בס"ד לפרשת בלק התשפ"א
כל פרשת השבוע עוסקת בניסיונם של בלק ובלעם לפגוע בישראל. מהיכן צמחה העוינות של בלק אלינו? מה אנו הפרענו לו שהוא רצה לקלל אותנו? בירור זה יתכן ויעזור לנו להבין את ההתנגדות והשנאה שאנו חווים כיום כלפינו בעולם.
ראשית ננסה לראות בפסוקים עצמם, מה מטריד את בלק:
וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא.
כאן הטענה לא מספיק מובנת, הוא משתמש בדימוי שלנו לשור, מדבר על חשש שאנו נלחך את סביבת מואב. אבל מה הסכנה למואב עצמם? עוד מענין להתבונן בתואר שהוא נותן לנו "קהל", לפני כן הפסוקים דיברו על העם ועל בני ישראל ועכשיו הבעיה שלו הינה ה"קהל". בהמשך כשבלק שולח לקרוא לבלעם הוא מגדיר את המשימה שהוא רוצה להטיל על בלעם: וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר.
המטרה בפי בלק: לגרש אותנו מן הארץ. למה? מה יעזור לו שלא נהיה בארץ?
מבאר השם משמואל:
ונראה הענין, דהנה במדרש רבה "ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ ", ולכאורה אינו מובן מה איכפת לי' הלא לא על המואבים הלכו, ומה לי' אם יכנסו לארץ או לא, אך תכלית הכוונה שיבואו ישראל לארץ היא שיקיימו מצוות התלויות בארץ ומזה יזדכך גם החומר שבארץ ויתקדש כל כדור הארץ, וכמ"ש אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור השמים שמים לד' והארץ וגו' הכוונה שיעשו מהארץ שמים, ומובן שאז כל השפע היתה כולה קדושה, ואומות העולם המתפרנסים מתמצית היו ג"כ צריכים להיות נכנעים להקדושה, כי באם לאו לא יהי' להם שום שפע כלל, ואז היו מוכרחים לעזוב את דרכם הרשע והמטונף למען יהיו ראוים לקבל שפע מהקדושה ובאם לאו בלתי יהיו אפשרים לקבל מה, וכמו שיהי' באמת לעתיד לבוא כמבואר בזכרי' וכל אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ לחוג את חג הסוכות לא עליהם יהי' הגשם, וכך היתה הכוונה שכן יהי' תיכף בבוא ישראל לארץ, אך מפאת החטא לא זכו עדיין ישראל לזה עד ביאת משיחנו בב"א, וזה הי' רצון בלק שלא יכנסו לארץ רק ישארו במדבר אף שיסתופפו תחת ענני הכבוד ושיאכלו המן ולשתות מי באר אך דבר לא יהי' להם מעוה"ז, למען ישאר עוה"ז בחומריותו ויוכלו הם האו"ה למלאות תאוותיהם החומריות בדברים רעים, ובלעם שרצה לגרשם מעוה"ז ומעוה"ב כמבואר במ"ר, היינו ע"י שלא יכנסו לארץ ולא יקיימו מצוות התלויות בארץ, כי כבר נודע שעוה"ב שהוא בגוף ונפש בא לאדם ע"י הזדככות הגוף להיות שוה לנפש, והוא ע"י מצוות מעשיות שעושה הגוף, ובאם לא יכנסו לארץ יחסרו להם המצוות מעשיות, כי כל המצוות מעשיות עיקרם הם בארץ, כמ"ש הרמב"ן ז"ל וברש"י ובאבן עזרא כי המצוות הם משפט אלהי הארץ עכ"ל יע"ש, ואף שיזכו לעולם הנשמות לא יזכו לעוה"ב שהוא בגוף ונפש, כן הי' רצונם, ובאמת כי תכלית ביאת האדם לעוה"ז היא לעסוק במצוות מעשיות, כי להנשמה לא חסרו השגות אף טרם בואה לעוה"ז ובואה לעוה"ז הוא רק להזדכך הגוף ג"כ וכל הארץ ומלואה לא נבראו רק בשביל ישראל שנקראו ראשית, וזה שאמר בלעם בעצמו אח"כ ושיבח את ישראל מי מנה עפר יעקב, אלו המצוות שמקיימין בעפר לא תחרוש בשור ובחמור, כלאים, אפר הפרה, עפר סוטה, ערלה, מספר את רובע ישראל הרביעה שלהן מי יוכל למנות שהיו חוטפין את המצוות ותאמר לה המעט קחתך את אישי, הנה אמתי בלהה בוא אלי' ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח שרי אשת אברם את הגר, היינו אפי' דברים שהן בתכלית החומריי יש כח בישראל לעשותם כולם קודש, היפוך כוונות בלעם ובלק ימ"ש שלא יהיו שייכים לישראל עניני החומר,
