בס"ד לפרשת בראשית התשפ"א
הנפילה של אדם וחווה והתיקון שאנו עובדים עליו כבר אלפי שנים.

פרשת בראשית רב בה הנסתר על הגלוי, הרבה דברים אנו לא מבינים בה, ובכל אופן אנסה בע"ה להוציא ממנה לימוד כפי כוחי, השם ברא העולם ולקראת סיום בריאתו ברא את האדם, נזר הבריאה, לקראת בריאתו אומר ה' "נעשה אדם"  בלשון רבים, מיהם אלו שנעשו שותפים בעשיית האדם?
וכותב הבאר מים חיים : והאדם הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה והוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה אשר מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. כי חיות כל הנבראים כל הכלולים בכח גופו מתקבצין אליו בעת עמדו לפני ה' בשיר ושבחה או בתורה ותפילה, ומתקשרין ומתדבקין ועולים על ידו לאל עליון קונה שמים וארץ, ומקבלין שם כל מיני שפע וברכה הראוי להם ויורדים על ידו.
ואומר מי השילוח:
ויאמר אלקים נעשה אדם. היינו כי מתחילה ברא הש"י את כל הבריות ואחר כך ע"י שהבינו הבריות והכירו חסרונם שאין להם מי שיחבר חיותם אל הש"י, כי ע"י האדם יחוברו כל דברי עולם הזה להש"י כי הוא מעלה את הכל כידוע, שהדומם מכניס כחו בצומח וצומח בחי וחי במדבר והאדם ע"י שיעבוד בכחו את הש"י אז יעלה כל הכחות שקבל מעוה"ז אף כח הדומם, וכאשר ראו הבריות מה שחסר להם אז בכחם פעלו אתערותא לעילא לבריאת האדם. ויאמר אלקים נעשה אדם, היינו שהש"י אמר לכל הבריות שכלם יתנו מכחם ויצטרפו לבריאת האדם למען יהיה לאדם חלק בכלם, בכדי שאם יצטרך האדם לדבר מה יעמדו כלם לעזר לו כי ברעתו ירע להם ג"כ כמו בדור המבול, ובטובתו יוטב גם להם.
סיכום ביניים: כל הבריאה שותפה בבריאת האדם, ניתנו לו כוחות מיוחדים ועליונות על שאר הבריאה כדי שיקשר את הבריאה לבוראה, כדי שיהיה שותף בתיקון והשלמת הבריאה. ונראה שמכאן גם היה כוחו של אדם הראשון לתת שמות לכל החיות. ולמה ה' לא ברא העולם מושלם? כדי שנוכל להיות שותפים בתיקונו, כך נוכל לאכול מיגיע כפינו ולא רק לחם חסד. נמצא שבריאת עולם לא מושלם הינה יותר מושלמת מבריאת עולם מושלם.
חטא עץ הדעת:
מה הקשר בין הנחש בסיפור לנחשים שאנו מכירים? איזה עץ היה עץ הדעת? ומה רע בו? אני לא יודע לענות. אבל מה הצלחתי להבין, ה' התיר לאדם לאכול מכל עצי הגן ועץ אחד אסר עליו. ה' לא נתן טעם לאיסור. קיום המצוה משריש באדם את ההכרה שיש ריבון לעולם והצלחתנו תלויה בהשוואת הרצון שלנו עם בוראנו. הנחש המסית או אם תרצו היצר הרע, בא להפריד רשויות, הוא דיבר על ה' כעל ישות נפרדת, סוד האיסור לאכול מעץ הדעת לטענתו בחשש של הבורא מיכולתו ועוצמתו של האדם . אם נתבונן בעומק הדבר הנושא איננו יכולת האדם והתועלת שיכולה לצמוח לו מאכילת פרי עץ הדעת אלא המחשבה האוילית שאנו יודעים טוב מה' מה נכון ומה טוב לנו, שה' כביכול לא מספיק רוצה בטובתנו ואולי טובתנו שונה מטובתו, שהאדם מסוגל להתחרות בה' ולנצח אותו. כמו הנחש צצו במשך ההיסטוריה עוד נחשים שחשבו שהם יכולים לקלקל לה' את התוכנית שלו, עמלק, בלעם, המן, היטלר ודומיהם. אומר הפרקי דרבי אליעזר שסמאל-שרו של עשיו חיפש את החיה הכי ערמומית שבאמצעותה יוכל להכשיל את האדם ומצא את הנחש כמתאים ביותר לכך וירד ורכב על הנחש, דהיינו כיוון את מעשיו כדי למרוד בה'.  לא פלא שבמשך ההיסטוריה רבים מהנחשים על שתים היו צאצאי עשיו.
