עוד לא השלמנו את יציאתנו לחרות, כי עוד שמור הוא למלך המשיח ולנו להצילנו מגוג וכל המונו. וכך שבועות עוד ממתין שנחדש בו את הברית עם הקב"ה.כך ראש השנה ממתין שנכתיר בו את הקב"ה למלך הכתרה שלמה, על כיסא שלם, בו ישחט ה' את השט"ן הוא מלאך המות. ומה ישאר מיום הכיפורים כשנשוב בתשובה בלבב שלם ולא יהיה צריך לרחם עלינו ולמחול עוונותינו?
אנו מבינים שענין הכפרה איננו כל הסיפור של היום הקדוש הזה. הכפרה איננה שורש יום הכיפורים, יש בו משהו יותר עמוק,  אבל מהו?
ובכן כשיצאנו ממצרים, הגענו להר סיני לכרות ברית עם הקב"ה, בחג השבועות שמענו את עשרת הדברות, אז התחיל טקס החתונה הגדולה בהיסטוריה, נשמתנו פרחה מרוב שמחה. אבל הברית נפגמה, שטר הכתובה נשבר. האותיות פרחו באוויר והזוהמה חזרה לשכון בתוכנו. משה רבנו עלה לבקש עלינו רחמים וירד אלינו חזרה עם הכתובה החדשה ביום הכיפורים. אז ידעה האומה שהקב"ה סלח לה על חטאה, ויצאנו לדרך חדשה. ממחרת יום הכיפורים התחלנו במלאכת בנית המשכן, הבית המשותף שלנו עם הקב"ה, הסיפור כמובן ארוך, אבל בעצם החתונה עוד לא הושלמה, הזוהמה שנכנסה בנו עקב חטא האדם הראשון, שאמנם פרחה מאיתנו בהר סיני לזמן קצר, ממשיכה מאז לסכסך ביננו לבין דודנו. במשך השנים ניסו יועצי הזוגיות-הנביאים ואחריהם החכמים לעשות שלום ביננו, פעמים שהצליחו יותר ופעמים פחות, אבל הבית נחרב ואנו התפזרנו במרחב. חבולים וכאובים בושים ונכלמים. מגיע יום הכיפורים, הקב"ה "נזכר" באהבתו הגדולה אלינו, בחתונה שלא הושלמה. הוא מזכיר לנו שהוא לא התייאש מאיתנו והוא נכון להשלים איתנו. יום הכיפורים נותן לנו טעימה  מהעתיד המיוחל, מאהבת השם אלינו האין סופית.
על פי זה נבין שאף בבית המקדש השיא של יום הכיפורים לא היה הכפרה אלא כניסת הכהן הגדול לפני ולפנים לקודש הקדשים כנציג של כל האומה, נקודת השיא- האהבה ביננו לבין הקב"ה שהתגלתה ביום קדוש זה.
חז"ל אומרים שמצוות עתידות להיבטל לעתיד לבוא, כי תפקידם להכשיר אותנו להיות כלה ראויה לקב"ה, וכשנגמל מהיצר הרע, אנו נעשה את הטוב בטבעיות ללא צורך בצוים ומצוות. הקורבנות עתידים להיבטל מלבד מנחת התודה, מאותה סיבה. גם המועדים יתבטלו לעתיד לבוא כשנזכה להיות בני חורין, נקיים מזוהמת הנחש. אולם יום הכיפורים לא יתבטל, האהבה העצומה ביננו לבין הקב"ה תמשך לנצח גם כשלא יהיה כל צורך לכפר לנו על חטאים ועוונות.
מֵרָחוֹק יְ-הוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל בעז מלט.
בס"ד לפרשת האזינא התשפ"ב
בס"ד לפרשת האזינא התשפ"ג
בס"ד לפרשת האזינא התשפ"ד

שירת האזינו שמשה רבנו משורר לאזני כל ישראל ביום האחרון לחייו, פותחת בקריאתו לשמים ולארץ להאזין לדבריו, ומתפלל שדבריו יהיו כמו גשם וטל לרוויה, ואז מזכיר משה בפעם ראשונה בשירה את שמו של ה' "כִּי שֵׁם יְ-הֹוָה אֶקְרָא  הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ ".
את הפשט מבאר רש"י, משה רבינו פתח בשבחו של מקום, וקרא לנו לישראל: כאשר אני אקרא ואזכיר שם ה', אתם-הבו גודל לאלוהינו . גם הרשב"ם מסביר "כי שם ה' אקרא - כאשר אספר לכם גבורות שעשה לכם הקב"ה והטובות שגמל לכם וגם שהוא צדיק במה שיעשה לכם, גם אתם הבו גודל לאלהינו - היו מודים על האמת." לעומת זאת לדעת האבן עזרא והבכור שור הקריאה כאן היא לא לעם ישראל אלא זו לשמים ולארץ  ש- הבו גודל לה'. משה רוצה שכוחות הטבע יכירו בחשיבות גילוי ה' בעולם וישתפו פעולה עם זה.
חז"ל למדו כמה הלכות חשובות מפסוק זה:
1 - מכאן שיש לברך על הקריאה בתורה לפניה, כמו שאנו עושים בכל בוקר בהשכמה ובעליה לתורה בבתי הכנסת. (ברכות כא,ע"א)
2 - מכאן ששלושה אנשים שאכלו כאחד שצריכים לזמן. (ברכות מה,ע"א)
3 - אחר ברכות שבמקדש עונים הציבור "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (רש"י כאן, תענית טז ע"ב, יומא לז ע"א) אגב כך נוהגים היום בתפילות שבהר הבית לענות אחר ברכות שליחי הציבור בשכמל"ו.
4 - מכאן שהציבור עונה אמן אחר כל ברכותיו של שליח הציבור (מדרש תנאים) ור' נהוראי מוסיף: מנין לעונה אחר המברך אמן שהעונה אמן גדול מן המברך לכך נאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו '"