השם משמואל טוען שהבעיה של בלק, שהוא לא רצה שעם ישראל יכנס לארץ ישראל, דבר שיביא לשינויים מהפכניים בכל כדור הארץ, וישפיע גם על חייהם של הגוים. יחייב אותם להיכנע לקדושה כדי שיוכלו לקבל חיים וזאת הוא לא רצה.
באמת כבר מצאנו שהכוחות המתנגדים לכניסת/חזרת עם ישראל לארץ נמצאים גם לצערנו בתוך האומה, עוד בהר סיני היתה נטיה בעם להישאר בהר ולא לסוע ממנו, כנגד זה אומר להם משה רבנו: "רב לכם שבת בהר הזה", אתם מתמהמהים יתר על המידה בהר, זו לא המטרה! המטרה להוריד את התורה לארץ! וכך כותב שם הכלי יקר: זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצות,...אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה.
בהמשך חטא המרגלים חשף את הכוח המתנגד לכניסה לארץ בצורה קשה. ולמעשה לאורך כל ההיסטוריה ישנם כוחות הממשיכים את בלק באומות העולם, ואת המרגלים בתוך עם ישראל, המנסים למנוע מעם ישראל לחזור לחיים לאומיים מלאים בארץ ישראל, חששם בדיוק כמו של בלק, עם ישראל הולך לשנות את כללי המשחק בעולם, וזה מפחיד חלק לא מבוטל מהעולם. סקר שנערך באירופה לפני כמה שנים גילה שהעם ה "מסוכן" ביותר לשלמות העולם לדעתם הוא עם ישראל. לעינינו התמימות זה ממש בלתי נתפס, זה לא יתכן. אבל מסתבר ששנאה הזו כלפינו נובעת מתודעה פנימית שאנו באמת נשנה את הרמה המוסרית של העולם. אלו ששונאים אותנו הם אלו שלא רוצים שהעולם יתעלה ויתוקן, והגוים שאוהבים את ישראל הם היותר מוסריים החפצים בתיקון העולם.
שאלנו למה בלק משתמש בכינוי "קהל" כשהוא מדבר עלינו. הנה התורה מצוה אותנו בעקבות ההתנהגות של המואבים: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְ-הוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְ-הוָה עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ.
התורה אסרה עלינו לתת להם לבוא בקהל. הכוונה שאם מואבי או עמוני יתגיירו, עדין יהיה להם אסור לשאת עבריה לאישה. אז לבוא בקהל משמעותו המעשית הפשוטה הינה להתחתן עמנו.
הבה ננסה להבין יותר עמוק, הכתוב קורא לנו "קְהַל יְ-הוָה", קבוץ של אנשים נקרא קהל. קבוץ אנשים שמטרתו לדבוק בה', לתקן העולם כפי רצון ה' הוא הנקרא קהל השם, זה מה שבדיוק בלק לא רצה שיקרה, ולכן הוא דיבר על הקהל שלנו. הצחוק של הקב"ה בסיפור, דוקא דוד המלך שזו היתה פסגת חלומותיו-לקדש את העולם- הוא יצא מרות המואביה, ומלך המשיח שהוא נצר משרשיו אף ישלים בע"ה את המשימה הזו. כנראה שכשאתה מאוד מתנגד למשהו זה סימן שדוקא יש לך איזו שייכות אליו, שאתה פוחד שהיא תתגלה. כאשר כוחות רעים נלחמים נגד משהו טוב, הם דוקא מעוררים אותו לצמוח.
וכיצד נפטר מהשנאה אלינו בעולם? כשהעולם יבין שאי אפשר לעצור את התכנית לתיקונו. מתי זה יקרה? כשכל הכוחות המתנגדים לישראל ינסו את כוחם לעצור אותנו, והם ינחלו תבוסה גורפת. אירוע זה נקרא מלחמת גוג ומגוג. עוד קצת סבלנות, אנו כבר ממש קרובים.
שבת שלום בעז מלט