כמובן שגם הנחש וסמאל היו חלק מהסרט והתכנית האלוהית, העולם צריך היה גם את הקול של החידלון שישמיע את קולו. אבל תיקון העולם נהיה מסובך יותר בעקבות החטא, היצר הרע נהיה פנימי לאדם. מאז אכילת עץ הדעת בכל אחד מאיתנו יש בפנים איזה נחש שמנסה לבלבל אותו, שלוחש לנו שאנו יודעים הכי טוב מה טוב לנו, שה' רוצה ברעתנו, שאם נמרוד בה' נגיע להצלחה של החיים שלנו וכיוצא בזה.
כדי להבין יותר טוב את הבלבול שהכניס לנו הנחש אני רוצה להביא את דברי הישמח משה :
והנה מבואר בספרים דשלשה מיני אהבות יש, אהבת הערב, והמועיל, והטוב. והנה הטוב הוא הטוב שבכולן, ונ"ל דהטוב אם יהיה לערב, אזי הוא הטוב המובחר, דערב היינו להגוף ולא לרוח ונשמה, ומועיל היינו לרוח, וטוב היינו לנשמה, והנה כשהגוף מסכים עם הנשמה בכל כחותיו, כמו שהתפאר דוד רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויק"ר ל"א א'), והיה שש ושמח ועלז בתענוגי רוחניים ומתענג, אז הוא במדריגה הראויה ועובד בבחינת טוב ומועיל וגם בתאות הערב. וידוע כי אכילה ושתיה הוא (תאב) טוב וערב שבכל התענוגים של החמשה חושים, והיינו ויאכלו וישתו, וחדיאן כאלו אכלו ושתו, וק"ל. ועל דרך זה יהיה הסעודה שלעתיד, דהיינו שיהיה התענוג הרוחני לגוף ולנפש ביחד כאחד.
עד היום מהדהדים בקרבנו ובעולם קולות המנסים לשים במרכז את אהבת הערב והמועיל, ובצד את אהבת הטוב. הנחש אמר לחוה שאלוהים אסר לאכול מכל עץ הגן, הוא לא רוצה שאנו נהנה בעולם הזה. התיקון לחטא עץ הדעת אומר מי השילוח הוא לשים נקודה אחרי המילה טוב. מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב. ורע לא תאכל.  ז"א המטרה לשים את אהבת הטוב במרכז. האמת שזו הדרך שבה גם נשיג ביותר את המועיל והערב.
אז מה היה לנו? אכלנו מעץ הדעת ורצינו לטעום את טעם החיים, גורשנו מגן עדן ונגזרה מיתה לאדם. מבאר זאת הישמח משה:
והנה הקב"ה ברא האדם להיות על שלמותו האחרון, וקודם החטא היה לו זה השלימות בחיים, ולא היה צריך למות, אבל אחר שנתעבה טיט החמרי עד שאי אפשר לבא לשלמות הזה בחיים, והקב"ה חפץ חסד לבל ידח יציר כפיו מהשלמות האמיתי, על כן המיתה היא לו טובה גדולה שלא יוכל לבא לשלמותו רק אחר המות. לכך אמרו טוב מאד זה המות, כי לאחר החטא הוא טוב, אבל קודם החטא לא היה צריך להמיתה, ויפה פירש ר"א אשכנזי בספר מעשה ה', כי מה שנאמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות, אינו בדרך העונש, רק בדרך החלט ההכרחי, ר"ל כי אז מוכרח אתה למות. ועל פי זה יתפרש המדרש שמישב הפסוק לומר, כי מה שחשש הקב"ה שלא יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם, היינו לטובת האדם שלא יאבד לנצח משלמותו.
אז כיצד חוזרים לגן עדן? הבא נזכר, הכל צפוי גלוי וידוע לפניו יתברך, ה' מאמין בנו בני האדם שאנו יכולים לקחת אחריות על העולם, הוא נתן לנו את כל הכלים להצליח, גם הגרוש מגן עדן היה לטובה, לאט לאט בני האדם לומדים משהו. העולם היום כבר הרבה יותר מתוקן מאייך שהיה בעבר והוא הולך ומתקדם. השם הבטיח לנו שנגיע לתיקון המיוחל. אז רק קצת סבלנות... בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲ-דֹנָי יְ-ה-וִ-ה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ, יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ--כִּי יְ-ה-וָ-ה, דִּבֵּר.