נציץ קצת לפנימיות של הפסוק הזה, האור החיים הקדוש מפרש כך: "כי שם ה' אקרא. הכוונה כי הדבר אשר אליו יכוין במאמריו הוא שם ה' על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''ג צ''ח:) כל התורה כולה שמותיו של הקב''ה,"
הכוונה שכל דברי משה רבינו מכוונים לגלות את הקב"ה בעולם, לכן כל אותיות התורה הינן שמותיו של הקב"ה. פירוש פנימי זה עוזר לנו להבין מדוע חז"ל למדו ממנו שעל כל קריאה שהיא בתורה צריך לברך את ה', כי כל התורה הינה גילוי שמו של ה' יתברך. נראה שהכוונה בזה שהיות והתורה באה להדריך אותנו כיצד לחיות נכון בעולם הזה, כיצד לקדש את החיים, כיצד לתקן את העולם, וממילא כיוון שזה תכליתה של התורה לכן כל התורה הינה שמותיו של הקב"ה.
השאלה היא מה פתאום שכל בן אדם פרטי שלומד איזה משהו יעשה ברכה, והלא משה לא נותן פה הוראה, אלא רק מדבר על עצמו "כי שם ה' אקרא" עונה על כך אור החיים "שנפשות כל עוסקי תורה הם ניצוצי משה ולא דור המדבר לבד אלא עד סוף כל הדורות כל העוסק בתורה כרוך הוא במשה, ולזה כינה עסק התורה של ישראל אליו ואמר אקרא והבן"
הרעיון בזה הוא שהתורה לא מביאה סתם סיפורים, אלא דווקא דברים הנצרכים לדורות, ומשה רבנו אומר את השירה הזו ביומו האחרון כך שהוא לא מדבר דוקא על עצמו, ועוד נקודה חשובה, שאחרי שזה נכתב בתורה ומשה אומר זאת בגוף ראשון, נוכח, יוצא שכשאנו קוראים את התורה הרי הפסוק מדבר עלינו.

נתמקד בהלכה שיצאה מהפסוק הזה, שמזכירה את היום הקדוש שאנו עומדים בערבו, והיא שבבית המקדש עונים ואומרים: בשכמל"ו אחר הברכות? אומרים הברטנורא והמהר"ל שזה נלמד מהלשון כִּי שֵׁם יְ-הֹוָה אֶקְרָא, ושם הויה נקרא כמו שהוא רק בבית המקדש.

ולמה לא מסתפקים באמירת אמן כמו בכל מקום? אומר הברטנורא כי משה אומר כאן הבו גודל, משמע שצריך להגדיל ולשבח יותר מהמברך, ואמירת אמן רק מאשרת את דברי המברך. הבאר מיים חיים מדייק בלשון הכתוב, שהשם המפורש היה יוצא מפי כהן גדול, אבל הוא לא היה אומר אותו והוא איננו מכוחו אלא "בעת שאני בעצמי אקרא שם ה' בפה כהן גדול אז הבו גודל לאלהינו". יוצא שאנו תמיד שומרים על הציווי "זה שמי לעולם" ולכן נמנעים מלהשמיע את שם הוי"ה. אולם בבית המקדש היה מתרחש נס שהשם היה יוצא מעצמו מפי כהן גדול.
העולה מכל הלימודים האלו, שהתורה עם כל אותיותיה הינה גילוי שמו של ה' בעולם, ממילא יש בלימוד התורה פגישה עם הקב"ה. כך גם בכל ברכה וברכה שאנו מברכים, ובכל זימון לאחר הסעודה, ישנה פגישה עם הקב"ה. ומעל לכל מתרחשת בבית המקדש פגישה יותר עליונה עם הקב"ה ולכן עונים שם, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והפגישה הכי עליונה מתרחשת בבית המקדש ביום הכיפורים כשהשם המפורש יוצא מפי כהן גדול וכל העם אומרים בשכמל"ו. ומי צריך לשתף פעולה עם הקריאה הזו? למי משה פונה כאן? האם לשמים וארץ כשיטת הא"ע וסיעתו או לעם ישראל? באמת לכולם! וכך כותב מי השילוח "כאשר אני עוסק בקדושת שם הויה המחיה הכל, לכן אתם כולכם הבו גדל לאלהינו אין נקי מלסייע לזה." גילוי שם הוי"ה בעולם זו התכלית.
וְהָיָה יְ-הוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-הוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.(זכריה יד,ט)

053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'