בס"ד לפרשת בלק התשפ"ב
מאין נובע הכוח לקלל? למה הקב"ה איפשר לכוח כזה להיות בעולם?
בעצם היכולת לקלל נובעת מהיכולת לברך. למה השם ברא את היכולת לברך כבר אין צורך לשאול, כי הברכה מבריכה בין האנשים וביננו לבין הקב"ה, כי הברכה מאפשרת לנו להצליח לעמוד במשימה של תיקון עולם במלכות שדי. הברכה חושפת את היותנו חלק מאורגניזם אחד גדול. כדי שהברכה תוכל לחול צריך שתהיה לנו פתיחות וערבות עם הזולת. את הפתיחות הזו מנצלים המקללים כדי להזיק לזולת.
לפני שנעבור להתבונן על נסיונות הקללות של בלעם ותוצאותיהם, ברצוני לעבור בקצרה על תהליך הבנייה של האומה על פי ספר במדבר: הספר מתחיל בבניה אדמיניסטרטיבית ומיניסטריאלית, בארגון המחנה, סידור כל שבט במקומו המתאים לו, בספירת האנשים והמשפחות, במינוי שבט לוי לשרות הציבורי, מינוי נשיאי השבטים, בניית סדרי נסיעה וחניה של המחנה. המשברים שצצו במחנה במיוחד חטא המרגלים ועדת קורח, חשפו את מצב האומה וגילו שעוד ארוכה הדרך לבניית אומה מגובשת ומאוחדת. התברר שאנו צריכים עוד להסתובב הרבה במדבר עד שנזכה לכך.  מחלוקת קורח העלתה את חשיבות הלימוד על דרך השלילה, גם עם מי לא להתערב. בפרשת חוקת מדלגת התורה לסוף ארבעים שנה של הנדודים. כאן אנו כבר רואים מדרגת ערבות בעם שלא היתה קודם לכן. לכן אנו רואים דיבור על עם ישראל כיחידה אחת כגון "אז ישיר ישראל" (במדבר כא,יז) או "וישלח ישראל מלאכים"(שם כא). פרשת חוקת מסתיימת בחניה בערבות מואב, חז"ל אומרים שאז נעשו ישראל ערבים זה לזה.
והנה אנחנו בפרשת בלק, בלעם כמו בלק הבין בעניני רוחניות, ברכות וקללות, היו לו יכולות וכשרונות גדולים, אבל מה שהיה חסר לו לאורך כל הסיפור זו הענוה והתמימות מול השם, למרות שהוא ידע שעם ישראל הוא העם הנבחר, זרע ברך השם, עם שיעודו להביא את כל העולם לתיקונו, הוא בחר לקלל אותנו, ניסה לקלקל להשם את התוכניות. לנצל את צד הפתיחות והחיבור שיש לנו עם שאר העולם  על מנת להזיק לנו. במקום לשמוח באותה ערבות שיש לנו עם העולם ולאהוב אותנו, הוא בחר לנסות לפגוע בנו.
בניסיון הראשון הוא עלה לבמות בעל, לראות את קצה העם, ודרכו רצה לקלל את כל העם. אבל הניסיון כשל כי אין על עם ישראל זעם בשמים ולכן אין לו פירצה לחדור דרכה ולקלל. מה הסיבה לכך? עם ישראל שומר מרחק מאומות העולם, "הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב׃"(במדבר כג,ט)