פרשת בראשית התשפ"ב
בס"ד לפרשת בראשית התשפ"ג
וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

בסיום בריאת העולם אומרת התורה: וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכׇּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה׃
השאלה מפורסמת, כיצד זה הקב"ה גם כילה את מלאכתו ביום השבת וגם שבת ממלאכתו ביום השבת?
בגלל שהשאלה כה בולטת, 72 חכמי ישראל שהצטוו לתרגם את התורה על ידי תלמי המלך,חששו שתיראה כאן סתירה פנימית כולם שינו את התרגום וכתבו "ויכל א-לוהים ביום השישי".זה היה אחד מ13 המקומות שהם שינו בתרגום מהכתוב בתורה. היתה להם עזרה משמים שכולם שינו את אותם השינוים בדיוק למרות שלא ניתן היה להם לתאם גרסאות. בכל אופן מה התשובה?
יש מפרשים, שהשם השלים את מלאכת הבריאה בזה שנח ביום השביעי ממלאכתו, וכך גם שייך לומר שהוא כילה את מלאכתו וגם שהוא נח מכל מלאכתו. בכיוון זה הלך רש"י ועוד מפרשים.
וכך כותב הבאר מים חיים:
"ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי וגו'. כלומר הנה אלהים השלים וגמר כל מלאכתו ביום השביעי. ובמה, וישבות ביום השביעי, בזה ששבת ועשה אותו יום מנוחה ושמחה, אשר זה היתה תכלית המחשבה בבריאת כל מעשה שמים וארץ, בזה נגמר ונשלם תכלית עשייתן…כל העולם היה חסר במלאכתו לצד שאין בו מנוחה, ועיקר הבריאה היתה להיטיב לבריות במנוחה ושמחה, ולא היתה שלימות במלאכתן עד שבא שבת ובאתה מנוחה לעולם ונח הקב"ה והאיר לעולם בגודל טובו, ועל ידי זה קיבל גם הוא תענוג רב מעולמו שברא, והוא וכל העולמות בנחת ותענוג גדול."
כיוון אחר שהלכו בו חלק מהפרשנים, ביום השבת השם לא יצר דברים גשמיים אלא ברא את הנפש של העולם, וכך כותב אור החיים הקדוש:" ונראה שיכוין הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל (חגיגה יב) כי העולם היה רופף ורועד עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה הוא כי ביום שבת ברא ה' נפש העולם והוא סוד אומרו וביום השביעי שבת וינפש…והוא שאמר הכתוב ויכל אלהים וגו', פירוש שכלה ה' באמצעות יום השביעי מלאכתו וחזר ופירש מה הוא מלאכתו שכלה לא שהיה חסר דבר מעשותו ועליו הוא אומר ויכל אלא הכוונה היא אשר עשה פי' המלאכה שכבר עשה עדיין היתה חסרה דבר המעמיד ובאמצעות יום השביעי בו נגמר הענין."

ויש פרשנים המסבירים שבאמת הקב"ה לא עשה כלום ביום השבת וכל מלאכת הבריאה נעשתה בששה ימים בלבד. ומדוע נכתב בתורה ויכל א-לוהים ביום השביעי? או משום שהשלמת הבריאה ניכרת דוקא לאחר שהיא מסתימת, ולכן שייך לכתוב ויכל ביום השביעי, או שעלינו להבין שהמלאכה הסתימה בדיוק על כניסת היום השביעי דוקא בגלל הסתירה בפסוק. וכך כותב המהר"ל מפראג: " ואם תאמר ולמה לא כתב 'ויכל אלקים ביום הששי', אין זה קשיא גם כן, שאילו כתב 'ויכל ביום הששי' הייתי אומר שכלה המלאכה באמצע יום ששי, אבל השתא דכתיב "ויכל אלקים ביום השביעי", ונאמר "וישבות ביום השביעי" אם כן סתרי אהדדי, ועל כרחך צריך לפרש "ויכל אלקים ביום השביעי" – בהתחלת יום השביעי. ואין להקשות ואם היה פירושו שכלה המלאכה באמצע יום ששי – מה נפקא מיניה, ונראה שדבר גדול בא לומר, שלא תאמר כי שביתת שבת הוא במקרה,"

לבעל הטורים יש הסבר פשטני ויפה מאוד וכך הוא כותב :"ויכל אלהים ביום השביעי במה שעשה יום השביעי כלתה המלאכה שהשלים שבעת הימים:" לפרושו עצם יצירת יום השבת השלימה את מלאכת הבריאה.

כיוון אחר שהלכו בו חלק מהמפרשים, מסביר את ויכל כמו כלות הנפש, וכמו כלה המשתוקקת לחתנה, וכך כותב רבי לוי יצחק מברדיצב :" דידוע כי וא"ו ימי המעשה הם מה שברא הקדוש ברוך הוא בהם את עולמו כדכתיב (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה כו', שהוא אור הישר כנ"ל. ושבת הוא שהעולמות מסתכלים ומשתוקקים לעבודתו וחוזרים לשורשן לאדון כל לידבק בקדושתו כדאיתא במדרש בפסוק (בראשית ב, ב) ויכל אלהים וכו', שמשתוקקים ביום השבת ובמה שמשמחין אותו למטה הוא חוזר כנ"ל שמה שהעולמות חוזרים אליו הוא אור חוזר." (קדושת לוי פרשת בשלח). לפי פרוש זה בשישה ימים ראשונים הכוח הדוחף בעולם היה של התפשטות הבריאה, ואילו ביום השבת התחיל בעולם לפעול הכוח המתכנס, המשתוקק לשוב לריבונו של עולם ואיזן את הכוח הראשון. מאז ועד היום אנו חיים במתח שבין שני כוחות אלו, המתח המאפשר את החיים כאן בעולם.

לסיכום, לדעת כולם הקב"ה לא עשה ביום השביעי עוד מלאכה גשמית. ואחרי שלא עשה דנו החכמים מה הנקודה העיקרית ביום השביעי: האם המנוחה, האם הנפש של העולם או ההשתוקקות להשם? נראה לומר שמצד העבר השבת הינה בעיקר יום המנוחה שבו העולם קיבל את היציבות והקיום שלו. מצד ההווה השבת הינה בעיקר היום הנפשי של מעגל החיים. מצד העתיד המיוחל השבת הינה ביטוי להשתוקקות שלנו להשם,למקור החיים. אבל אפשר גם לומר הפוך, מאז ששת ימי הבריאה התחילה ההשתוקקות להשם, מאז אנו במהלך היסטורי להחזיר את הבריאה להתחבר למקורה. והשבת של העתיד המיוחל הינה שבת המנוחה, שבת שבה כל חלקי הבריאה ימצאו את המנוחה והנחלה המדויקים להם. שבת שלום!
בס"ד לפרשת בראשית התשפ"ד