עכשיו בניסיון שני בלעם מנסה תרגיל אחר, בלק אומר לו "אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקׇבְנוֹ־לִי מִשָּׁם׃"(במדבר כג,יג).כאן הוא ירד מהתכנית לקלל את כל האומה, אבל ניסה לפגוע בחלק ממנה, למצוא את החלקים החלשים ולפגוע בהם. אבל גם כאן התשובה היא שלילית, השם לא רוצה לראות חסרונות בעם ישראל, גם לא בקצהו, "לֹא־הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא־רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ׃"(שם כא)
מה עכשיו? מה עוד אפשר לעשות?
"וְלֹא־הָלַךְ כְּפַעַם־בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּר פָּנָיו׃"(במדבר כד,א) מה הכוונה? יש מפרשים שבלעם שינה אסטרטגיה, אם אי אפשר להזיק על ידי קללות אולי נוכל להזיק על ידי ברכות. זו אסטרטגיה הרבה יותר נבזית מקללות, להזיק לאחרים על ידי ברכות. מעניין שכאן יצאו מפיו דברים קשים כנגד הגוים דוקא.
גם לאחר שכל הניסיונות להזיק לנו על ידי הקללות והברכות לא צלחו, בלעם לא התייאש, כי אין שום יאוש בעולם כלל, והוא השיא עצה לבלק לשלוח את בנותיהם לזנות עם בני ישראל וכך להפיל אותם לקליפות. גם כאן העצה של בלעם היתה לנצל את הפתיחות שלנו כנגדנו. בסופה של הפרשה אנו פוגשים מעשה שנראה לכאורה הפך הערבות והאחוה, ובאמת תוכו רצוף אהבה. אני מדבר כמובן על מעשהו של פנחס בן אלעזר הכהן, במעשה הקנאה שלו דוקא התגלתה הערבות לעם ישראל.
נכון להיום, נראה שהרשעים בעולם עוד לא למדו לקח מבלעם ובלק, רבים מהאויבים שלנו והם היותר מסוכנים, באים אלינו כמברכים עם דגלי אהבה ואחוה (וגאוה), ובתוך הברכות היפות מנסים להפיל אותנו לשאול. הם מנצלים את היותנו עם רחמן ושוחר שלום, מנסים למשוך את בנותינו לכפרים הערבים, מנסים להוציא את ארץ ישראל מידינו בטענות שלום, מנסים להביא לכאן מלא נכרים ועוד כהנה וכהנה והכל באהבה. כנגד זה אנו רואים את הערבות והעזרה ההדדית הולכים ומתפתחים כמו שלא היה כל הימים. ארגוני צדקה וחסד מדהימים. עזרה לאנשים בדרכים וכאלה עם צרכים מיוחדים. הוצאת בנות ישראל משביים בכפרים הערבים. עזרה לזקנים חולים ומדוכאים, איזה עם מדהים!

בס"ד לפרשת בלק התשפ"ג

בלעם לא רוצה להבין את רצון השם ויוצא לדרך רכוב על אתונו, במטרה לקלל את ישראל. הקב"ה שולח מלאך לשטן לו. חז"ל אומרים שזה היה דוקא מלאך רחמים, שרצה להציל אותו מהחטא. שלוש פעמים האתון רואה את המלאך. פעם ראשונה היא סוטה מן הדרך. פעם שניה היא נלחצת אל הקיר תוך כדי מחיצה עוצמתית של רגלו של בלעם. בפעם השלישית היא פשוט נעצרת ורובצת תחת בלעם. בלעם מתעצבן ומכה אותה, ואז ה' פותח לה ת'פה והיא נותנת חתיכת נאום תוכחה לבלעם. יכולת הדיבור שנתנה לה אכן הינה נס גדול והוא נמנה בין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. אבל משום מה מתעלמים מהנס של יכולת הראיה המופלאה של האתון לראות את מלאך ה'.

לפי רש"י זה לא חריג, כי חיות יכולות לראות יותר טוב מאיתנו דברים כאלה, וכך כותב: ותרא האתון. וְהוּא לֹא רָאָה שֶׁנָּתַן הַקָּבָּ"ה רְשׁוּת לַבְּהֵמָה לִרְאוֹת יוֹתֵר מִן הָאָדָם, שֶׁמִּתוֹךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת, תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ כְּשֶׁיִּרְאֶה מַזִּיקִין:
הרמב"ן לעומתו בהסבר ראשון כותב שאין לחיה יכולת לראות מלאכים, ואמנם היא לא ממש ראתה את המלאך אלא הרגישה בדבר המפחיד אותה, כמו "ליבי ראה הרבה חכמה". וההוכחה לכך היא: כשהאתון עונה לבלעם היא לא טוענת שראתה את המלאך.
כיוון שני מנסה הרמב"ן לפיו המלאך הופיע באופן מוחשי לגמרי כמו בפרשת וירא עם אותם מלאכים שבאו לאברהם אבינו והופיעו בלבוש גשמי לגמרי. אלא שאם זה הסיפור, תוהה הרמב"ן מדוע בלעם לא ראה את המלאך. לכן נשאר הרמב"ן בהסבר ראשון.
גם המהר"ל מפראג הלך בכיוון של הרמב"ן וכך הוא כותב:
ומעתה יש לך לדעת, כי עם זה שהאדם הוא היותר במעלה מכל התחתונים, והוא קרוב אל המדריגה הרוחנית ביותר מכל שאר הנבראים, עד שהוא יתברך מדבר עמו, אבל כשהרוחנים* לא נשלחו לדבר עם האדם, אין לומר בזה שהוא מקבל הרגשה מן רוחניים יותר מן שאר הנבראים, ואדרבא, בעלי חיים קודמים. ודבר זה העידו עליו חכמים באמונתם, שהרי האתון הרגישה המלאך (במדבר כב, כג), ולא בלעם, אמרו על זה (רש"י שם) מכאן שנתנה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם. וזה שלא נשלח המלאך מתחלה לדבר עם בלעם, רק לשטן לו בדרך (שם פסוק כב), ולפי מדרגת צורתו של אדם, יש לו צורה חשובה מיוחדת, שלא נמצא במלאכים, במה שהוא בצלם אלקים (בראשית א, כז), ומצד הזה הוא מיוחד נבדל מן המלאכים. ומפני ההבדל שבין האדם והרוחנים, לא יקבל הרגשה מהם, כמו שהוא בבעלי חיים, כי לשפלות צורתן לא שייך הבדל בהם כלל, ומקבלים הרגשה. ולפיכך (במדבר כב, לא) "ויגל ה' את עיני בלעם", כאילו היתה סתימה בינו ובין הרוחנים, עד שהיה צריך שיהיה נגלה אליו הרוחנים.(באר הגולה, באר ה ז׳:ג׳)
אור החיים הקדוש עקרונית מסכים עם דעת הרמב"ן שאין לחיה שום יכולת לראות מלאכים! אלא זה היה חלק מאותה בריאה שנבראה בששת ימי בראשית, חלק מאותו נס שהאתון מדברת, כלל בתוכו גם את יכולת ראיית הרוחניים. ולמעשה בשלושת הפעמים שהיא ראתה את המלאך היא התקדמה שלושה שלבים ביכולת ההשתוות שלה לבני האדם עד שבפעם השלישית היא כבר ממש ניהלה דו שיח עם בלעם.
גם הנצי"ב מוולזין עסק בשאלה זו, ולשיטתו האתון ראתה באופן מוחשי את המלאך כבן אדם וחרבו שלופה בידו. אמנם להיותה בהמה היא לא השכילה שזהו מלאך אלא אדם המסוכן לה. ולשאלת הרמב"ן אם כך הדברים מדוע בלעם לא ראה את המלאך? עונה הנצי"ב שכיוון שזהו נס שהמלאך נראה כבן אדם, לאתון נעשה הנס הזה ברצון ה', ולבלעם לא עד לפעם השלישית שה' גילה את עיניו.