לאחר לאחר חטא אדם הראשון, פתאום צץ החשש שהאדם יאכל מעץ החיים, בעקבות זאת אומרת התורה שאדם וחוה גורשו מגן עדן
וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם׃ וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְ-הֹוָה אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם׃
אמנם עץ החיים כן הוזכר לפני החטא, אבל לא נאמר שם מה דינו.
הפסוקים מלמדים אותנו שעץ הדעת גרם מיתה לאדם, לעומתו עץ החיים סגולתו הפוכה מזו-מביא לחיי נצח.
הפרשנים מציעים תשובות שונות מדוע לא נאמר כל ציווי מפורש בנוגע לעץ החיים, יש מציעים שזה היה עץ ללא פירות ולכן מלכתחילא לא חשש הקב"ה שהאדם יאכל ממנו. אולם לאחר האכילה מעץ הדעת ניתן לאדם יכולת להבין ולהשכיל. באמצעות יכולת זו הוא יכול לזהות את סגולת עץ החיים ולאכול ממנו ולכן היה צורך לגרשו מגן עדן.
כיוון אחר המובא בחז"ל, מלכתחילא היה מותר לאדם לאכול מעץ החיים. הלא נאמר לו במפורש, מכל עץ הגן אכל תאכל ובכלל זה גם עץ החיים. וה' לא חשש מאכילה זו אלולא אכל מעץ הדעת, אנו רואים שבהשלמת הגאולה ותיקון העולם אנו נזכה בע"ה לחיי נצח, נזכה לעץ החיים. העניין הוא שהאכילה מעץ הדעת גרמה בעטיה לכניסת היצר הרע להיות חלק מאיתנו ( אמנם עדיין חיצוני לעצמיותנו), ובעקבות זאת הדרך להגמל מהיצר הרע עוברת במיתת האדם. ללא חיסול היצר הרע אין השם רוצה שנזכה לחיי נצח כי הרע חייב לעבור מן העולם, חייב להיות זמני-זו מהותו.
לפי הסבר זה האדם נברא במציאות ביניים לא סגורה, אפשר שיזכה לחיי נצח ואפשר שימות. אם האדם היה אוכל קודם כל מעץ החיים היה זוכה לחיי נצח. ואחרי כן היה יכול גם לאכול מעץ הדעת ולא היה ניזוק. האפשרות השניה אנו יודעים כבר, כי זה מה שקרה.
מה היה אופיה של בחירה זו?
אפשרות ראשונה להבין, זו היתה בחירה ללכת בתמימות ובאמון עם הקב"ה, להישמע להוראות שלו. לומר לעצמו אם ה' אסר עלי את עץ הדעת, זה בטח מה שנכון לי. או לבחון את היותו בעל חופש בחירה, ולראות מה קורה כשלא שומעים בקול ה' יתברך.
אפשרות שניה, זו היתה נקודת בחירה האם לשים במרכז את עץ הדעת או עץ החיים. האם אנו חיים כדי להביא חיים וטוב לעולם, החיים כשליחות. או שמים במרכז את הכיף וההנאה שלנו. למה עץ הדעת מבטא בחירה בכיף ובהנאה? כי דעת זה גם השם ליחסי אישות, כמו "ואדם ידע את חוה אשתו" אמנם גם חיים זה שם ליחסי אישות, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", אבל ההבדל ביניהם כמו שאמרנו, האם המרכז הינו עצם המעשה או החיים שהוא מביא.
אפשרות שלישית, הבחירה היתה בין החיים לבין המות, ואז התוצאה היתה ישירה מהבחירה. הבוחר בחיים זוכה להם לחיי נצח, והבוחר במות נגזרה עליו מיתה.
כיצד עץ החיים הינו בחירה בחיים זה פשוט. אבל כיצד עץ הדעת מבטא בחירה במות? כמה תשובות בדבר: 1 שימת ההנאה הפרטית שלנו במרכז בהכרח באה על חשבון דברים אחרים, על חשבון טובת העולם, על חשבון הבאת חיים לעולם ואפילו על חשבון הבריאות האישית שלנו.2 עץ הדעת טוב ורע גם אומר לנו בואו ננסה להבין וללמוד גם את הרע. כמובן כדי להלחם בו, אבל עצם העיסוק והלימוד שלו כבר נותנים לרע שביתה בתוכנו.3 עצם הבחירה שלנו נגד רצון השם מרחיקה אותנו ממנו,ממקור החיים שלנו וגוררת אותנו אל המות.

בעצם גם לאחר שגורשנו מגן עדן לא נאסר עלינו לאכול מעץ החיים, כי באמת זה החלום של ה' שאנו נמצא את העץ הזה ונאכל ממנו, אבל הגרוש הביא לזה שזו תהיה עבודה קשה להקיא ולהוקיע את פרי עץ הדעת מתוכנו. קרי לבטל את יצר הרע מתוכנו. את החלקים שאפשר להפוך לטוב להפך לטובה, ואת מה שלא ניתן לזרוק לים.
אנו נמצאים בימים אלו במערכה עקובה מדם בין הבוחרים בעץ החיים לבין הבוחרים בעץ המות. וטובת כל העולם עומדת לנגד עיננו במלחמה זו לא רק טובת ישראל. כל הנשמות הטהורות מקרב עמנו שנהרגו או נרצחו במלחמה זו,אמנם לעת עתה אינן איתנו אבל הן אלו שבחרו בעץ החיים, הן צרורות בצרור החיים והן יקומו בתחיית המתים לחיות חיי נצח מלאי חיים ושמחה.

053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'