על פי הפרשנים שראינו נמצא שיש לנו כאן שתי אפשרויות להבין את הסיפור:
א. לא מדובר בראיה גשמית של החמור אלא בראיה חושית, איזו הרגשה מנוכחות המלאך. וכך הוא הכלל שהחיות דוקא בשל זה שאין להן דעת כמו לאדם, יש להן יכולת לקלוט דברים שהאדם לא מסוגל.
ב. כן מדובר בראיה גשמית, שהיא ממש ראתה אותו, אלא שאז האתון לא השיגה שמדובר במלאך אלא נבעתה מהדמות שראתה.
אם ניקח את הרעיון שבשתי התשובות ביחד, אם נקבל שזה אפשרי שמלאכים יופיעו ויראו כבני אדם אם ה' חפץ בכך, (שהרי כל העולם הגשמי הוא כזה ביסודו, ה' ברא אותו ויצר גשמי מן הרוחני שהיה קודם), וגם נקבל את זה שהחיות בעלות יכולת חושית יותר מפותחת מאיתנו לחוש נוכחות של מלאכים בסביבה, נוכל לקבל שהאתון ראתה פיזית את המלאך. אמנם לא היה לה דעת לנתח ולהשכיל את אשר היא רואה, אבל בנוסף לראיה הגשמית היא חשה את נוכחות המלאך ונבעתה ממנו.
מה אנו יכולים לקחת מזה? קודם כל להבין שהעליונות שלנו על החיות גם יוצרת יתרון לחיות עלינו מצד אחר. כדאי לנו לשים לב וללמוד את שפת החיות, זה יכול לחסוך לנו צרות. אז אם בפעם שהבאה שאתם רוכבים על חמור, הוא ישנה את מסלול ההליכה או יעצור במקומו אל תתרגזו עליו, הוא כנראה רואה משהו שאנחנו לא.

בס"ד לפרשת בלק התשפ"ד
והנצח זו פרשת בלק.

על פי סדר פרשות ספר במדבר, הרי שפרשת בלק היא הפרשה השביעית, ולכן היא כנגד ספירת הנצח שהיא הספירה השביעית מלמעלה. הספירות מחולקות לשלש ושבע, השלש העליונות הם הראש, והשבע התחתונות הם הגוף, ולכן הנצח היא גם הספירה הרביעית שבספירות המידות של הגוף.
וככה זה נראה:
חסד גבורה ותפארת (חג"ת) אלו מרכיבות את החלק העליון של הגוף, השלב המתווך בין המחשבות וההחלטות שבראש ובין הביצוע של הגוף. ואילו ספירת הנצח יחד עם ספירת ההוד מרכיבות את השוקיים, את הרגליים שמעמידות את המחשבות וההחלטות על הקרקע.
כיוון שהם כנגד הרגליים, הן האחראיות על ההרגלים. למרות שגם ההרגלים מושפעים מהבחירות שלנו, אבל הרבה פחות מהמידות של הידיים, כי ההשפעות הם רק לטווח הרחוק. ספירת הנצח מבטאת יכולת ניצוח ונצחיות קרי התמדה ויכולת עמידה לאורך זמן.
בין שבעת הרועים הרועה המיוחס לספירת הנצח הינו משה רבינו. בתקופת הנהגתו עם ישראל ניצח את כל אויביו בכל המלחמות שמשה היה מעורב בהן, ומשה רבינו בנה את התשתית לקיום הנצחי של עם ישראל. בימיו ה' כרת ברית נצחית איתנו ונתן לנו תורת נצח.
חז"ל מציינים שמשה רבינו כתב שלושה ספרים: ספרו (תורת משה – ספר התורה) איוב ופרשת בלעם. זאת אומרת שיש למשה רבינו קשר מיוחד לפרשתנו.

מה הבעיה שמטרידה את בלק ובלעם?

מטריד אותם שיש בעולם עם כזה שנקרא עם ישראל. מדהים לעקוב לאורך כל הדיבור ביניהם הם אף פעם לא מזכירים אותנו בשמנו, פעמים מדברים על עם שיצא ממצרים, פעמים על הקהל או על האויב. הם נזהרים שלא לתת לנו נוכחות בדיבורם. לעומת זאת בדברי הנבואה שה' מכניס לפיו של בלעם הצמד יעקב וישראל חוזר על עצמו שוב ושוב, שבע פעמים בסך הכל. הרב קוק מגדיר זאת כך "בלק ביקש אפוא להשתחרר מהאפוטרופסות הרוחנית הישראלית, וקרא לבלעם לקלל את ישראל, לעורר עליהם את זעם הנהגת העולם, להתנתק מהם ולסלול לאומות דרך עצמאית בעולם הרוח." (שמועות הראיה פרשת בלק, 225)

למה הם לא יכולים לסבול את קיומנו כאן בעולם?

א.קיומו של עם הנצח בעולם גוזרת את זמניות שאר העמים כעמים נבדלים, כמו שבלעם  עצמו אומר לקראת סוף נבואותיו "וְקַרְקַר כׇּל־בְּנֵי־שֵׁת" (במדבר כד,יז).
ב. קיומו של עם ישראל בעולם מציב רף מוסרי מאוד גבוה לשאר העולם.
היות ועם הנצח קיבל תורת נצח כיצד לתקן את העולם. הם מבינם שהעולם כבר לא יכול להישאר כמו שהוא- אם התכנית הזו של ישראל תצא לפועל.
מברכותיו של בלעם אפשר ללמוד מה היה רצונו המקורי לומר, ומה ה' עונה לו על זה.
לדוגמא הוא אומר "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן־אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה׃
הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה׃ לֹא־הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא־רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְ-הֹוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ׃"(במדבר כג,יט-כ)
המסר כאן חד ונוקב, ה' לא מתחרט-לא מתנחם על בחירתו בישראל, מדובר בבחירה נצחית שלא ניתנת לשינוי.
בהמשך דבריו הוא גם מתאר מלבד הנצחיות אף את הניצחונות שיהיו לישראל על אויביו. אחד מתיאורי הנצחונות שהוא מביא "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ׃"(במדבר כד,ח)
בדברי הפרידה של בלעם מבלק לאחר שהוא כבר התייאש סופית מבלעם, הוא כבר עובר לדבר על אחרית הימים. כנראה זו הגרסה התורנית הקדומה לנבואות גוג ומגוג המאוחרות יותר. כאן בלעם מדבר על הניצחונות שיהיו לנו בגאולה על כל אויבינו ואף על הכחדת עמלק ועוד עמים יחד איתו. אולי זו גם הגרסה התורנית הקדומה לשיר "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". בגרסה של בלעם "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כׇּל־בְּנֵי־שֵׁת׃"

כידוע חכמי ישראל התאימו  את ההפטרות לנושא המרכזי שבפרשות השבוע. את הפטרת פרשת בלק אנו קוראים בנביא מיכה. הפטרה זו מלבד שהיא מזכירה את בלק ובלעם היא מדברת על נצחונות ישראל באחרית הימים על אויביהם, וכך היא פותחת
"וְהָיָה  שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְהֹוָה כִּרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא־יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם׃ וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי־צֹאן אֲשֶׁר אִם־עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל׃ תָּרֹם יָדְךָ עַל־צָרֶיךָ וְכׇל־אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ׃"(מיכה ה,ו-ח)
וכדי לסיים בנימה חיובית: נצחון הרוע אמנם חשוב מאוד, אבל איננו 'סוף פסוק' ולא סוף ההפטרה, הפסוק החותם את ההפטרה חותם גם את תמצית רצונו של ה' יתברך מאיתנו, וחותם גם את מאמרי זה,

"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־יְ-הֹוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ׃"

053-525-3443

מייל: serge@hermesh.co.il

פוגל סרז'